הישיבה השלוש מאות ושלושים ותשע של הכנסת השלישית – חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה)

לסעיף 31 ישנה הסתייגות לחבר-הכנסת בגין.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

בגלל סעיף זה, גברתי היושבת-ראש, שונה שמו של החוק. אנו טענו בוועדה, הלוך וטעון, כי הסעיף המדבר על יחסי-חוץ אינו שייך לחוק למניעת בגידה וריגול. קיבלנו עדות חשובה בוועדה, לפיה היתה טענתנו נכונה. אולם הרוב בוועדה, במקום להסכים למחיקת הסעיף הזה מן החוק, מצא לנכון לשנות את שמו. לכתחילה היה זה החוק למניעת בגידה וריגול. מיום קבלתו בכנסת הוא ייקרא חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה). אולם שינוי שם אינו משנה תוכן. למעשה חוק זה מופנה מעיקרו נגד בוגדים ומרגלים. זו חשיבותו. ומשום כך אנו מוסיפים להציע לפני מליאת הכנסת למחוק קודם כל את הסעיף הזה מהחוק, שחודו נגד בגידה וריגול. הטעמים הם רציניים. אני מניח כי כל חברי הבית יסכימו כי יש בהם רצינות רבה.  

אתחיל מיד בדוגמה הבולטת ביותר: לפני שבועיים שמענו מפי אזרח שאינו רגיל, אולי אף אינו מסוגל, לשכוח שום דבר ביחס לעצמו, כי על העם לשכוח עבר — עבר שאין לו משל ודוגמה בתולדות האנושות. קריאה זו לשכחה כוסתה באיצטלה של מדינאות וממלכתיות, של אינטרס עליון. איצטלה זו עשויה קורי עכביש ובנגיעה ראשונה תיקרע לגזרים. היו דברים מעולם. כי לוותר על ערכים מוסריים למען ערכים חמריים — ואני משתמש בכוונה בלשון נקיה ביותר — לא דרושה שום מדינאות ושום ממלכתיות. צריך להחליט כי טובת הנאה עדיפה מערכים מוסריים. אנו מאמינים כי בהיסטוריה הערבים המוסריים הם שקבעו, ואני משוכנע כי אילמלא אמונתנו זו לא היתה קמה מדינת ישראל.

אינני מעלה על הדעת, שמישהו יעלה על דעתו, כי ייעשה נסיון להגשים את ההכרזה הזאת: לשכוח, כי על אדמת גרמניה הולכים בראשים מורמים ומתרוממים מיליונים אנשי ס.א. וס.ס, מיליונים חיילים של הצבא הטמא ההוא, שידיהם מגואלות בדמם של תינוקותינו הטבוחים — לשכוח ולקבל במדינת ישראל את נציגם, ובוודאי אף להביאו לבית-הנשיא של הרפובליקה הישראלית המחודשת, להעמיד מולו יחידה של הצבא העברי המחודש, בה ניצבים בנים של הטבוחים, יתומים של אלה שהועברו לתאי הגאזים, והיחידה הזאת תדגל את נשקה לפני נציגם של טבחים ומרצחים, ומכלי נשיפה מוחזקים בידי שוטרים עבריים, אף הם יתומים מהורים שנטבחו בידי המרצחים האלה, יישמע ההימנון ״דויטש-לאנד איבר אלעס״, שהושר בפיות הטמאים ביותר מעל קברותיהם של כל אבותינו ואמותינו, גם על האפר המפוזר ברחבי אירופה — אם ייעשה נסיון להגשים את ההכרזה הזאת, ויימצא אזרח אחד בישראל שיעשה מעשה כדי לפגוע ב״תקינות״ היחסים בין המדינה העברית לבין מדינתו של עם המרצחים, הרי אומר, אדוני יושב-ראש הוועדה, בפני עם ועדה מעל הפומבית בבמות ישראל, כי אני, איש יהודי, אהיה בין רבבות ומאות אלפים יהודים, שלא זו בלבד שלא יראו באדם כזה בוגד, אלא מבחינה מוסרית אף לא יראו בו עבריין. אם יעבור על החוק הכתוב - זכאית המדינה לתבוע אותו לדין. הוא חייב להיות מוכן ליתן את הדין, אולם אנו, בני ישראל, ביחוד בדור הזה, האם לא למדנו, שלא חקיקתו של החוק קובעת את קדושתו, אלא מהותו? במדינה דמוקראטית, בין שאר הזכויות הניתנות לבן אדם, אם הוא חפשי, ניתנת לו הזכות: לשבת למען ענין צודק בבית- הסוהר. במשטר טוטאליטארי, קומוניסטי או פאשיסטי, אין זכות כזאת, כי במשטר כזה אין אדם יכול לשבת בבית- הסוהר בגלל ענין צודק. לפני שהוא אומר מלה אחת על הענין הצודק — הוא כבר יושב, וכשהוא מוכנס לבית-הסוהר, אין איש יודע לשם מה ועל מה הוא קיבל את העונש. הזכות השומרת על חופש האדם היא זכות קדושה מאד. אם אדם מפר חוק כתוב מתוך קריאת מצפונו, אין זאת אומרת שצריך לוותר על העמדתו לדין, אבל בית-המשפט הוא שישפטנו.  

היה יהודי בדורנו שעבר על חוק מן החוקים הכתובים, וכאשר בית-המשפט בצרפת זיכה אותו ראו ביום ההוא כל העם היהודי וכל שוחרי הצדק בעולם חג גדול. וכאשר אמיל זולא כתב את ה״אני מאשים״ והוסיף לכתוב נגד פסק-דין שיש בו עיוות דין, ידע שהוא מפר בכך את חוק הריפובליקה שלו, והוא כתב מה שכתב ביודעין, מתוך הפרת החוק הכתוב, והתברר שהוא שהציל את כבוד העם הצרפתי ולא אלה שניסו להכניס את הנאשם לבית-הסוהר.  

זוהי הגישה הנכונה. יש לנו בחוק הפלילי הכללי סעיף שבמהותו הוא מגן על יחסי חוץ ומדינות זרות, ואיש אינו מציע למחוק אותו, ואם מישהו, מתוך קריאת מצפונו בקשר עם הענין הגדול והנורא שהזכרתיו, יעשה מעשה בניגוד לחוק הכתוב — יצטרך להיות מוכן לתת את הדין עליו. אולם לתבוע אדם כזה לדין על-פי חוק בגידה וריגול — איזה עלבון צורב ואיום עלול להיגרם מכך לכל בית ישראל?  

אני חוזר ומדגיש: אמנם שמו של החוק שונה בגלל הסעיף הזה כדי להקל על החומרה, אולם השם אינו קובע, — התוכן קובע. משום כך אנו מציעים למחוק את הסעיף המיוחד הזה מן החוק הנוגע לבגידה וריגול.  

אם ההצעה הזאת לא תתקבל — אנו מציעים הצעה אלטרנאטיבית, שאולי אין צורך לנמק אותה, ובוודאי אין זמן לנמקה. שני הגורמים העיקריים בהצעה האלטרנאטיבית הם: ארגון בינלאומי, שישראל חברה בו והמדינה בה מדובר — מדינה ידידותית היא.  

 - - -  

בסעיף 34 הסתייגות לחבר-הכנסת בגין.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. בשני הסעיפים הללו, סעיפים 34 ו-35 יש פגיעה חמורה מאד בזכויות האדם והאזרח במדינה.  

היו״ר ב. אידלסון:  

בסעיף 35 אין לך הסתייגות.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

זוהי הסתייגות משותפת לשני הסעיפים. אני חוזר על דברי הפתיחה, שבשני הסעיפים האלה יש, לפי הכרתנו, פגיעה חמורה בזכויות האדם והאזרח ומשום כך יש לשנות אותם. הרוב בוועדה הלך בדרך כפולה. הוא נותן סמכות להטיל מעצר על אדם חשוד, לפי הפרק השני והרביעי של החוק, לשופט בית-המשפט העליון ולקצין גבוה של המשטרה. כל זה כדי לבטל את הפרוצדורה הרגילה, שיש בה ערובה לחופש האדם והאזרח, לפי צו מעצר הניתן על-ידי שופט, ועל-ידי שופט בלבד. ההסברה היתה, שהמקרה עלול להיות חמור מבחינת בטחון המדינה ואי-אפשר להביא לפני כל שופט את האדם החשוד בריגול או בבגידה, ועל כן דרושה פרוצדורה מיוחדת.  

הבה נסביר לעצמנו מהו הנוהל לגבי שופט בית-המשפט העליון. כמובן, הוא יכול להיות מוסמך להטיל צו מעצר; אבל על-ידי הקביעה כפי שנתקבלה על-ידי רוב הוועדה כאילו אומרים, ששופט מחוזי בישראל או שופט שלום בישראל, אין די אמון בו כדי להסביר לו, שיש צורך לפי דעת המשטרה להטיל צו מעצר על אדם החשוד בעבירה לפי הפרק השני או הפרק הרביעי לחוק זה, אני חושב שזו גישה אבסורדית. לכל שופט בישראל אפשר להסביר ענין מסויים, ואם הוא ענין סודי, יש להניח שכל שופט בישראל ישמור על הסודיות.  

באחת מישיבות הוועדה הוסבר לנו שיכול להיות מקרה שאמנם אדם חשוד בריגול לטובת האויב, אבל אפשר לקנות את לבו ולהשפיע עליו. ושאול שאלנו: האם תסמכו על אדם כזה, שהטרמינוס טכניקוס מכנה אותו ״סוכן כפול״? האם תשחררו אותו, תתנו לו אפשרות להיות חפשי, אף אם אתם משוכנעים שעבר עבירה חמורה ביותר נגד מדינתנו — ריגול ובגידה — בכל זאת תקראו לו דרור, מתוך הנחה שבאחד הימים נשתמש באיש הזה? אני סובר, שבינתיים הופיעה המציאות עצמה והשמיעה אזהרה מסויימת מפני ה״מוסד״ הזה ששמו סוכן כפול. והנה, לאדם כזה יש אמון מסויים, אפילו אפשר לשחרר אותו ממעצר, ואילו לשופט בישראל, אף לשופט מחוזי, אין אמון כדי להסביר לו, שאנו מבקשים צו מעצר, וגם מבקשים שהדבר יישמר בסודיות. מה היסוד לחוסר האמון הזה לכל שופט בישראל?  

אין שום צורך להטיל את המעמסה של מתן צווי מעצר על שופט בית-המשפט העליון. אני חושב גם שזה עלבון לבית-המשפט העליון אם לפניו, ורק לפניו, אפשר להביא את החשוד בריגול.  

אני חייב לומר עוד פעם, לאחר ששמענו את הבירורים, שאדם החשוד בריגול עדיין אינו מרגל, עדיין איננו אשם. האדם יכול להיראות חשוד בעיני הרשות המבצעת, אבל בית-המשפט צריך לקבוע אם הוא מרגל. אדם שמישהו חושד בו שהוא מרגל — כדי להטיל צו מעצר עליו יש להביאו אך ורק לפני בית-המשפט העליון ? אך אולי זה לא העיקר. אנו יודעים שיש כאן פרוצדורה אלטרנאטיבית, נוחה יותר לרשות המבצעת. לפי טבע הדברים הפעולה הנוחה היא הפעולה המינהלית, ולכן בדרך כלל לא ילכו לשופט בית- המשפט העליון לבקש את הצו נגד אדם חשוד, משום שבחוק כתוב כי כל קצין גבוה במשטרה יכול להטיל על אדם חשוד צו מעצר עד חמישה-עשר ימים. זאת אומרת שבמציאות ייווצר מצב, שלמעשה יטיל קצין המשטרה את המעצר ולא שופט, גם לא שופט בית-המשפט העליון, אף-על-פי שאפשרות כזו קיימת להלכה.  

אני חייב להתריע על הסכנה החמורה הצפויה לחופש האזרח בגלל הסעיף הזה. מה זאת אומרת: קצין משטרה גבוה יתן צו מעצר? הוא בעצמו לא יחליט על כך, ביחוד כאשר מדובר בעבירות כאלה. למעשה השירות החשאי הוא שיפעיל צו מעצר. ואני חושב שכל אזרח שוחר חופש בישראל צריך לדחות סידור שלפיו יגרום השירות החשאי לכך שאדם ישב חמישה-עשר יום ואולי יותר בבית-סוהר. אם הוא חשוד, ודאי שצריך לעצור אותו על-פי צו מאת שופט, אבל בל תינתן סמכות לשירות החשאי במדינה להטיל מעצר על אדם מפאת חשד. זו הסכנה.  

מאידך גיסא, מבחינת המעשיות של הענין אין שום קושי להשתמש בפרוצדורה הקיימת. על-פי צו מאת המשטרה אפשר לעצור כל חשוד לארבעים-ושמונה שעות, לשם כך לא דרוש צו מאת בית-משפט. אם המשטרה רוצה להאריך את המעצר, הרי היא חייבת לפנות לפי הפרוצדורה הקיימת לשופט שלום. אם קצין המשטרה יכול להישבע שיש יסוד להניח, כי החשוד עבר עבירה, הוא מקבל הארכת צו-המעצר. אך אם היועץ המשפטי מתערב בהליך זה, הרי הוא יכול לקבל צו מעצר ללא הגבלה של זמן.  

נכון הדבר שהיועץ המשפטי אינו מגלה נכונות להתערב — וטוב שהוא אינו מגלה נכונות להתערב — בהליכים כאלה, כי שום בית-משפט אינו רוצה להוציא צו-מעצר בלי הגבלה של זמן או לזמן ממושך.  

ההצעה שלנו היא: להשתמש בפרוצדורה הקיימת. אך מאחר שמדובר בעבירות חמורות, נסכים כי מעצר ראשון על-ידי המשטרה יכול להיות לא לארבעים-ושמונה שעות, אלא לשבעים-ושתים שעות. אם רוצים בהארכת המעצר, יפנו לשופט, ובניגוד למה שכתוב בפרוצדורה הקיימת, אנחנו מציעים תיקון לפיו אפשר יהיה לפנות לכל שופט. זה נותן בטחון שהרשות המבצעת, אם תמצא לנכון לבקש צו מעצר נוסף, תוכל לפנות לכל שופט בישראל.  

מדינתנו היא קטנה ויש לנו מספר מסויים של שופטים. אחד מהם בוודאי אפשר למצוא כרי לקבל צו מעצר. לכן בהצעה שלנו, המתקנת את הפרוצדורה הקיימת, אך משאירה אותה על כנה, אין שום סכנה מבחינת המלחמה בריגול ובבגידה. להיפך, כל המעשיות במלחמה זו נשארת בתקפה, אולם יש בהצעה זו הבטחונות ההכרחיים לחופש האדם והאזרח. ואילו בהצעה שהובאה על-ידי רוב הוועדה יש פגיעה חמורה ביותר בזכויות אלו.  

על כן אני מתכבד, גברתי היושבת-ראש, להציע לבית לא לקבל את הצעת הוועדה, אלא לקבל הצעת התיקון שלנו. אם יהיה לנו שוב מזל, ייתכן שתתקבל.  

 - - -   

היו״ר ב. אידלסון: אני מעמידה לקריאה שלישית את החוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), תשי״ז — 1957.  

הצבעה  

בעד החוק — 34  

נגד — 4  

נמנעים — 12  

החוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה),  

תשי״ז — 1957, נתקבל.  

היו״ר ב. אידלסון:  

בשם הנמנעים, רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, חוק כזה, למלחמה במתנכלים לבטחון המדינה ועצמאותה, דרוש. איננו סוברים כי הוא היה צריך להיות חוק קואליציוני. לפי הכרתנו, צריך היה כל הבית להתאחד לגבי חוק כזה. אני מקווה כי חברי לוועדה, והם כולם יריבי המדיניים, לא יכחישו, אולי יאותו להודות, כי ידידי חבר-הכנסת שופמן ואני, שלסירוגין עבדנו בוועדה המיוחדת הזאת, עשינו כמיטב יכלתנו כדי לתת למדינה על-ידי חוק זה מכשיר יעיל נגד בוגדים ומרגלים, אולם לדאבוננו, בכמה סעיפים בעלי חשיבות עקרונית, הרוב בוועדה וכן הרוב בבית הלך בדרך אשר אנו רואים אותה לא רק כבלתי-נכונה, אלא אף כמסוכנת מאד.  

העיקר בכל הסעיפים האלה הוא בסעיף הראשון המדבר על סמכות כדין, שפירושה, כפי שאמרתי וניסיתי להסביר אתמול, שהממשלה נוטלת לעצמה את הזכות לעשות מעשה אשר בחוק זה הוגדר כמעשה בגידה. אנו חושבים כי סעיף כזה זורע דמוראליזאציה; אנו חושבים שהוא נוגד את כל היסודות הממלכתיים.  

היינו רוצים להצביע בעד החוק. ובהימנעותנו אנו רואים גילוי-דעת חמור מאד נגד קבלת סעיפים שהצהרנו על התנגדותנו להם.  

בניגוד לתקדים שנוצר בכנסת, לא אבוא לטעון כי הימנעותנו פירושה הצבעה נגה גם לא אצור תקדים חדש בכנסת ולא אבוא לטעון כי הימנעותנו פירושה הצבעה בעד.  

מה פירוש הימנעותנו ? — אתן שתי תשובות: א) הימנעותנו פירושה הימנעות; ב) פירושו של הפירוש הוא, של- גבי רוב הסעיפים אנו נותנים את הסכמתנו, אולם לגבי סעיפים מסויימים אנו מראים את התנגדותנו. ועל-פי הנוהג הפארלאמנטארי הנכון, הרי במקרה כזה סיעה נאמנה, פטריוטית, — נמנעת.  

אני רוצה למסור עוד הודעה קצרה, ובזה אסיים. חברי הכנסת, כאשר יבוא היום והעם יתן לאופוזיציה הנאמנה סמכות להרכיב ממשלה חדשה בישראל...  

שר-העבודה מ. נמיר:  

אבל היום הזה לא יבוא!

מנחם בגין (תנועת החירות):  

היום הזה מתקרב והולך, כין שאתה רוצה או אינך רוצה. אזי הממשלה החדשה תציע לבית הצעת תיקון לחוק הזה, ובעיקר היא תציע לתקן את הסעיף, שלפיו לממשלה תהיה סמכות לבגוד. ואם מותר לי להשתמש במלים קלאסיות, אומר: —caeterum censeo גם לרשות אין רשות לבגוד.