הישיבה המאה-וחמישים-וחמש של הכנסת החמישית-ב, הצעות סיעות המפלגה הליברלית, מק״י ומפ״ם להביע אי-אמון לממשלה

אדוני היושב־ראש. יורשה נא אף לי, בשם אלה ששלחוני, אם בבית הזה ואם מחוץ לו, להרכין ראשי בהוקרה, באבל ובאהבה, בפני זכרו של מורנו ורבנו הרב מימון זצ"ל.

היה לי הכבוד להיפגש עם הרב מימון עוד במחתרת, ולהשתתף עמו בניהול משא־ומתן על הסכם מיבצעי בין ארגון ההגנה ובין הארגון הצבאי הלאומי, בימי הנסיון של השמדת עמנו והכחדת תקוותו, ואני יודע את כל חום לבו ואהבת נפשו שהכניסם לתוך המשא־ומתן ההוא, כדי להביא את עמנו לידי אחדות לוחמת, גואלת ומצילה.

לוחמי המחתרת כולם תמיד זכרו לו, ולעולם לא ישכחו, את התייצבותו המופתית והאמיצה לימינם, הן נגד אויבים מבחוץ והן נגד רודפים מבית. חלקו בתקומת ישראל הלא הוא חרות בדברי הימים של העם הנצחי לדורי דורות.

אדוני היושב־ראש. ביום השישי, 29 ביוני שנה זו, לאחר שהאזרח האמריקאי ד"ר סובלן נעצר על־פי פקודת שופט השלום מר גרשוני, נתפרסמו הדברים הבאים: "אחת ברור. הוא איננו רצוי כאן. יש להחזירו למקום ממנו בא. ייתכן שיפנה לבית־דין גבוה לצדק לבקש חסות חוק השבות. אך מולדת זאת שלא מן הנמנע שבשלבים ידועים אף ריגל נגדה, בוודאי איננה חייבת לאיש כסובלן דבר, פרט מאשר אזיקים. ואולי תשמש החזרתו אזהרה רבתי להרפתקנים ופושעים אחרים בעולם שיבקשו ללכת בעקבותיו". הדברים האלה נתפרסמו בעתון "הבוקר" ביום שאת תאריכו הזכרתי.

אדוני היושב־ראש, דברים אלה, חמורים ונוראים כלפי בן־אדם הנמצא כבר בידי השופט, ועומד, על־פי השכל הישר, לבקש את עזרת המשפט, עלולים היו ליצור את האווירה הנוחה לממשלה כדי להתעלם לחלוטין מן הסדרים הטובים והמתוקנים של המשפט במדינה, בה קיים העקרון של עליונות המשפט.

אנחנו לא הצטרפנו אליהם לא בכתב ולא בעל־פה, ולא במקרה, משום שאנחנו מאמינים בעליונות המשפט, וסומכים על בית־המשפט. ולפי הכרתנו, עוד לא נולד האדם אשר מותר לחסום בפניו את הדרך למשפט, יהיה אשר יהיה ויפשע כפי שיפשע. אולם האווירה הנוחה הזאת איננה הצדקה בשביל הממשלה שעשתה מעשה שלא ייעשה, ומהו? היא חסמה בפני אדם את הדרך למשפט, לערעור על אותו צו גירוש לפני בית־דין מוסמך והיא חסמה את הדרך בתחבולות ובכוח.

במשלים של החכם מכל אדם כתוב פעמיים על מלחמה ותחבולות: בפרק כ' – "ובתחבולות עשה מלחמה"' ובפרק כ"ד – "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". במלחמה נגד אוייב הקם על עמך להשמידו, התחבולות לא רק זכות אלא חובה היא להשתמש בהן, לא רק כרי להתגבר על האוייב אלא גם כדי להציל נפשות, כי תוך שימוש בהן מונעים שפך דם לשני הצדדים ומבטיחים את הנצחון. אבל הממשלה הזאת תצטרך ללמוד אחת ולתמיד כי בתחבולות משתמשים נגד אוייב, והמשפט איננו אוייב, ועורך־דין – שליחו של אדם – איננו אוייב. בפניהם צריכה ממשלה המכבדת חוק ומשפט להתייצב בראש מורם ובלב טהור ובידיים נקיות: ובמקרה זה ידה של הממשלה היתה נטויה, אבל לא היתה נקיה.

ביום השישי אחר הצהריים היתה התייעצות שבה השתתף שר הפנים, ראש הממשלה, אולי עוד חבר ממשלה, יועצים, ושם נפלה ההחלטה להשתמש בחוק הכניסה לישראל כדי לגרש – ברגע זה, למען הקולה, אני משתמש בדבריך, מר בן־גוריון, ואומר: לגרש – את ד"ר סובלן מגבולותיה של מדינת ישראל. היתה זו חובתה של הממשלה לפרסם את ההחלטה הזאת; במה היה להתבייש? מפני מי חששנו? האם יוצאי וילקווישקי היו מנסים למנוע את גירושו של ד"ר סובלן? למה לא לפרסם באמצעים העומדים לרשותכם, ביום השישי או במוצאי שבת? אבל אפילו לא ניתן הפרסום ברבים, לכל הדעות, חובה היתה להודיע על ההחלטה לעורך-הדין, מורשו של ד"ר סובלן. עכשיו טוען שר־הפנים המכובד שעורך־הדין לא הגיש את הבקשה לצו על תנאי: אל לך להתפאר בזה ולהטיל את האחריות על עורך־הדין; הטלת אחריות כזאת היא בבחינת לעג לרש. גם עורך־הדין הזה יכול לטעון שהוא אפילו לא העלה על דעתו שלא יודיעוהו כי נפלה החלטה לגרש את האיש.

שר־הפנים חיים משה שפירא:

למה עורכי־דין אחרים עשו זאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):

מיד אשיב על השאלה הזאת, אדוני שר הפנים הנכבד. אתה יודע, מר שפירא, שאני מתייחס אליך גם בכבוד וגם בידידות, אבל אני מבקש ממך להבין: אם ראובן יערים על שמעון וישתמש בחתימתו, ובעזרתה ישיג סכומי כסף מסויימים, ואם ראובן יופיע לפני בית־המשפט כדי לתת את הדין על מעשהו, לא יוכל, למען הצדקתו, להשמיע את הטענה: אבל אני הצלחתי!

אתם הסתרתם מפני עורך־הדין שאתם עומדים לגרש ביום א' בשעה שבע בבוקר את ד"ר סובלן: למה הסתרתם זאת ממנו? עשיתם זאת כדי שלעורך־הדין לא יהיה סיפק ללכת לבית־המשפט הגבוה לצדק. איך יכול היה? הוא טען מלכתחילה שהוא מחכה להחלטת הממשלה על צו גירוש, ואז יבקש צו מניעה. אולי עשה משגה מבחינה מקצועית.

ד"ר דב יוסף, אתה מניד בראשך. האם אני, בהגיני מתוך הכרה מלאה על סדרי המשפט במדינת־משפט, צריך להרגיז אותך, את שר המשפטים? אתם טוענים למה באנגליה פנו עורכי־דין לבית־המשפט? אולי יש שם עורכי־דין זריזים יותר. כלום בזריזות מדובר? ממשלה נוהגת לפי זריזותו של עורך־דין פלוני או אלמוני? כל אדם, כל פושע, כל עבריין, יהיה אשר יהיה, זכאי לבקש את עזרת בית־המשפט. אתם החלטתם לגרש אדם ולא נתתם לו סיפק, לו ולעורך־הדין שלו, ללכת לבית־המשפט; זוהי האמת לאמיתה. איש לא יוכל לסתור אותה. לו רציתם להשאיר לו חצי שעה, כדי לאפשר לעורך־ הדין לבוא לירושלים, הייתם מחליטים לגרש את מרשו ביום ראשון בעשר בבוקר. מי יוכל לסתור עובדה זו? אולי היו לכם נימוקים כדי למנוע את התערבותו האפשרית של בית־משפט, אבל אינם יכולים להיות בעלי כוח שכנוע. כל אדם זכאי לפנות לבית־המשפט.

ראש הממשלה סיפר שבנעוריו למד משפטים. אך אמא־היסטוריה לא איפשרה לו להמשיך בלימוד זה. אינני יודע כמה זמן למדת, מר בן־גוריון, אך הזמן שלמדת צריך היה להספיק לך כדי שתדע כי לכל בן־אדם צריכה להינתן האפשרות לפנות לבית־המשפט. יש חוק גירוש, יש חוק הסגרה והרבה חוקים אחרים. אבל יש במדינת משפט חוק החוקים: חובה לתת אפשרות לכל בן־אדם לפנות לבית־המשפט, ובית־המשפט מכריע, זה המעשה החמור שעשיתם, מורי ורבותי חברי הממשלה, ולא תוכל לעמוד לכם הטענה שעורך־דין לא היה זריז במידה מספקת, הוא לא יכול היה להעלות על הדעת שתנהגו בתחבולה מצד אחד ובכוח מצד שני, כדי לא לתת לו אפשרות פיסית לבקש צו מניעה. אחר כך הלך הוא לבית־הדין הגבוה לצדק, ובית־הדין בצדק אמר: אין לנו עוד אמצעי יעיל.

שהיה לחץ מסויים – אין זה סוד. שר הפנים בעצמו אמר זאת לעתוני־ערב. לחץ מסויים היה – ונבהלתם. ובאותם המשלים שהזכרתי, כתוב: "ותשועה ברוב יועץ". אבל אין לך יועץ רע מבהלה. ממה היה להיבהל? הוא ישב במעצר, אפשר היה לתת לו אפשרות לפנות לבית-המשפט, ובית־ המשפט היה מכריע. מפני מה היה להיבהל? מה כל הבהלתנות הזאת? זה המעשה החמור ביותר שנעשה מבחינת מדינת־משפט. אנחנו מתגאים בבית־המשפט שלנו; אנחנו סומכים על בית־המשפט שלנו; למד. לא ניתנה אפשרות לפנות אליו, לאחר החלטה על גירוש, אבל לפני הגירוש למעשה?

אדוני היושב־ראש, לא הגשנו הצעת אי־אמון בענין זה. הנשק הפרלמנטרי הזה ידוע לנו, אם מותר לי להתבטא בך, לא פחות מאשר לשכנינו הצעירים – צעירים מבחינת השירות הממלכתי באופוזיציה, וגם הם לא הגישו בשבוע שעבר הצעת אי־אמון. לנו היה שיקול אחד לאומי־ממלכתי מכריע, ומהותו – מוסרית, לבל ייווצר רושם, בין אצל קרובים ובין אצל רחוקים, במערב ובמזרח, בכל חלקי תבל, על־ידי הצעה פרלמנטרית מסויימת, או על־ידי הצבעה פרלמנטרית מסויימת – ולעתים שתיהן חשובות מכל הנאומים גם יחד – שאנחנו היינו מחייבים, מבחינת מהות הדברים, מתן מקלט לאדם כד"ר סובלן, באותם התנאים שהגיע אלינו.

לו יכולתי עכשיו לנמק את החשש מפני הרושם הזר. ואת מהות עמדתנו ביחס לסובלן, הייתי עושה זאת; אינני יכול. מדוע? משום שהאיש הזה היום יעמוד לפני בית־משפט, או מחר יעמוד לפניו, ואוי לנו שאיננו עומד לפני בית־משפט ישראלי אלא לפני שופטים זרים, ולפניהם ניתן לו לטעון את טענותיו. אבל אם הוא עומד לפני משפט, אסור גם היום לומר, אפילו ממרחקים, משהו העלול להשפיע על גורלו. ונאמרו הרבה דברים, גם מפי ראש הממשלה וגם מפי דוברי האופוזיציה, שהיו מיותרים וגם מזיקים. סיעות אופוזיציה אחרות שינו דעתן ביחס להצעת אי־אמון. לא לי לקבוע מה היו שיקוליהן. אנחנו לא יכולנו לשנות עמדתנו משום השיקול המכריע שהזכרתיו.

(חבר הכנסת יעקב חזן קורא קריאת־ביניים)

אני אומר לך שלא שינינו עמדתנו. דרשנו דיון בהצעות לסדר־היום. אינני חושב שאמרתי, ביחס לחטא של הממשלה, דברים פחות חריפים מחבר־הכנסת בנטוב, ואולי היו דברי חריפים יותר, משום שאני מרגיש זאת עמוק מאד גם כמי שלמד משפטים, אבל קודם כל כאדם ויהודי. היה לנו רק השיקול הזה, שהוא שיקול מכריע, מוסרי, לאומי וממלכתי. משום כך לא הגשנו, על רקע פרשה זו, הצעה להביע אי־אמון, אדוני היושב־ראש, ומשום כך גם לא נצביע בעד ההצעות שהוגשו.