הישיבה השלוש-מאות-ושמונה-עשרה של הכנסת התשיעית יום חמישי, י"ח אדר תש"ם 6 מארס 1980 – הודעת הממשלה בעניין החלטת מועצת הבטחון

ראש-הממשלה מ. בגין:

גברתי היושבת-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, בהחלטת מועצת הבטחון מן ה-1 במארס שנה זו נקראנו לשתף פעולה עם ועדה הקרויה ״ועדת ההתנחלויות״. אנחנו לא ניענה לקריאת זו. הוועדה מורכבת מנציגי מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומאטיים עם מדינת ישראל ואינן מכירות בה. הרכבה עוין, דעתה משוחדת, ידועה מלכתחילה, והיא כבר הביאה שני דינים-וחשבונות כולם רווי איבה למדינת היהודים. ולכן אנו נוסיף ונסרב לשתף פעולה עם ועדה זו שהיתה צריכה להיות זמנית וחולפת וצריכה גם עתה לסיים את קיומה.

נדרשנו, גברתי היושבת-ראש, להרוס בתים, רחובות, שכונות ובניינים ציבוריים בירושלים. לידיעתם של חברי מועצת הבטחון הנכבדים אני מתכוון היום להזכיר מה מצאנו בשנת 1967 כאשר נכנסנו לירושלים שהיתה כבושה במשך 19 שנים בידי הלגיון הירדני: מצאנו הרס והתפוררות על הר-הצופים; מצבות מנותצות ומנופצות על הר-הזיתים תוך חילול קודש שאין נורא ממנו; בתי- כנסת חרבים עד היסוד ורובע יהודי שהושמד כליל. במשך שתים-עשרה השנים האחרונות שיקמנו, בנינו, ועתה באה דרישה לשוב ולהרוס. דרישה זו היא ממש דמיונית ואף לא אהסס לומר בארבארית.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה על עשרות הכפרים ואלפי הבתים הערביים שהרסתם אותם? מה על אלה? למה אותם אתה לא מזכיר?

ראש-הממשלה מ. בגין:

ירשמו לפניהם כל חברי מועצת הבטחון     - - -

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

עשרות אלפי בתים.

היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו:

חבר-הכנסת טובי, שאלת? נקודה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

ירשמו לפניהם כל חברי מועצת הבטחון כי ירושלים היא עיר אחת, כולה בריבונות ישראל, בירתנו הנצחית. לא תהיה בה שום חלוקה, לא במישרין ולא בעקיפין. מובן מאליו שמובטחת בה גישה חפשית אל המקומות המקודשים לבני כל הדתות. גישה חפשית זו מעוגנת בחוק. זו תהיה ירושלים האחת וזו תהיה הגישה החפשית למקומות הקדושים בה לעולמים. נכון, במשא- ומתן על האוטונומית הוצע לנו כי התושבים הערבים בירושלים ישתתפו בהצבעה על בחירת המועצה המינהלית הקשורה באוטונומיה לתושבים הערבים ביהודה, שומרון ועזה. הצעה זו סותרת לחלוטין את הסכמי קמפ- דייוויד. לא זו בלבד שהתביעה אינה כתובה בהסכם, היא אפילו מעולם לא הועלתה כהצעה. היא מעולם לא נדונה ולכן אנחנו נוסיף לדחות אותה ואנחנו מצפים לכך שכפי שאנו רוצים לשמור אמונים להסכם קמפ- דייוויד בנאמנות כר יהיו כולם חייבים להיות נאמנים להסכם זה ולא להציג שום הצעות ושום תביעות שיש בהן סטייה מן ההסכם או סתירה לו.

זכות ההתנחלות היהודית בארץ ישראל היא זכות שאינה ניתנת לעירעור. מובן מאליו שהיא משולבת כבטחון האומה. אני יכול להציג שאלה פומבית מעל במה זו לכל המשתתפים בדיון קמפ-דייוויד: האם במשך כל שלושה-עשר ימי הדיונים אי פעם הוצגה התניה ביחס לשני חלקי ההסכם, על חוזה שלום בין- ישראל ובין מצרים ועל הנהגת אוטונומיה לתושבים ערבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, בהימנעות מהתנחלויות? אני קובע שמעולם לא הוזכרה אפילו התניה כזאת. נכון, באחד הימים נתבקשנו להקפיא לתקופת המשא-ומתן הקמת התנחלויות חדשות. לא קיבלנו את הדרישה הזאת. כתבתי במפורש לנשיא קארטר כי לתקופת המשא-ומתן על חתימת חוזה-השלום בינינו ובין מצרים, והוספתי במפורש ובכוונה תחילה לשלושה חודשים, כפי שנקבע בהסכם קמפ-דייוויד, אנחנו נימנע מלהקים התנחלויות חדשות. ההתחייבות הזאת ניתנה ב-17 בספטמבר 1978 והיא נסתיימה ב-17 בדצמבר 1978. לאחר מכן היו חילוקי דעות ואי הבנות אבל לא רחק היום ומזכיר המדינה אישר בפני אחת מוועדות הקונגרס שאמנם כן, כזאת ולא אחרת היתה התחייבותנו. על-פי מה שהתרחש בהסכם קמפ-דייוויד יש לנו איפוא מאז ה-17 בדצמבר 1978 מלוא הזכות להוסיף ולהתנחל בארץ ישראל. איננו מנשלים בתהליך ההתנחלות שום ערבי - - -

(קריאת ביניים)

ולכן ההתנחלות היא לא רק זכות, כפי שאמרתי קודם, אלא גם צו הבטחון והחיים. ואנחנו נקיים את הצו הזה כי בנפשנו הדבר.

אחרי הצבעת נציג ארצות-הברית במועצת הבטחון פורסמה הודעתו הפומבית של נשיא ארצות-הברית. הנשיא הואיל גם לשלוח אלי מכתב אישי שאת תכנו הבאתי לידיעת הממשלה. מובן מאליו שאנו מקבלים, ועם כל יחס הכבוד, את דבריו של נשיא ארצות-הברית כפי שנכתבו. אבל אני חייב לשאול בגילוי לב: האם הטעות שהיתה ביחס לשורה אחת ופיסקה אחת באותה החלטה עוינת לישראל וסותרת את הסכמי קמפ-דייוויד היא הביטוי היחיד ליחס של עוינות מוחלטת למדינת ישראל ולאינטרסים החיוניים שלה? מה על הפיסקאות האחרות שאף הן חוזרות ומזכירות את ירושלים ואף הן סותרות את הסכמי קמפ-דייוויד? אלמלא הפיסקה ההיא, אלמלא השורה האחת, האם היתה הצדקה להצבעה שיש בה תמיכה באותה החלטה שהיא ממש החלטת עוולה? ולכן אומר, עם כל הכבוד, שאין פלא שתמיכת נציג ארצות-הברית בהחלטה נוראה זאת עוררה מורת רוח עמוקה בקרב עמנו ובקרב ידידינו.

כפי שכבר החלטנו בממשלה אנו דוחים ללא סייג את החלטת מועצת הבטחון הזאת. לא נשלים עמה בשום תנאי, לשום חלק או משפט או פיסקה שבה. בשבילנו היא אינה מחייבת ואנחנו נפעל על-פי זכותנו והאינטרסים החיוניים של עמנו למען הבטח את עתידו ואת שלומו בארץ מולדתו, בארץ ישראל.

גאולה כהן (התחיה — בנא״י):

האם אפשר לשאול את ראש הממשלה שאלה? גברתי היושבת-ראש, האם אני יכולה לשאול שאלה? אתני ראש הממשלה, התוכל להשיב לי על שאלות, לא על קריאת ביניים אלא על שאלה?

היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו:

בבקשה, חברת-הכנסת גאולה כהן.

גאולה כהן (התחיה — בנא״י):

אדוני ראש הממשלה, יש שתי עובדות בשטח. מעולם לא ויתרנו כל-כך ומעולם לא היינו מבודדים כל-כך. האם אתה יכול להסביר לי איך זה קרה? האם לדעתך אץ קשר בין שתיהן? ואם לא הקשר הזה האם אתה מוכן לשקול רביזיה על מה שקרוי הסכם השלום שלדעתי הוא הסכם נסיגה? האם אתה מוכן לשקול רביזיה? ואם אתה כל-כר ממולכד האם אתה מוכן לשקול לחילופין התפטרות?

מאיר פעיל (מחנה שלי):

בכל הקשור להתפטרות, אני מצטרף לבקשה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חברת-הכנסת גאולה כהן, ממשלת ישראל תקיים את כל ההתחייבויות שקיבלה על עצמה ושחתמה עליהן ולא תפר אותן. ביחס לשאלתך הראשונה אני רוצה לשאול אותך: האם לא נמאס לך להציג את השאלה הזאת?

גאולה כהן (התחיה — בנא״י):

לא קיבלתי עדיין תשובה.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

זה נקרא רביזיוניסט; מדברים וחוזרים ומדברים ולבסוף חוזרים לאותן שאלות.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הכנסת הביעה אמון בממשלה והממשלה תכהן כל עוד בית-הנבחרים יביע בה אמון. זה הכלל הדמוקראטי הגדול. אם חברי כנסת אינם שבעי רצון מזה הם בכל זאת צריכים להשלים עם הכלל הדמוקראטי הזה המקובל בכל המדינות הדמוקראטיות. את המדיניות של הממשלה אפשר לבקר תמיד אבל לשוב ולחזור ולהעלות גירה, מה הטעם בזה?

גברתי היושבת-ראש, בכוויית, דווקה בכוויית ובבאחריין, נמסרה הודעה על הגדרה עצמית לערבים פלשתינאים, כפי שנאמר באותה הודעה משותפת. מה פירושה של מלה זאת? לדור שלנו יש נסיון בזה. אנחנו יודעים על שימוש במושגים נאים שבאו לעולם עוד מימי וודרו וילסון. אבל יש לנו גם נסיון כיצד משתמשים לרעה בביטויים אלה והוא משנות השלושים. אותו אשמדאיי, כפי שאני עדיין זוכר ואף בני דורי זוכרים, דיבר על זכות ההגדרה העצמית של הגרמנים במחוז הסודטים. היו רבים במערב שטענו: בעצם, מדוע לא? עד שבא ההסכם ההוא, הזכור לשמצה, במינכן. עם קטן הוכה קשות וכך חוסלה לחלוטין עצמאותו. אבל כעבור זמן לא רב הופנה המעשה הזה נגד אלה שכך נתנו לסלף את המושג של הגדרה עצמית וכך עשו עוולה על חשבון מדינה קטנה כשניסו לפייס את הסחטן הגדול. אני חושב שלפנינו אנאלוגיה מוחלטת; על חשבון מדינה קטנה מנסים עמים מסויימים באירופה למצוא חן בעיני תוקפן חזק וסחטן. לכן הם משתמשים במונח הגדרה עצמית מתוך סילוף גמור של, משמעותו. האם אין לעם הערבי הגדול הגדרה עצמית? היא מתבטאת בקיומן של 21 מדינות עצמאיות. האם אי פעם שללנו מהן את זכותן להגדרה עצמית? אם מישהו ישקול על כפות המאזניים של עשיית צדק האם צריך להקים מדינה ערבית מספר 22 שעל-פי הכרזתם של מנהיגי אירגון המרצחים תהווה סכנה לעצם קיומה של מדינת היהודים היחידה או האם צריך לקיים את הסכמי קמפ-דייוויד שפירושם אוטונומיה לתושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובעזה, החיים...

אורי אבנרי (מחנה שלי):

כשלב מעבר. אתה חתמת על זה. כשלב מעבר לביצוע הזכויות הלגיטימיות של העם הערבי הפלשתינאי. אתה חתמת על זה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני יודע על מה חתמתי, ולא אתה, חבר-הכנסת אבנרי, היית בקמפ-דייוויד? נכון שההסכם נקבע לחמש שנים אבל זה ההסדר ותכנו. והנה כי כן, לבחור בי; שתי האפשרויות האלה; לחיות ביחד ללא התנגשויות, ללא פגיעות, ללא שפך דם, זו השאלה שאני מוכן להציג לכל עם שוחר חירות וצדק.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אפילו משפחה ערביה אחת בעיר העתיקה לא יכולתם לסבול. וזה נקרא לחיות ביחד.

ראש-הממשלה מ. בגין:

לעמי אירופה יש גם נסיון אחר. הם ראו את עמנו והתבוננו בגורלו ובסבלו, כל זאת בעקבות אותה מדיניות פיוס. אבל אז היינו חסרי מגן, אז לא מדינה היתה לנו ולא כוח לשמור על עמנו. לכן הם ראו — ביבשת אירופה — את הנוראה בשואות בתולדות האנושות. היום המצב הוא אחר. מדינה עצמאית לנו ואנחנו בעלים על גורלנו. לכן אנחנו נדחה את הסילוף הזה של המושג של ״הגדרה עצמית״ שפירושה אחד: מדינה פלשתינאית. לו היא היתה קמה היתה מתרחשת בארץ ישראל שפיכות דמים נוראה יותר מזאת אשר בלבנון.

בזה אני מודיע, בשם הממשלה ואני מקווה שעל דעת רוב חברי הכנסת, שבשום תנאי לא נסכים למדינה פלשתינאית, לא נתיר את הקמתה. מה שהתחייבנו — נקיים, לא עוד. אני בטוח כי בלמודי נסיון נדע לעמוד — אני מקווה מלוכדים — נגד כל לחץ גם בשאלה גורלית זו, ונוכל.