הישיבה המאה–ושלוש של הכנסת העשירית יום שלישי, ח` בתמוז התשמ"ב 29 ביוני 1982 – הודעת הממשלה על המצב המדיני–הביטחוני

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, ההיסטוריון והוגה הדעות הדגול תומס קרלייל, בספרו המפורסם "המהפכה הצרפתית", כתב: תהיה הצטברות. יתירה מזאת, היא תגיע לשיא משום שהבשורה הראשונה היא, שהשקר אינו יכול להתקיים לאורך ימים. ועוד כתב: כשתמצא שקר המדכא את רוחך – סלק אותו. שקרים קיימים רק למען יסולקו. הם מחכים. הם זועקים לסילוקם. ועוד: כל השקרים יש נגדם פסק–דין שמימי, והם מתקדמים באטיות אך בבטחה אלי קצם הבלתי–נמנע.

אדוני היושב–ראש, בשלושת השבועות האחרונים העולם שטוף בזימת השקר. גרמנים משמידים ובני משמידים אומרים, כי הצבא היהודי המחודש מבצע מעשי נאצים. ובמדינות אחרות מדברים על השמדת עם ועל טבח, והכוונה הפעם לא רק למזרח אלא למערב. אך אין לי ספק שדבריו של קרלייל יקוימו לגבי שקרים אלה, ולאו דווקא באטיות אלא בקרוב בימינו.

אביא לידיעת הכנסת מסמך, אשר רק מתי–מעט ידעו את תוכנו ואולי הם אינם עוד בחיים: אדוני ראש הממשלה, הדברים דלהלן נראים כשיטה פשוטה שלפיה ניתן להעריך מה אנחנו יכולים לעשות על–ידי הפצצת גרמניה. בדיקה מדוקדקת של תוצאות ההפצצות של ברמינגהם, האול ומקומות אחרים העלתה, כי בממוצע טונה אחת של פצצות המוטלות על אזור בנוי, הורסת 20–40 בתי–מגורים והופכת 100–200 אנשים לחסרי בית ומגורים. לפי ניסיוננו, נוכל לסמוך על 14 גיחות מבצעיות לכל מפציץ שייוצר. המטען הממוצע של המפציצים שאנו עומדים לייצר ב–15 החודשים הקרובים הוא בערך 3 טונות. פירוש הדבר, שכל אחד ממפציצים אלה יטיל בערך 40 טונות פצצות בתקופת חייו. אם אלה יוטלו על אזורים בנויים, הם יהפכו000,4–000,8 אנשים לחסרי בית. בשנת 1938, למעלה מ–22 מיליון גרמנים חיו ב–58 ערים בנות למעלה מ–000,100תושבים, אשר בעזרת ציוד מודרני קל יהיה לאתרן ולפגוע בהן. תחזיתנו לתפוקה של מפציצים כבדים, לרבות וולינגטונים מעתה ועד מחצית 1943 היא בערך 10000. אפילו רק מחצית המטען של 10000 המפציצים יוטל על אזורים בנויים של 58הערים הגרמניות האלה – הרוב הגדול של תושביהן, בערך שליש של האוכלוסייה הגרמנית, ייהפך חסר בית ומגורים. מן הבירורים עולה, שהריסת ביתו של אדם פוגעת מאוד במורל. זה אכפת לאנשים יותר מאשר מותם של חבריהם או אפילו קרוביהם. בהאול ניכרו סימני מתח אף שרק עשירית ממספר הבתים נהרסו. לפי הנתונים הללו, נוכל לגרום נזק פי עשרה לכל אחת מ–58 הערים הראשיות הגרמניות. אין כמעט ספק שזה ישבור את רוח העם. בחישובים שלנו מניחים, כמובן, שאנו אכן נטיל מחצית מפצצותינו לתוך אזורים בנויים. מצד שני, לא הובא בחשבון הייצור האמריקני הרחב שהובטח –6000 מפציצים כבדים בתוך התקופה הנדונה; גם לא התייחסנו לנזק הבלתי–נמנע לבתי–חרושת, למערכות תקשורת וכה הלאה בערים אלה ולנזק שייגרם על–ידי האש שתוגבר, ככל הנראה, על–ידי התמוטטות השירותים הציבוריים. על החתום: פרופסור צ'רוול.

סיר ארצ'יבלד סינקלר, ראש המפלגה הליברלית, על יסוד ההמלצה הזאת, כתב לראש הממשלה את ההמלצות האלה: עלינו להמשיך ולהשיג לפחות 13 או 14 גיחות לכל מפציץ שייוצר. לשם כך עלינו להמעיט בשחיקה, הן בקרב והן בתאונות. אנו מקווים לעשות זאת. עלינו להבטיח כי לא פחות ממחצית הפצצות שמטוסינו ישאו מבסיסינו יגיעו לאזורים הבנויים של גרמניה. אני סבור שההתחלה שכבר נעשתה בהתקפות האחרונות על הרואר, קלן וליבק היא מעודדת, ואיננו רואים כל סיבה להטיל ספק כי במשך 18 החודשים ובסיוע אמריקני, מידת ההרס אשר הלורד צ'רוול מציע אכן אפשרית ואף תושג.

אדוני היושב–ראש, 40 שנה היו שני המסמכים האלה מסווגים כסודיים לחלוטין, והרישום למעלה היה: לשמירה מאחורי מנעול ובריח. אינני חושב שיש מישהו בבית הזה, ואני בתוך חברי הבית, אשר אי פעם קרא את המסמכים האלה או אפילו שמע על קיומם.

שימו לב, רבותי חברי הכנסת, אדם בריטי, דגול, איש מדע, ממליץ להטיל, על–פי חישובים סטטיסטיים, מטען פצצות על 58 ערים כדי להפוך את אוכלוסייתן לחסרת גג. אופיינית העובדה, שהפרופסור הבריטי הזה אינו מזכיר כלל מספר הרוגים. כנראה, אם בריטי מדבר על הפצצות מן האוויר של בתים, של אזורים בנויים, הוא עדיין איננו יכול להעלות על הכתב, שחלק מן האנשים הגרים שם ייהרגו.

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

דבר על מספר ההרוגים. עשרות ילדים.

קריאה:

היום איחרת.

ראש הממשלה מ' בגין:

הוא אפילו אינו מזכיר את מספר ההרוגים. אבל לאחר שאני גיליתי, לאחר שאני גיליתי – – –

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

ראש הממשלה מ' בגין:

אדוני היושב–ראש, אני אבקש להעיר שלא יפריעו לי.

היו"ר מ' סבידור:

חבר הכנסת וילנר.

ראש הממשלה מ' בגין:

יש לי זכות, לא פחות מלחבר הכנסת וילנר, לדבר פה בלי שמישהו יפריע לי.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מותר קריאת ביניים.

ראש הממשלה מ' בגין:

זאת אינה קריאת ביניים, זאת הפרעה. אני מבקש שתקשיב לי.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

ראש הממשלה מ' בגין:

די כבר, תראה את השחצנות הקומוניסטית.

היו"ר מ' סבידור:

כאשר דובר פה על אלפי ההרוגים, חבר הכנסת זיאד, אני רוצה לומר לך, אני חשבתי שאתה מדבר על תל–אל–זעתר ועל דמור. לא ידעתי למה אתה מתכוון, לכן התקשיתי. אתה מבין? זה כל העניין. האמן לי, לא הבנתי. אדוני ראש הממשלה, נא להמשיך.

ראש הממשלה מ' בגין:

מהבמה הזאת אני רוצה לפנות לאדון פים, שמפלגתו היתה המפלגה המוליכה בממשלה הבריטית דאז; ולמר סטיל, ראש המפלגה הליברלית שהיתה חברה בקואליציה הלאומית דאז; ולמר הילי, שמפלגתו היתה חברה בקואליציה שבראשה עמד מר צ'רצ'יל, ולומר להם כיהודי את המלים הפשוטות האלה: רוצים אתם לתקוף את ישראל – תקפוה, רוצים אתם להטיל בוץ על מדינת ישראל – הטילו, אך בלי צביעות. אתם תטיפו לנו מוסר? עם המסמכים האלה?

אצלנו במטה הוטל על אחד האלופים לעשות חישוב כמה אנשים יש להפוך לחסרי–בית על–ידי הפצצה מן האוויר? אחד הפרופסורים שלנו ישב על הלוחות כדי להוכיח איך לשבור מורל של עם במלחמה? ואינני מבקר את מעשיכם. מדובר בגרמניה הנאצית, שצריך היה להשמידה, ואין צורך להסביר זאת. אבל לאחר שאתם ערכתם חישובים כאלה, אתם תטיפו לנו, לעם היהודי ולצבא–ההגנה לישראל, מוסר ביחס לאוכלוסייה אזרחית.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

עשיתם את זה בלי חישובים, בלי סטטיסטיקה. ביצעתם את זה בלי שום סטטיסטיקה.

ראש הממשלה מ' בגין:

והתשובה שניתנה לבריטניה מעל במה זו, זו התשובה שתינתן לכל עם אחר בלי יוצא מן הכלל – לעמנו לא יטיף מוסר שום איש בשום מקום בעולם ביחס למושג של אנושיות. עוד לא היה צבא בעולם, שנהג באנושיות כפי שנהג צה"ל במבצע "שלום הגליל". אם טייס רואה התקהלות סביב המטרה שבה הוטל עליו לפגוע, הוא נמנע מלהפציצה. ויעידו כל חברי הממשלה ומפקדי הצבא המקשיבים לדברי, אם כאשר הובאו מפות והמפקדים הראו לממשלה תוכנית של תקיפה צודקת, הכרחית, כתגובה על מעשה רצח שפל נגד אנשים, נשים וילדים, האם לא היתה השאלה הראשונה שאני הצגתי למפקד – היכן האזרחים? ואם התשובה היתה – קרובים מדי למטרה, המפה סולקה מן השולחן. רק כאשר התשובה היתה – בהפצצה זו אין סכנה של פגיעה באזרחים, ויושבים פה כל חברי הממשלה בלא יוצא מן הכלל והם יעידו על כך, אז אישרנו את הפעולה. וזאת היתה השאלה הראשונה של שר הביטחון ושל כל שר אחר שהשתתף בדיון – היכן האזרחים?

שוחחתי עם נשיא ארצות–הברית לפני כשבוע ימים.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מי ישב במחנות הפליטים ברשידייה? מי ישב שם – הפליטים, אזרחים ונשים, שהפצצתם אותם.

היו"ר מ' סבידור:

חבר הכנסת טובי, אני קורא לך לסדר בפעם השנייה. גם לי יש סטטיסטיקה. אתה מפריע. זאת אינה קריאת ביניים.

ראש הממשלה מ' בגין:

אנו מדברים על הדם היהודי, והוא משתולל פה.

לפני שבוע שוחחתי עם נשיא ארצות–הברית, והוא אמר לי דברים קשים – איבדתם תמיכה בקרב העם האמריקני. והוא הסביר לי מדוע: אחרי ההתנקשות בשגריר שלכם בלונדון – שגרירנו הטוב, שלמה ארגוב, שכולנו מתפללים לשלומו ולהחלמתו; דיברתי עם הרופא המנתח לפני ימים מספר, והוא אמר לי שמצבו של הפצוע עודנו קשה מאוד – פעלתם בלבנון וגרמתם למותם של אזרחים רבים. אמרתי לו: אדוני הנשיא, ראשית, עם כל הכבוד, חובתי לומר לך, שלא איבדנו שום תמיכה בקרב העם האמריקני, ויש לי על כך הוכחות. שנית, אנו בחרנו שתי מטרות צבאיות בקפדנות מוחלטת – איצטדיון הספורט בביירות, אשר המחבלים הפכו אותו למצבור נשק ענקי, ומחנה אימונים של המחבלים, בסביבה שאין בה אזרחים ולא נהרגו כאלה. אמר לי נשיא ארצות–הברית: אם ככה, אז הבעיה שלכם הן לא העובדות אלא ראייתן, the perception. אמרתי לו: אני מסכים, אדוני, ולכן אני מסביר לך את העובדה. לאחר השיחה שנמשכה קרוב לשעה במשרד הקרוי the Oval Office, עברנו לחדר הישיבות של הממשל האמריקני, והסברתי ליועציו של הנשיא מה שהייתי צריך להסביר. הנשיא לאחר סיום דברי אמר לי: אבל ראש הממשלה, שכחת משהו, ואני מבקשך שתאמר גם לחברים מסביב לשולחן את אשר סיפרת לי על שתי המטרות הצבאיות של ארגון המחבלים, שעליהן דיברת עמדי. עשיתי כבקשתו. במלים אחרות, נשיא ארצות–הברית הבין.

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

– – –

ראש הממשלה מ' בגין:

אל תפסיק אותי, מה אתה חושב לך זה פה?

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זו קריאת ביניים.

ראש הממשלה מ' בגין:

אמרתי לנשיא, שלא איבדנו שום תמיכה בקרב העם האמריקני. היו לי על כך הוכחות, מברקים לא רק מיהודים אלא גם מנוצרים, המייצגים מיליוני אזרחים אמריקנים. הבוקר גם התפרסם סקר דעת הקהל של האריס, מן הסקרים המפורסמים, בקשר למבצע שלנו להבטחת שלום הגליל, שלום ישראל ושלום הלבנונים: 57% בעד המבצע, 32% – נגד; 68% מעריצים את צבא ההגנה לישראל, 35% אומרים שהוא עשה מעשה התפשטות טריטוריאלי; 73% אומרים שהארגון המתקרא אש"ף הוא עוין; 79% אומרים שמדינת ישראל היא בעלת–ברית וידידה נאמנה של ארצות–הברית. לא הפסדנו שום תמיכה. אלה מספרים מן היפים ביותר שהשגנו אי פעם בסקרי דעת קהל בארצות–הברית. והסקר נעשה בעיצומו של המבצע, אך לפני שבוע ימים. כך מבחוץ. לשקר לא תהיה תקומה.

צבא ישראל הלך ללבנון לא כדי לכבוש שטח, לא כדי לשעבד עם, לא כדי להישאר בארץ לא לו, אלא למען מטרה שעדיין לא היתה אצילה ממנה בשום מלחמה בתולדות אנוש. והמטרה אפילו אינה שחרור. וכי יש מטרה נשגבה יותר משחרור מולדת? אפילו זה לא, אני אומר במפורש. היתה לנו רק מטרה אחת – להבטיח שאנשים, נשים וילדים יוכלו לחיות את חייהם, ושלא יוכל מחבל לומר כפי שאמר בטלוויזיה כאשר נשאל: הרגת ילדים? – כן; – מדוע עשית זאת? והתשובה: משום שהם יתבגרו. המראיין יצא מכליו. עדיין לא נשמעה תשובה כזאת. והוא שאל את המחבל: אתה בן–אדם או חיה? שמעו, רבותי, צריך להרוג ילדים פן יתבגרו; לא לתת להם לחיות למען לא יתבגרו.

זהו אותו ארגון המחלל את המילים שחרור וחירות, שפל, שלא היה בזוי ממנו מימי הנאצים ועד עצם היום הזה. כך מחנכים אותו. ילדים בני 12-13 גויסו לארגון הזה. שחררנו והחזרנו 22 ילדים בגיל זה, שנתפסו על–ידינו. כן החזרנו 48 עצורים מצרים, 10 לבנונים, 2 צרפתים, 2 נורבגים, קנדי אחד ואוסטרי אחד. בסך–הכול החזרנו 64 עצורים ועוד 22 ילדים בני 12–13, שהחזיקו תת–מקלעים בידיהם. ההיתה אי פעם תופעה אנטי–אנושית כזאת בתולדות אנוש?

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הם מגינים על הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי – – –

היו"ר מ' סבידור:

חבר הכנסת זיאד, אני קורא אותך לסדר. זו לא קריאת ביניים, זה נאום.

ראש הממשלה מ' בגין:

זה נאום? זו צעקה.

היו"ר מ' סבידור:

יש כאן חברים מסוימים, שכלל אינם יורדים לעומק הרגשות של העם הזה היושב בארץ הזאת. אני מציע להם קצת לפשפש בדבריהם ובמעשיהם.

ראש הממשלה מ' בגין:

אדוני היושב–ראש, עודנו במערכה צבאית, אנחנו במערכה מדינית, ומעל לכול – יש היום מערכה על האמת. אנו ננצח בה. על–פי הניסיון אני אומר, שאנו ננצח בה. אבל אינני זוכר תקופה, שבה העולם כולו נשטף בשקר כזה כמו בימים אלה על אחת המערכות האצילות ביותר שהיתה אי פעם בתולדות האנושות – להבטיח שלום לאזרחים, לבני–אדם.

שוחחתי בכנסת עם ראש ממשלת פורטוגל לשעבר. הוא בא אלי יחד עם חברו בשם האינטרנציונל הסוציאליסטי. הביאו לפני השיחה את ההודעה של מר ברנד בשם האינטרנציונל הסוציאליסטי. אני קורא, וחשכות עיני. האינטרנציונל הסוציאליסטי מגנה את ישראל על פלישתה ללבנון. אני פונה למר סוארז' ושואל: על מה אתם מגנים אותנו? איזה עוול עשינו? איזו פלישה? אתה פולש לארץ אחרת כדי לכבוש שטח, לשעבד אותה, לספח אותה. אנחנו נכנסנו ללבנון משום שמשם באו אלה שרצחו את נוסעי האוטובוס בכביש החוף – 38 אנשים, נשים וילדים; משם באו אלה שהוציאו אב ובתו הקטנה בת השש, פיצחו את מוחה והרגו את האב; משם באו אלה שהשכיבו 22 תלמידות ותלמידים בני ובנות 14 על הרצפה ופתחו באש ממכונות ירייה עליהם; משם באו ההפגזות האכזריות ביותר על 23 יישובים בגליל – קריית–שמונה, נהרייה, דן, דפנה, מטולה, כפר–גלעדי, אביבים, משגב–עם ועוד. משם הם באו. נכנסנו לשם כדי לפרק מעליהם את נשקם, להרחיק אותם, להוציא את יישובינו מטווח האש השטנית שלהם. מדוע אתם מגנים אותנו? ראש ממשלת פורטוגל לשעבר, אדם אדיב מאוד, הקשיב, ובסוף אמרתי לו: אדוני, בעצם אינני מבקש שהאינטרנציונל הסוציאליסטי יתמוך בי; אני מבקש שיתמוך בשמעון פרס. הוא הבטיח לי – הוא לא הבטיח לי לתמוך בשמעון פרס – הוא הבטיח לי להעביר את דברי לידיעת כל האינטרנציונל הסוציאליסטי. נקווה.

אבל זוהי מערכה על האמת, ואנו ננהל אותה בכל הכוח המוסרי שלנו. מעולם לא רצינו לפגוע באזרחים; מעולם לא רצינו לפגוע באנשים לא לוחמים; מעולם לא רצינו את כל המלחמה הזאת. רק זאת נדע ונזכור: שפך דם יהודי, בלי מאמץ עליון לשים לו קץ, לא יהיה עוד בעולמנו האכזרי הזה. אנחנו לא נחכה לשום עזרה משום מדינה. אנחנו נחליט, ונעשה. ברוך השם, קם לנו דור של לוחמים שכמוהו לא היה לישראל מימי החשמונאים, הוא יודע את המלאכה; צבא הומני.

רק הבוקר שמעתי מחותנו של מפקד פלוגת טנקים, שבא הביתה וסיפר: נצטווינו להודיע הלוך והודע – היזהרו, אזרחים, אל תפגעו בהם. ואם אחד ממפקדי הפלוגות אומר כך, משמע שכולם קיבלו הוראה לומר כך.

אנו יודעים את תולדות המלחמות. אנו נמשיך במערכה הזאת עדי הניצחון. לא ניתן לשקר להשתלט, לא באירופה, לא באמריקה, לא במזרח ולא במערב.

כך מחוץ. יש גם מבית. אבל שקלתי. יש לי עמוד שלם לקרוא באוזני חברי הכנסת. אני מוותר על קריאתו.

מרדכי בן–פורת (תל"ם):

תעזור לקצרנית.

ראש הממשלה מ' בגין:

יש לי סיבה, משום שגם מבית מנסים, ראשית, להטיף מוסר לקהל הזה. לא צריך. הוא לא מתנשא. אנחנו לא עליונים מעליכם, אנחנו לא תחתונים מכם במוסריות, בהומניות. לכן אני מוותר על קריאת הדברים.

אני רק רוצה לומר לידידי הטוב מוטה. אני שמרתי על כבודך ולא נתתי לפגוע בך כשהיית רמטכ"ל. לכן סיימת את תפקידך עד ליום האחרון. איני קורא דברים משום שלדעתי הם היו – לו נקראו בפומבי – פוגעים גם בך וגם בעמנו. וד"ל. אז בבקשה, לא להטיף מוסר.

אדוני היושב–ראש, גברת תאצ'ר יוצאת למלחמה במרחק של 8000 מייל מחופי בריטניה ומסתמכת על סעיף 51 של מגילת האו"ם. ואנחנו יוצאים להגן, במרחק קילומטרים מספר מהגבול הצפוני שלנו, על אזרחינו, ולנו אין זכות להסתמך על סעיף 51 של מגילת האומות המאוחדות – the inherent right of self-defense - במשך שלושת השבועות האחרונים קיבלתי שתי איגרות ממוסקבה באמצעות השגרירות הפינית, ושתיהן יוחדו לשגרירות הסובייטית בביירות. השיבותי. כפי שנכתבו האיגרות, כן השיבותי. הן לא היו ממוענות, הן לא היו חתומות, אבל התשובה היתה לא–מתגרה. אין לנו שום עניין להתגרות בברית–המועצות. יש בינינו הבדלים יסודיים ביחס למשטר החיים, אבל זו מעצמה גדולה, איננו רוצים להתגרות בה. לא פגענו בשגרירות הסובייטית, לא לפני האיגרת הראשונה ולא לפני האיגרת השנייה. לא נפגע בה, לא נפגע בשום שגרירות. הכול היה בטעות, וכך הסברנו בשקט לברית–המועצות.

אבל גם זאת הסברנו להם: מימי ליטבינוב מגישה ברית–המועצות לכל עצרת או"ם הגדרה של תוקפנות, ואחד הסעיפים בהגדרה זו הוא קיומן של כנופיות מזוינות המתקיפות מדינה משטח של מדינה אחרת. לכך קוראים הרוסים תוקפנות בלתי ישירה, אבל תוקפנות. ובכן, על אדמת לבנון היו כנופיות מזוינות שמונה שנים תמימות, ומשטח לבנון הן יצאו לתקוף מדינה אחרת. במלים אחרות, הם ביצעו תוקפנות, על–פי ההגדרה הסובייטית הקלסית. זאת היינו צריכים להסביר.

אבל, אנדרי גרומיקו נפגש לפני כעשרה ימים עם אלכסנדר הייג, והם שוחחו במשך חמש שעות. מזכיר המדינה לשעבר סיפר לי שגרומיקו אמר לו: המצב במזרח התיכון מסוכן, המזרח התיכון הוא אזור קרוב לגבולותינו הדרומיים, ויש לנו מלוא הזכות לדאוג לכך שיהיה שם שלום. ניחא. רבותי, המרחק בקו האוויר בין אודסה ובין ביירות הוא 1600 קילומטרים – זה נקרא קרוב לגבול. אבל אם מתקיפים את מדינת ישראל ממרחק של 10 קילומטרים, אסור לאומה מותקפת לצאת ולנסות ללחום ולפרק את הנשק מעל הכנופיות המזוינות, אשר על–פי ההגדרה הסובייטית גורמות לתוקפנות, אם הן יוצאות משם לתקוף את האומה. הנה, מוסר בין–לאומי... אולי משהו מזה יגיע לאוזניהם של אזרחי ברית–המועצות, אולי, אבל צריך לומר זאת.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

15 שנים אתם מקיימים תוקפנות בלתי פוסקת נגד העם הפלשתינאי.

היו"ר מ' סבידור:

חבר הכנסת תופיק טובי, אני עדיין סובלני, זו לא היתה קריאת ביניים לנושא שדיבר עליו עכשיו ראש הממשלה. זה היה נאום נוסף.

ראש הממשלה מ' בגין:

אדוני היושב–ראש, מה מצאנו בלבנון? א. נשק. אני רוצה שהכנסת תדע. יש לנו מודיעין מצוין. אני אנטי-שוביניסט, לעולם לא אומר שיש לנו משהו שהוא הטוב ביותר בכל העולם, לא. יש לנו חולשות, אנחנו עושים שגיאות. אבל המודיעין שלנו הוא מהטובים בעולם, לא הטוב ביותר. הוא טעה, עשרה מונים טעה ביחס לכמות הנשק שמצאנו בלבנון. ליד צידון לפני חמישה ימים גילינו מחסן נשק, שכדי להריקו יהיה צורך ב–500 משאיות. כדי להעביר לארצנו מלבנון את כל הנשק והתחמושת שמצאנו, יהיה צורך בפעולתם של מקים גדולים, המשאיות האדירות הללו, אם תנענה יומם ולילה במשך שישה שבועות. זה דמיוני. הקצינים אינם מאמינים למראה עיניהם: אלפי פגזים אר.פי.ג'י., אלפי קטיושות, הנשק הוא לרבבות חיילים, אולי למאות אלפים. התברר לנו, שאולי נכנסו ללבנון ברגע האחרון. הנשק הזה לא היה אפילו מיועד למחבלים בלבד. זו שיטה ידועה של ברית–המועצות. יש היום 2000 טנקים של ברית-המועצות בלוב שלא נועדו לצבא הלובי אלא לצבא הסובייטי; יש1000 טנקים כאלה בסוריה. האמריקנים קוראים לזה "פרי–פוזישנינג". אבל יש "פרי–פוזישנינג" של רוסיה במזרח התיכון; האמריקנים לפי שעה מדברים על "פרי–פוזישנינג". נראה שלבנון היתה מרכז של אינטריגה בין–לאומית אדירה, בלתי נודעת, כלפי ישראל, ירדן, אולי גם ערב הסעודית, אולי גם מדינות המפרץ, על ידי ארגון שהוא כידוע משרת של ברית-המועצות, הוא אומר זאת במפורש. זה גילינו.

ובאשר לאנשים, שמעו היטב, רבותי, היכן מוצא אותו ארגון מחבלים את הדרכתו: בברית–המועצות, בסין, בגרמניה המזרחית, בתימן הדרומית, בתימן הצפונית, בהודו, בפקיסטן ועוד.

אנחנו מחזיקים היום בידינו 5709 שבויים. מנין באו? – 416 מסוריה, 30 מעירק, 55 מירדן, 62 ממצרים, 4 ממרוקו, 5מטוניס, 5 מאלג'יריה, 3 מלוב, 26 מטורקיה, 58 מפקיסטן, 9 מסומלי, 380 מבנגלה–דש, 72 מתימן, 3 מניג'ר, 23 מציילון – סרילנקה היום, 1 מברזיל, 1 מקנדה, 1 מניגריה, 57 מהודו, 8 מאירן, 2 מערב הסעודית, 1 מאבו–דבי, 3 מכוויית, 4ממאלי, 5 מסודן, 3 ממאוריטניה. איזה מין אינטרנציונל טרוריסטי הוא זה? עדיין לא היה כדבר הזה, בדורנו בוודאי לא, גם לא בדורות הקודמים. מה יש לבנגלה–דשים נגדנו? מה רוצים מאתנו הציילונים? אנחנו שותים את התה שלהם. למה באו להרוג יהודים? הנה מה שמצאנו בלבנון.

עוד משהו מצאנו. הערים שהיו יפייפיות, מאוכלסות על–ידי בני–תרבות – הרוסות עד היסוד, לא על–ידי חיל האוויר הישראלי, אלא על–ידי אותו ארגון מחבלים שגירש את תושביהן בכוח הזרוע והפך את הבתים למצבורי נשק. עכשיו אלפים אלפים זורמים מן הצפון לדרום, דווקא לשטח שבו עומד צה"ל. צ'רלס וילסון מטקסס, חבר בית–הנציגים האמריקני, יש לו בסך הכול 400 בוחרים יהודים באזור שלו, אי–אפשר לומר שהוא הודיע מה שהודיע כדי להיבחר לקונגרס, אין באזורו מספר גדול של בוחרים יהודים, והוא אמר: במו–עיני ראיתי, במו–אוזני שמעתי, לא רק נוצרים אלא גם מוסלמים אומרים: טוב שבא צה"ל, הוא שחרר אותנו מטרור איום.

לאחר הניסיון אני יכול לומר, הארגון המתקרא אש"ף הביא ללבנון רצח ואונס; וצה"ל, להבדיל אלף הבדלי הבדלים, הביא ללבנון חירות וכבוד אנושי.

אבל, אדוני היושב–ראש, אסביר מה קרה למן היום שבו קיבלנו את ההחלטה על מבצע "שלום הגליל" ועד היום, וגם אשיב על תמיהותיהם המסוימות של חברי כנסת. במוצאי שבת, ב–6 ביוני, בשעה 11 בלילה, החליטה הממשלה על מבצע "שלום הגליל". למחרת היום קיימתי שיחה עם כל סיעות האופוזיציה, התחלתי כמובן מן המערך. התנצלתי בפני חברי שמעון פרס, יצחק רבין, חיים בר–לב וויקטור שם–טוב על שהמערכה התחילה אז. היא היתה אמורה להתחיל בשעה 12 בצהריים, אבל ממש ברגע האחרון הצבא ביקש להקדים בשעה, והרי זה חישוב צבאי מובהק. אני מקווה שהם קיבלו את התנצלותי. לא רציתי להעמיד אותם בפני עובדה קיימת. לפני כן לא יכולתי להודיע להם, כי הממשלה עדיין לא קיבלה החלטה. רק ביום ראשון היתה בידי האפשרות להתחיל להתייעץ עם הסיעות הפרלמנטריות, ואומנם כן, אמרתי את הדברים האלה: אנחנו רוצים להרחיק את הטרוריסטים כך שיישובינו בגליל לא יהיו בטווח אשם – 40 קילומטר. משנשיג מטרה זו, נראה את המבצע כהגיע לסיומו, ותתחיל המערכה המדינית. וכך יצא צבאנו למערכה. הוא קיים את כל אשר הבטיח, ואפילו הגיע מהר יותר ליעדים.

ביום ג' הופעתי בפני הכנסת, הסברתי את המבצע, הכנסת התאחדה סביב הצעת אי–האמון בכיוון ההפוך של סיעת חד"ש. עמדנו יחד, שכם אל שכם ובירכנו כולנו על האחדות הלאומית, על השעה היפה והטובה שבחיינו.

אור ליום חמישי, בשעה 2 לפנות בוקר, קיבלתי איגרת דחופה מאת נשיא ארצות–הברית, ואקראנה לפניכם: "אני מודאג מאוד מן הדיווחים האחרונים על ההתקדמויות הנוספות של ישראל למרכז לבנון ומהחדירות הגוברות של מעשי האיבה הישראליים–הסוריים. כוחותיכם נעו במידה משמעותית מעבר למטרה שאתה תיארת. יהיו היתרונות הטקטיים הנראים לך אשר יהיו, כבד הרבה יותר משקל הצורך להימנע ממלחמה רחבה יותר, תוך מעורבות סורית, ואולי סובייטית. היום קיבלתי מסר מהנשיא ברז'נייב, המביע דאגה חמורה, כי נוצר מצב חמור ביותר, הטומן בחובו אפשרות של מעשי איבה רחבים יותר. ברור שאינני מקבל את רוב הנקודות שבמכתבו. מכל מקום, הסיכון שבהסלמה נוספת בוודאי קיים. הוברר לנו, שהיתה הסלמה רבתי בין כוחות ישראליים וסוריים. על כן עלי לקרוא לך, לנשיא אסאד ולכל הצדדים האחרים, להסכים להפסקת אש שתיכנס לתוקפה בשעה 00:06, כלומר ביום חמישי בשעה 6 בבוקר, לפני הצהריים לפי הזמן המקומי הלבנוני והישראלי, ב–10 ביוני. אני מפציר בך להמליץ בפני ממשלתך לקבל מייד את הצעתי להפסקת אש.

מנחם, סירובה של ישראל להסכים להפסקת אש זו יחמיר את הסיכון החמור כבר בלאו–הכי לשלום העולם ויגרום מתיחות רבה ביחסים, אשר אני בכנות מוקירם".

לאו מילתא זוטרתא היא איגרת כזאת של נשיא ארצות–הברית. קודם כול הוא קובע, שמעשי האיבה גוברים, ויש אפילו סכנה של התערבות סובייטית. אחר כך הוא רומז לתוצאות שעלולות להיות קשות ביחסים בינינו, יחסים שהם יקרים לו והם יקרים לי – חובה להתייעץ.

כפי שאמרתי, קיבלתי את האיגרת הזאת בשעה 2 לפנות בוקר, וזימנתי את ישיבת הממשלה לשעה 4 לפנות בוקר. כולם באו, והתייעצנו. מה עמד על סדר הלילה? צבאנו היה אז בלבנון, במרחק של 18 קילומטרים ממטולה, ובנקודה זו עמד מולנו האויב, כלומר, המחבלים שנעזרו על–ידי הסורים, שהיו בתוך הקווים של הסורים. במלים אחרות, בקטיושה שטווחה 6.21קילומטרים, או כבדה יותר – 35 קילומטרים, או בתותח 120 מילימטר שטווחו 27 קילומטרים, או בתותח 180 מילימטר שטווחו 43 קילומטרים, אפשר לפגוע בכל אצבע–הגליל. נכון, נהרייה כבר היתה בטוחה, כי הקטיושות הוטלו עליה מצור, וצור כבר היתה בידינו, ואנשים כבר טיילו ברחובות נהרייה. אבל אם היינו מפסיקים את המבצע בנקודה ההיא, 18קילומטרים מן הגבול הצפוני שלנו, מה הועלנו? קריית–שמונה תספוג קטיושות, כך גם מטולה, כפר–גלעדי ועוד.

לכן, לא היתה לנו כל אפשרות לקבל את תביעתו של נשיא ארצות–הברית, אבל צריך היה להסביר לו מדוע איננו יכולים לקבל את בקשתו. לכן, באותו יום ה' בשבוע, השבתי לנשיא ארצות–הברית מר רונלד רייגן מכתב לאמור: "תודה על מכתבך מיום 9 ביוני, אשר הגיעני בשעה 2 לפנות בוקר. מייד כינסתי ישיבת ממשלה. השעה האפשרית המוקדמת ביותר היתה 4 בבוקר. אעביר מכתב זה, כלומר את תשובתי לשגריר לואיס, בלא דיחוי, אחרי סיום דיוני הממשלה.

אדוני הנשיא, אנו מקבלים את הרעיון של הפסקת אש. למעשה אנו יזמנו זאת בשיחותינו עם השליח האישי שלך, מר פיליפ חביב. פגשתיו בכנסת ביום שלישי, 8 ביוני אחרי הצהריים, והעליתי בפניו את ארבע ההצעות הבאות, כדי שהן תוצגנה בפני הנשיא אסאד: א. איננו רוצים בלחימה כלשהי עם הצבא הסורי; ב. אם הכוחות הסוריים לא יתקפונו, או לא ינסו להתקיפנו, שום חייל סורי לא ייפגע; ג. במשך שלושת הימים האחרונים התקדם הצבא הסורי קילומטרים מספר מצפון דרומה וממזרח מערבה. חיילים אלה צריכים לסגת מזרחה וצפונה. חברי אש"ף בגזרה המזרחית, הנמצאים תחת שליטה ופיקוח של הצבא הסורי, צריכים לסגת מרחק של 25 קילומטרים צפונה, וכך האוכלוסייה האזרחית באזור הקרוי אצבע–הגליל, כמו קריית–שמונה, מטולה ועוד, תהיה סוף סוף מחוץ לטווח הטילים והארטילריה שלהם. ידידנו פיליפ חביב הסכים להציג דרישות אלה בפני הנשיא אסאד. בשעה 4 בבוקר קיבלתי מהשגריר לואיס תרשומת משיחת חביב–אסאד, שממנה יוצא כי למעשה אסאד לא קיבל את הרעיון של הפסקת אש כזאת, והוא אינו מסכים לנסיגה הנ"ל של הצבא הסורי או של חברי אש"ף. במקום זה הוא דורש נסיגה של כוחות ישראל בשביל – כפי שהוא מכנה זאת – הינתקות, disengagement. לכן, כפי שאנו רואים, הנשיא אסאד למעשה דחה את בקשתך.

ככל שהעניין נוגע לנו, אנו מוכנים להפסקת אש מיידית בעקבות חידוש הסטטוס–קוו–אנטה בנוגע לעמדת הצבא הסורי והצבא של חברי אש"ף ותותחיהם מחוץ לטווח הגליל ותושביו.

השכם בבוקר, לפני כתיבת מכתב זה המיועד אליך, למדנו כי טילי .A.S סוריים, שסופקו על–ידי הסובייטים, התקדמו מסוריה לתוך לבנון, כדי להחליף את אלה שהצלחנו להורסם במאמץ מיוחד, מלווה באחד מקרבות האוויר הגדולים ביותר שבהם היתה ידנו על העליונה. טילי .A.S אלה אינם יכולים, כמובן, להיות שוב מוצבים בבקעה, תוך סיכון צבאנו וחיל האוויר שלנו.

לסיכום, אדוני הנשיא, ידיד יקר, תוכל להיווכח שאין כל סיבה שהיא שיחסי הידידות, החשובה כל כך לעולם החופשי ולמאמץ להכניע את נגע הטרור, שהקמנו בינינו ובין ארצותינו, ואשר אותם אנו מוקירים, יועמדו בצורה זו. הידידות ושיתוף הפעולה בינינו יכולים וצריכים להעמיק".

אחרי חילופי מכתבים אלה היה ברור, שאם נגיע ליעדנו, נפסיק את הלחימה. זה קרה למחרת היום, ביום ו' ב–12 בצהריים. ואז ממשלת ישראל הכריזה באופן חד–צדדי, ללא משא–ומתן, ללא הסכם, על הפסקת אש ביום ו' ב–12 בצהריים. ושר הביטחון, שיש אנשים המתענגים על הוצאת דיבה נגדו, היה האיש שאמר לי: אפילו תימשך האש שעות מספר, אנחנו לא נשיב עליה. כי ידוע הדבר מתולדותיהן של כל הפסקות אש, שיש איזה מין אינרציה, והפסקת אש מוכרזת לא נכנסת מייד לתוקפה. אי–פה אי–שם עדיין יורים. אנחנו רוצים בהפסקת אש מוחלטת. לכן, אפילו יירו – נחריש. והחרשנו. וכעבור שעות מספר הסורים הפסיקו את האש בכל החזיתות שנגדן עמדו חיילינו. המחבלים הודיעו, שיוסיפו ללחום, שימשיכו לירות. אבל העיקר הוא שלא רק ירו בנו – יכולנו לסבול עוד כמה שעות של יריות – אלא שהם פרסמו הודעה, שלפיה ימשיכו ללחום נגדנו, לירות בחיילינו.

אני רוצה לשאול את חברי הכנסת התוהים והשואלים את השאלה, מה קרה לקו של 45 הקילומטרים? הצבא הגיע אליו, מדוע ממשיכה המלחמה? למען השם, מדוע נפצע את עצמנו באוזני העולם, העולם התרבותי, העולם הנאור, שאינו שוחר את רעתנו? למה נציג שאלות מוזרות כאלה? אנחנו הפסקנו את האש באופן חד–צדדי. לא שאלנו, לא חיכינו לתשובה. האויב המשיך ללחום. מה היה צריך הצבא שלנו לעשות? מה היה עושה כל צבא אחר? הרי בהחלטותינו אמרנו: לא נירה אלא אם כן יירו בנו. הדבר הזה היה מכוון לטרוריסטים. לא רצינו להזכיר את השם. אמרנו שני דברים לגבי הסורים: א. אם יתקיפונו, האחריות לתוצאות החמורות תהיה של ממשלת סוריה; ב. אם ינסו להכניס טילים קרקע–אוויר, נשמיד אותם. שלושה סעיפים היו, החלים על כל הלוחמים, המחבלים והסורים גם יחד. הפסיקו את האש, אנחנו הפסקנו אותה. לא שעו. הוסיפו ללחום, הוסיפו לנסות להרוג בחיילינו. מה היינו צריכים לעשות, אנחנו, הממשלה? מה היו צריכים לעשות החיילים? התשובה ברורה. וכך נמשכה המלחמה. ואחר כך הסורים התערבו עוד יותר, ושוב פתחו באש; והמחבלים היו לידם – אולי יש להם חישוב להוכיח לעולם הערבי שהם מגינים על מה שמכונה "המהפכה הפלשתינית". כך היתה ההתפתחות. איזו האשמה עצמית אתם מטילים על עם ישראל ועל צבאו?

כדי להצדיק את ההאשמות חסרות השחר האלה, נעשה ניסיון להבדיל בין הממשלה ובין הצבא. עם כל הכבוד, איך אפשר? יצחק ידידי ויריבי היקר, האם לא אמרת בעצמך שהממשלה היא המפקד העליון של הצבא? הרי זה כתוב בחוק יסוד: הצבא. איך אפשר להפריד? האם אי פעם אני הפרדתי? לא אתה עשית ניסיון זה, אבל הניסיון נעשה. האם אני אי פעם הפרדתי? אדרבא. היה מבצע אנטבה, מהולל, אדיר. באתי לכנסת, ויש פה חברי הכנסת הזוכרים זאת, האם אני ניסיתי להבדיל? שמעון, אתה היית אז שר הביטחון, האם לא שיבחתי אותך מעל במה זו, ואני הייתי אז ראש האופוזיציה, על ההחלטה שקיבלת לשלוח את החיילים שלנו עד לאנטבה תוך סיכון נפשותיהם? הרמטכ"ל היה אז מוטה גור, ואני אמרתי: כל הכבוד לרמטכ"ל. הוא נשא באחריות רבה, אם כי הוא דרג צבאי. את ההחלטה קיבל הדרג המדיני; אבל הרמטכ"ל איננו אדם שבמערכות כאלה אין שואלים לדעתו. שואלים לדעתו, מתייעצים אתו. כך צריך להיות. לבסוף אמרתי, ואני הייתי ראש האופוזיציה ולא היה לי שום ניסיון בזה, לראש ממשלה במדינה דמוקרטית יש תמיד טיפה אחת נוספת של אחריות, ולכן פניתי אליך, חבר הכנסת רבין, ואמרתי לך: ראש הממשלה, כל הכבוד. אמרתי, או לא אמרתי? איני דורש שתאמרו לי מלים כאלה. מי אני, מה אני? – יהודי זקן, עוד מעט ארד מהבמה, אבל לפני כן אפסיק לצלוע כדי שאוכל לרדת חלק. איני מבקש שתאמרו לי מלים כאלה. אבל להפריד בין הממשלה והצבא? מה זה, האם הצבא פועל על דעת עצמו? אוי ואבוי היה לנו, אילו פעל הצבא על דעת עצמו.

אומרים: הצבא בסדר, צה"ל – כל הכבוד לו, אנחנו מבקרים את הדרג המדיני. מה, אינך קורא את "על המשמר", יצחק? אתה צריך לקרוא, כמוני, את "על המשמר" כל יום, אז תדע שאני מצטט עכשיו: כל הכבוד לצבא, לצה"ל, נפלא. אבל הדרג המדיני, הו–הו. מה עשה לכם הדרג המדיני? הפסיק את האש ביום שישי ב–12 בצהריים. האויב לא נתן להפסיק את האש, אלא המשיך ללחום. אז הדרג המדיני נתן הוראה להוסיף וללחום באויב. וכך הגענו לאן שהגענו. אז מה?

נכון, אני הודעתי שאיננו רוצים להיכנס לביירות, לא רק לביירות המערבית, אלא גם לא לביירות המזרחית. כלל וכלל איננו רוצים להיכנס לביירות, אמרתי. הממשלה עד היום לא קיבלה החלטה להיכנס לביירות. אבל, למען השם, הרי אתם כולכם בעלי ניסיון. אני פונה אליכם כחבר אל חברים, כיהודי אל יהודים. כאשר אנחנו היינו מאות קילומטרים, עשרות קילומטרים מביירות, ולא היה בדעתנו להיכנס אליה, אני חושב שזה היה רצוי מבחינה מדינית לומר זאת. אבל כתוצאה של ההתפתחות, כפי שתיארתי אותה בפניכם, שהיתה כורח המציאות, אנחנו נמצאים היום ליד ביירות, והמחבלים נלכדים. אז האם צריך לומר להם במפורש שבשום אופן וכדומה? האם זה הגיוני? האם אני אומר לכם שהחלטנו להיכנס? לא אומר לכם זאת. צריך להחליט במפורש. אנחנו רוצים להוציא אותם, ועוד מעט אדבר על הנושא הזה. אבל איזה מין שכל יש בהודעה, שבשום פנים ואופן לא ניכנס לביירות? אם אנחנו אומרים להם שבשום פנים ואופן לא צריך להיכנס לביירות, למה שהם לא ישבו שם?

זה ההבדל בין מלכתחילה, כאשר היינו רחוקים מרחק רב מאוד מביירות, ובין בדיעבד, שכתוצאה מהלחימה אנחנו נמצאים בשערי ביירות, והמחבלים יושבים בתוכה, 000,6–000,7 מחבלים יושבים שם עם תותחים, עם טנקים, כבר לא כל כך רבים, עם מכונות ירייה, עם תת–מקלעים. אני חושב שאין זה בריא לומר, ולכן לא אמרתי, ולא התחייבתי. איני רוצה להתחייב לשום דבר. השכל הישר צריך להכתיב לכולנו את מה שמוטה גור היה בוודאי קורא "הטקטיקה". על הטקטיקה צריך להחליט. על האסטרטגיה כבר הוחלט מזמן, אבל על הטקטיקה צריך להחליט.

אינני בא בשום טענות. אתם רוצים לבקר, תבקרו. אני מאמין בפרלמנט חופשי. אבל על מה יש פה לתקוף את הדרג המדיני, אם אני תיארתי לכם את העובדות עם המסמכים, כפי שקראתי באוזניכם?

אנחנו רוצים שהמחבלים יעזבו את ביירות ואת לבנון. ואני רוצה לומר לחברי הכנסת, שהם יעזבו את ביירות ואת לבנון. לא יועיל להם דבר, הם יעזבו.

עכשיו אני רוצה להסביר למה אנחנו מוכנים. איננו רוצים להשפיל את המחבלים, להווי ידוע הדבר. אומנם הם אינם ראויים לא לרחמים ולא ליחס של כבוד. הם מרצחים שפלים, אין שום ספק בכך; בייחוד זה עם השערות על הפנים, זה השפל, זה המרצח של ילדים. אבל גם הם בני–אדם. אפילו פושעים הם בני אדם. וצריך להעריך בן–אדם, כל בן–אדם. ובכן, איננו רוצים להשפיל אותם, ולכן לא אמרנו שעליהם להיכנע לנו. אנחנו מציעים, שצבא לבנון ייכנס למערב–ביירות. מותר לו? הרי זה צבא של לבנון. לבנון היא, לכל הדעות, מדינה שצריכה להיות עצמאית. יש לה בירה, שלכל הדעות היא ביירות. יש חלק של ביירות הכבוש בידי כוח זר. אז צריך שצבא לבנון ייכנס למערב–ביירות. המחבלים ימסרו לו את נשקם. ואז אנחנו נרשה להם לעבור באחת משלוש הדרכים: או בציר ביירות–דמשק, ובקטע של 20 ק"מ שעליו אנחנו שולטים נעביר אותם בשלום בלי שום פגיעה, נדאג לכך; או שהם יצפינו לעבר טריפולי הלבנונית, ומשם ילכו לסוריה; או שהם יתפנו דרך הים. יבחרו בדרך.

אתמול הגיעתנו שאלה, האם אנחנו נהיה מוכנים להשאיר בידי המחבלים את הנשק האישי שלהם? בימי–הביניים, אדוני היושב–ראש, הנשק האישי היה חרב; והאבירים שרצו לשמור על כבודם, תמיד היו מתנים את כניעתם בזה שחרבם תהיה למותניהם. היום החרב נקראת קלצ'ניקוב. אני רוצה לומר מעל במה זאת: אנחנו נהיה מוכנים להסכים שהמחבלים יצאו יחד עם הקלצ'ניקובים למותניהם. איננו מפחדים מפני הקלצ'ניקובים שלהם. ילכו לאן שילכו. אנחנו נשאיר בידיהם את הנשק האישי שלהם. לא נשפיל אותם. אבל יצאו מביירות ויצאו מלבנון. בשום תנאי לא נרשה להם להישאר בביירות. אני רוצה שחברי הכנסת ידעו זאת – בשום תנאי. הם גם אינם זכאים להציג לנו תנאים. הנה הוא יושב שם בבונקר ומנסה להציג לנו תנאים, שאנחנו ניסוג 5 ק"מ, 10 ק"מ. הוא יושב שם בבונקר ושומע את רעם התותחים – ואומר: תיסוגו. המנצח הזה. זה לא סביר. אבל אני חושב שאנחנו נוציא אותם בלי להשתמש בכוח, כך אני מקווה.

רבותי, אם בכל זאת אנחנו יכולים לקבוע את כל התנאים, האם תסכימו שאחרי כל המאמץ שעשינו אחרי כל הקורבנות שהקרבנו יישארו בשטח לבנון 7000 מרצחים מצוידים בטנקים, בתותחים, במכונות ירייה כבדות ובכל שאר כלי המשחית? והרי באחד הימים אנחנו נעזוב את לבנון, הרי אין לנו שום ספק בזה. אז מה הם יעשו? הם ידרימו. הם יגייסו עוד כמה אלפי ילדים בני 12 ובני 16 ובוודאי גם בני 18, ותהיה שוב סכנה לצפון הארץ. האם מישהו מעלה על הדעת שממשלה כלשהי בעולם היתה מסכימה לכך? ידידים, לו התחלפנו, האם אתם הייתם מסכימים לכך, בתנאים כאלה? אינני מדבר על תיאוריות, על מה שהיה לפני שבועיים. אני מדבר על מה שקיים היום. הנה הם יושבים שם, מכונסים, מצוידים, ואנחנו נשאיר אותם?

ובכן אני רוצה לומר: איננו רוצים להשפיל אותם. אם הם רוצים ללכת עם נשקם האישי – ילכו. נעביר אותם בשלום. אבל עליהם ללכת, על כולם. היתה הצעה שהמפקדים ילכו והחיילים יישארו. הבל ההצעה הזאת. מה זאת אומרת שהמפקדים ילכו? לפני צאתם הם ישאירו מפקדים אחרים, זה מקובל. אז יהיו קצת אחרים, אבל יהיו מפקדים. ואז עוד פעם מ–000,7יהיו 000,14, ורוסיה תספק נשק, והכול יתחיל מחדש. מי מעלה על הדעת אפשרות כזאת? האם יש יהודי אחד בעל מוח, בעל לב, שיכול לאפשר דבר כזה? לכן אני מכריז: אני מבקש מכאן, כפי שמטוסינו מטילים את הכרוזים, קודם כול מהאזרחים: צאו, צאו, מלטו נפשותיכם. איננו רוצים לפגוע אף באחד מכם; ברגל, ברכב, צאו מביירות המערבית. ואחר כך אני פונה גם לכל הגורמים האחרים: מה יש להאריך בייסורים האלה? אין לכם שום מוצא מלבד מוצא הכבוד שאנחנו נותנים לכם. צאו.

ואז מה אני חוזה? יש אומרים שהלבנונים רבים. טוב. האם היהודים אינם רבים? כולנו רבים קצת. אז מה יש? יגיעו להסכם ביניהם. תבוא ממשלה לבנונית, תקים צבא, ארצות–הברית תעזור לצייד את הצבא בנשק חדיש, גם אנחנו נעזור אם נידרש, אחר כך נשב עם הממשלה הלבנונית ונחתום עמה על חוזה שלום, ויהא זה חוזה השלום השני בין ישראל ובין מדינה ערבית.

רבותי, זה מה שאנחנו רוצים. איננו רוצים אפילו מילימטר מרובע של אדמת לבנון. לבנון איננה ארץ–ישראל. מימי קדם ועד סוף כל הדורות היא לא ארץ–ישראל. אנחנו רוצים לחדש את הברית עם לבנון, כפי שהיתה קיימת בימי קדם, בין יהודה וישראל ובין לבנון. נחדש אותה. אבל קודם כול צריך להיפטר מן הצרה הזאת שאינה כתובה בתורה, מן המחבלים האלה שאינני רוצה אפילו לתאר אותם בשמם הנכון. יש לנו היכולת להביא לזה. אני רק אבקש שאיש לא יעשה דבר, לא במעשה ולא בדיבור, שעלול קצת להחליש את הסיכוי. קצת סבלנות, רבותי. עוד יום, עוד יומיים, אנחנו נוציא אותם, הם יצאו.

אדוני היושב–ראש, זו מערכה גדולה. קודם כול אנשים שכחו לומר היום – אין לי שום טענה – שהיעד העיקרי כבר הושג. לגליל, רבותי, הובטח השלום. חבר הכנסת נעים, נעים לי להודיע לך, שלא תהיינה קטיושות מעל היישוב שלך, גם לא בקריית–שמונה ולא בנהרייה. לפני שנה הייתי בנהרייה במשך שבעה ימים. אני מזמין את כל חברי הכנסת ואת כל עם ישראל, או חלק ניכר ממנו, לבלות חופשת קיץ בנהרייה. ים נפלא, נקי, מלונות מצוינים. לשם מה לנסוע לחוץ–לארץ? ונחסוך דולרים. מר משל אינו מסכים להודעה זו? אני בטוח שהוא מזדהה אתי במאה אחוז. מה יש לבזבז דולרים בחוץ–לארץ? יסעו לנהרייה, בבקשה. לא תהיינה שום קטיושות. כאשר אני הייתי שם, עוד ישבו במקלטים. כן, ראיתי את המקלטים. תיקנו אותם, אוי ואבוי. קשה לנשום שם בקיץ. ובכן, לא עוד קטיושות, לא בנהרייה, לא בקריית–שמונה, לא בכפר–גלעדי, לא במטולה. אין. שלום הגליל הובטח, ולתמיד. לא תהיינה עוד שום קטיושות, שום הפגזות, שום התקפות על יישובי הגליל. זה ההישג. אשרינו שזכינו לו.

אנחנו גם השמדנו את הטילים. הרי אתם לגלגתם עלי. אני אמרתי פעם: פיליפ חביב, אם אתה לא תסלק אותם – אנחנו נסלק אותם. הוא באמת לא סילק אותם, והיתה לכם שנה תמימה כדי ללגלג. כל הכבוד. אז רוויתם מהלגלוג, בסדר. אבל הטילים אינם. ואינני יכול לספר איך סילקנו אותם. אבל אני רק רוצה לומר, שהודות לגבורה היהודית והודות למוח היהודי סילקנו את הטילים. ולא יהיו עוד טילים סוריים בלבנון. כאשר נלחמנו בטילים המצריים, איבדנו עשרות מטוסים. אני זוכר, הייתי אז חבר ממשלה, איך הלב כאב. כמעט כל יום נפל לנו מטוס, לפעמים שניים. היום זה לא ייתכן עוד, בגלל ההמצאה של המוח היהודי. אז זה גם כן הישג.

השמדנו 500 טנקים סוריים וטנקים של המחבלים. האם זה דבר קטן בעיניכם? אני אומר לכם שוב, כפי שפניתי אז לאסאד כן אני אומר היום: לא רצינו כלל להילחם בהם, אבל הם התקיפונו, אז מה היתה הברירה? וה"מרכבה" שלנו השמידה 9טנקים מסוג 72–T, אשר בנאט"ו היתה אגדה עליו, שהוא אינו ניתן כלל לפגיעה. גם זה הישג. אז צריך להעריך את ההישגים האלה של צבאנו, ואין לנו שום סיבה לריב.

כפי שעמדנו יחד במערכה הצבאית, הבה נעמוד יחד במערכה המדינית. היא לא תהיה קלה, אבל בכל זאת יש לנו היום הישג מדיני אחד חשוב, בהשוואה למה שהיה, למשל, אחרי מבצע "קדש": ארצות–הברית איננה נותנת יד לאלה המפעילים לחץ עלינו. אירופה מנסה להפעיל לחץ וכן אחרים; ארצות–הברית לא. הנה היא הטילה וטו לא נגד מדינה קומוניסטית אלא נגד מדינת נאט"ו, נגד צרפת. הודיתי לנשיא ארצות–הברית על ההחלטה הזאת שלו. יש יסוד להוקרה על החלטה כזאת. זה שינוי יסודי מאוד. אבל ייתכן, נראה, צריך לעמוד יחד, עדיין לא השגנו הכול. לא צריך להפר את האחדות הלאומית, ואני באמת רוצה להודות גם לחבר הכנסת פרס וגם לחבר הכנסת רבין על הדברים היפים שאמרו ביחס לאחדות הלאומית, שהיא צורך. וכאשר יהיו חילוקי דעות בינינו, אז נריב. לשם מה יש פרלמנט? אבל עכשיו אחדות לאומית היא רבת חשיבות.

אדוני היושב–ראש, עם ישראל יכול להתקיים, בעזרת השם, רק על–ידי נכונות להקרבה של טובי בנינו, רק בנכונות למסירות נפש. אלמלא היא, לא היינו מגיעים לעצמאות, לא היינו מקיימים אותה. גם היום שילמנו מחיר, אויה לי. אינני צריך להוסיף דבר. ואיננו מסוגלים לנחם את המשפחות ששכלו את יקיריהן, רק המקום יכול לנחם אותן וינחם אותן.

אנחנו מייחלים להחלמתם ולהבראתם המהירה והשלימה של כל הפצועים. הייתי אצלם. באתי לנחם אותם והם ניחמו אותי. יצאתי מלא רגשות שאין להם ביטוי בשפת אנוש. אדם פצוע, כואב, אומר לי: רק דבר אחד – חזק ואמץ.

כאלה בנינו. נתגאה בהם, כולנו יחד. אתם חינכתם את הבנים האלה בקיבוצים, אני מתגאה בהם; אנחנו חינכנו אותם בסניפים, תתגאו אתם בהם. במחתרת, בסתר, בגלוי, כולנו יחד, הלכנו בדרכים שונות. כך קבעה ההשגחה העליונה. אבל הכול למען מטרה אחת משותפת. אולי כך גזרה ההיסטוריה, שכל אחד יעשה את שלו בתחום שלו, ולא צריך שאיש יתקוף את רעהו בגלל מה שעשה או לא עשה. אולי משום שעשה דבר אחד, לא עשה את הדבר השני. וזה חלום כולם יחד. כך צריך ללכת העם בשעה גורלית, כשלוחמיו מסכנים את נפשותיהם.

רוצה לומר, אדוני היושב–ראש: אשרי העם אשר צבא כזה לו, אשרי הצבא אשר מצביא כרפול הוא מפקדו, ואשרי המדינה אשר אריאל שרון הוא שר ביטחונה. בכל לבי אני אומר זאת, ובכל כוח אמונתי. יחד נעמוד ויחד נוכל ונבטיח שלום לעמנו ולארצנו. ולבנינו אחרינו נותיר כלל, כלל גדול: הבא להשמידך, השכם ופרק נשקו.