הישיבה המאה-ושלושים-ואחת של הכנסת התשיעית יום שני, ה' תמוז תשל"ח 10 יולי 1978 – הודעת הממשלה על משפטו של אנטולי שצ'ראנסקי
ראש-הממשלה מ. בגין:
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת. יש וביחידים מתמקד ומתרכז כל הרשע של ממשלת-זדון וכל שאיפת הצדק של האנושות החפשית. יחידים כאלה ידועים בתולדות ישראל ומתולדותינו גם צמח המושג של עלילת-דם, הכוללת כל עלילת-שקר, האשמת-שווא וכזב. בימים אלה מתמקדים כל אותו רשע וכל אותה שאיפה באדם אחד ששמו אנאטולי, או נתן, שצ׳ראנסקי. באמרנו את זה לא שכחנו את שלושת הנאשמים האחרים העומדים לדין בברית-המועצות. שום דבר אנושי לא זר לנו ואנחנו דואגים לכולם, לכל הנאשמים, ומייחלים לשיחרורם. אולם שצ׳ראנסקי הוא מקרה מיוחד, עילוי, אוהב את עמו ואת ארצו, דורש-ציון, שואף לשוב אליה ולהשיב אליה רבים אשר שכחוה ולא באשמתם. זה חטאו, זה פשעו ואין עוד. והיום הוא עומד לדין על ריגול ובגידה וחייו בסכנה.
אנחנו מביטים במשפט זה בחרדה רבה. מדוע? משום שראשיתו עלולה להעיד על קיצו. נרמסו כל כללי הצדק האנושי. במשך דורות רבים עלו לוחמי החירות והצדק על מתרסים כדי לקבוע כלל שאין סטייה ממנו: אסור להחזיק אדם אינקומוניקאדו. אם אדם נעצר, יש להביא אליו את סניגורו; אם אדם נאסר, יש לאפשר לו קשר עם משפחתו. אסור לבודד אותו מקרוביו וממגיניו. דם רב נשפך בתולדות האנושות על הגדרת הכלל הפשוט הזה, והכלל הזה ביחס לשצ׳ראנסקי נרמס ברגל גאווה. שישה-עשר חודשים תמימים ישב האיש בתאו או בצינוקו - לא נדע — לא עורך-דין, לא אם, לא קרוב, לא רעיה. איש לא ראה אותו, הוא לא ראה בן-אדם. אינקומוניקאדו מוחלט, כפי שהיה נהוג בתקופות האפלות ביותר בתולדות אנוש. נעצר אדם, נעלם אדם במשך קרוב לשנה-ומחצה.
והמשפט עצמו מתנהל מאחורי דלתיים סגורות. אין נותנים רשות לאמו להיכנס לבית-המשפט, לראות את בנה אחרי שישה-עשר חודשים של פרידה שכזו, ואין נותנים לעתונאים להיות נוכחים. זה הכלל השני בעשיית צדק — משפט פומבי, למען יעמוד תחת הפיקוח של הציבור כולו בארץ ובחוץ-לארץ. משפט זה כולו סודי ואין סניגור. כן, בית-המשפט ניסה, כביכול, למנות סניגורית רשמית לשצ׳ראנסקי. הוא ויתר עליה, ובצדק. הן על-פי הנסיון ידוע שהסניגור הממונה בבית-המשפט הסובייטי אינו משמיע אלא הד מדבריו של הקטיגור. אין לו סניגור. שציראנסקי אינו משפטן, הוא מאתמאטיקאי, הוא אינו מתמצא אפילו במשפט הסובייטי ובוודאי אינו יודע את כל התורה שלומדים אותה שנים רבות — איך להגן, איך להתגונן. אבל בגלל התנאים הוא נאלץ להגן על עצמו, ליטול את הגנתו לידיו.
שצ׳ראנסקי היה עילוי במאתימאטיקה והינו עילוי כזה, אך היה אדם תמים ולכן האמין בברית-המועצות, בחבר ובחברות, ולא ידע — אף-על-פי שבוודאי קרא ספרים רבים — שתחת המשטר הבולשביקי חירות ומלשינות יש שירדו כרוכות יחדיו, יש שהן מתחברות בדיעבד. ולכן חברו הוא אשר הלשין עליו וטען ששצ׳ראנסקי מכר את נפשו לזרים, בגד במולדתו והיה למרגל נגד ארצו. ועתה עומד אותו חבר מולו במה שמכונה בברית- המועצות ״אוצ׳נה סטאבקה״ — כלומר, עימות — ומושיט נגדו אצבע מאשימה כי אמנם כן היה האיש קשור בשירות החשאי של ארצות-הברית. והאיש זועק: חף מפשע אנוכי, אך דבר אחד רציתי — לעלות לארץ-ישראל ולחנך יהודים בעברית, בתנ״ך ובאהבת ישראל. ואין מועיל לו — כי חברו הוא מאשימו, כי חברו הוא מפיץ את הכזב נגדו, כי חברו הרים את ידו עליו והסכנה מרחפת מעל לראשו.
משפטנים בישראל ובארצות אחרות חייבים לשים לב, קודם-כול, לרמיסת העקרונות הללו של עשיית הצדק, להווי ידוע — אין צדק בלי עקרונות אלה. זו לא צורה, זה לא נוהל. בלעדי היסודות הללו של יסודות משפט — כל משפט הוא מעוות, כל משפט הוא משפח. לכן חרדה רבה גם בלבנו מה יהיה, כעבור ימים מספר של דיון סודי מאחורי דלתיים סגורות, עם האיש הטוב הזה נתן שצ׳ראנסקי, אחינו היקר. נזעקנו איפוא היום, ביום פתיחת המשפט של שצ׳ראנסקי ושל שלושת הנאשמים האחרים, כדי לקרוא להתערבות.
אדוני היושב-ראש, ביודעין אני משתמש במושג התערבות. יש הרבה מונחים אחרים, ומכולם בחרתי בו. זו מלה שבימים עברו נחשבה לאסורה. זה ביטוי אשר בתקופות אחרות נחשב לרצון לעשות דבר שלא יעלה על דעתו של בר-דעת: להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת? להתערב בחייו של אזרח של מדינה זרהו שומו שמיים, כך היה במאה ה-19, וכך היה, אויה לנו, בשנות ה-30. הטענה הזאת כי יש עניינים פנימיים שבהם אסור לזר להתערב — בשנות ה-30 — היא שהמיטה אסון על האנושות, וקודם-כול על העם היהודי. כאשר נרדפו אנשים עד צוואר, כאשר הוכו, כאשר הושפלו, כאשר הוטלו למחנות-ריכוז, כאשר האפר נשלח למשפחותיהם והיו אשר זעקו: הבה ונתערב ונתבע צדק ולא נשלים עם העוול הנורא הזה, התשובה היתה: זו התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית. זה אסור. התשובה הזאת התקבלה על-ידי רבים וטובים, על-ידי שליטים אדירים, עד אשר מאוחר היה, עד אשר ההתערבות כבר לא יכלה למצוא ביטוי אחר זולת מה שמכונה בלשון עמים זרים: ultima ratima המלחמה, ואז בא האסון על האנושות כולה וקודם-כול עלינו.
בימינו המושג הזה של אי-התערבות, אסור שיהיה עוד קיים. לא רק זכות היא להתערב — חובה היא להתערב. חירותו של אדם וחייו, אם הם עומדים בסכנה על לא עוול בכפו, אינם עניין פנימי לשום מדינה, גם לשום מעצמה. אפילו לא היתה ברית-המועצות חותמת על ההצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם, בדצמבר 1948; אפילו לא היתה נותנת את חתימתה לאקט הסופי של הלסינקי, אשר הודות לה קיבלה הכרה למעשה של הגבולות כפי שנקבעו אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל תמורת הנתינה הזאת הבטיחה לקיים זכויות אדם, חירויותיו ויסודות הצדק והמשפט; אפילו לא היתה חותמת על מסמכים כאלה — לא רק מותר אלא חובה להתערב כדי להציל את חירות האדם ואת חייו העומדים בסכנה.
לכן בכוונה תחילה השתמשתי במונח ״להתערב״, ולא אמרתי בלעז to intercede אלא אמרתי- to intervene — להתערב בעניין המשפט-המשפח הזה, כדי להציל את שצ׳ראנסקי ואת שלושת הנאשמים האחרים ואת כל האסירים הסובלים על לא עוול בכפם, כדי שייעש הצדק לעיני כול.
מעל במה זו, אדוני היושב-ראש, בעקבותיך ביחד עמך אנחנו פונים לכל הפארלאמנטים, לכל ועדות החוץ והבטחון שלהם, לכל הממשלות, לכל שרי החוץ שלהם, לכל המשפטנים, לכל אנשי המדע ובעיקר למקבלי פרס- נובל, לכל נושאי הרצון הטוב, לכל מי שהצדק בלבו והחירות בנפשו — לקום ולפעול לבל, חלילה, נאחר את המועד.
איננו יודעים אפילו כמה ימים עומדים לרשותנו; אולי רק ימים ספורים. צריך שיהיה מבול של מברקים אל הקרמלין ואל אדון ברז׳נייב, מכל החוגים האלה: אל תעשו את העוול. שחררו את שצ׳ראנסקי ואת שלושת הנאשמים ואל תרמסו עוד יותר את כללי הצדק והמשפט. השיבו את הבן אל אמו, את האיש לרעייתו ותאפשרו לו לקיים את משאת-נפשו, לצאת ארצה ישראל כדי לחיות יחד עמנו.
אם תהיה קריאה כזאת משתי האמריקות, הצפונית והדרומית, מרחבי אירופה וגם מאפריקה ומאסיה, בעקבות הקריאה שבאה מהאולם הזה, אולם בית-הנבחרים הישראלי, אולי... איננו יכולים לומר אלא את המלה הקטנה הזאת אולי, כי יודעים אנו שאין אנחנו יכולים להיות בטוחים שתוטה אוזן קשבת לקריאה הזאת, אבל עלינו לפעול ואסור שנשב, חלילה, בפאסיביות, אסור שנהיה עדים סבילים למה שמתרחש בעולם הסגור המלא אנשי נ.ק.ו.ד. מלגלגים על האיש האמיץ, המוותר על הגנה רשמית שעל-פי נסיוננו אנחנו יודעים כי משניתן פסק- הדין וגזר הדין נגדו מוחאים כף ומפגינים חדווה ועליצות כשהוא מובל לאן שהוא עלול להיות מובל.
ימים ספורים לפנינו. הבה ונפעל כולנו כאן, מן הארץ הזאת ומארצות תבל, על-פי קריאתנו, אל כל אנשי המצפון, והקריאה היא בעוד מועד: אל תאחרו, התערבו למען שצ׳ראנסקי, למען הצלת חייו, למען שיחתרו. התערבו.
אדוני היושב-ראש, לבסוף הייתי רוצה היום, נוכח כל המשפטים שכבר התקיימו, של סלפאק ורעייתו, של אידה נודל הטובה, של קוזנייצוב וכל שאר הנרדפים, הסובלים, הנמקים בבתי-הכלא ובמחנות-ריכוז וכל המועמדים האחרים לחטיפה ברחוב, לשלילת פת הלחם, להטלה לבית-הכלא — היינו רוצים, בלשון אנושית פשוטה, לפנות אל שליטי הקרמלין ולשאול אותם את השאלה הזאת: מה כי נטפלתם לשארית-הפליטה של העם הזה, מה רצונכם מאלה שנותרו אחרי פונארי ואחרי באבייאר? בארצכם שלכם ראיתם את הפוגרום אשר כמוהו לא היה, ובכל רחבי אירופה שאליה הגעתם ראיתם את אשר קרה את העם היהודי. מה נטפלתם אל העם הזה? מדוע אתם רוצים בסיכסוך מתמיד אתו? מה נותן לכם הסיכסוך הזה? ראו מי נהנה ממנו — כל כוחות האופל בעולם בוודאי מוחאים לכם כף. הנאצים מסקוקי ושונאי ישראל בכל רחבי תבל אומרים: הנה כי כן מה כותבים הרוסים על העם היהודי ועל הדת היהודית ועל האמונה היהודית, מה הם עושים לאנשים כמו שצ׳ראנסקי ונודל? כל כוחות האפלה, הריאקציה מוחאים לכם כף, מאושרים ממה שאתם עושים לשארית-הפליטה של העם היהודי מצד אחד; ואילו מן הצד האחר — כל כוחות הקידמה, האור, כל העולם הדמוקראטי והליבראלי מתקומם נגדכם, כל הממשלות החפשיות מורדות נגד הנסיון שלכם להעליל, להטיל האשמות-שווא, להכניס למחנות- ריכוז ולבתי-כלא אנשים חפים מפשע. כל העולם החפשי עומד מזועזע ממסע הרדיפות שלכם נגד אנשים חפים מכל עוון.
עשו פעם חשבון-נפש, מה התועלת בסיכסוך- המתמיד הזה, שהוא גם סיכסוך דמים, ביניכם ובין העם היהודי. אנחנו איננו רוצים זאת. אנחנו רוצים יחסים רגילים גם עמכם, על-אף כל העוולות שנעשו לנו מאותו יום שבו ציון נעשתה שם נרדף לפשע בארצכם הגדולה בשנת 1917 ועד עצם היום הזה.
שימו קץ לסיכסוך הזה, הניחו לחפים מפשע, תנו לבני עמנו הרוצים בכך לשוב לארצם — והם קוראים לה ״היסטוריצ׳סקאיה רודינה יברייסקובו נארודה״ — השם הנפלא האדיר ביותר: המולדת ההיסטורית של העם היהודי. בימי לנין הכרתם בלאום היהודי, בימי גרומיקו הכרתם במדינה היהודית, תנו לבני הלאום היהודי לצאת למדינה היהודית. תנו להם לנשום, תנו להם לשאוף, לבוא הביתה מבלי שיירדפו עד צוואר, מבלי שיורעבו, מבלי שיוכרזו טפילים, מבלי שיושפלו עד דכא. ייטב לכם, ייטב גם לנו. בעזרת-השם נראה גם את שצ׳ראנסקי שב הביתה ומתאחד עם רעייתו; את כל אסירי-ציון ואת כל דורשי-ציון שבים ארצה וחיים עמנו; הם ובניהם כבני-חורין.
