הישיבה השלוש-מאות-ושבעים-ושלוש של הכנסת השמינית יום רביעי, כ"ט טבת תשל״ז 19 ינואר 1977 הצעות לסדר-היום – הסכם סאדאת- חוסיין

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, באסוואן הגיעו סאדאת וחוסיין להסכם מלא: הם יתבעו נסיגה מוחלטת של ישראל לקווי 4 ביוני 1967, ובשטחי ארץ-ישראל, שעל-פי תביעתם מדינת היהודים תיטוש אותם, תקום מדינה הקרויה ״פלשתינאית״, שתעמוד בקשר כלשהו, על-פי הסכם הצדדים, עם ממלכת ירדן.

אני מבקש מיד להעיר, אדוני היושב-ראש, שבשימי את המושג ״מדינה פלשתינאית״ במרכאות כפולות אינני בא לפגוע במישהו. אנו דואגים לעמנו; איננו רוצים להעליב איש. אבל יש לומר את האמת: מימי גבלס לא היתה תעמולת כזב כה מוצלחת כמו בימינו ולא היה נסיון כזה להעמיד ״פלשתינה״ מול וכנגד "ארץ-ישראל", ארצו של העם היהודי, כדי לנסות להקים תנאים שבהם תהיה סכנה קיומית למדינת היהודים.

נניח, למען הניתוח ההגיוני של הבעיה, כי תביעתם של אויבינו מתגשמת. מה היה אז מצבה של מדינת היהודים? המדינה הפלשתינאית היתה ביהודה, בשומרון ובעזה, מחוברת בפרוזדור אקסטרה-טריטוריאלי, מאחורי מדינה זו, שבה היו שולטים האכזריים שבאויבי העם היהודי מימי הנאצים, היה עומד הלגיון הערבי מזרחה לירדן: צבא טוב — יש להודות על האמת. מאחוריהם היתה עומדת עיראק, כשלרשותה 800 מובילי טאנקים. במלים אחרות: מסוגלת להעביר תוך 48 שעות אל החזית המזרחית ועד למדבר לפחות ארבע אוגדות משוריינות. דרומה — ערב הסעודית, עם הנשק המתוחכם והחדיש המסופק לה גם על-ידי ארצות-הברית. צפונה — סוריה, לרבות גבול לבנון, משום שסוריה השתלטה למעשה כמעט על לבנון כולה. ודרומה — מצרים על חילותיה. כולם קשורים בברית אחת תוקפנית נגד מדינת היהודים, שהיתה נמצא מעבר לגבעות, בנקודה אחת לא יותר מאשר 14 קילומטרים משפת הים.

האם אי פעם מאז קמה מדינת ישראל היתה סכנה כזאת נשקפת לה? האם אי פעם היה מצבה האסטראטגי חמור כל כך?

אבל אם זאת תביעת האויבים — ואני מבקש להוסיף, אדוני היושב-ראש, את הדברים שהשמיע אמש הרודן המצרי באזני ה״ניו יורק טיימס״ לאמור: גם ירושלים צריכה לעבור לריבונות ערבית, ובז'נבה לא נציע שום שלום, רק אי-לוחמה, וישראל חייבת לסגת נסיגה מוחלטת, ועוד — ואם נוכח התפתחויות כאלה לא תשקול ממשלת המיעוט שלנו מחדש את מדיניותה, היא תוכיח שהיא מוכה לחלוטין בסנוורין,

בעוד שבאסוואן וגם בדמשק אומרים במפורש: אם תיסוג ישראל מיהודה ושומרון תוקם בשטחי ארץ- ישראל מדינה פלשתינאית — דוברי ממשלה זו מתווכחים עדיין בינם לבין עצמם מה למסור יותר לחוסיין. פאראדוקס כזה לא נשמע כמוהו בחיים מדיניים. כאילו הממשלה הזאת הושיבה את עצמה על כוכב אחר, אין היא רואה כלל את המציאות. שם אומרים במפורש כל האויבים: שטחים אלה של ארץ-ישראל יהיו למדינה פלשתינאית. פה אומרים: אנחנו מתנגדים למדינה פלשתינאית, אנחנו נמסור את שטחי יהודה לחוסיין, ואילו חוסיין אומר: ומיד תקום בהם מדינה פלשתינאית. מפלגת העבודה נוהגת על-פי המקובל במפ"ם במשך הרבה שנים. לידידינו היקרים במפ"ם יש תיבה כזאת מצילה: "תוך״. בימים עברו אמרו: תוך נאמנות לציונות החלוצית, זיקה לעולם המהפכה, ובראשה ברית-המועצות. שלשום אמרו; כמעט נפרק את המערך תוך המשך קיומו. ואילו ביחסי למפלגת העבודה אומרים: תוך אי-התערבות בענייניה הפנימיים של מפלגת העבודה אנחנו מודיעים שלא נשלים עם בחירתו של מר פרס למועמד לראשות הממשלה. ״תוך״. עכשיו אומרת מפלגת העבודה      - - -

מאיר פעיל (מוקד):

יישארו בתוך גם עם שמעון פרס.

מנחם בגין (הליכוד):

חבר-הכנסת פעיל, אתה כבר מתחיל בבוקר? בוקר טוב.

עכשיו מפלגת העבודה כאילו מחקה את מפ״ם ואומרת כך: אנחנו מתנגדים למדינה פלשתינאית. ״תוך״ התנגדות זו אנו מוכנים למסור את יהודה ושומרון לשליטתו של חוסיין, המודיע שהוא יקים בה את המדינה הפלשתינאית. ממי אתם עושים צחוק, רבותי? אין לי אלא לומר במידה של צער שאתם עושים את עצמכם ללעג ולקלס בעיני הבריות. התעלמות כזאת מהמציאות, ואתם עוד קוראים לעצמכם אנשים פראגמאטיים ואומרים שבהשתנות הנסיבות צריך לשנות את ההחלטות. הנסיבות, לדידכם, לא נשתנו? השליתם את עצמכם.

את התכנית הנושאת את שמו של שר החוץ הבאתם שלוש פעמים לידיעתו של חוסיין, ומר דיין אמר מספר פעמים — וזה נכון מה שאמר — ששלוש פעמים חוסיין השיב : Totally unacceptable, לא קבילה התכנית הזאת. אין מה לדבר. אתם הוספתם לטעון: אולי יבוא יום.

אנחנו מתנגדים, אתם אומרים, לחלוטין למה שאתם קוראים מדינה שלישית. היום יש לכם עובדות נחרצות שאינן מוטלות עוד בספק. שום אשליה לא תכפר עוד עליהן. אם, חלילה, יימסרו שטחי יהודה ושומרון לשלטון זר, תקום בהם מדינה — לפי הגדרתכם, שלישית — דהיינו מדינה פלשתינאית. אתם בעצמכם אומרים שהיא תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. התמוטטות מוחלטת של המדיניות המוצהרת של הממשלה בשני שטחים.

אנחנו כולנו זוכרים שכאשר נחתם הסכם-הביניים השני עם מצרים — הסכם הנסיגה בלא שלום — טען ראש הממשלה שבזה הוא מכניס טריז בין מצרים לבין סוריה, בין קהיר לבין דמשק, ותמיד תהיינה מפורדות המדינות הערביות האלה. קוצר רואי כזה במדיניות. לא חלפה אלא שנה ואפשר לומר שמעולם לא היו דמשק וקהיר כל כך קרובות זו לזו ביחס לישראל, ועליהן אפשר וצריך להוסיף את ירדן, על- פי המפה שכבר ציירנו אותה.

זאת ועוד: התמוטטה לחלוטין המדיניות לגבי מסירת יהודה ושומרון לשליטתו של חוסיין, כביכול. אחרי קהיר, אחרי הוועידה באסוואן, קם אסאד בדמשק וסמך את ידו על תכנו של ההסכם הזה.

בימים אלה החלה שנת 1977. האויבים מנהלים מה שמכונה מתקפת שלום, בייחוד בארצות-הברית. אני מבקש לומר לכם, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שזו לנו שעת כורח ושעת כושר גם יחד. נקום כולנו, מעבר לכל חילוקי הדעות, ונפעל למען מנוע הסכנה הזאת, למען מנוע אסון. שעת כורח — משום שכל אויבינו ותומכיהם חברו יחדיו ללחוץ על ישראל. אבל זו גם שעת כושר.

בחודש נובמבר נפשתי עם פרופסור בז׳יז'ינסקי, שהוא היום יושב-ראש הוועדה לבטחון לאומי בארצות- הברית, תחת נשיאותו של מר קארטר. הודעתי על תוכן דבריו באזני לשגרירנו, והוא, כמקובל, מסר דין-וחשבון לממשלה. כעבור כמה זמן קראתי דברי פקפקנות מצד שר החוץ וראשי הממשלה לגבי תוכן הדברים שנמסרו אחרי השיחה עם פרופסור בז׳יז׳ינסקי, לאמור: הוא שינה את דעתו. לפני שלוש שנים פירסם מסמך או היה אחד מחותמיו, שבו הועלתה הדרישה להקמת מדינה הקרויה פלשתינאית. בחודש נובמבר אמר לי במפורש: היום אינני תומך ברעיון הזה. אני מתנגד להקמת מדינה פלשתינאית. זד, לא יכול להיות מקרה. פרופסור בז׳יז׳ינסקי איננו אדם קל- דעת. לא בן-לילה, ואפילו לא במשך זמן מסויים, ישנה את דעתו. אלא באמריקה נוכחו לדעת, גם בעקבות הסברה מסויימת, שהקמת מדינה פלשתינאית היא, כפי שאנחנו מסבירים, סכנה חמורה מאוד גם למדינת ישראל, גם לאומות החפשיות וגם לארצות-הברית. מדינה פלשתינאית תהיה בסיס סובייטי מרכזי במזרח התיכון. הם מתבוננים במזרח התיכון. תימן הדרומית, השער לאוקיאנוס ההודי, בידי ממשלה פרו- סובייטית. סומאלי — בידי ממשלה פרו-קומוניסטית. לוב — מחסן נשק סובייטי. נמליה לרשות הצי הסובייטי בים התיכון. סוריה ועיראק — השפעה סובייטית, בייחוד בשטח הצבאי, כמעט מוחלט. על כל אלה, ואחרי וייטנאם ולאוס, קאמבודיה ואנגולה ומוזאמביק, צריך עוד להוסיף בסיס סובייטי בלבו של המזרח התיכון? הם אינם רוצים בכך. לכן באמת שינו את דעתם. ואם לפני מספר שנים חשבו על כך הרי היום הם אומרים: לא. לא מדינה פלשתינאית. הבה ונלך אל העם האמריקני, בשנת 1977, ונסביר לו את האמת: סכנה לישראל וסכנה לכם. הברירה היא אחת; אין אפשרות שלישית. או אנחנו או עראפאת, קאדומי ואבו דאוד ביהודה ושומרון. הבה ונאמר להם שארץ-ישראל זו היא ארצנו לא בכוח אלא בזכות. הבה נסביר להם את הקשר בין קיום זכותנו לבין קיום בטחוננו. הבה ונסביר לכם את האינטרס המשותף להם ולנו.

שעת כורח אבל גם שער כושר. לכן אני פונה היום למפלגה הציונית, למפלגת העבודה, ללא הבדל החטיבות שבה, בדאגה עמוקה בלב, לקראת 1977: ציונים, הבה שיקלו מחדש את עמדתכם לגבי יהודה, שומרון ועזה, לגבי ארץ-ישראל. צאו וראו: יכולתי גם היום להביא ציטאטים מדברי מוריכם ומנהיגיכם, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. יש יסוד להניח שאילו היו שומעים את נאומו של שר החוץ בוועדת המכינה של מפלגת העבודה — למסור חלק מיהודה ושומרון, והוא אפילו מוסיף: בלי שלום, בתוך הסדר-ביניים כביכול, וקראתי ולמדתי הרבה מדבריהם — הם היי מתחלחלים. אבל הרי אתם צריכים ללמוד מן המציאות. אנה אתם תובילו את העם הזה? תתבשמו במלה ״פשרה״. היא מלה נאה מאוד. אבל מאחוריה הרי כזב והטעיה. מה אתם אומרים כאשר אתם מניפים את הפשרה הטריטוריאלית ? — חלק של שטחי ארץ- ישראל מאלה ששוחררו על-ידי צבאנו ב-1967 לנו, לריבונותנו; חלק אחר נמסור לחוסיין, כלומר להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. כאשר הם שומרים חלק, גם הם אומרים לכם במפורש: לא קביל, לא נחתום עמכם על שום הסכם. ואתם במו פיכם, אמנם בהשתמשכם במלה נאה כזאת, אתם מרחיקים אפשרות של הסכם. תשקלו זאת. לא תוכלו להטעות את הציבור עוד זמן רב במלונת היפה.

אם אתם אומרים; לא ניסוג לקווי 4 ביוני 1967 — אין הסכם ב-1977. עליכם להודות בזה. זו האמת. אבל מה התוצאה המדינית? אם אתם אומרים: ועל חלק אנו כבר מוותרים — אינכם אלא מזמינים לחץ לוויתורים נוספים. הרי זה אלף-בית במדיניות. מה שמחקתם בהבל פיכם כבר מחוק, הערבים אינם מקבלים זאת כדי לעשות עמכם הסכם. הם אומרים: הלאה, לסגת עד קווי 4 ביוני 1967. באים גורמים אחרים ואומרים שאתם לא מוכנים לוותר די הצורך, אתם אקספאנסיוניסטים, אתם מתפשטים, אתם קשוחים, אתם אינכם מוכנים להסכם אמיתי. התוצאה, המסקנה — לחץ לנסיגות נוספות לאותם קווים שאתם אינכם רוצים, שאתם רואים בהם סכנה.

על כן, אדוני היושב-ראש, אני משמיע את הקריאה הזאת ליריבי הנכבדים בספסלים אלה, מפא״י לשעבר, רפ"י לשעבר, אחדות העבודה לשעבר: שיקלו מחדש מדיניות זו. היא לא תביא לשום הסכם אלא ללחץ לוויתורים כאלה שגם אתם לא תהיו מוכנים לקבל אותם על עצמכם. שיקלו מחדש.

הבה נתאחד סביב הדבר העיקרי: ארץ-ישראל, זכותנו לארץ-ישראל, זכותנו לבטחון — אין שום הפרדה ביניהן, וגם שמירת הסיכוי לשלום בכללו. משום שלוא תכנית ביתור הארץ ומסירת יהודה ושומרון וחלק מעזה, על-פי הצהרתו האחרונה של שר החוץ, לשלטון זר ולהקמת מדינה פלשתינאית, היתה מתגשמת על-פי המציאות — איבדנו את עצם הסיכוי לשלום. הערבים אז שוב יסיקו מסקנה — וזו שאיפתם — שבבוא היום, עם ריכוזי הכוחות הכבירים שלהם ועם האפשרות לשפוך דמנו, לגרום לנו אבידות בנפש רבות, הם יגברו עלינו. עצם הסיכוי לשלום ילך אז לאיבוד על-פי המדיניות המוטעית שלכם.

הסיקו מסקנה. ואם תגיעו לאותה מסקנה טובה — שזכותנו לארץ-ישראל, הבטחון הלאומי והסיכוי לשלום חד הם — נוכל לעמוד יחד וגם נצליח.