הצעת בגין בישיבת הממשלה לפתוח בועדת חקירה על פרשת רצח ארלוזורוב

 מדוע דרושה ועדת חקירה שתבדוק את הטענות וההאשמות המחודשות, לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט או אחד מהם ברצח חיים ארלוזורוב הי"ד

ראש הממשלה מנחם בגין: מורי ורבותי, בדחילו ורחימו אני מציע לממשלה להחליט היום על הקמת ועדת חקירה ע"פי חוק ועדות חקירה תשכ"ט – 1948. החוק הנזכר מכיל שני סעיפים מרכזיים: 1 ו-4. בסעיף אחד לחוק ועדות החקירה נאמר : "ראתה הממשלה שקיים שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון". סעיף 4, פיסקא א', קובע: "החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה, תודיע על כך לנשיא בית-המשפט העליון. והוא ימנה את חושב ראש הוועדה את שאר חבריה".

ועדת החקירה, אשר אני מציע היום להחליט על הקמתה, תחקור – לפי הגדרת הנושא, אשר נעשתה על-ידי שר המשפטים ועל-ידי – את ההאשמות והטענות המחודשות, שלפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט רצחו את חיים ארלוזורוב, או אחד מהם, לפחות, השתתף ברצח זה. מייד אעבור להנמקת דעתי.

בשנת 1955, הופיע בפני ארגון "בני ברית" מר ארזי-טננבאום, שבשנות ה-30 הראשונות שירת במשטרה הבריטית כקצין בולשת והוא נתמנה לחקור את רצח חיים ארלוזורוב. ארזי-טננבאום, שהיה קצין קשר של ארגון ההגנה עם המשטרה הבריטית – ברבות הימים, עשה רבות בשטח עלייה ב' ורכש-החזיק מסמכים בידו והודיע, על יסוד מסמכים אלה, כי אין לו שום ספק, שסטבסקי היה חף מכל פשע.

בעקבות הדברים ההם של ארזי-טננבאום, אני הגשתי הצעה לכנסת להקים ועדת חקירה, אשר תהיה מורכבת משלושה שופטים ותבדוק את הנסיבות וההאשמות בקשר לרצח חיים ארלוזורוב. הדיון בהצעה זו נתקיים ביום כ"ז בסיון תשט"ז, 6 ביוני 1956, בכנסת השלישית, אף-על-פי שההצעה עצמה הוגשה עוד לפני תום תקופת כהונתה של הכנסת השנייה, ואלה היו דברי העיקריים:

"אדוני היושב-ראש. הנושא הוא צדק. ביום 16 ביוני 1933, על שפת ימה של תל-אביב, נפל שדוד מכדורי מרצחים חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגיה הצעירים והמוכשרים של האומה. על הרצח – מה אומר ומה אוסיף לאחר שאביא משפט אחד ממאמרו האדיר, ההיסטורי של מורי ורבי, 'בקרירות ובאיתנות', שנכתב על-ידי זאב ז'בוטינסקי בעצם הימים הנוראים ההם. אלה הם דבריו: 'יחד עם חברי ותלמידי הנני מצהיר: יהיו לשנינה וקללה הרצח והרוצח הארור'. אין להוסיף.

ב-18 ביוני 1933 נפגשו, זו הפעם הראשונה בחייהם, שני אנשים, האחד היה קצין משטרה השני – אסיר כבול. ויאמר הראשון: חף מפשע אנוכי. מקץ 22 שנים הופיע קצין המשטרה ההוא – ששמו בישראל הוא ארזי, איש הגנה ותיק – ועל יסוד מסמכים שהחזיק בידו ועובדות אשר ידועות לו אמר בפני עם ועדה: אברהם סטבסקי – זהו שמו של האסיר הכבול – היה חף מכל פשע. על גילוי זה אנו יכולים לעבור לסדר היום, כלום אנו יכולים להסתפק בו?

יש אומרים: ד"ר אחימאיר, צבי רוזנבלט, אברהם סטבסקי – כולם שוחררו בבית-דין בריטי: מה לנו כי נעסוק בפרשה ההיא? אביא לפני הכנסת מסמך מסוים וזו לשונו: 'רוזנבלט וסטבסקי שפוטרו מכל עונש מחוסר עדות מסייעת, כדרישת החוק הארצישראלי, הוכרו גם בבית-המשפט העליון כרוצחיו של ארלוזורוב. פסק דין זה, המשחרר מעונש את הרוצחים, מאשר שנית את ההאשמות הקשות ביותר נגדם.' על החתום: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז.

אני מסתכל שמאלה,אני מביט נכוחה, ואני יודע באיזו מידה כבודה של מדינת ישראל וכבודם של ראשיה מעורבים בפרשה זאת. אנו יודעים מי חתום על הכרוז ההוא ומי אחראי לו מבחינה מוסרית. דור שלם חונך עליו".

כדי לחסוך בזמן, אקרא מייד את הכרוז ההוא של מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אשר פורסם בעקבות זיכויו של אברהם סטבסקי בבית-המשפט העליון. במלואו:

"רוזנבלט וסטבסקי, אשר פוטרו מבל עונש מחוסר עדות מסייעת כדרישת החוק הארצישראלי, הוכרו גם בבית-המשפט העליון כרוצחיו של ארלוזורוב, שחי האינסטנציות קיבלו את עדותה של סימה ארלוזורוב כעדות אמת. המשפט הכיר שהודעותיו של עבד אל מג'יד הן פרי קשר עול עדות שקר לטובת הסניגוריה לסלף את שורת הדין. התיאוריה של הא׳׳א סמואל וואלירו על התנפלות מינית הוכרה כדמיונית".

עלי להבהיר, כי סמואל הוא סניגורו של סטבסקי ואילו ואלירו היה, שופט בית-המשפט המחוזי, אשר הסתייג מרעת הרוב שלפיה אמנם רוזנבלט זכאי ויצא מזוכה, אך סטבסקי הוא שהאיר בפנס, כלומר השתתף ברצח של חיים ארלוזורוב; והווטום ספרטום של השופט ואלירו עשה אז רושם רב.

הכרוז ממשיר ואומר: "פסק הדין הזה המשחרר את הרוצחים מעונש מאשר שנית את האשמות הקשות ביותר נגדם.

אנו לא שאפנו לנקמה. ידענו שרוצחיו של ארלוזורוב היו רק קרבן של הסתה בריונית וחינוך רביזיוניסטי משחית. מלחמתנו לגילוי האמת לא תיפסק גם עכשיו, כי סטבסקי ורוזנבלט היו בני ברית במעשה של 16 ליוני. אנו רואים במלחמה זו — מלחמה לטהרת חיינו, נלחם נגד הקנוניות של בני בריתם של הרוצחים לחפות על דם ארלוזורוב. נלחם ביתר

עוז נגד התנועה הרביזיוניסטית ובני בריתם העושים ל׳גיבורים״ וקדושים. אנשים אשר אות קין על מצחם. נלחם נגד "הכזב הקדוש" ונגד מעשי הטרור של הסיקריקין והבריונים ולא נשקוט עד שהתנועה הציונית והיישוב יטהרו מ"צרעת המתנבאים הנרדפים טמאי נפש מתקדשים" המפגלים "כל קודש בהבל פיהם ובמגע אצבעם".

נלחם נגד שיטת הטירור "השבירה" ומלחמת אזרחים שמפלגת הבריונים הכניסה בחיינו, ונחדור אל המחנה הציוני לטהרו.

מרכז המפלגה.

ח׳ אב תרצ״ד."

מספר חודשים לפני כן, באוגוסט 1933, פירסם ״דבר״ את הדברים הבאים: ״יהיה הרוצח מי שיהיה, הם היו שליחי המפלגה הרביזיוניסטית״.

השר יצחק שמיר: באיזו שנה?

ראש הממשלה מנחם בגין: זה היה ב־ 28 באוגוסט 1933— בעיצומו של המשפט, כאשר עדיין לא ניתן שום פסק דין.

מורי ורבותי, בדברי בכנסת, ב-6 ביוני 1956, אני פונה לכל המפלגות: מפא״י, מפ״ם, ה- מפד״ל (שהיתה אז בשם המזרחי — הפועל המזרחי) ומסביר להן, מדוע צריך להקים ועדת חקירה, מורכבת משלושה שופטים, אשר תבדוק את ההאשמות הנוראות, אשר הוטלו גם בבני ארם וגם במפלגה ציונית שלמה, כפי שאנו קראנו.

השיב לי שר המשפטים דאז, מר פנחס רוזן, והוא אמר, בין השאר: ״מר סטבסקי זוכה, מההאשמה החמורה כי רצח את ארלוזורוב, ואין אחר זיכוי זה ולא כלום. מאז זיכוי זה לא היתה לכל אדם זכות משפטית או מוסרית להכריז על סטבסקי כעל רוצח ארלוזורוב, ואין נפקא מינה אם הנאשם זוכה מחוסר הוכחות מספיקות או מטעמים אחרים. אומרים כי עוד אחרי זיכויו של סטבסקי פורסם כרוז ופורסמו מאמרים אשר האשימו אותו או אחרים בביצוע הרצח. לא בדקתי טענה זו, שמעתי עכשיו על מסמך כזה מפי חבר הכנסת בגין. אם הטענה נכונה היא — ואני מניח שהיא נכונה — היה בידי מר סטבסקי, שמח רק בשנת 1948, לתבוע את מפיצי הכרוז או כותבי המאמרים לדין על הרצאת שם רע, ולא היתה כל הגנה מפני תביעה זו, אם כי הדבר מוטל בספק, אינני בטוח אפילו אם נבצר מקרובי סטבסקי לתבוע לדין כל אדם שיפרסם כיום כי סטבטקי רצח את ארלוזורוב. ייתכן שיכולים הם לראות בכך עלבון לעצמם, רצוני להזכיר בקשר לכך שמשרד המשפטים, בהצעת חוק היחיד והמשפחה (היא ההצעה שהממשלה טרם נתנה דעתה עליה ושלעת עתה פורסמה לעיון הציבור), הציע במפורש סעיף פגיעה בכבוד המת או בשמו. סעיף מוצע זה אומר: 'פגיעה בכבודו או בשמו של אדם לאחר מותו כמוה כפגיעה באדם חי, ובן-זוגו של אותו אדם או שארו הקרוב אליו ביותר זכאים לכל תרופה הניתנת לפי הדין׳." מאז התברר, שאין תרופה משפטית כזאת וקרובו או שאר בשרו של מת אינו זכאי, בתנאים האלה, שעליהם אני דיברתי, להגיש תביעה משפטית נגד מוציאי הדיבה,

נטל רשות הדיבור ח״כ מרדכי נורוק, בשם הפועל המזרחי והמזרחי ואמר את הדברים הבאים: ״בית גבוה, שאלה זו היא חמורה, עדינה ורצינית, ודורשת עיון למען כבוד ישראל, אבל הדיון זקוק לאוירה שקטה, מיוחדת. מלבד זאת, לא רצוי להשפיע כדיון פומבי באיזו צורה שהיא על ועדת השופטים או ועדה של אנשי ציבור, אם תיבחר כזאת, מנימוקי טוב- יודיצה. מוסר היהדות מראה לנו את היחס הנכון לעניינים באלה, ואנו מחזיקים בתורת אבותינו: ׳וחקרת ודרשת׳, ידוע לנו איך התייחסו לבעיות כאלה גדולי ישראל. ובזמן האחרון אנחנו עדים לכך שגם אומות העולם בארצות שונות מטהרות אנשים אשר יצאו חייבים בדין. משום כך, למען כבוד ישראל, אנו מבקשים מנבחרי עם ישראל להעביר את השאלה לדיון ענייני ושקט בוועדת החוקה, חוק ומשפט." בעד ההצעה המקורית שלי הצביעו במליאה 22 חברי כנסת, סיעת תנועת החרות מנתה בכנסת השלישית 15 חברים ואילו סיעת הציונים הכלליים מנתה 13, כנראה, שמספר חברים לא היו נוכחים, מכל מקום, הצעה נתמכה על-ידי 22 חברי כנסת.

סגן ראש הממשלה שמתח ארליך: אין כל בטחון, שכל 15 חברי הכנסת מסיעת חרות היו באותה ישיבה.

ראש הממשלה מנחם בגין: אני משער, שכן היו.

סגן ראש הממשלה שמחה ארליך: אך שתי הסיעות הצביעו בעד הצעה זו.

ראש הממשלה מנחם בגין: הוא שאני אומר – סיעת תנועת החרות וסיעת הציונים הכלליים הצביעו בעד ההצעה לקיים דיון במליאה ובעד הצעת נורוק הצביעו 35 חברי כנסת. תנועת הפועל המזרחי עשתה יד אחת והקמנו חזית אחת בעניין זה להקים ועדת חקירה. אך 35 היו אז מיעוט מול 48 חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, מפ״ם, הפרוגרסיבים והקומוניסטים, לכן, הרוב של 48 נגד 35 דחה את הצעה.

עד כן – העבר. כפי שאתם רואים, ההצעה הוגשה ב-6 ביוני 1956, כלומר 23 שנה לאחר רצח חיים ארלוזורוב. אני ידעתי, שתושמע הטענה שזה קרה לפני כל-כך הרבה שנים ולמה להעלות פרשה כזאת, מה התועלת בהעלאתה: לכן, אז השבתי – ואני אשיב גם היום כפי שאמרתי גם בנוכחותו של נשיא צרפת, מיטראן, בקשר לפרשת דרייפוס: "הצדק הוא קטגוריה מוחלטת, הוא פועל מחוץ, מעבר, מעל לזמן". על הכלל הזה אני עומד, ללא סייג כלשהו, גם היום.

מה קורה היום? יצא ספר ״רצח ארלוזורוב״ מפרי עטו של שבחי טבת, בעמוד 268 של ספר זה כתוב: ש״ברל רפטור – היה פעם ממנהיגי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אחר-כך, לאחר הפילוג, ממנהיגי אחדות העבודה – שנקרא לערש-הדווי של שאול אביגור – היה מראשי ההגנה, מראשי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, ממארגני עלייה ב', ראש המחלקה המיוחדת במשרד החוץ, אדם מקובל מאוד על חברי מפא״י ומפ״ם – ימים אחדים לפני מותו, שמע מפיו על חרטות אחדות שידע בשנותיו האחרונות; אבל לא על חלקו ועל דעותיו בפרשת רצח־ארלוזורוב, מליו האחרונות הוקדשו, כעין צוואה, לשכנוע העמוק והבלתי מעורער באשמת סטבסקי ורוזנבלט. כך אמר לרפטור: "אני רוצה שתדע, אני משוכנע ובטוח שהם רצחו את ארלוזורוב, לפני שאני הולך לעולם הבא, אני רוצה שאתה תדע את הדבר הזה".

לא יתכנו דברים מפורשים מאלה, אדם כמו שאול אביגור, כפי שאמרתי, כעל מעמד ופרסטיז'ה מוסריים גבוהים בקרב חברי מפא"י, מפ"ם והקיבועים, קובע בפסקנות מוחלטת, בטרם ילך ל״עולם הבא״, שסטבסקי ורוזנבלט הם שרצחו את ארלוזורוב.

באותו עמוד מופיעים דברי דוד בן־גוריון. אינני צריך להסביר מהי הפרסטיז'ה של בן-גוריון בעיני חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל – גבוהה מאוד. אני רואה צדק במעמדו זה של בן-גוריון, מבחינת זכויותיו. לי אין ספק, שהיו לו גם חובות קשות, אך זכויות לחוד וחובות לחוד וזכויותיו הן היסטוריות. לכן, הוא בעל מעמד רם מאוד בקרב הציבור, אשר נהה אחריו במשך עשרות שנים; והדברים של בן-גוריון. אשר בלקחו ממכתב בן-גוריון ליוסף אחימאיר, בנו הצעיר של אבא אחימאיר, הם כאלה:

"אני איני סבור שאביך היה לו חלק ברצח זה. אולם, יודע אני מי רצח ומאין אני יודע ? באשר אשתו של ארלוזורוב שהתהלכה אתו באותו לילה ראתה את האיש שירה בארלוזורוב, ואין לי כל יסוד שלא להאמין לה, כי אני מכיר אותה, והיא היתה באותו מעמד וראתה את היורה, ואין לי כל יסוד לפקפק באמיתה." במלים אחרות, דוד בן-גוריון קובע בפסקנות מוחלטת, שרוצח ארלוזורוב היה צבי רוזנבלט, כי סימה ארלוזורוב זיהתה את רוזנבלט כיורה. ועוד פעם אחזור על דברי דור בן-גוריון:

"אולם, יודע אני מי רצח ומאין אני יודע? באשר אשתו של ארלוזורוב שהתהלכה אתו באותו לילה ראתה את האיש שירה בארלוזורוב, ואין לי כל יסוד שלא להאמין לה, כי אני מכיר אותה, והיא היתה באותו מעמד וראתה את היורה, ואין לי כל יסוד לפקפק באמיתה".

במלים אחרות, במפורש נאמר בספר זה, מפיו של אדם כבן-גוריון, שצבי רוזנבלט שלח את כדור המוות בחיים ארלוזורוב.

ספר זה נפוץ באלפי טפסים ואין לי שום ספק,על יסוד הנסיון שיש לנו, שיהיו היום אלפים בקיבוצים ובערים, אשר יקבלו את הדברים כלשונם, שרוזנבלט ירה. בארלוזורוב, כפי שאומר בן-גוריון, או שסטבסקי ורוזנבלט השתתפו ברצח ארלוזורוב, כפי שאומר אביגור. או כפי שאומר המחבר עצמו: אמנם, רוזנבלט חף מפשע, אך יש יסוד לשער, שסטבסקי חמק למלון "תורגמן" בירושלים, בליל שבת, ה-16 ביוני. הוא האיר בפנס על שפת ימה של תל- אביב והשתתף ברצח ארלוזורוב ולאחר מכן, באישון לילה, התגנב שוב לאותו מלון, שבו היו 4-3 אנשים נוספים שישנו. כי המחבר אינו אומר שסטבסקי רצח את ארלוזורוב, הוא משאיר סימני שאלה רבים לגבי חפותו או אשמתו,אך לא זה העיקר. מבחינת השחתת המוסר הציבורי, הסכנה לאומה בהווה ובעתיד, יש לראות את הדברים העיקריים במה שהבאתי מפי אביגור ומפי בן־גוריון, כי הם מתפרסמים היום בראש חוצות, בכל ערי ישראל, מושביה וקיבוציה.

כיצד מתחנכים ילדי ישראל בקשר עם פרשת הדמים ? אקרא פיסקא אחת מספר "קיצור תולדות ישראל בעת החדשה" של ד"ר שלמה הורוביץ. זהו ספר לימוד היסטוריה בבתי-ספר תיכוניים. חבל ששר החינוך אינו נוכח כאן, כי הוא היה צריך לנקוט בפעולה מסוימת. כך כתוב בספר זה:

"ימים מועטים לאחר שובו מנסיעתו לחו"ל, כאשר טייל בערב שבת, כ״ג בסיון תרצ״ג (16 ביוני 1933), יחד עם אשתו על שפת ימה של תל-אביב, נורה ארלוזורוב בקרבת בית-הקברות המוסלמי ועוד באותו לילה הוציא נשמתו, והוא רק בן 34 שנים. אבל כבר ירד על היישוב ומחשבה אחת ניקרה במוחו של כל אחד: ידו של מי היתה ברצח? באוירת האיבה ששררה ביישוב ואחרי מסע ההשמצה שהתנהל נגד הנרצח התעורר בהכרח החשד, שהרוצחים באו משורות הרביזיוניסטים. ואמנם אסרה המשטרה והעמידה לדין שלושה מביניהם: את אבא אחימאיר, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי (שני האחרונים זוהו על-ידי אשת ארלוזורוב!): אחימאיר ורוזנבלט שוחררו, ואילו סטבסקי הורשע בערכאה הראשונה. אך שוחרר על-פי פסק דין של בית-המשפט העליון מחוסר עדות מסייעת לזו של אשת הנרצח."

ההיסטוריון, ד״ר הורוביץ, כותב שסטבטקי ורוזנבלט זוהו על-ידי אשתו של ארלוזורוב, אשר הלכה לצידו. כך מחנכים דור צעיר במדינת ישראל. מי שיבוא בטענה, שחלפו מאז הרצח 49 שנים ואיך אנו יכולים לחקור, יחטיא כל מטרה וינסה להחטיא את הרבים בטשטוש האמת ובקיום עלילת דם על תנועה ציונית גדולה ועל אנשים חפים מכל פשע, על עוול שלא נעשה כמוהו בתולדות עם ישראל, זולת מה שנעשה על-ידי גויים נגד יהודים.

כאשר אני העליתי את הצעתי בכנסת, חלפו מאז הרצח 22 שנים. מה ההבדל? עוד 26 שנים, מבחינת עשיית הצדק, אין להן שום ערך. אך יש אומרים, שאין עדים חיים, כי כולם הלכו לעולמם, לא כולם הלכו לעולמם. נכון, סטבסקי ואחימאיר אינם עוד, אך רוזנבלט ישנו ובן-גוריון על פי ספר זה אומר שהוא היה היורה.

איך אנו יכולים להעלות על הדעת, שלא נחקור את רוזנבלט על-ידי ועדת חקירה מוסמכת, כפי שאני מקווה, שתורכב משופטים, על-ידי נשיא בית־המשפט העליון. יש גם הרבה מסמכים. ביום שישי נודע לי, שיש מסמכים רבי חשיבות. אינני רוצה לומר לא את שמו של האיש, אשר בידיו נמצאים המסמכים ולא את שמו של האיש, אשר גילה לי סוד זה. אך האיש הוא מהימן עלי ביותר. הוא בעצמו משפטן ועורך-דין מובהק, אך עובדה היא שיש מסמכים. קיים ספרה של גב' מרגוט קלאוזנר. אני ראיתי אותה לפני שהבאתי את הצעתי לכנסת, היא סיפרה לי כהאי לישנא: בשנות ה-30 הייתי חברה ב״שומר הצעיר״ ולא היה לי שום ספק, שסטבסקי ורוזנבלט רצחו את ארלוזורוב. החלטתי לכתוב ספר על ארלוזורוב; וכאן גילתה לי: גם הוא וגם אני היינו ספיריטואליסטים. הוא יצא קודם לאיטליה ואחר-כך לגרמניה והיתה לו הרגשה, שהוא ימות אדם צעיר. המחשבה הזאת לא עזבה אותו יומם ולילה. בגלל העניין הזה של הספיריטואליזם, שהיה משותף לארלוזורוב ולי – כך המשיכה ואמרה לי גב׳ קלאוזנר – החלטתי לכתוב עליו ספר. פניתי למשפחה, לאם האלמנה ולאשה שנתאלמנה מבעלה ולמר רוזוליו, גיסו של ארלוזורוב, שנשא לאשה את אחותו של ארלוזורוב והם הבטיחו לי לתת את כל החומר. אך במהלך החקירה שלי – כך סיפרה גב׳ קלאוזנר – התברר לי, שכל ההאשמות האלה היו בבחינת עלילת נגד סטבסקי ורוזנבלט, התברר לי, שאת ארלוזורוב רצחו עיסא דרוויש ועבדול מג׳יד. היורה היה עיסא דרוויש, שבקומתו היה דמיון מסוים לרוזנבלט והמאיר בפנס היה עבדול מג׳יד, שבהליכתו גילה סימני הליכה של סטבסקי.

השר מרדכי ציפורי: האנשים הם שונים – המאיר היה עיסא דרוויש.

ראש הממשלה מנחם בגין: אני מכיר את הנושא. המאיר היה עבדול מג׳יד והיורה היה עיסא דרוויש. לפי ההודאה של שניהם. אני חוזר לספר של מרגוט קלאוזנר. היא הוסיפה וסיפרה לי, כי כשהיא הודיעה שהגיעה למסקנה, שסטבסקי חף מפשע, נסגרו דלתות משפחת ארלוזורוב בפניה ורוזוליו לא רצה להיפגש איתה. כאשר שוחחתי איתה, הספר היה בכתב- יד, והיא אמרה לי, שיש אדם בישראל, שבידיו ישנם כל המסמכים שיוכיחו את חפותו של סטבסקי. מרגוט קלאוזנר כבר איננה, אבל הספר שלה הוא רב חשיבות, כי היא חקרה ודרשה את הפרשה.

ישנו ספרו של הורס סמואל, שהיה סניגורו של סטבסקי, שגם הוא חקר ודרש את כל הפרשה. אני משער, שבגנזך המדינה ישנם מסמכים שהתקבלו מהמשטרה הבריטית, ויש להניח, שיש מסמכים בלונדון. ביום שישי האחרון, קיבלתי מבנו של קצין משטרה בריטי, ששירת בגליל העליון, מסמך הכתוב בכתב-יד, מאת ראש הבולשת הבריטית, ג'יילס, לראש המשטרה בגליל, לתלות את גרונר, רוזנבאום, הלא הוא יחיאל דרזנר, אלקחי וקשאני, בארבע לפנות בוקר, ב-19 לאפריל ולקבור אותם בבית־הקברות בצפת. הנה, לאחר 35 שנה, נמצא מסמך כזה שלא ידענו על קיומו. בנו של אותו קצין משטרה הוא בן לאם יהודיה שאותה נשא קצין המשטרה והוא התחנך בבית סבתו בכפר-סבא, שם למד עברית על בוריה, ומשם, כנראה, נשאר לו רגש כלפי עמנו, לכן הוא שאל את רשות אביו לשלוח מסמר זה אלי ואביו הסכים, יש להניח, שיש בלונדון מסמכים נוספים, מ 1933-1934, שכבר לא חלה עליהם הגבלת הסודיות למשך 30 שנה, כפי שחלה על מסמכים סודיים.

בקיצור, יש עדים ויש מסמכים שאפשר לחקור, והשאלה היא – האם זו חובתנו? ואני משיב בלי שום היסוס – "הן"! ידידים יקרים, הבה נזכור מה היתה עלילת הדם בשביל עם ישראל. חלק מכם היה עול ימים, חלק לא נולד, אבל יש חלק מכם הזוכרים ימים טרופים אלה. אני השתתפתי בהם. הייתי בן 20, ציוני פעיל, נואם פומבי, כותב מאמרים, מלווה את זאב ז'בוטינסקי במסעותיו. אני הבאתי את אמו של סטבסקי לז'בוטינסקי ואני זוכר איך היא זעקה: "אדון ז'בוטינסקי, הצל את ילדי", והוא נשק את ידה וא