השאלה החברתית
א.
לא כולם מוסרים לעצמם דין-וחשבון, בשל מה אנו צריכים דווקא עכשיו להסב את תשומת לבנו לשאלת החברה. הרוב סובר שאין צורך בזה, משום שלעת-עתה אין לשאלה זו כל ערך.
אולם טועים אלה החושבים, שאין אנו צריכים לפתור כעת את השאלה הזאת. גם אם נכון הדבר, שיש בפנינו עניינים תכופים יותר, הרי בכל זאת עתידה השאלה החברותית לההפך, מחר או מחרתיים לשאלה המרכזית. ולקראת המחר הזה אנו צריכים להתכונן. יש צורך בדרכים קבועות מראש ובעיקרים מבוססים.
ולא זו בלבד: מלחמתנו לרכישת נפשות ביהדות מכריחה אותנו לקבוע את השקפתנו בשאלות החברה. הכרחי הדבר, גם אם המציאות מטילה עלינו אלפי עניינים אחרים, שבהשוואה אליהם נראית השאלה החברותית כענין שבמותרות.
אני מרדתי בהעמדת השאלה בצורה כזאת ואעמיד אותה לדיון. אינני דורש עדיין פתרון. יש לחפש, לחקור, לעיין בדבר, אבל יש צורך לעשות זאת.
אני משוכנע בהחלט שהקריירה של בית"ר קשורה בשאלה, אם נצליח למצוא פתרון אמיתי לשאלה החברותית. לעתים קרובות העמדתי בפני את השאלה: אם אפשר באופן טבעי לעבד תכנית ממלכתית-חברותית על מצע בית"רי.
המצע הזה היא המסורה העברית.
ברגע זה לא אתעכב על השאלה אם מושג המסורת הוא מושג דתי, או לא. על כל פנים, היא מכילה את הערכים הגדולים ביותר של רוחנו הלאומי, ספרינו הקדושים עונים על כל שאלות החיים הן של היחיד והן של הכלל. אני משתדל למצוא במה יכולה המסורה לעזור לנו בפתרון השאלות האקטואליות. כעת אקטואלית השאלה למצוא את הניסוח של העניינים הממלכתיים-החברותיים. אנו דנים כעת בניסוח הזכויות של היחיד ושל הקיבוץ.
יחיד – זהו המושג העליון ביותר, הערך הגדול ביותר. היחיד הוא היצירה העילאית של הטבע. היחיד הרי נוצר "בצלם ובדמות אלוקים".
היחס לשאלת תפקידו של היחיד הוא כיום היסוד להבדלי ההשקפות. אלה כבר אינם הבדלים בלבד, אלא ממש דתות המלוות בכל המסקנות של פנטיזם וחוסר-פשרה.
דיון בהשקפות אלו דומה, כאילו היינו מנסים לעקוב אחרי חייהם של הרמשים-הטרמיטים באפריקה. היצורים הזעירים הללו מגלים התפתחות טכנית כזאת, שבהשוואה אליהם אנו, בני האדם, נראים כמפגרים. בניינים נהדרים מוקמים על-ידי היצורים האלה, החסרים – כפי שמראות החקירות – עינים ואזנים. הם עובדים באופן אוטומטי לפי פקודה של מלכתם – מנהיגתם. ולפי רצונה הכל נעלם. זה מנגנון מכני עצום.
גם בפילוסופיה של המאה ה-17 היה כוון, אשר חשב שהחברה היא מנגנון והאדם, בחיר היצירה, הוא חלק של מנגנון זה. יסודות של פילוסופיה זו אפשר למצוא בתורה הקומפשיסטית. האדם הוא חלק של המכניזם הממלכתי-חברותי. ורק את המכניזם הזה צריך האדם לעבוד.
המסורה שלנו אומרת: בראשית ברא אלוהים את היחיד. המדינה צריכה לשרת את היחיד ולא ההפך. המסורת היהודית היא דוגמא להשקפה זו. היחיד הוא הכל, הוא יכול להשיג את התכונות העילאיות ביותר. הוא יכול להגיע לכל המעלות האלוהיות, רק האלמות הוא המבדיל בין האדם לאלהים. הרי במסורה שלנו נמצא הסיפור הידוע על מלחמתו של האדם באלהים והאדם יצא כמנצח ממלחמה זו ("כי שרית עם אלקים ותוכל").
האדם חייב להיות חפשי. רק במקרים יוצאים מן הכלל יכול האדם לההפך לחלק של המנגנון. אומה, עם – זוהי חברה היכולה במקרה של צורך לההפך למכונה. לא פעם יש צורך בדבר: מלחמות ומהפכות קורות כדי להשיג – חופש.
מהי הסבה ההופכת את בני האדם למכונה? משמעת. ישנה משמעת פנימית ומשמעת חיצונית.
המשמעת החיצונית מבוססת על כח. סמל הפשיזם הוא הקרדום והזרדים. כאן צריכים להשמע בכל, גם אם הדבר הוא נגד הרצון העצמי.
ואולם קיימת גם תפיסה אחרת של משמעת, המשמעת שלנו, שאינה נתמכת במסורה: זוהי משמעת פנימית, מתוך התנדבות. האדם מוותר מרצונו הטוב על חלק מחרותו. הסוקולים הצ'כים – זוהי הדוגמה היפה ביותר של מין משמעת כזאת.
בשום מדינה אינה קיימת המשמעת מהסוג הראשון הוא השני בצורה המוחלטת. ואופן התפיסה של המושג היא הקובעת את הבדלי השלטון במדינות שונות.
הצורה הראשונה של המשטר היא זאת הנקראת מדינה טוטליטרית. במלים אחרות: מדינת משטרה. המדינה מתערבת אז בכל שטחי החיים של היחיד.
את הצורה השניה של משטר מייצגת המדינה, אשר אקרא לה "המדינה המינימלית". הכח הממלכתי הוא צורך הכרחי בשביל הצבור, בדיוק כמו שהכינין היא תרופה בלתי נעימה ליחיד. את המדינה צריכים להרגיש רק אז כשרוצים בעזרתה; המדינה יכולה להתערב רק אז, כשהיחיד דורש זאת.
תפיסה כזאת של כח המדינה הוא בהסכם עם המסורת היהודית.
מצב אידיאלי יכול היה להיות המצב של אנרכיה, בלי מושלים ובלי מוסדות בקורת. אבל לעת עתה שלטון המדינה דרוש. בכל זאת צריך שהמושג מדינה יהיה מושג ארגוני ולא טריטוריאלי. זוהי התפיסה הדמוקרטית של מהות המדינה – התפיסה שלנו, התפיסה המסורתית.
הארצות הדימוקרטיות עדיין רחוקות מתפיסה כזאת של השאלה. הן רחוקות מדימוקרטיה מבחינת בנייתו של המשטר. נקח את אנגליה כדוגמה. מלבד הבית התחתון קיים גם בית-הלורדים, קיימת אצילות – והכל שובר את עקרון השוויון.
באמריקה, הארץ הדימוקרטית, קיימת שיטה של נשיאות, שלפיה אין המיניסטרים אחראים בפני שליחי העם. הנשיא בוחר לעצמו את המינסיטרים כראות עיניו.
נוהגים כמו כן להגדיר את הדימוקרטיה כשלטון של הרוב המספרי. להיכן מוליכה שיטה זו – ראינו: לשלטון של דיקטטור. דוגמה – גרמניה. הבחירות בגרמניה הימי הרפובליקה הווימרית.
זוהי דעה מוטעית, האומרת שממשלה של רוב פרושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזאת היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מלחמות בממשלות, שהתנהלו על-ידי מיעוט. אבל זאת לא דימוקרטיה אמתית.
דימוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על-ידי הרוב יכול לשלול את החופש ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דימוקרטיה.
את הניגודים האלה יש צורך למנוע. במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורה כזאת של משטר, היכן שהמיעוט לא יהיה מחוסר-ערך.
מטרתה של הדימוקרטיה היא להבטיח למעוט השפעה במהלך העניינים של המדינה. משום שהמעוט הזה הרי מורכב מיחידים שנבראו "בצלם ובדמות אלהים".
ב.
עד היום השארנו את כל העניינים האלה בצד. אולם הולך ומתקרב הזמן, שבו נצטרך לקבוע את יחסנו אליהם. לפני שנים יכולנו להרשות לעצמנו עמדה של היינו הך, כיום השתנה המצב. לכך גרם, בין השאר, הגורם המיוחד במינו של תנועת השחרור שלנו.
עדיין אין לנו רוב בארץ אשר אנו רוצים להית בה בלתי-תלויים. בינתיים ממלאת הגולה תפקיד מכריע. במלחמתנו אנו נאלצים להסתמך על בני-ברית. הרי התחלנו בכיוון חדש במדיניות הציונית: מדיניות של בריתות. אם עלינו שוב להתקשר עם מישהו כי אז עלינו להחליט עם מי. כאן אין כל אפשרות של נייטרליות.
ועוד משהו. העם העברי נכנס לתקופה המכרעת שבמלחמת השחרור שלו. אנו צריכים לחזק את מחנות הלוחמים. עלינו לרכוש נוער אשר רוצה בניסוח ברור של היחס לשאלות החברותיות. במיוחד עלינו לרכוש את הנוער המאמין בכל הגוונים של הקומפשיזם. בנוער מתחילים להתעורר ספקות, אנו מוכרחים ליישב את הספקות הללו. משום כך אנו צריכים לקבוע את הנסוח של צורת המשטר החברותית. דוקה ברגע זה, כשממשמשת ובאה מהפכה פנימית בחברה שלנו, עלינו להתנער מהמדיניות הנייטרלית.
חוץ מזה, יש צורך לגבש את העיקרים האלה בשביל אותו יום שבו נצטרך לסדר את המדינה היהודית. הרגע הזה איננו רחוק, הוא קרוב מאד, יש לקבוע את המשטר.
כיום נמצאים בינינו סוציאליסטים ואפשר פשיסטים. עכשיו הם בתנועה אחת, משום שהם לוחמים יחד למדינה יהודית. אולם מחר? האם יכולים אנו לאפשר שברגע מכריע יתפורר מחננו והחברים שלחמו שכם אל שכם יתפרדו? וכזאת עלול להיות, אם ברגע המכריע נשאר בלי תכנית משלנו בשאלות אלה.
אל נא לחשוב שבכדי לפתור אתה השאלות האלו, יש צורך באמצאות גאוניות. יש צורך בהתאמצות ובתשומת-לב קולקטיבית לעניינים אלה.
פתרון השאלה הזאת לא יבטל את המוניזם שלנו. זאת תהא רק השלמה. הרי גם המוניזם התחשב בעובדה שלכל אדם השקפה משלו. המוניזם לא אסר על כך. כל הדיון הוא בהיררכיה של המטרות והתפקידים, ואת הדיון בהיררכיה יהיה צורך לדון גם להבא.
ג.
השאלה החברותית קשורה בשאלת המשטר ללא כל הפרדה. עיקרה של השאלה החברותית לגבי דידי הוא: כיצד מרחיקים את העניות.
כן הבינה המדינה את תפקידה ביהודה העתיקה. כאן היה נעוץ ההבדל בין יהודה, יון ורומה. לרומה היתה אמביציה אחת: ארגון, לקבוע את עיקרי החוק, לכבוש. לא כן יהודה, היא התעניינה ביחיד. בצרכיו של היחיד. היא חיפשה הקלות לסובלים. זוהי גם מהותה של הנצרות.
כיצד אפשר לממש את השאיפה להטבת העולם?
ישנה גישה כפולה לשאלה זו, שתי תפיסות של השאלה.
יש אומרים: תפקידה של המדינה מצטמצם רק בהשלטת הסדר.
אחרים אומרים: תפקידה של המדינה הוא להגיש עזרה לנצרכים.
ההשקפה הראשונה מצאה ביטוי בעקרון "Laisser faire, laisser passer". העולם הוא בימה גדולה, שדה, שבו מתקיימת הִתחרות-ריצה בין בני האדם מי שיגיע הראשון למטרה. המדינה אינה אלא "שומר הלילה".
ההשקפה השניה אומרת: לכל יחיד יש צורך לתת את האפשרות להשיג את הצרכים הפרימיטיביים ביותר, כל מה שאדם מודרני זקוק לו. יש לו צורך במזון, דירה, רפואות, חינוך ילדיו וכו' וכו'.
על השקפה שניה זו מסתמכת מצוות התורה על לקט שכחה ופאה בשעת הקציר. אין זה ענין של נדבה, כי אם חובה. משום שסיפוק צרכיו של היחיד, זהו צו החוק החברותי שלנו.
בניגוד לתורות האחרות, זוהי הפשוטה ביותר. לא לחשוב על סלילת מסילה צדדית כדי שלא לפול אל הבור, אלא בפשטות: למלא את הבור. זהו תפקידו של הקולקטיב.
לכל אחד הזכות לקבל את צרכיו, לא רק לזה העובד. העיקרון האומר, זה שאינו עובד, אין לו זכות לחיות – עיקרון זה הוא ברברי. הברכה המדומה "בזעת אפיך תאכל לחם" אינה אלא קללה. הרי הציביליזציה שואפת להרחיק, או לפחות להקטין את ההשתעבדות לעבודה. וכי מהו הדבר הנקרא "רובוט" אם לא הביטוי של השאיפה הזאת. יש צורך לצמצם את תפקידם של השרירים. כי הרי זוהי התקדמותה של הטכניקה.
ברם – מלבד שאלת העבודה, קיימת גם שאלת הרכוש. הרכוש מוגבל מכיר גם הקומוניזם. במובן זה אין הבדל בין הקומוניזם לפשיזם. בלי רכוש פקטי אין חופש. זהו ההגיון של חיי החברה. אלא – יש צורך להגביל את הרכוש הפרטי. למנוע התחרות גדולה מדי ולא לתת, שכל הרכוש יצטבר בידי אחד.
תרופה להגבלה כזאת הוא העיקרון היהודי העתיק, זה הנקרא "יובל". לפי עיקרון זה, אחרי כל 50 שנה יש להשוות את ההבדלים ברכוש. כלומר, מהפכה תקופתית. מזמן לזמן מתחיל הנסיון מחדש וכך משיגים שוב את התכונות הטובות ביותר של האנושיות, את השאיפה להתקדם.
הסוציאליזם, הרוצה לפתור פעם אחת ולתמיד את שאלת הרכוש, מוכרח להביא לידי מכניזציה של החיים, להגבלת היזמה וכתוצאה מזה החיים נעשים עניים יותר. אולם על האדם תמיד לעמוד בפני הבלתי ידוע. ואם האפשרות הזאת נשללת ממנו הוא נהפך לאוטומט.
בנגוד לכך ההשקפה המסורתית שלנו היא בבחינת "מהפכה תמידית", שאיפה נצחית להתקדמות.
אלה הם ראשי פרקים של רעיונות, שיש להעמיקם ולדון בהם באופן רציני. אין אנו קובעים עדין שום קו: אנו מתחילים לחפש אחריו. כל אחד חייב לחפש אותו, כל מי שהאוניברסליות והרב-צדדיות של בית"ר יקרה לו.
