הקרב באוויר

ברכת העם וגאוותו על חיל האוויר שלנו, ועל טייסינו המצויינים, אשר בן שבר דקה, הדפו את מטוסי האוייב משמי הנגב. שמנו לב, כי הבנים, אשר עשו את המלאכה, כנגד אוייב חזק מהם, רואים בה משהו מובן מאליו. זוהי ההכרה הרצויה. היא פעמה בלבו של חיל השחרור המחתרתי, כפי שזוכרים כל אלה, היודעים את פעלו. בהגיע כוח צבאי לרמה רוחנית כזו, הוא מסוגל לבצע דברים הנראים לא רק קשים, אלא בלתי אפשריים כביכול. זוהי התכונה של כוח לוחם אמיתי, בה מצטיין צבא ישראל לחילותיו. אשרי העם שקמו לו לוחמים, חיילים וטייסים כאלה.

אבל אם בעיניהם הפעולה היא טבעית, כאילו מובנת מאליה, אין היא כזאת בעינינו, עיני האזרחים, הקוראים עליה ברטט. אנחנו יודעים – אנחנו חייבים לדעת – כי מאחורי כל זינוק כזה מסתתרת גבורת רוח ונכונות הקרבה, אשר הודות להן קמנו ובהן אנו חיים ונחיה. לפיכך ניתן תמיד לבנינו, הממריאים אל על, כדי להדוף תוקפן, כדי להכות אוייב את אשר הרבים יכולים לתת למעטים, המצילים אותם, או המגינים עליהם: את לבנו.

ברכתנו השנייה, שאף היא מלווה הכרת תודה, שלוחה, אחרי הקרב בשמי הדרום, לצרפת, כי רק הודות לה ניתנו בידיהם, המאומנות והמהימנות, של בנינו כנפי הפלדה, בהם אפשר להדוף את עיטי האוייב. מה רבה, מה איומה הייתה הדאגה והחרדה בין הסתיו של שנת 1955 ועד לקיץ של 1956? שנה ההיא קיבל נאצר מן הקרמלין אווירוני דחף מסוג מיני ואילושין, מגביהי טוס ומהירי תמרון, ואילו לנו לא היה עדיין אפילו מטוס אחד, שהיה מסוגל להתמודד עימם. הודות לצרפת נשתנה מצבנו. הודות לידידנו הנאמנים בפריס יש לאל כנפו של ישראל לעלות לא רק על האווירון מסוג מיג 15 אלא על המטוס המשובח ממנו, מיג 17. מה היה מצבנו, אלמלא המיסטרים.

מספיק להציג את השאלה הזאת, כדי לראות את כל האיוולות בעצה, שניתנה לעמנו, ערב הקרב בשמי הנגב על ידי מפלגה ממשלתית. בטאונה של מפ"ם תבע מאיתנו, שנצביע באו"ם בעד "אלג'יר עצמאית" של נאצר ועבאס ונגד צרפת של דה גול וסוסטל, בעד אוייבי צרפת, שהם אוייבנו, נגד אומה, שהיא ידידתנו, שעזרתה כמוה כהצלה. אנשי המשטר למיניהם ייטיבו לעשות, אם, במקום להפיץ, במישרין או בעקיפין, שמועות כזב נלעגות על מערכת ההסברה של תנועת החרות – חלוצת הידידות בין צרפת ובין ישראל – ישימו לב לנזק העלול להיגרם ידידות זו מהודעות מסויימות של מפלגות קואליציוניות, ולאו דווקא של אחת מהן.

אולם אם נשוב לקרב האווירי, נראה את החומרה העיקרית, אשר בו, בעצם החדירה העמוקה של מטוסי האוייב לתוך שטח ישראל. אין ספק כי האוייב שב ומחציף. ובולט הקשר בין חוצפתו המתחדשת, הגוברת, לבין מה שאירע – ולא אירע – בצפון. אף ההסברה הכושלת במועצת הביטחון של האו"ם תרמה את תרומתה השלילית. אם דוברנו מסביר, כי נמנענו מלהגיב על ההרעשה הרוצחנית של האוייב, באשר תגובתנו הייתה עלולה להיות "דרסטית", משתמע מדבריו רמז מסוכן מאוד. והאוייב שומע. אנו מבינים, כי הדברים נאמרו כדי, על פי הפילוסופיה הטרום-ממלכתית של ההבלגה, לזכות בפרס בין לאומי, שלא ניתן ולא יכול היה להינתן. הרמז לא היה מכוון; אבל הוא הגיע לאוזני האוייב גם במכללא. יש ללמוד לקח.