הישיבה השלושים–ושתיים של הכנסת העשירית יום שני י"ח בכסליו התשמ"ב 14 בדצמבר 1981 – הצעת חוק רמת–הגולן, התשמ"ב–1981

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי, חברי הכנסת, הריני מבקש להודות ליושב–ראש הכנסת ולכל חבריה הנוכחים על הברכה שבה קיבלוני בצאתי מבית–החולים. ברשותך, אדוני היושב–ראש, אתן עצה לכל חברי, ידידי ויריבי, שגם הם ידידי בכנסת משום שירותי הממושך בבית הזה: אנא, אל תשברו רגל. ברוך השם, אני הבראתי, כפי שכולכם רואים, אבל עוד שבועות מספר יהיה זה תפקיד מתפקידי להבריא לחלוטין, ובעזרת השם כן יקרה.

אני רוצה להודות לך, אדוני היושב–ראש, ולוועדת הכנסת, על הרשות שניתנה לי, בניגוד למקובל בבית הזה, לנאום ממקומי וגם לשאת את דברי בישיבה. מסיבות בלתי תלויות בי, הדבר הזה היום הכרחי.

אדוני היושב–ראש, הריני קורא לכנסת, ללא הבדל סיעה, בין שהיא תומכת בממשלה ובין שהיא מתנגדת לדרכה, וגם היום יש פה סיעות המתנגדות לממשלה, ואני קורא גם להן לחוקק יחד עמנו בישיבה זו את חוק רמת–הגולן, לאמור: חוק רמת–הגולן, התשמ"ב–1981.

1. המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת–הגולן כמתואר בתוספת.

חברי הכנסת, כולכם קיבלתם את התוספת יחד עם הצעת החוק. שם יש תיאור מה זה רמת–הגולן על–פי מפה.

2. תחילתו של חוק זה ביום קבלתו בכנסת.

3. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, שלמד את תולדותיה של ארץ–ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת–הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ–ישראל, שנקראה בלעז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין–לאומי Palestine, יעבור ברמת–הגולן.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לפי זה גם עד – – – תגיעו.

ראש הממשלה מ` בגין:

והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, אחרי המלחמה הגדולה הידועה היום בשם מלחמת העולם הראשונה, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ–ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת.

עובדה זו אינה באה אלא להוכיח את שרירות לבם של שליטים קולוניאליים בתקופה שחלפה לבלי שוב. אותנו אין שרירות זו מחייבת. והנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת–הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ–ישראל.

מאז חידוש עצמאותנו, אדוני היושב–ראש, שלטו ברמה, תרתי משמע, ברמה וברמה, הסורים, והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסייה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהינום. בלכתם לפי צו שנאתם התהומית היו פותחים באש מן הרמה לעבר יישובינו. היו מטילים טרור דמים על כולם. אף היו קולעים, רוצחים ופוצעים איש אשה וילד. בימים ההם, אשר לא ניתן בשום תנאי להשכיחם, נאמר כי נולדים לנו "ילדי מקלטים". אכן, ילדינו לאלפיהם היו נמצאים לעתים במקלטים. לא יום, אף לא שבוע אלא חודשים תמימים לא ראו את אור השמש ועם כל אזעקה, והאזעקות היו תכופות, רצו כדי להציל את נפשותיהם אלי מקלט. האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה שבעניין זה של רמת–הגולן קם קונסנסוס לאומי בישראל, כללי, או כמעט כללי, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם, כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת–הגולן או למסור את הרמה לסורים.

הממשלה, בהתייצבה לפני הכנסת העשירית לקבלת אמון, קבעה בסעיף י"א בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: "ישראל לא תרד מרמת–הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה. הממשלה היא שתחליט על עיתוי מתאים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת–הגולן". הכנסת אישרה את קווי היסוד של מדיניות הממשלה, כפי שהובאו לפניה על ידי.

עכשיו הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה–אחד, כי יש להחיל ללא דיחוי את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת–הגולן.

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אנו דנים היום לא רק בהיבט היסטורי, לא רק בהיבט ביטחוני, שפירושו הבטחת חיי אזרחינו, אלא גם בהיבט מדיני–מוסרי. כמה פעמים קראנו לשליטי סוריה לפתוח עמנו במשא–ומתן על חוזה שלום. עשיתי זאת פעמים מספר מעל במת הכנסת. שבתי ואמרתי כי אני מזמין את הנשיא אסד לירושלים, או מוכן אני לצאת לדמשק למען פתיחת משא–ומתן על השכנת השלום בינינו. הסורים דחו את ידנו המושטת בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים. האם מישהו יעלה על דעתו שאנחנו נמתין זמן בלתי מוגבל, אפילו חמישה דורות ולמעלה מזה, כפי שהכנסת תשמע עוד מעט, עד שיינתן לנו אות על–ידי הסורים שהם מוכנים לשוחח אתנו על שלום ושכנות טובה?

אמר שר המשפטים שלנו משה נסים ביום י"ז בטבת התשמ"א, 24 בדצמבר 1980, כלומר כמעט בדיוק לפני שנה, מעל במת הכנסת: "קיים הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון, הוא הסכם קמפ–דייוויד, ועל סוריה יהיה להתייצב בפני השאלה האם היא רוצה במשא–ומתן לשלום, או שהיא רוצה להמשיך במצב של מלחמה. מבחינתה של ישראל, האופציה של משא–ומתן בינינו לבין סוריה פתוחה. אך על סוריה לדעת, שלא לאורך ימים תוכל ישראל להמתין, ותבוא השעה" – כך אמר שר המשפטים בשם הממשלה לפני שנה, באוזני הכנסת, באוזני הסורים, באוזני כל אומות העולם – "ותבוא השעה שעל ישראל יהיה לקבל החלטות חד–משמעיות בנושא הריבונות על רמת–הגולן".

היכן עומדת סוריה, מבחינה מדינית–מוסרית, לא בעבר אלא בהווה, ידוע היום לכולנו. בוועידת פאס, אדוני היושב–ראש, אמר שר החוץ הסורי חדאם – אנחנו יודעים כי אמר שם, בדחותו את תוכנית הנסיך פהד, גם זאת, כי אל להם לערבים להגיש תוכנית כלשהי, עליהם לחכות אפילו מאה שנה ואף יותר עד אשר תחלש עוצמתה הצבאית של ישראל ואז נפעל – סוף ציטוט.

במהותם, כמובן, אלה הם דברי הבל ורעות רוח. עוצמתה הצבאית ההגנתית של ישראל לא תחלש, לא בדור הזה, לא בעוד חמישה דורות ולא בעוד עשרה דורות. על פיתוחה וטיפוחה שקדו כל הממשלות בעבר ובהווה, וכן ישקדו עליהם הממשלות העתידות, יהיה הרכבן המדיני אשר יהיה, כי בנפשנו הוא. אני בטוח בכך ומאמין בזה בכל לבי ובכל נפשי. אבל מגמת האויב או מזימתו הובהרה מעבר לכל ספק על–ידי הודעתו של שר החוץ הסורי. הוא מצפה להיחלשותנו הצבאית, והוא אומר כי אז הערבים יפעלו.

אך אל נא תחשבו, מורי ורבותי, חברי הכנסת, כי דברים אלה נאמרו למען יישמרו בין שליטי ערב בלבד. בא אתמול שליטה של סוריה הנשיא אסד, בכבודו ובעצמו, ואישר את דבריו של חדאם כמעט במלואם. ואלה הדברים שהשמיע הנשיא אסד בעיתון כווייתי: הוא לא יכיר בישראל אפילו ייאותו הפלשתינאים לעשות כן. כוונתו היתה לארגון המחבלים. לאמור, אפילו אם ארגון המחבלים יכיר בישראל, סוריה לא תכיר במדינת ישראל. הוא דחה את "תוכנית השלום" הסעודית בטענה כי היא משמשת פתח להכרה ערבית בישראל, ולא ייתכן להשכין שלום בין ישראל לערבים כל עוד המאזן האסטרטגי משחק לידיה של ישראל, והוא קרא למדינות ערב להמשיך בעמדת הסירוב עד אשר ישיגו את מידת העוצמה הדרושה לאכוף תנאי שלום על ישראל ברוח הדרישות הערביות.

מי יעלה על דעתו שאנחנו נמתין עד אשר הערבים המעוניינים בכך ינסו לאכוף עלינו את תנאי השלום ברוח הדרישות הערביות הנודעות, לאמור הכנת חיסולה של מדינתנו?

ברור גם לכול, אדוני היושב–ראש, היכן עומדת סוריה מבחינה בין–לאומית. לוב, התומכת בטרור הבין–לאומי וגם מבצעת אותו, התכוננה לבצע מעשי פשע בתוך ארצות–הברית; ארצות–הברית הגיבה בפעולה של הבטחת שלומם של אזרחיה, נוכח הניסיון המר בארץ אחרת. בהקשר זה אומרת סוריה, שהיא תתייצב כל כולה נגד ארצות–הברית של אמריקה ולמען לוב התוקפנית. בינתיים מרחיבה סוריה את שליטתה בלבנון. היא אינה מתחשבת כלל בתביעות החוזרות ונשנות של האוכלוסייה המקומית ושל גורמים בין–לאומיים לפנות ארץ לא לה, שהיתה יפה, שקטה ושוחרת שלום, לפני שהשתלטו עליה הסורים ביחד עם המחבלים שואפי הדמים. וכל כך למה? – בגלל חשיבותה האסטרטגית של לבנון במקרה שסוריה תאסור מלחמה על ישראל.

אלו הן הסיבות, אדוני היושב–ראש, ההיסטורית, הביטחונית, המדינית והמוסרית, שבגללן אני מתכבד, בשם הממשלה, להביא היום את חוק רמת–הגולן, להציע אחרי דיון להעבירו לוועדת החוץ והביטחון להכנה לקראת הקריאה השנייה, ולקבלו בכל שלוש הקריאות.

אדוני היושב–ראש, אני מודה על תשומת לבו.

המשך

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, יורשה לי לומר שאני שמח מאוד לראות כמה חברים, ידידי ויריבי, מן המערך. אני רוצה לשאול גם את אלה שלא באו: על מה יצא כל קצף החרם שלכם היום על הדיון הזה? מדוע לא השתתפתם בדיון הזה? האם לא היו דברים מעולם? הפרלמנט הבריטי לא ישב לילה שלם ובישיבה אחת סיים חקיקת חוק? חוקים חשובים כך מתקבלים בפרלמנטים הדמוקרטיים. ואצלנו בכנסת לא היו דברים כאלה? לא קיבלנו בישיבה אחת, בשלוש קריאות, חוק? אני יכול להוכיח לכם מתוך "דברי הכנסת", שזה קרה כמה פעמים כאשר אתם הייתם בשלטון. מדוע צריכים הייתם להחרים את הישיבה הזאת? אני מבין שיש לכם חילוקי דעות. במפלגה דמוקרטית חילוקי דעות פסולים? יצביע כל אחד לפי הכרתו.

יוסי שריד (המערך):

– – – ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה.

ראש הממשלה מ` בגין:

אה, אתה מטייל שם? אתה מטורף. הולך שם כשידיו בכיס, כאילו הכול מותר לו.

קריאות מספסלי הליכוד:

– – –

פסח גרופר (הליכוד):

ממשלה מטורפת?

יוסי שריד (המערך):

ומחרחרת מלחמה.

ראש הממשלה מ` בגין:

לפני שהופסקתי, כפי שהופסקתי – ומוטב שלא אדבר על צורת ההפסקה – שאלתי: על מה יצא קצף החרם? ואני שואל: מדוע ראויה הכנסת לכך? מדוע ראויה רמת–הגולן לכך? מדוע ראוי הנושא לכך? האם אנו נהגנו כך אי פעם בהיותנו באופוזיציה? 29 שנים שירתנו את האומה באופוזיציה, פעם אחת החרמנו דיון אחד? אדרבא, יושבים פה עיתונאים שהיו עמי בבית הזה מהיום הראשון של פתיחת הכנסת, יאמרו הם, האם ב–29 השנים של שירותנו באופוזיציה החרמנו פעם אחת – – –

יוסי שריד (המערך):

– – –

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת שריד, אני מבקש ממך: קודם כול תוציא את המקטרת מהפה; שנית, תפסיק לטייל ולדבר בעמידה. תתייחס לכנסת בכבוד.

יוסי שריד (המערך):

לא – – –

היו"ר מ` סבידור:

אל תגיד לי "לא". חבר הכנסת שריד, אני קורא אותך לסדר, פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית. נכנס עם מקטרת בפה, עומד ומטיף מוסר לכנסת. חברי הכנסת, אל תיקחו דוגמה רעה.

עכשיו מדבר ראש הממשלה.

ראש הממשלה מ` בגין:

אני רוצה לשאול – – –

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

המקטרת שלו מסוכנת פחות מהחוק שלכם.

קריאות מספסלי הליכוד:

– – –

ראש הממשלה מ` בגין:

שמעתי למטה, כשנחתי קצת, שני נאומים של מתנגדים. קודם כול רציתי, עם כל הכבוד, לשאול אותם שאלה. הרי פעם אחת צריך להציג את השאלה הזאת. ידידים יקרים, אתם תמסרו לעצמכם דין–וחשבון על הבעיה הזאת, החשובה מאוד, את מי אתם מייצגים? בשם מי אתם מדברים? בשם מי מדבר הציבור הזה? קיבלתם שני מנדטים במקום שבעה. שני מנדטים כשקיוויתם לפחות לעשרה או לשמונה. הרי אנחנו פי עשרים וארבעה מכם. מי מדבר בשם האומה? מה הדיבור הזה גבוהה גבוהה, כאילו אתם דיברתם בשם המוני בית ישראל? פרופסור רובינשטיין היקר, ידידי המלומד, אתה צריך לעשות חשבון נפש של העניין. בפרלמנט יש ייצוג מדיני, אין תיאוריות. אינך עומד פה על הקתדרה שלך ומדבר על משפט בין–לאומי. עם כל הכבוד, אתה פה חבר כנסת.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

האם יש לי זכות להשיב לראש הממשלה?

ראש הממשלה מ` בגין:

בהחלט, האם אני שללתי זכות?

היו"ר מ` סבידור:

אתן לך אחר כך, חבר הכנסת רובינשטיין.

ראש הממשלה מ` בגין:

אני רק אומר: אדרבא, עזבת את הכנסת התשיעית עם שבעה מנדטים, באת לכנסת העשירית עם שני מנדטים. אדרבא, תרשום לפניך, תשאל את עצמך, תעשה חשבון נפש. והאם ידידי מר בן–פורת אינו יודע מה קרה עם המנדט שלו? ואם את זאת אמרתי – את הכול אמרתי?

וזה ציבור גדול פי עשרים וארבעה, מייצג את המוני בית ישראל, הוא קיבל החלטה על דעתם, בשמם. בלבם של מאות אלפי אזרחים יש היום שמחה שלא היתה כמותה זה שנים רבות במדינת ישראל.

אינני אומר שלא יהיו מבחנים. לא אמרתי על כך מלה אחת בנאום הפתיחה שלי, לא היה צריך. עכשיו אני רוצה לומר בגלוי: אני יודע שנעמוד בפני מבחנים. האם לא עמדנו בפני מבחנים? האם מישהו ילמד אותנו לעמוד בהם? האם המתנגדים האלה קראו את התזכיר של שר החוץ משה שרת, זיכרונו לברכה, אל הגנרל מרשל בשנת 1950? מה נאמר בתזכיר ההוא? אתם תקפתם את מזכר ההבנה שהממשלה הזאת חתמה עם ארצות–הברית של אמריקה לשיתוף אסטרטגי. אדרבא, תתבוננו במה שנתגלה עכשיו, מה אמר שר החוץ ב–1950 בתזכיר סודי לשר ההגנה של ארצות–הברית: יש לנו200000 חיילים שיגנו על הדמוקרטיה; אבל תשלחו קצת מזון, רק תיתנו לנו קצת נשק, אנחנו נעמוד לצדכם. ובאותו זמן הממשלה דאז דיברה עדיין בשם אי–הזדהות ולא סיפרה לעם שהיא כבר מזמן זנחה את אי–ההזדהות והיא מצטרפת ממש למבנה האסטרטגי של המערב בראש ארצות–הברית. ושם יש תחנונים. האם אנחנו התחננו?

אני רוצה לספר לחברי הכנסת, שהטיוטה האמריקנית הראשונה שהוגשה לנו הכילה את המשפט הזה: "ישראל תושיט עזרה צבאית במערכה שתיפתח ושתשתתף בה למען הגנת הדמוקרטיה וכו` ארצות–הברית על–ידי צבאה". כשאני קראתי את זה, כמעט ברפרוף, שאלתי את שגרירה של ארצות–הברית: בטיוטה אצלכם כתוב "ישראל תושיט עזרה", ומה תושיט ארצות–הברית של אמריקה? אז הוא אמר לי "You have got a point. ". אמרתי לו:" No, I don't have a point, Mr. Ambassador, I have a proposal" אמר השגריר: "What is your proposal?" אז אמרתי לו: "The United States and Israel will extend military support to each other" – ארצות–הברית וישראל יושיטו עזרה אחת לרעותה במקרה שיהיה צורך לפעול. אז הוא אמר: אני חושב שזה רעיון נכון. זו היתה הנקודה המרכזית במזכר ההבנה, רעיון ההדדיות. הצעתנו נתקבלה. האמריקנים עוד היססו מאוד, ובטיוטה השנייה הם כתבו לא מה שאני הצעתי, אלא:"The two parties will provide military support". אז אני אמרתי: אם נוסח כזה יישאר, זה כאילו שניהם מתחייבים לצד שלישי לתת עזרה צבאית. שאלתי: איפה המלים, "each other"? לא הרפינו מהם עד שהכניסו את המלים. כן, הדדיות. אנחנו מדינה קטנה, זו מעצמה גדולה, אבל מבחינת מילוי תפקידים כאלה אנחנו נעמוד על רעיון השוויון בין האומות ללא פגם וללא סייג. אם מדינה קטנה, ריבונית, חופשית, דמוקרטית, מוכנה, כדי להגן על אידיאל משותף ועל אינטרס עליון משותף, לפעול כפי שאנחנו הבטחנו איש לרעהו לנהוג, אז היא שווה והיא תהיה שווה, עם כל הכבוד, למעצמה הגדולה. והא ראיה, כך נתקבלו הצעותינו, שאם לא כן לא היינו חותמים, בשום אופן לא. שר הביטחון ידע זאת, כל חברי הממשלה שמעו את זאת, עכשיו שומעת את זאת הכנסת. הדדיות, זה עיקרון ברזל אצלנו, במדיניותנו.

אתם תלמדו אותנו לקח? אתם תספרו לנו על זה שאנחנו העמדנו את צה"ל לרשות זרים? אתם תפיצו שמועות שזה מזכר המוליך למלחמה, ואפילו גרוע מזה? ויש דברים גרועים גם ממלחמה, אם כי אני וחברי בכל לבנו נגד מלחמה ואנחנו נעשה הכול כדי שלא תפרוץ מלחמה. אבל בחיי אומה יש דברים גרועים ממנה. אבדון גרוע ממלחמה, חידלון גרוע ממלחמה. אתם תספרו סיפורים כאלה באוזני העם?

מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין, לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא–ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על–ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש–עשרה שנה לניהול משא–ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? – לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל; לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, "to force upon Israel" כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על–פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המלים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת?

אז אתם תשתדלו להסית, תרתי משמע, את האומה הזאת, החופשית, הדמוקרטית, המוכנה לשמוע כל דברי ביקורת וכל דברי בלע והבל ורעות רוח, שאני נהגתי היום כמו דיקטטור, כמו שאמר אותו חבר מפ"ם, הדמוקרט הגדול, הסטליניסט הידוע משנות החמישים, אשר בקיבוצו היתה תלויה תמיד תמונה של אדם מסוים, שאינני רוצה להזכיר היום את שמו? הוא ילמד אותי דמוקרטיה? אני את נפשי הקרבתי למען דמוקרטיה. אני אחד מבוני הדמוקרטיה בישראל, יחד עם ראשי הממשלה הקודמים, כראש האופוזיציה. כל איש בישראל יודע זאת. האם לנו תטיפו דמוקרטיה?

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

כן, על הדמוקרטיה של הריסת בתים, מחנות פליטים. זו הדמוקרטיה שאתה מדבר עליה.

ראש הממשלה מ` בגין:

הדמוקרט מנצרת מדבר. המשורר והדמוקרט מנצרת.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מי הפציץ את ביירות? אתה הדמוקרט, מחרחר המלחמה.

ראש הממשלה מ` בגין:

כן, כן, סטליניסט שכמותך, סוכן זר שכמותך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתה רצחת שם – – –

קריאה:

--- אתה רוצח.

ראש הממשלה מ` בגין:

סוכן זר כזה, הוא עוד מתחצף. סטליניסט בזוי.

מיכאל דקל (הליכוד):

מה קורה בפולניה?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אדוני היושב–ראש, שייקח את דבריו בחזרה. האם מותר כך לדבר?

פסח גרופר (הליכוד):

הוא עוד אמר לך בעדינות.

ראש הממשלה מ` בגין:

עכשיו הוא מתאונן.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זה מתאים לראש ממשלה?

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

כך מדבר הדמוקרט הגדול.

פנחס גולדשטיין (הליכוד):

איפה היית כל הזמן? בנצרת? תחזור לשם.

היו"ר מ` סבידור:

אדוני ראש הממשלה, אני מבקש – – –

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני מציע שיושב–ראש הישיבה יוציא את ראש הממשלה כמו שהוציא את חבר הכנסת ביטון, אם קיימת דמוקרטיה.

היו"ר מ` סבידור:

אדוני ראש הממשלה, ברשותך, אני מבקש שנמחק מהפרוטוקול את המלים "סטליניסט בזוי".

ראש הממשלה מ` בגין:

לא, מהמלה "סטליניסט" אינני יכול בשום אופן לחזור בי. מהמלה "בזוי" אני חוזר בי. סטליניסט זה מושג מדיני.

אהוד אולמרט (הליכוד):

המלה הראשונה מכילה את השנייה.

ראש הממשלה מ` בגין:

אדוני היושב–ראש, התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא היהודי.

ראש הממשלה מ` בגין:

אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא–ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים, כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו, לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

רצו לשבת, רצו לשבת.

ראש הממשלה מ` בגין:

אני לא פונה אליך. אני לא מדבר אליך בכלל.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

פסח גרופר (הליכוד):

תעזוב את המדינה בכלל.

ראש הממשלה מ` בגין:

אתה תשאל מי כבש מה אחרי מלחמת העולם השנייה. איפה נמצא הצבא הרוסי היום? איפה שהוא היה ב–1939? מה הוא עשה, לא כבש?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת וילנר, חבר הכנסת וילנר.

ראש הממשלה מ` בגין:

אתה צודק, הקומוניזם צודק. בפולניה צודק הקומוניזם.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת וילנר, עם גיבוי כזה שאתה נותן לראש הממשלה – – –

ראש הממשלה מ` בגין:

זה באמת עם הגב.

היו"ר מ` סבידור:

הרי אני יודע, זה משחק מלים.

ראש הממשלה מ` בגין:

אדוני היושב–ראש, אני רוצה לסכם. אני מבקש שוב ופונה לכל חברי הכנסת: ידידים יקרים, מדוע אנחנו לא יכולים להתאחד? אני זימנתי את משה שחל, יושב–ראש הסיעה של המערך, מייד אחרי קבלת החלטתנו. מסרתי לו את כל הפרטים, גם את הנימוקים. יש אצלכם חילוקי דעות, ובכל זאת אני שואל: הרי כל הזמן התהלכה הכנסת הזאת ברושם שבעניין רמת–הגולן יש קונסנסוס בינינו – בין הליכוד ובין המערך ובין המפד"ל. דוקטור בורג הוא אדם קיצוני? הרי כל הקריירה שלו מדברת מתינות, כל הקריירה שלו. והוא בעד, בכל לבו, ואתם אומרים "קיצוניות". מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? איזו קיצוניות יש פה? חמש–עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים "כן, כמה זמן". מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במלים: לעולמים לא יהיה משא–ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. אתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר. זה חמישה דורות ויותר. רק שתחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו אתנו. כלומר, ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר, ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה.

אני רוצה לומר גם באוזני ידידי האמריקנים כמה מלים בלילה הזה: אנחנו לא התייעצנו עם ממשלת ארצות–הברית בהגשת הצעת החוק הזאת. לא זו בלבד שלפי דעתי לא היתה לנו שום חובה לשאול איזו שהיא ממשלה לגבי המעשה הריבוני הזה, אלא שלהיפך – אנחנו ביודעין החלטנו שלא לשאול, משום שלא היה לנו שום ספק שידידינו האמריקנים יאמרו לנו "לאו", ואנחנו לא נוכל להתחשב, עם כל הכבוד, ב"לאו" הזה. ואז, הרבה יותר חמור היה מבחינת היחסים בין שתי הארצות ושני העמים אם אנחנו היינו מביאים את הצעת החוק אל הכנסת לאחר שקיבלנו את העצה מארצות–הברית ואת התביעה "אל תעשו זאת". היינו עושים כך. היינו מתגברים גם על ה"לאו" האמריקני, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בו. מדוע צריך להעמיד את האמריקנים במצב קשה? מדוע צריך לתבוע מהם שיאמרו לנו "הן"? יש להם אינטרסים משלהם והם לא יאמרו "הן". להזמין מהם את ה"לאו", כפי שהיינו בטוחים בכך, ואחר–כך לא להתחשב בו? אין בזה תבונה מדינית, לכן לא הלכנו לאמריקה. אנחנו לא חייבים לעשות זאת. אבל ידידינו האמריקנים, עם כל הכבוד – – –

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני אומר לך בכל האחריות שמה שאתה אומר זאת עסקה עם וושינגטון.

ראש הממשלה מ` בגין:

מה אתה חושב – וושינגטון זה מוסקבה? וושינגטון זה לא מוסקבה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

ראש הממשלה מ` בגין:

טוב, טוב, וילנר, הנח. וילנר, מספיק כבר. כמה פעמים תפסיק אותי? הרי סתם אתה צועק. אינך קורא קריאת ביניים עם איזו תבונה, עם שכל, עם הומור. סתם צועק, צעקן.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה שאתה אומר עכשיו הוסכם עם וושינגטון – – –

(צחוק באולם)

ראש הממשלה מ` בגין:

זה היה כדאי לשמוע.

סגן ראש הממשלה ש` ארליך:

זה הומור סטליניסטי.

ראש הממשלה מ` בגין:

יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל.

אני אומר שוב: ידידינו האמריקנים, עם כל הכבוד, אנחנו ידידים, אנחנו עוזרים איש לרעהו ונוסיף לעזור. לפי אמונתי, נוסיף להיות בעלי–ברית. אבל את חיינו איש לא יכתיב לנו, גם לא ארצות–הברית של אמריקה, עם כל הכבוד לכוחה ולמעמדה ולרוח החירות שבה, ושום עם אחר לא יכתיב לנו את חיינו. איש לא נתן לנו את המדינה הזאת במתנה. אנחנו שפכנו את דמנו. כל העם הזה שפך את דמו כדי שהיא תקום וכדי שהיא תהיה קיימת. שום חייל זר, לא מאמריקה ולא מצרפת ולא משום מקום אחר, לא מת בשבילנו במשך 32 שנה. כשהיינו מוקפים אויבים וכשעמדנו בקרב בימים קשים לא ביקשנו אף לא פעם אחת שחייל אחד יבוא להציל אותנו. כלים? – כן. וצ`רצ`יל לא אמר "Give us the tools and we shall do the job"? זו חרפה לבקש כלים? כל אחד זקוק לעזרה בשטח זה. אבל חיילים? אנחנו היינו הלוחמים למען חירות ישראל, אנחנו היינו החיילים, ואני מתכוון לכל בני ישראל אשר הגנו על עצמאותה. המדובר הוא בחיינו ברמת–הגולן. בחיינו, בעתידנו, בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה–4 ביוני 1967, איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו. ברוך השם, יש לנו כוח.

אנחנו על סף חנוכה, אדוני היושב–ראש, ואני רוצה להודיע באוזני עם ועדה, כפי שידוע לחברי ולי: מימי המקבים לא היה העם היהודי כה חזק וכה מושרש בארץ–ישראל כפי שהוא מושרש היום וחזק היום, ברוך השם. ואנחנו בכוח הזה לא נצא לשום מלחמת תוקפנות, אבל נגן על האידיאלים שלנו, על האינטרסים העליונים שלנו, על כוחנו ועל עצמאותנו, כפי שתעשה כל אומה חופשית דמוקרטית.

אנחנו הבאנו הצעת חוק לכנסת, לדיון ולהחלטה. אני קורא לכל החברים הנמצאים באולם הזה – –

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זו מלחמת תוקפנות.

ראש הממשלה מ` בגין:

– – שיקבלו את החלטת הממשלה ויאשרו אותה. בשלב זה – יעבירו לוועדת החוץ והביטחון את הצעת חוק רמת–הגולן להכנה לקריאה שנייה.

היו"ר מ` סבידור:

אדוני ראש הממשלה, ברשותך, חבר הכנסת אמנון רובינשטיין רוצה לשאול אותך שאלה.

ראש הממשלה מ` בגין:

ברצון.

היו"ר מ` סבידור:

אני הרשיתי, כי התנהגותו היתה למופת. בבקשה.

(צחוק באולם)

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אני מקבל פרס.

ראש הממשלה, אדוני אמר שהוא שמע את הדברים שאני אמרתי, אבל אני חושש שהשמיעה לא היתה קשובה, מכיוון שאני אמרתי, ואני חוזר ואומר שאין לי כל ספק בכך שהרוב בכנסת והרוב המכריע בציבור תומך בצעד זה ויתמוך בצעדים קיצוניים יותר, ויתמוך בסיפוח יהודה ושומרון ורצועת עזה, ויתמוך בפיצוצי בתים. אין לי כל ספק בכך שאני מייצג כאן דעת מיעוט, אבל אני חושב שני דברים: א) ההיסטוריה מלאה דוגמאות של רוב שטועה; ב) לשמוע ממך, אדוני ראש הממשלה, את הדברים האלה – אלה ממש דברים שלא ייאמנו. אתה היית בכנסת הזאת, עמדת בראש סיעת מיעוט, לא רק קטנה אלא אף מנודה, מנודה על–ידי מפלגת השלטון. האם זה מנע ממך להשמיע את דבריך?

ראש הממשלה מ` בגין:

מה השאלה?

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

האם היית מוכן לשמוע הטפת מוסר, שאין לך זכות להשמיע את דעתך משום שאתה מיעוט?

ראש הממשלה מ` בגין:

אני אמרתי שאין זכות?

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אתה אמרת שאני – – –

קריאה:

זו היתה צריכה להיות שאלה.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת רובינשטיין, אני מבקש.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אדוני, עוד משפט אחד.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת רובינשטיין, אני מבקש.

ראש הממשלה מ` בגין:

אני רוצה להשיב.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת רובינשטיין, הבנתי שאתה רוצה להשמיע הערה ולשאול שאלה את ראש הממשלה. נעניתי לבקשתך, אבל אתה נאמת.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

לא. ראש הממשלה הפנה אלי חמש–שש הערות. אני מבקש להגיב רק על שתיים. זו היתה הראשונה. באשר לשנייה, אני מבקש לתקן טעות.

ראש הממשלה מ` בגין:

חבר הכנסת רובינשטיין, אני קיבלתי רשות הדיבור לסיכום הדיון. הסכמתי לשמוע את שאלתך.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

בסדר, במקום קריאת ביניים ביקשתי מהיושב–ראש לתקן את הטעות שנפלה בדבריך. קיבלתי רשות מהיושב–ראש.

ראש הממשלה מ` בגין:

אדוני היושב–ראש – – –

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

קיבלתי רשות מהיושב–ראש.

קריאה:

אז הוא טעה.

רוני מילוא (הליכוד):

הנואם צריך להרשות לך.

דב שילנסקי (הליכוד):

– – – והוא עומד ונואם.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

מה שיפסוק היושב–ראש, אני אקבל.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת רובינשטיין, אני חרגתי – – –

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

מה שתפסוק, אדוני היושב–ראש.

ראש הממשלה מ` בגין:

שאלה, אני הבינותי.

היו"ר מ` סבידור:

חבר הכנסת רובינשטיין, אני כבר חרגתי מהנוהג המקובל. היות שהיו פה צעקות ואתה רצית לשאול משהו, אמרתי שבתום נאומו של ראש הממשלה תוכל להציג שאלה, אבל לא לנאום.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אני מודה לך.

היו"ר מ` סבידור:

אני מבקש סליחה.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אני מודה לך, אדוני היושב–ראש.

ראש הממשלה מ` בגין:

אדוני היושב–ראש, אני מבקש להשיב על שאלתו–הודעתו של חבר הכנסת רובינשטיין. חבר הכנסת רובינשטיין, חבר הכנסת רובינשטיין – – –

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

אני נמצא, אני שומע.

ראש הממשלה מ` בגין:

חבר הכנסת רובינשטיין, האם אני אמרתי במלה אחת שאין לך זכות או שלא היתה לך זכות להשמיע את דבריך? הרי במפורש אמרתי שיש לך זכות, וגם לחבר הכנסת בן–פורת. אני ביקשתי רק קצת חשבון נפש, אסור לי? אנחנו חברים בכנסת, בפרלמנט. אתה אומר כך: אתה יודע שהרוב המכריע בציבור הוא בעד החלת החוק על רמת–הגולן. אתה משתמש במלה "סיפוח", אני לא משתמש בה. כך כתוב בחוק. כך כתבנו ב–1967, כשאתה לא היית בכנסת, שהממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, שיפוט והמינהל של המדינה על כל שטח של ארץ–ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידי, אבל על רמת–הגולן החוק ההוא לא חל, כי מבחינה משפטית, ארץ–ישראל זה במובן השטח המנדטורי, לכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת. זו הסיבה.

עכשיו אתה אומר לי שההיסטוריה יודעת מקרים רבים שהרוב טועה. ידידי, גם אני למדתי קצת היסטוריה, בוודאי לא פחות מאדוני. אני רוצה לומר לו, שהיה דרמטורג גדול בסקנדינביה, שמו היה איבסן, והוא כתב את המחזה המפורסם "The People's Enemy" – אויב העם, ושם, בין השאר, אומר איבסן, שהמיעוט צודק תמיד. הוא לא היה פשיסט, הוא לא טען לדיקטטורה, הוא היה דמוקרט, אבל האומן הגדול כך כתב והסביר זאת במחזה שלו. והרי ד"ר סטפמן שייך למיעוט, והוא צדק. מה אני טוען? – לא נכון מה שכתב איבסן, המיעוט לא תמיד צודק, הרוב לא תמיד צודק, המיעוט יכול לטעות, הרוב יכול לטעות, נכון, היו דברים מעולם ויהיו. אתה צריך להוכיח לכל הציבור הזה, שהוא רוב המייצג את הרוב המכריע בעם, שאסור לו לבטא את רצונו של העם מפני שאתה מתנגד לכך. עם כל הכבוד, בזה אין די.

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

זאת לא אמרתי.

ראש הממשלה מ` בגין:

אנחנו פה מבטאים, אתה בעצמך אמרת, את רצונו של רוב העם. מה אתה רצית? שאנחנו, כממשלה, נבטא את דעת המיעוט?

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

לא אמרתי זאת.

ראש הממשלה מ` בגין:

אבסורד. לכן אני מבקש ממך הסכמה עקרונית לאמור: המיעוט יכול לטעות, כפי שאני משוכנע היום שאתה טועה, וגם הרוב יכול לטעות. היום אני משוכנע שהרוב הזה לא טועה. מה אני יכול לעשות, גם הד"ר בורג משוכנע, גם ארליך, גם מר שמיר, גם מרידור, גם זבולון המר, כל החברים היושבים פה. כל החברים ההם. מה אני יכול לעשות. אני משוכנע שהרוב אינו טועה אלא הולך בדרך הנכונה. אנחנו מבטאים את רצון הציבור, את רצון הרוב. מה אנחנו צריכים לבטא? את רצון המיעוט?

אמנון רובינשטיין (שינוי–מפלגת המרכז):

זה ההבדל.

ראש הממשלה מ` בגין:

אל תפריע כל הזמן. אדוני היושב–ראש, אני מסיים. השיבותי לחבר הכנסת רובינשטיין ואני חוזר על בקשתי, שחברי הכנסת יתאחדו ויצביעו בעד העברת הצעת חוק זו, בשלב זה, לוועדת החוץ והביטחון.