הישיבה השש מאות ושש עשרה של הכנסת השניה – חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955
מפי קצין סובייטי שנפגשתי עמו בתנאים מיוחדים אי-שם בצפון, שמעתי את הסיפור הבא: אחד מחייליו נחקר על חטא של הליכה בשבי, בימי המלחמה בשנת 1940 שבין הרפובליקה הפינית לבין המפקדה של האזור הצבאי בלנינגרד. שאלו את החייל: "כיצד נפלת בשבי?" ענה החייל: "היחידה שלי הותקפה, לא הייתה לי שום ברירה; נכנענו כולנו, הלכנו בשבי." אמר לו השופט החוקר: "איך זה לא הייתה לך ברירה? צריך היית למות בעד המולדת." אמר לו החייל: "לא הספקתי…"
אבקש את כל חברי-הכנסת, במטותא מהם, לשים פדות על מה שסיפרתי, ובייחוד בין התגובה על מה שסיפרתי ובין מה שאני עומד לומר. כי העניין שבו אנחנו דנים הוא רציני כמוות.
הנכונות להקרבה עצמית, שהיא אימם-יולדתם של כל מעשי גבורה של אדם חופשי – עמה אנחנו נעמוד, ובלעדיה ניפול. ועלינו לתת שבח והודיה להשגחה העליונה על שהנוער שלנו גילה בדור ההשמדה והתקומה נכונות הקרבה עצמית שמסופקני אם אפשר למצוא דומה לה, וודאי שאי אפשר למצוא למעלה הימנה. ואני מאמין באמונה שלמה, שאותה נכונות ההקרבה שהייתה אופיינית לחיילי האומה האלמונים, חיה עמוק-עמוק בלבם של כל חיילי צבאנו, מבטחנו, בבת עיננו, נושא תקוותנו, מקור גאוותנו. כל חייל עברי חייב להיות מוכן בעמדו מול אויב או בהישלחו לקראתו, לתת את נפשו.
אולם, רוצה אני שחייל לא ימות מכדור יהודי מתוך טעות עובדתית, מתוך שפיטה נמהרת, או מחמת אווירה מיוחדת הקיימת בתנאים מסוימים. לכן אני חייב קודם כל לדחות את גרסה ב' על סעיפה האחרון. באותו סעיף נאמר, שעל אף ביצוע פסק-דין המוות, יוגש ערעור. ערעור כזה הוא בבחינת לעג לרש, שקודם כל יורידוהו שחת ואחר כך יהרהרו ויערערו על המתתו. ערעור כזה אינו מתקבל על הדעת. ודאי, יש משפט חוזר, יש החזרת כבוד, אבל זה אינו ערעור. מהותו של הערעור היא בכך שניתנת האפשרות במידת האפשר להחזיר את המצב לקדמותו. ואם החייל איננו עוד בחיים, מה אפשר להחזיר לקדמותו מלבד הכבוד? וכך אין זה ערעור, אלא רהביליטציה.
אני חייב לדחות גם את אחד הנימוקים שהושמעו בוועדה, בקשר עם הצורך או האפשרות לבצע מיד פסק-דין מוות אם הוצא על-ידי בית-דין שדה. הנימוק היה: "אנחנו מוסרים בידי המפקדים שלנו את חייהם של מאות, אלפים ולפעמים רבבות חיילים; האם לא נסמוך על שלושה קצינים בצבא ישראל בקשר עם חייו של אחד הנאשם בבגידה?" נימוק זה, אף כי הוא עושה רושם של נימוק רציני, רצינותו אינה רבה. ודאי, כל מפקד בצבא עלול לטעות, וטעותו עלולה להביא לידי קרבנות רבים מאוד ומכאיבים ביותר. אבל יש הבדל בין טעות של מפקד העומד יחד עם חייליו נגד האויב, הולך לקראת האויב וחייליו נופלים מכדורי האויב, לבין טעות שכתוצאה ממנה נהרג חייל מכדור שלנו אחרי שהואשם כבוגד והורד לקבר כבוגד – ורק לאחר מעשה, כשבר אי-אפשר להחזירו לחיים, יערערו ויהרהרו ואולי יגיעו לידי מסקנה שהוא לא היה אשם.
לכן אנו מציעים, מר שפירא ואני, שיהיה ערעור על פסק-דין מוות של בית-דין שדה. אפשר לנקוט בכל אמצעי הזהירות שכתוצאה מהם לא יוכל לברוח חייל הנאשם בבגידה ולא יוכל לגרום שום נזק. אנחנו היינו בעד זה שישתמשו באמצעי זהירות חריפים, ואני אומר בגלוי – אפילו כאלה שאינם מקובלים בתנאים רגילים, כי ודאי שחייל כזה מהווה סכנה; אבל אין להוציאו להורג, פן יתברר אחר כך שהוא היה חף מפשע. צריך לתת קודם לכן אפשרות לבדוק את העניין בערעור משפטי. אמנם גם בית-הדין הגבוה עלול לטעות, כולנו עלולים לטעות; אבל הן יהיה ערעור ואחריו בדיקה נוספת בבית-הדין העליון, ואם גם הרשות המאשרת תגיע לידי המסקנה שהחייל ראוי לקבל פסק-דין מוות – יבוצע פסק-הדין, אך לא לפני כן.
אני פונה אל כל חברי הבית, בלי הבדל השתייכות מפלגתית, בקריאה לתמוך בגרסה שלפיה יהיה ערעור על פסק-דין של בית-דין שדה המטיל עונש מוות.
