הישיבה השישים–וחמש של הכנסת העשירית – יום שלישי, ז` באדר התשמ"ב 2 במרס 1982 – הצעת סיעת התחיה להביע אי–אמון לממשלה בשל הצבת מחסומים בחבל–ימית תוך חילול שבת ובשל הצורך לעצור את הנסיגה מסיני לאלתר
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, לימדונו רבותינו במסכת סוטה: מלכנו הגדול, אלכסנדר ינאי, כובשה של יפו בימי קדם, אמר למלכה החכמה שלומציון, לאמור: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושין, אלא מן הצבועין שדומים לפרושין, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס". מה עניין השבת לפרשה העגומה הזאת? האם הפרופסור יובל נאמן הוא שומר שבת?
יובל נאמן (התחיה):
לא אמרתי זאת, אדוני ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ` בגין:
זו אינה דאגה לשבת, זו צביעות של שבת. לעומת זאת, הרב דרוקמן הוא שומר שבת, הוא שומר מצוות – קלה כחמורה. הוא טלפן אלי לאחר שהושמו המחסומים בדרך לפתחת–רפיח. האם הוא טלפן אלי אחרי כניסת השבת או לפניה? שיחתנו נמשכה עשר דקות תמימות לפחות. בזמן השיחה הוא הרים את קולו. ביקשתי ממנו שלא ירים את קולו עלי. הוא קיבל את פנייתי זו. הוא פנה אלי במישרין. אינני יודע אם יש עוד מדינה שבה כל אזרח יכול לפנות לראש הממשלה בטלפון במישרין, לא למזכיר, לא למזכירה, אלא פשוט להרים שפופרת ולהתקשר עם ראש הממשלה. במדינת היהודים הדבר מותר וקיים. לפתע צלצל הטלפון. אני מרים אותו. ר` חיים דרוקמן מן הצד השני.
קריאה:
הוא סגן שר.
ראש הממשלה מ` בגין:
בסדר, סגן שר. אני מדבר על כל אזרח. הרבה אזרחים מתקשרים אלי בטלפון ואני עונה להם.
ובכן, אני מרים את שפופרת הטלפון, ומן הצד השני הרב חיים דרוקמן. הוא מוחה באוזני על שימת המחסומים: איך שמתם מחסומים כאלה? אני אומר לו: ר` חיים – כך אני נוהג לפנות אליו, עם כל הכבוד וההערצה שיש לי אליו – לא אשפוך דם, לכן הושמו המחסומים. הוא הוסיף למחות. אמרתי לו: המחסומים לא יוסרו, אבל אם יש לך איזה עניין ממשי, אנא פנה לשר הביטחון, כי הוא מטפל בעניין. איך אני פונה אל שר הביטחון? – הוא שאל. אני אומר לו: אתן לך את מספר הטלפון של יחיאל קדישאי, והוא ייתן לך את מלוא האינפורמציה איך להתקשר עם שר הביטחון. ובכן, מה מספר הטלפון של יחיאל קדישאי – הוא שאל. אני אומר לו: 234908–03, תתקשר עם יחיאל קדישאי. ובכן, כל האזרחים ידעו את מספר הטלפון של יחיאל קדישאי. הוא התקשר עם יחיאל קדישאי. יחיאל קדישאי הורה לו איך להתקשר עם שר הביטחון. הוא התקשר עם שר הביטחון. כמה דקות הם דיברו? – אינני יודע. מאז התקשר אתי חלפו לפחות 20 עד 30 דקות. מתי שמנו את המחסומים? תוך חילול השבת? שמנו אותם הרבה לפני כניסת השבת. אז איך אתה, ר` חיים ידידי הנערץ, יכול להגיש הצעת אי–אמון לממשלה על חילול שבת בשימת המחסומים?
אספר לכנסת מה קרה אחר כך. איך יכולת? אתה תלמיד חכם גדול. למד שוב את מסכת סוטה.
חנן פורת (התחיה):
כבוד ראש הממשלה, כאשר שמים מחסומים חצי שעה לפני כניסת השבת ובאים מאות יהודים שלא ידעו על כך דבר וחצי דבר, עם הנשים שלהם והילדים שלהם, ומונעים מהם לעבור, זה אינו גרימת חילול שבת?
ראש הממשלה מ` בגין:
לפני כניסת השבת קיבל שר הביטחון וקיבלתי אני מידע מוסמך ובטוח לחלוטין, שהכוונה היא, החל הערב שבת והמשך במוצאי שבת, יום אחר יום, בחודש אדר שבו מרבים בשמחה להכניס אלפי אנשים לפתחת–רפיח. הכוונה המוצהרת היתה להביא לשם 20000 איש. זו התפארות שווא. אין לתנועה המתקראת כפי שהיא מתקראת אפשרות להביא 20000 איש אבל ייתכן מאוד שהיתה מצליחה להביא 10000 איש. מה היה עלינו לעשות? אין צבא בעולם שמסוגל לפנות 000,10 איש בלי שפיכות דמים. אפשר לפנות, אבל אין ברירה אז אלא להשתמש בנשק חם. ואני גמרתי אומר, שלא יישפך דם יהודי בקשר לחוזה השלום ולהתחייבויות הנובעות ממנו. אני אתפטר ולא אשפוך דם. אתם עמדתם ליצור מצב, שבו אחת משתי אלה היתה קורית: רציתם להעמיד את הממשלה ואת הכנסת על הברכיים, להכניע אותן, להכתיב להן – לא תפנו את פתחת–רפיח, אף–על–פי שהתחייבתן התחייבות בין–לאומית לעשות כן. והא ראיה, אינכם יכולים לפנות, אלא בשפיכת דם יהודי. באווירה זו של המוניות, 000,10 איש, כולם צעירים, החל בבני 15–16, כל צעד היה גורם לשפך דם, שכמעט שנגרם ביום שבת או ביום א` ליד מחסום אחד. גם קצין יכול לצאת מכליו. עלבו בו, בעטו, קראו בשם "נאצים" לחיילי ישראל. אז הוא שלף אקדח. קצין בכיר יותר העיר לו, והוא הניח לאקדח. אבל תבינו, מורי ורבותי, שהאנשים האלה, שרובם ככולם נערים בני 18 ו–19, החיילים המגויסים שלנו, הרי הם חייבים למלא את חובתם. לא היה להם נשק חם, כי שר הביטחון ציווה שלא לתת נשק חם בידיהם.
מה קרה ליד אחד המחסומים? 20 חיילים היו שם, והרשו לי להשתמש בביטוי עממי: חיילצ`יקים היו שם, בני 18, בלי נשק. הסתערו עליהם כמה מאות אנשים, הרסו את המחסום אשר הושם שם כחוק, דרכו עליו, ו–20 חיילים אלה למעשה נכנעו. מה הם יכלו לעשות? היו שם 10 על אחד. למפקד היה שכל לדאוג לפרסטיז`ה של הצבא, והוא אמר: זו היתה טעות ואי–הבנה, ולא צריך היה לשים את המחסום. וכי מה יכול היה לעשות? מי הסתער על חיילי ישראל? מי השפיל את כבודם? מי הרס את המחסום?
חנן פורת (התחיה):
אתה, אדוני ראש הממשלה.
פסח גרופר (הליכוד):
אתה, חבר הכנסת פורת, מי שמך? יש גבול.
ראש הממשלה מ` בגין:
תלמד את מסכת סוטה, ידידי פורת, אם אתה אומר שאני עשיתי זאת.
חנן פורת (התחיה):
אתה שלחת אותם.
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת פורת, אני מצפה לאיזו מידה של נימוסים, של דרך ארץ.
ראש הממשלה מ` בגין:
אדוני היושב–ראש, אני מבקש רשות להמשיך. ובכן, שר הביטחון הורה לרמטכ"ל, בהסכמתי, לאחר מה שקרה באותו מחסום, להגביר ללא דיחוי את הכוחות, והוא התבטא ואמר: אפילו אם תצטרך לשלוח 000,1 חיילים ליד כל מחסום, שלח 000,1 חיילים, כי זו הדרך היחידה למנוע שפיכות דמים. אם תהיה שוב הסתערות של 200 או 300 איש, מאות חיילים יגברו עליהם ולא ייסוגו, ולא יהיה צורך להמציא את הביטוי היפה ש"היתה אי–הבנה". ואומנם כך הרמטכ"ל עשה.
האם חטאנו בחילול שבת? האם זה לא היה פיקוח נפש במשמעות העליונה של המושג, למנוע שפך דם יהודי? לפי מה שאני למדתי מאבי מורי, מצווה היתה לחלל את השבת באותו רגע. יחד עם שר הביטחון קיימתי את המצווה הזאת מתוך האחריות המוטלת עלינו, וגם נעשה כך בעתיד אם יהיה צורך, ושום זעקה שלכם לא תועיל, שום הטעיה ושום צביעות. למען השבת הגשתם הצעת אי–אמון...
אני רק רוצה להודיע, שלא היה לנו זמן לפנות לאיש. חרדנו מאוד, איני מאחל לאיש מחברי הכנסת רגעים כאלה בחייו, שמא חלילה ייפגע אחד, מצד זה או מצד זה של המחסום. אבל לעתיד הבטחתי גם לידידי וחברי מהמפד"ל וגם לידידי וחברי מאגודת ישראל, ומסרתי את הבקשה הזאת לשר הביטחון והוא רשם אותה לפניו, לאמור: אם תקום שעת סכנה – נתייעץ. ובסוגריים אני צריך להסביר למה אני משתמש במושג הזה. אינני יכול להגיד "שעת חירום", כי המושג הזה קשור במלחמה כמו מלחמת יום–הכיפורים, יהי רצון שלא תחזור לעולם. אז נשתמש במונח "שעת סכנה", כמו זו שהיתה בליל שבת, סכנה של שפך דם יהודי. ובכן, אם תקום פעם נוספת שעה כזאת, שר הביטחון יתייעץ קודם כול עם הרב הראשי של צה"ל, ולאחר ההתייעצות עמו הוא יפעל. הבטחתי ונקיים.
קריאה:
מה מספר הטלפון שלו?
ראש הממשלה מ` בגין:
אם זה לא מוצא חן בעיניכם, ניחא. תביעו אי–אמון בממשלה. אני כך אנהג.
אהרן נחמיאס (המערך):
– – –
יהודה בן–מאיר (חזית דתית לאומית):
מה זה מרגיז אותך לשמור על השבת? מה זה כל–כך מרגיז אותך?
יעקב גיל (המערך):
אל תתלהב, אל תפריע לראש הממשלה.
ראש הממשלה מ` בגין:
אדוני היושב–ראש, מה היא השבת בשבילי? מה משמעותה בחיי? לא אומר דבר אחד, מחשש שהדברים יתפרשו כהתפארות. אומר רק זאת: נער הייתי וקראתי את כל כתביו של אחד–העם. אני זוכר את המאמרים כמעט כולם, אבל מעל לכול אני זוכר שני דברים מפרי עטו של אחד–העם. אני זוכר את המאמר הנצחי שלו "עבדות בתוך חירות", שמדי פעם בפעם יש לי רצון לתרגם אותו לאנגלית ולשלוח אותו לכמה יהודים בגולה, למען ילמדו על עבדות בתוך חירות, כאשר בזמנים אחרים חיו יהודים בגולה והיתה להם חירות בתוך עבדות. והדבר השני שנחרת בזיכרוני עד ליומי האחרון עלי אדמות הוא: יותר משישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל. היו שאמרו כי זה מאמר חז"ל. לא מצאנו אותו. אבל כך זה כתוב בספר "על פרשת דרכים" של אחד–העם. זאת היא השבת בשבילי.
ולכן, אנחנו לא חיללנו את השבת, אלא הצלנו את עם ישראל מטרגדיה שאין איומה ממנה, מהתנגשות פיסית ומשפך דם יהודי. וכך, אם יהיה צורך, נעשה גם בעתיד.
נשאלתי שאלה: מה היא ההוכחה לכך שהחברים האלה היושבים מאחורי היו מוכנים ליצור מצב שבו היה נשפך דם? אביא היום את ההוכחה. על המחסום כבר סיפרתי. בפתחת–רפיח הופיעה קבוצת סטודנטים, כ–30 במספר, ובראשם סטודנט צעיר ששמו הראשון, הפרטי, הוא צחי. כל עם ישראל שמע אותו אומר: אנחנו נגיב בכוח על כוח. צחי, בני, אתה תגיב בכוח על כוח? נגד מי? אולי אמך תספר לך על התקופה שבה הגבנו בכוח על כוח. האומנם בכוח על כוח? כלומר, אתה תרים ידך על חיילי ישראל, במפורש כך הבטחת? אתה ו–30 הסטודנטים שלך ביחד? אם הצבא יפעיל כוח, אתם תפעילו כוח נגד הצבא?
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
במשך חודשים עוצמים עיניים מלראות את מה שהוא עושה באוניברסיטאות. איש לא פוצה פה על מה שהוא עושה שם נגד הסטודנטים הערבים.
ראש הממשלה מ` בגין:
תופיק טובי, אנחנו חברים מהכנסת הראשונה. אני מבקש, עשה עמדי חסד, זכור לי חסד נעורים, ואל תפריע לי.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
תראה מה הוא עושה באוניברסיטאות.
ראש הממשלה מ` בגין:
בסדר, תופיק טובי, אני רוצה שתדע ותאמר, שאנחנו רוצים שהסטודנטים הערבים ילמדו בדיוק כמו הסטודנטים היהודים. להתפרע לא ניתן לשום סטודנט, לא יהודי ולא ערבי.
אורה נמיר (המערך):
את זה צריך רק לקיים.
צ`רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אותו טרוריסט קטן שהזכרת – – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
הוא המתפרע, ולא הסטודנטים הערבים.
היו"ר מ` סבידור:
בינתיים יש כאן מתפרעים אחרים. אני מבקש שלא להפריע.
ראש הממשלה מ` בגין:
הבאתי הוכחה לכך שהיו מוכנים לשפיכות דמים. כל עם ישראל שמע את הדברים הללו: בכוח להשיב על כוח.
חנן פורת (התחיה):
אלה הראיות שלך?
ראש הממשלה מ` בגין:
עד היום יושב שם צחי עם 30 הסטודנטים שלו. זמן רב לא ישבו.
רק בדרך זו נקיים את התחייבותנו הבין–לאומית, נשמור על השלום, אשר לו אנחנו מייחלים מאז מלחמת העצמאות, כולנו יחד.
יובל נאמן (התחיה):
– – –
ראש הממשלה מ` בגין:
ואדון פורת, אתה לא תלמד את חבר האנשים הזה מה זאת ארץ–ישראל. לפני שנולדת האנשים האלה סיכנו את נפשותיהם למען ארץ–ישראל. דרך ארץ. סיכנו את נפשותיהם יומם ולילה למען ארץ–ישראל, נשאו את דגל ארץ–ישראל כל 30 השנים עד שהעם הביע בהם אמון להרכיב ממשלה. לא היתה מערכת בחירות אחת שבה לא הנפנו את הדגל הזה. כשאמרו לנו שזה מפריע לנו בבחירות, מונע מאתנו קבלת קולות, אמרנו: את כל הקולות שבעולם נפסיד, ואנחנו נרים את דגל ארץ–ישראל – כשהיתה מחולקת. אתה תלמד אותנו מהי ארץ–ישראל ומהי אהבת ארץ–ישראל? אנחנו סיכנו את נפשותינו שנים במלחמה נגד אימפריה שלמה למען ארץ–ישראל, ואתה תלמד אותנו מהי ארץ–ישראל? ראה את האנשים היושבים סביב השולחן הזה. אתה מכיר אותם? ר` חיים, אתה מזהה אותם? אתה יודע משהו עליהם?
זאת היתה המזימה, מורי ורבותי חברי הכנסת, להכניס המונים המונים לפתחת–רפיח, החל בבני 15, מן הישיבות, ולמלא את הפתחה אנשים. ואחר כך, מה יכולה הממשלה לעשות? – אחת משתי אלה: או להגיע לשפיכות דמים או להיכנע. חברת כנסת אחת אמרה במפורש שהממשלה תיכנע, שאין לה שום ספק שהממשלה תיכנע, כזאת היתה ההבטחה הפומבית. היא לא תיכנע, גברתי, לא תיכנע. אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לכך. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה. את זאת אני מכריז, מי שעמד בראשו של ארגון לוחם. כל מאוויינו – השלום.
אספר לכנסת על מחשבה אנושית פשוטה מאוד. מדוע לא אתחלק עמה בה? שברתי רגל, ובאחד הימים או הלילות, אינני יודע, עלתה בראשי מחשבה כזאת: אויה, אם תפרוץ מלחמה, עשרות, אולי מאות צעירים שלנו ישכבו במיטה עם רגל שבורה או בלי רגל חלילה. צריך למנוע מלחמה. אתם מוכנים אפילו לסכן את העם הזה בסכנת מלחמה מחודשת.
אני רוצה להודיע, שהממשלה תקיים את כל ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו בהסכם קמפ–דייוויד ובחוזה השלום המצרי–הישראלי. להווי ידוע: דבר לא יעזור, שום צעקה, שום צביעות, שום ניסיון לרכז המונים, דבר לא יעזור. אנחנו נקיים את ההתחייבויות עד תום.
היום שמעתי את חבר הכנסת דרוקמן אומר, שהנסיגה מפתחת–רפיח היא אסון, ולכן הוא צריך להסיק את המסקנות. ר` חיים, זכותך לחשוב שזה אסון. האם תמנע ממני את הזכות לומר שדרככם עלולה להיות אסון? זכותך, זכותי. זכותך לחשוב שאנחנו מתכחשים לארץ–ישראל; זכותי לחשוב שאנחנו נאמנים לארץ–ישראל. זכותך, זכותי. דבר אחד אין לך, אין לך זכות לכפות – – –
עוזי ברעם (המערך):
לא שומעים.
היו"ר מ` סבידור:
אדוני ראש הממשלה, האפקט הוויזואלי כלפיו פחות חשוב מאשר האקוסטי לכל חברי הכנסת. אדוני ראש הממשלה, החברים רוצים לשמוע.
ראש הממשלה מ` בגין:
בסדר. אני רוצה לבקש סליחה ולהסביר שאני אוהב לשוחח עם מר דרוקמן.
אין לך זכות, ר` חיים, לנסות לכפות עלי את דעתך. אתה יודע מדוע? – משום שהציבור נתן בי אמון להרכיב ממשלה ואני שליח ציבור, ואתה צריך לקבל את החלטות הממשלה ואת החלטות הכנסת ככל אזרח אחר. ואין ולא יהיה בכך יוצא מן הכלל.
יובל נאמן (התחיה):
אדוני ראש הממשלה, – – –
ראש הממשלה מ` בגין:
בבקשה, אתה רוצה להפגין, לשכנע את העם, לבטל את הגזירה – עשה כל מה שאתה רוצה, כל מה שאתה יכול, אבל אל תשלח אנשים לכפות עלינו את דעתך. לא תצליח בזה. אבל זכור מה אתה מסכן, איזו שנאה אתם מחדירים ללבותיהם של בני 15. והא ראיה: הטלאי הצהוב. אוי לאוזניים שכך שמעו, אוי לעיניים שכך ראו. במו עיני ראיתי אנשים צועדים וטלאי צהוב על חזם או על גבם, ואמרתי בלבי: מה קרה לנו בהשפעתם של כמה אנשים? מה קרה לנו?
הבוקר קראתי רשימה של אשה, אשר אני מכירה משחר נעוריה, היא יקרה לי מאוד, והיא כותבת בערך כך: סבתי, סבי, אמי ואבי וכל בני משפחתי נשאו את הטלאי הצהוב עד שנסחבו לאושוויץ. מדוע אתם שם ענדתם את הטלאי הצהוב הזה? זאת השאלה שאני שואל. לא, האשה היקרה עדיין לא ביטאה את מלוא הרגשות שיש בלב. מה פירוש הדבר? לא, הכוונה לא היתה לחיילים הצעירים שעמדו מול נושאי הטלאי הצהוב בארץ–ישראל; לממשלה הכוונה. זו ממשלה נאצית, היא סוגרת יהודים בגטו, עוד מעט היא תוציא אותם ותביא אותם מגטו ורשה לטרבלינקה. כך נאמר לי. והשוואות כאלה נעשות באוזני נערים. ונערים אחרים כתבו ביהודה: זוהי השבת השחורה מימי הכובש הבריטי. אנחנו כבר כובשים בריטים של ארץ–ישראל ואנחנו עושים "שבת שחורה" ומביאים ללטרון את מנהיגי היישוב היהודי!
לאן אתם מוליכים בדרך זו? איך אתם משחיתים את המוסר של הדור הצעיר, לומד התורה, תלמידי ישיבות בני–עקיבא? כמה אנשים יש בכנסת שהוריהם נשאו טלאי צהוב, שם? יש, מותר לי לומר שאני אחד מהם. אתם תישאו טלאי צהוב בארץ–ישראל, אם ממשלה נבחרת בישראל, דמוקרטית, והכנסת הנבחרת הדמוקרטית מקבלות החלטה מסוימת והן נקראות לבצע אותה? טלאי צהוב? רק לאחר שראיתי אותו הבנתי את הפסוקים של ישעיהו: "כסדום היינו, לעמורה דמינו". טלאי צהוב, כובש בריטי.
חנן פורת (התחיה):
תגיד את ראשיתו של הפסוק, אדוני ראש הממשלה, "ארצכם שממה, עריכם שרפות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה, ושממה כמהפכת זרים".
דב שילנסקי (הליכוד):
חנן פורת, יש פה אנשים שלא רק הוריהם נשאו טלאי צהוב, אלא הם עצמם נשאו טלאי צהוב. ואני יכול להגיד לך, שהטלאי הצהוב פגע בנו קשה מאוד.
חנן פורת (התחיה):
– – –
שבח וייס (המערך):
עכשיו הם מבינים מה זה.
היו"ר מ` סבידור:
חברי הכנסת, אני מבקש שקט. מדבר ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ` בגין:
אדוני היושב–ראש, לא אוסיף עוד הרבה דברים על מה שאמרתי. אני רק מבקש, שכל הכנסת תבין, שזאת שעה מרה לכולנו. אני יכול לומר: אויה לי שהגעתי לכך. אבל הגעתי ואקיים את חובתי עד תום. אולי בלילה, לא ביום, מתעורר כל הצער והכאב על מה שקורה בימינו, על מה שנעשה לצעירינו. אבל אין מנוס. לכבוד לי לפעול בעניין זה לב ללב, נפש לנפש, יד ביד, עם אדם ששמו בישראל אריאל שרון. גופו מלא כדורים למען ארץ–ישראל. לכבוד לי לעבוד בעניין זה יחד עם ראש המטה הכללי של צבא–הגנה לישראל, אחד מטובי המצביאים שלנו. נוסיף לעבוד יחד עמו, והוא יודע שהוא חייב לבצע את כל החלטות הממשלה על–פי הוראות שיינתנו לו על–ידי שר הביטחון, אשר לו הוא כפוף על– פי חוק–יסוד: הצבא, ובלי שום סייג, ובלי שום אי–הבנה. זו מערכה על ערכים, שלמענם עמדנו כל ימי חיינו מאז היינו לציונים, ולציונים היינו כאשר עדיין נערים היינו, ועל כך גאוותנו – על ארץ–ישראל, על הציונות, על ציון, על השלום, על הדמוקרטיה.
29 שנים שירתתי באופוזיציה. לפעמים כמה חברים שלי עייפו מן הדרך הארוכה, ואני הוספתי ואמרתי להם: רק בדרך אחת – בפתק הבוחר. שום דרך אחרת, רק פתק הבוחר. הגיע היום ובפתק הבוחר – – –
יובל נאמן (התחיה):
אדוני היושב–ראש, – – –
ראש הממשלה מ` בגין:
אני מבקש שלא להפריע לי, עדיין לא סיימתי את דברי.
הגיע היום, ובפתק הבוחר התנועה הזאת קיבלה את האמון להרכיב את הממשלה יחד עם שותפים נאמנים. עשינו זאת, ואנחנו מייצגים את העם ואנחנו מנהלים את ענייני המדינה, ואיש במקומנו לא ינהל אותה. איש במקומנו לא ינהל אותה. זוהי הפילוסופיה של חירות האדם בישראל, שאנחנו נושאים אותה ונישא אותה, עם כל הצער ועם כל הכאב.
הכנסת בוודאי תדחה את ההצעה להביע אי–אמון לממשלה – היא מילאה את חובתה ותמלא את תפקידה – אני בטוח בזה, וברוב גדול. והפעם, באופן מוסרי, אני מונה גם את הנמנעים. בדרך כלל נמנעים אינם נמנים, אבל הפעם אני מעדיף למנות גם את הנמנעים. מותר לי, זה עניין סובייקטיבי גרידא. היושב–ראש לא ימנה אותם. הוא ימנה אותם, אבל לא יכניס אותם למניין הקולות המכריע, ואני מונה אותם. וטוב שתהיה אחדות דעות כזאת בכנסת. יש לנו חילוקי דעות, נביא אותם, נבהיר אותם. אולי כעבור שעתיים שוב ייפרדו הדרכים, תצביעו בוודאי על התקציב כפי שתצביעו ואני אצביע אחרת, אבל עכשיו אני קורא לכל העם בישראל להתאחד ולהתלכד סביב ממשלתו הנבחרת. היא הולכת בדרך שנסללה – דרך להשגת שלום, למניעת מלחמה, למניעת שפך דם, ובכל התנאים למניעת שפך דם יהודי. ולא תהיה יד איש באחיו. לא תהיה.
אני מודה, אדוני היושב–ראש, על הסבלנות ועל ההקשבה.
