הצגת הממשלה – הכנסת הראשונה – ז' באדר תש"ט, 8 במרץ 1949
כבוד היו"ר, כנסת נעלה,
הסיעה של תנועת החרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, מילאה את ידי והטילה עלי את התפקיד להבהיר את עמדתה כלפי הממשלה, כפי שהורכבה על ידי מר בן-גוריון וכפי מדיניותה של הממשלה, כפי שהוצעה על ידי ראשה.
העובדה, שבממשלה הזאת משתתפים שליחים של ארבע סיעות, המהוות רוב מספרי לא גדול בכנסת ומייצגות רוב מספרי עוד יותר קטן בקרב העם הבוחר בציון, עובדה זו אינה פוטרת אותנו מלבדוק את היסודות, שעליהם בנויה הממשלה, הן מבחינת הרכב והן מבחינת מדיניותה.
באשר להרכב הממשלה, עלינו לקדם בברכה את דבר הקמתו של משרד מיוחד לחינוך ולהשכלה, מיניסטריון שאת הקמתו דרשנו מהיום בו הונחו היסודות לעצמאותנו. אולם משום מה עובר מצע הממשלה בשתיקה על בעיה חמורה ביותר, בכרוכה בחינוך הדור הצעיר. כיצד יחונכו ילדי ישראל? האם חינוכם יופקד ויופקר בידי מפלגות פוליטיות? האם החינוך יהיה מפוצל ומפצל, או אחיד ומאחד, אם יופקע מידי מפלגות פוליטיות ויימסר לרשות המדינה, שהיא היא החייבת לחנך את ילדי ישראל ברוח אהבת העם, אהבת המולדת, אהבת החופש, ברוח הערכים הנצחיים של תורת ישראל וברוח הסובלנות לדעות הזולת, שהיא אמת המדה לבנין הממלכתי החפשי.
בעוד אנו מברכים על עצם העובדה של הקמת מיניסטריון מיוחד לחינוך ולתרבות, עלינו למחות, בצורה הנמרצת ביותר, על ירושה, שנותרה לממשלה הזאת מן הממשלה הבלתי נבחרת – כוונתי למיניסטריון מיוחד למשטרה, שבתוקף התנאים הפוליטיים הקיימים במדינתנו, אין בו כל יעילות. כל איש לא ישלה את עצמו, שהמועמד לשר המשטרה, שליחה של סיעה שחבריה הם ממוצא ספרדי, ישפיע השפעה מעשית על עניני המשטרה, שהפיקוח עליהם נמסר בידי איש המפלגה השלטת. אך מאידך גיסא, יש בעובדה של קיום מיניסטריון משטרה מן הכתם על המדינה, מאחר שמיניסטריונים מיוחדים למשטרה היו קיימים רק במדינות אטוקרטיות או טוטליטריות. לפי טבע הדברים שייכת מחלקה זו למיניסטריון הפנים. והעובדה, שהיא הוצאה ממיניסטריון הפנים, באה ללמד על קו יסודי שבהרכב הממשלה הזאת, בדומה לקו שהדריך את מקימי הממשלה הזמנית, המקימה משרדים לא לפי יעילותם במדינה, אלא מיניסטריונים, כדי להבטיח בעזרתם תמיכה מסויימת למפלגה השלטת.
והוא הדין ביחס למשרדים מיוחדים אחרים, כגון קיצוב ואספקה והשארת המשרד המיוחד למסחר ותעשיה, שרוקן מתוכנו לאחר הקמת המיניסטריון החדש, שחשיבותו כמובן איננה מוטלת בספק.
והוא הדין ביחס למשרד מיוחד לקואופרציה, שלפי טבע הדברים שייך למיניסטריון לענינים הכלכליים, ושבימי שלוט המשעבד, טיפל בה אחד הפקידים הנמוכים.
ועלי לומר דברים ברורים גם ביחס למיניסטריון מיוחד לעניני דתות. אנו רואים במסורת העברית המקודשת מקור נצחי, שממנו שאב עמנו בכל שנות הגולה והשעבוד אמונה בעתידו ובהשגת חרותו. משום כך הננו בעד החדרת הערכים הנצחיים של תורת ישראל בחיי עמנו, מאחר שיש בהם גם צדק ויושר. אך גם מיניסטריון זה שייך, מטבע הדברים, או למיניסטריון הפנים, או למשרד לעניני חינוך ואין בהקמתו ביטוי להערכת האמיתית של ערכי המסורת העברית הנצחית.
גם הוא הוקם לפי הקו של קניית תמיכה בקרב גורמים מסויימים שיתנו צורה של קואליציה לממשלה, שבה שלטת למעשה מפלגה אחת ויחידה. עצם העובדה, שארבעה משרדים נשארו פנויים לזמן שלא הוגבל ובאחריות להם נמסרה לממשלה כולה, כלומר הם בכלל לא נמסרו לאחריותו של מישהו, עצם העובדה הזאת מוכיחה, כמה נפסד הוא הקו של הקמת מיניסטריונים כדי שימונו מיניסטרים, במקום למנות את השרים, המוכשרים ביותר בשביל המשרדים היעילים ביותר.
בעברי מהרכב הממשלה למדיניותה, עלי להתעכב, בראש וראשונה, על בעיה של מדיניות החוץ, אותה הבעיה, שהמועמד לראשות הממשלה במעט לא רצה להתעכב עליה במצער וקבע רק עובדה אחת, שהממשלה החדשה תמשיך בקו הממשלה הזמנית. גם נתבשרנו במצע הזה שייתכן שאנו עומדים לפני תקופת שלום בארצנו ולפני המרת ימי הגדולות בימי הקטנות. אינני סבור שזוהי ההגדרה הנכונה, אך אילו נכונים הדברים ביחס לשלום. גם בשטח הבניה אין לפנינו ימי קטנות, אלא ימי גדולות, אין עוד אפשרות, כשם שבוודאי אין עוד הכרח, להמשיך באותה שיטה, שהרצל קרא לה "שיטת האינפילטראציה". גם תפקיד הבנין הוא היום תפקיד עצום, הדורש קצב מהיר ביותר, ולמעשה הוא דומה לתפקיד מלחמתי. אך העובדה העיקרית היא, שאשליה חמורה ביותר היא לטעון, שאנו נכנסים לתקופת שלום. מדיניות החוץ הרשמית שלנו מתעלמת, ביודעין או בלא יודעין, מן העובדה, שגם כשאין מערכות צבאיות בצפון או בדרם נמצאים אנחנו במצב של מלחמה מתמדת. אנו מחזיקים צבא, וניאלץ להחזיק צבא, שהוא למעלה מכוחותינו הכלכליים, הגבולות המלאכותיים, המתפתלים, שאין בהן כל ערובה לא לפיתוח משק, ולא לקליטת המונים, ובעיקר לא לבטחון יסודי – הם הם המטלים עלינו, בתוקף העובדה שמעבר להם נמצאים צבאות פלישה, מצב של מלחמה מתמדת. אופייני הדבר, שחוגי הממשלה רגילים להסביר לעם את דבר קיומה של מלחמה גם כשאין יריות בחזית, כשהמדובר הוא במסים, במלוות או בחוקי חרום טוטליטריים. אך עובדה היא, שעיקרה של מדיניות חוץ בחיי אומה, הנמצאת במצב מלחמה, היא, לסיים את המלחמה בנצחון ולהביא לעם שלום אמת. לכן אין די עוד בעקרונות כלליים ומלים נבובות על נאמנות לעקרונות האו"ם, על ידידות עם כל אומות העולם, על חתירה לקראת ברית יהודית-ערבית, בעוד עמנו נמצא במצב של מלחמה. מדיניות החוץ שלנו חייבת לענות במלים פשוטות וברורות, כיצד היא אומרת לתת לעמנו נצחון על אוייביו המתנכלים לו, מדי יום ביומו, ואף מפילים חללים מדי יום ביומו וכיצד היא עומדת להביא לו שלום אמיתי, שיאפשר לבצע את המשימה ההיסטורית של שיבת ציון וקיבוץ גלויות, קליטת מיליונים שבי ציון והפיכת מדינתנו לבית נאמן לכל עם ישראל. ואם הממשלה החדשה עומדת להמשיך בקו שבו נקטה הממשלה שלא נבחרה, הרי יכולים אנו להיות בטוחים, שלא נצחון יובא לנו ולא שלום אמת יכון הארצנו, באשר המדיניות ההיא יסודותיה בתכנית החלוקה, אף אם דעת הממשלה ביחס לפרטי התכנית השתנתה בתוקף במציאות.
ועלי להביא לפני הכנסת את העובדה, שמדיניות החוץ שלנו מתעלמת ממנה ביודעין, בתכנית הביתור של המולדת, כפי שנתקבלה בארגון האומות המאוחדות, בוטלה גם להלכה וגם למעשה. תכנית הביתור היתה מבוססת על שלושה יסודות: א) על הקמת מדינה ערבית במזרחו של החלק המערבי של נחלתנו ההיסטורית; ב) על גבולות מסויימים; ג) על משטר בין-לאומי בירושלים. ברשות הכנסת אנתח את היסודות האלה ואתחיל בניתוח המשטר הבין-לאומי בירושלים.
בשעתו סמכו חוגי הממשלה שלנו את ידם על משטר זה. זו היא עובדה שאין להכחישה. אלא שהמשטר הבין-לאומי בירושלים, לא זו בלבד שמשמעותו היא הפקרת ירושלים לשלטון נכרי ויהא שמו אשר יהיה, אלא שבתוקף התנאים הבין-לאומיים, שוב אין המשטר הבין-לאומי בעיר הבירה הנצחית בגדר האפשרות, ובעיקר לאחר שמועצת הנאמנות של ארגון האומות המאוחדות החליטה לדחות לזמן בלתי מוגבל את הדיון בשאלה זו. וההחלטה ההיא איננה מקרית. היא נתקבלה לאחר שברית המועצות נכנסה למועצת הנאמנות, כדי לקבל חלק, או לדרוש את חלקה במשטר הבין-לאומי בירושלים, למועצת הנאמנות, שבמשך שנתיים ימים של קיום ארגון האומות המאוחדות החרימה אותה ברית המועצות.
בתוקף השינוי שחל במציאות – והוא חל בדמם של כל בני ישראל, על כל מפלגותיהם וכל שכבותיהם, ואיש לא יעיז להפלות בין דם לדם עברי, שנשפך על קדושתה של ירושלים ועל נצחיותה – בתוקף השינוי הזה נמצא חלק של ירושלים בידנו וחלקה עדיין בידי צר ואוייב. משום כך חותרת המדיניות הרשמית של ממשלתנו לקראת הקמת משטר בין-לאומי בעיר העתיקה של ירושלים, והיא טוענת – אם כי לפי שעה בחצאי מלים – למסירותה של ירושלים החדשה לשלטון עברי. עלינו להזהיר אזהרה חמורה מפני הקו הזה, מפני הטענה למשטר בין-לאומי בירושלים העתיקה. אותן המדינות, המעונינות עדיין לשחק בקו של בין-לאומיות של ירושלים, מנצלות את קדושתה למען קידום אינטרסים ברורים מאד שלהם. ואם נודה במקצת, אם נמסר את חלקה של ירושלים למשטר בין-לאומי, מחמת קדושתה לעמים מסויימים, או לדתות מסויימות, נפתח פתחון פה ךהבטחת האינטרסים הפרוזאיים מאד שלהם תחת מסווה של קדושת ירושלים. באותה טענה עצמה של "קדושה" יכולים לבוא הגורמים הבין-לאומיים גם ביחס למקומות אחרים בארץ ישראל, לא רק טענת קדושתה של ירושלים בפיהם, יש עוד מקומות, שלקדושתם טוענים ואל ניתן פתחון פה לכל מיני גורמים זרים להתערב בעניני מדינתנו ולהגביל את ריבונותנו.
היום הזה יושבת בירושלים ועדה מטעם ארגון האומות המאוחדות, המכונה: ועדת הפיוס. והיא התחילה בדיון על עתידה של ירושלים, בגביית עדים משני הצדדים כביכול ואחד מעדיה המוזמנים הוא רב הטבחים – המופתי, והמוזמנים האחרים – יהודים. עלינו להזהיר את מנהליה של מדיניות החוץ שלנו מפני התוצאנ של האוריינטציה על ארגון האומות המאוחדות המוצהרת שלהם, שלפיה עלולים הם לקבל את ההזמנה ללכת להעיד בפני אותה ועדת פיוס. עלינו להבין, שחל שינוי יסודי ביחס לאותם הימים שבהם באו לארצנו ועדות חקירה למיניהן, ושבפניהן נאלצו, כאחת "העדות", להדיין על זכותנו במולדת. קמה מדינת ישראל. אין עוד עדויות בפני גורמים זרים ויהיו מי שיהיו. ובוודאי אין להופיע בפני ועדת פיוס, המזמינה איש שידיו נגאלו לא רק בדמנו במולדת, אלא גם בדם אחינו בגולה. יש להחרים את ועדת הפיוס ולומר בפה מלא, שהמדינה העברית העצמאית תנהל לפי החלטתה משא ומתן בענינים הבין-לאומיים של ארצנו ועל יחסיה עם מדינות אחרותי כיאה למדינה ריבונית עצמאית. ניתוחנו הוכיח, שהמשטר הבין-לאומי בירושלים, הוא לא רק הפקרת עיר הבירה לשלטון נכרי, אלא גם אינו בגדר המציאות הבין-לאומית. התכנית הזאת, שעליה הושתתה בין השאר גם תכנית החלוקה, בוטלה.
והשאלה היסודית השניה: גבולות המדינה, שנקבעו בתכנית החלוקה ב-29 בנובמבר. לית מאן דפליג, שגבולות אלה אינם קיימים במציאות, הם בוטלו עם הכרעתה של יפו בהסתערותם של חיילי הארגון הצבאי הלאומי, עם כבושה של עכו בידי חיילה ההגנה, עד לשחרורו של הגליל, עד לכיבושנו בחזית המרכזית ועד לכבושים בנגב ועד בכלל. הגבולות הללו, שנקבעו ב-29 בנובמבר, בארגון האומות המאוחדות, אינם עוד בעולם.
ואשר ליסוד השלישי – הקמת מדינה ערבית בחלקה השני של ארץ ישראל המערבית, אף היא איננה בגדר המציאות. היא לא הוקמה ולא תקום. אין גורם במציאות המדינית שיוכל להקימה, אלא אם כן חברי מפ"ם יוזעקו כדי להקים אותה.
משום כך הרינו רואים, שהמציאות הפוליטית שינתה, לחלוטין, את שלשת היסודות, שעליהם נבנתה תכנית החלוקה. למעשה קיים עכשיו בחלק המזרחי של ארץ ישראל המערבית, כשם שקיים בעבר הירדן המזרחי, כבוש בריטי עקיף, כפי שהיה כבוש בריטי ישיר בכל ארץ ישראל המערבית, בטרם סולק השלטון הבריטי, כתוצאה ממלחמת השחרור, שהתנהלה נגדו. אין זה מקרה, שברוב שטחה של ארץ ישראל המערבית, שאינו בגדר השלטון הבריטי, שלטה השושלת ההאשימית, עיראק ועבר הירדן, כלומר, אותו אגרוף ערבי, שמיניסטר החוץ של בריטניה הוא מנהלו למעשה. ולא יהיה שלום למדינתנו, ולא יהא שלום לעמנו, אם לא נשחרר אותו חלק של המולדת מגייסות הפולשים. גם היום הזה נשפך דם באותם אזורי הספר כביכול של מדינת החלוקה, והוא יוסיף להישפך. והעיקר הוא: לא נוכל, בשום פנים, להפנות רבבות בנינו לאותו תפקיד בניה שעליו דיבר ראש הממשלה, אם ארצנו לא תטוהר לחלוטין מגייסות הפולשים. זוהי המשימה העיקרית במידניות החוץ שלנו וכל זמן שאין נותנת תשובה לבעית הטיהור של ארצנו מן הכיבוש הבריטי העקיף, אל נא תנסה להשלות את העם, שאנו נכנסים לתקופה של שלום. אשליה חמורה ביותר היא, העלולה להביא לידי השתעבדות נפשית, ואולי גם ברבות הימים גם לידי השתעבדות פוליטית לאותו גורם המוסיף להתנכל לעצמאותנו ומנסה להטיל את רצונו בעזרת שכיריו על עמנו.
מדיניות החוץ הרשמית שלנו הולכת בכיוון הקפאת הגבולות המלאכותיים, גבולות הביתור. השיחות המתנהלות היום עם ממלכת עבר הירדן, כלומר עם העבד המכור ביותר לבריטניה במזרח התיכון, תוצאתן יכולה להיות אחת ויחידה: הקמת בסיסים בריטיים מול פתח תקוה ומול ירושלים החדשה. גם השיחות להסכם של שביתת נשק שהתנהלו ברודוס עם מצרים, אף הן הביאו לידי נטישת שטחי המולדת על ידי צבאנו – שטחי המולדת ששוחררו בדם טובי בנינו – ומסירתם לפיקוח, ולמעשה שלטון נכרי, בניגוד להבטחה שניתנה על ידי שר החוץ בירושלים בוועידת עתונאים, שלפיה לא יפורזו שום שטחים בנגב כתוצאה מהסכמה לשביתת נשק עם מצרים. בקשר לזה הרינו להוקיע את העובדה, שהכנסת לא נשאלה ביחס לניהול השיחות להסכם לשביתת נשק, לא עם מצרים ולא עם מדינות ערב האחרות. ההסכמים הללו אינם הסכמים מכניים להפסקת האש, הם הסכמים מדיניים ממדרגה ראשונה, הנותנים הכרה בעקיפין להימצאותם של צבאות הפלישה בארץ ישראל המערבית. ונבחרי העם זכאים לדרוש, שהממשלה תתייעץ בהם לפני שתשים את החתימה על הסכמים כאלה, ולפני שתלך לקראת הסכמים דומים בעתיד. ועל רקע השיחות הללו עם מדינות ערב אין אנו יכולים להתעלם ממצבם של מאות אלפי אחינו, החיים היום בארצות ערב. עלינו לומר, בפה מלא, שצפויה להם סכנת השמדה ועלינו לפעול בהקדם, כדי להצילם משיני פורעים המתנכלים לעצם קיומם. הריני מתכבד להזכיר לכנסת, שקיימת החלטה מסויימת של ארגון האומות המאוחדות, ביחס למה שמכונה בלע"ז ג'נוסייד, או רצח עמים, היא ההחלטה שנתקבלה, ביום ה-9 בדצמבר 1948, ובסעיף הראשון כתוב לאמור: "רצח עמים ייקבע על ידי הריכת אנשי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, גרימת פגיעות בגופם ובכושרם של בני הקבוצה ההיא, יצירת תנאי חיים, בכוונה תחילה, העלולים לגרום להשמדתה של הקבוצה, או חלק ממנה". עובדות כאלה כבר אירעו בארצות ערב השונות; אחינו עומדים בפני סכנה ישירה לעצם חייהם. ועל ממשלתנו לפעול, ולפעול במהירות, כדי להצילם. על בסיס ההחלטה הזאת יש לדרוש מאת ארגון האומות המאוחדות, שתשוגר ועדת חקירה מיוחדת בין-לאומית, שתעמוד על מצבם של אחינו בארצות ערב ותבטיח את זכותם לעלות למולדת. אנו מברכים בתכניתה של הממשלה את הסעיף על הבטחת זכות היציאה לכל בני עמנו מתפוצות הגולה למולדת, וכשם שיש לעמוד על העובדה שאחינו בארצות ערב נמצאים למעשה בגיטו, כן יש להביע צער רב על העובדה, שגם מדינות מסויימות באירופה סוגרות את שער היציאה בפני אחינו הבוחרים במולדת. גם פה וגם שם עלינו להבטיח הלכה למעשה את זכות היציאה לאלתר לארץ המולדת. את התנאי הזה יש להתנות, כתנאי מוקדם, לכל שיחות שלום, או הסכמים ארעיים שיתנהלו עם מדינות ערב התוקפניות. ואל נא יאמרו לנו, שהדבר הזה איננו בגדר החוק הבין-לאומי ובגדר הנוהג הבין-לאומי. עובדה זו, שמדינות התקפנות פתחו את שיחותיהן אתנו בדרישה לטפל בבעיות האוכלוסיה האזרחית, נותנת שאנחנו רשאים וחייבים על אחת כמה וכמה להתחילך את השיחות שלנו בדרישה לטפל במאות אלפי אנשים, נשים וטף, העומדים לפני סכנת כלייה.
אלה הן הבעיות העיקריות במדיניות החוץ שלנו, על רקע החלטת הביתור. אך אינני יכול להתעלם מן העובדה, שאנו חיים לא רק במציאות של ביתור בשטח, אלא גם בתוך מציאות של ביתור בנפש. עובדה היא, שקיים בינינו היום משטר של שיכחה והשכחה מכוונת. גם אם תנאים אלה, אם בדומים להם, אינם מתירים לאומה לגאול את מולדת כולה במלחמת השחרור, חייבת היא לחנך את הדור כולו, שיזכור את אבדן חלקי המולדת השדודים; כך עשו כל העמים, שעמדו במלחמת השחרור והפסידו שטחים בלחץ האויב או מתוך שגיאות פטליות מבית. כך עשתה צרפת, כשאבדה לה אלזאס-לורין, כך עשתה איטליה, כשאבדה לה, בתקופה מסויימת, עיר בירתה; כך עשה העם הצ'כי, שלא פסק לטעון לאיחודם של שטחי מולדת בכתר וונצלאוס; כך עשתה ליטא הקטנה ביחס לוילנא; כך עשתה ברית המוצעות ביחס לבסאראביה ולאוקראינה המערבית; כך עשו כל העמים, שתקופה מסוימת של תולדותיהם, הפסידו שטחים משטחי מולדתם. ואילו אצלנו קיים קו חינוך שלפיה הטענה להחזרת שלמותה של המולדת, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן, אינה אלא תוקפנות בלתי-מוסרית ורצון התפשטות אימפריאליסטית. יש לשים קץ לאותו קו חינוכי ולדרוש משר החינוך וההשכלה, שיעמוד, קודם כל ומעל לכל, על כך, שאם ילד ישאל בבית ספר את מורו, "אי המולדת העברית" – לא ישיב לו המורה בהצבעה על גבולות הזיגזאג המסובכים והמתפתלים, שכח האוייב הטיל עלינו בתקופה זו, אלא תינתן לו התשובה היאה לדור הלוחמים והמתקוממים: המולדת היא שלמות והיא תוחזר בבוא היום לעם ישראל.
ואשר למדיניות הפנים, עלינו לעמוד על הסתירה שבין הצהרות תיאורטיות ובין המציאות. יש לקדם, כמובן, בברכה את ההצהרה על הבטחת חרות האדם. אולם חרות האדם והאזרח אינם הולכים בד בבד עם קיומם של חוקים, שהם ירושה מתקופת השעבוד, חוקים עליהם אמר היועץ המשפטי של ממשלתנו היום, שכמוהם לא חקקו אפילו בגרמניה הנאצית, והוסיף שהם מכניסים אותנו לתקופת האופל של ימי הביניים. אין חרות האזרח סובלת את עצם העובדה של קיום חוקים, המבטלים את זכויות היסוד של האדם, ההופכים את מדינתנו למעשה למדינת משטרה. לכן דרוש נדרוש את ביטולם של חוקי החרום הבריטיים המקוריים והישראליים הבלתי מקוריים, המטלים כתם על מדינתנו וסותרים בתוקף קיומם את ההצהרה על חרות האדם. והוא הדין ביחס לזכויותיה וסמכויותיה של הכנסת. לא די להצהיר על שלטון חפשי, רפובליקאני ודמוקרטי. שלטון כזה מבוסס, קודם כל, על הבחנת הרשויות במדינה. ודבר אופייני הוא, שהמפלגה השלטת עמדה על כך, שתינתן הסמכות לממשלה, לפי חוק המעבר, לקבוע, זכותה לבצע מעשים מדיניים מרחיקי לכת ורק אחר כך למסור דין וחשבון לכנסת, בעוד שהחובה האלמנטרית, המוטלת על כל רשות מבצעת, במדינה חפשית, היא, להוציא לפועל את ההחלטות שנבחרי העם יקבלו ולבצע את קווי המדיניות, שייקבעו על ידי נבחרי העם. זה נשתקף גם בדיונים בקשר עם הקמת הוועדות בכנסת, שלפי הצעה בלתי רשמית מטעם חוגי הממשלה אינן צריכות להיות אלא בתי חרושת קטנים לחקיקת חוקים, בעוד שכל אחריות לבקורת מעשית על משרדי הממשלה ניטלת מהם. גם ועדות כמו ועידה למדיניות חוץ או לבטחון, שהן מן החיוניות ביותר במדינה, גם ועדות אלה אינן צריכות לקום, לפי הצעה בלתי רשמית זו של חוגי הממשלה.
במדיניות הפנים שלנו שוררת עדיין הפלייה על אף ההצהרה, שאנו מקדמים אותה בברכה ונחכה לביצועה. יש בה פרוטקציוניזם וגם מעלה מזה. ישנם חוגים גדולים בקרב האומה, שכלפיהם קיים משהו דומה לנומרוס קלאוזוס, ואפילו לנומרוס נוללוס – במנגנון הממלכתי, הצבאי, האזרחי והדיפלומטי. אנחנו, שנבחרנו על ידי חמש רבבות בוחרים בישראל, איננו באים משום כך לדרוש שיינתנו לנו 12%, או קרוב ל-12% במנגנון הממשלתי, הצבאי, האזרחי והדיפלומטי. מפתח כזה פסול ביסודו. אך אנו לא נסבול לאורך ימים שחוג כה רחב בקרב העם יסבול מהפלייה מוחלטת ושמקומו לא יוכר בפיקוד הצבאי הגבוה, המנגנון הממשלתי המבצע ובמנגנון הדיפלומטי, המייצג, ביחוד שמאותו חוג באים אנשים, שנתנו את דמם להקמת העצמאות העברית ושמאות רבות מהם הפכו לנכים, שהממשלה הזאת אינה מואילה לטפל בהם.
ואשר למדיניות נכלכלית, עלינו לקבוע, שאין די בעקרונות כליים. שמענו היום מפי ראש הממשלה הצהרת מדיניות כלכלית, שחבריה קראו לה, בריתחת התעמולה של הבחירות, בדברם על מפלגה יריבה – "כל בו".
עובדה היא, שאי אפשר לקלוט מיליונים רבים אם תימשך אותה מדיניות חוץ הקיימת היום והגורעת מאתנו כל אפשרות של פיתוח משקי אמיתי. עובדה היא, שכל זמן שהמפלגה השלטת המייצגת אותנו בממשלה יש לה מפעלים מונופוליסטיים, אין היא מפלגה פוליטית בלבד, אלא גם נציגה של טרסטים כלכליים אדירים. כל עוד מצב כזה קיים, שוא יהיו הדבורים על ריבוי השקעות הן פרודוקטיביות. לכן ישנן עובדות, ובעיקר העובדה על המשלחת מדרום אמריקה, שעזבה את הארץ תוך החלטה לא להשקיע ולא לבנות, בניגוד להחלטתה לפני בואה לארץ ישראל, והסיבות לשינוי ההחלטה נעוצות קודם כל בעובדה, שבתוקף קיומה של מפלגה פוליטית, שהיא נציגה של אינטרס כלכלי ברור, קיימת התחרות למפעלים אחרים.
הממשלה חייבת למנוע זעזועים בכלכלה. יש, כמובן, להכיר בזכות השביתה של הפועל להבטחת תנאי קיומו, אם כי קשה להבין מה פירוש הדבר חופש שביתה וחופש השבתה בתנאים של קליטה ושל פיתוח המשק. בתוקף תפקידה חייבת הממשלה להקים מנגנון ממלכתי לבוררות, שינסה למנוע מראש סכסוכי עבודה, הפוגעים בכושר הייצור של האומה. בעיית העובד איננה בעיה של השכר הנומינאלי. מובן שאין להוריד שכר עבודה בתנאי אינפלאציה והאמרת המחירים. הבעיה היא של שכר עבודה ריאלי ואותו אי אפשר להבטיח, כל עוד לא יהיה זרם של מפעלים חדשים, שאותם אפשר להקים אך ורק על ידי השקעות פרודוקטיביות ובעיקר בעזרת היזמה הפרטית. יש מקום ליזמה בפרטית גם בארץ ישראל וגם מאת יהודים בחוץ לארץ, ואין צורך בהון בין-לאומי, שעליו דיבר ראש הממשלה. ההשקעות שיבואו מאת היהודים לא ישעדונו ואילו הון לאומי זר וודאי שיציג תנאים שיש בהם מן ההשתעבדות.
בקשר עם האמרת המחירים ויוקר החיים יש להעלות את המינימום החפשי ממס הכנסה, נוכח העובדה, שבינתיים נשתנו תנאי הקיום שעל יסודם נקבעה הטבלה של מס ההכנסה הפרוגרסיבי, הן של אנשי העבודה, הן של הפועלים והן של האינטליגנציה העובדת. יש לקדם את התנאים בכפר ובעיר. אין להפלות בין שום צורות של התישבות; כל צורה של התיישבות, תהיה קיבוצית או פרטית, ברכה רבה בה לעמנו ועלינו לתמוך בה.
מטעם זה, בשל מדיניות הממשלה בשטח מדיניות החוץ, מדיניות הפנים ומדיניות הכלכלה, ומתוך הנסיון שנתנסינו בו כשהיתה קיימת הממשלה הזמנית – אם כי בהרכב אישי שונה קצת – אין אנו יכולים לתת אמון בממשלה, כפי שהורכבה על ידי מר בן-גוריון. נהיה באופוזיציה לממשלה זו ונדון אותה לפי מעשיה. את מעשיה הטובים נשבח ואת מעשיה הרעים נגנה לבלי חת וללא רתיעה. מובן מאליו, שנשתתף במשימה ההיסטורית הגדולה של שיבת ציון ושל קליטת המוני שבי ציון. נשתתף בכל מפעל קונסטרוקטיבי, שכוונתו להכניס מספר גדול ככל האפשר של אחינו המצפים לחרות ולעצמאות, לקלוט אותם קליטה נפשית וחמרית כאחת. נשתתף בהתיישבות הכפר החלוצית ובהגנה על חרות העם והמדינה. איש לא יפסול אותנו מלהשתתף בביצוע המעשים הגדולים, שזמנם הגיע לאחר השגת השלב הראשי של עצמאותנו. אין איש מוסמך כאן לשפוט, מי הוא גורם בונה ומי גורם בלתי בונה לעם ישראל. עוד לא נולד איש, שיהיה מוסמך להוציא פסקי דין כאלה . פסק דין כזה יוצא על ידי עם ועל ידי ההיסטוריה. והעם בחר בנו להיות נציגיו ושליחיו, מפני שהוא יודע כי אנחנו בנינו, בדמנו בנינו, בדמע בנינו. עמנו יעבור לסדר היום על אותה התנשאות והתיימרות לקבוע, שיש סיעות בישראל שאפיין איננו אופי של גורם בונה. עמנו, שבחר בנו לייצגו, הוא בוודאי טוב יותר לא רק מכפי שהוא נראה במפלגותינו ובעתונותנו, אלא גם מכפי שהוא נראה מדבריו של ראש הממשלה. ההיסטוריה היא שתשפוט. והיא, בוודאי, תעבור לסדר היום של פסק הדין של שופט, שאיננו מוסמך לזה. לעומת זאת תרשום לפניה ההיסטוריה, שבארץ הזאת פזורים וזרועים, לארכה ולרחבה, מדן ועד באר שבע, חמש מאות קברים ובהם שוכנים נצי מניני היסוד של אותה תנועה, שבשמה אנו מתכבדים לדבר אל הכנסת ואל האומה והם הקימו בנין גדול, את גדול הבנינים בדורנו, את בנין המרד במשעבד, בתוצאתו היא הסתלקות השלטון הבריטי וסלילת הדרך לעצמאות עברית.
