הישיבה המאה-ואחת של הכנסת התשיעית יום רביעי, כ' אדר ב' תשלח 29 מארס 1978 הודעת הממשלה על המצב המדיני

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, יש נקודות הסכמה ויש חילוקי דעות בין ממשלת ארצות- הברית לבין ממשלת ישראל ביחס לאופיו, למהותו של ההסדר במזרח התיכון. הדברים העיקריים המוסכמים על שתי הממשלות הם: דרושים חוזי שלום בין ישראל לבין שכנותיה. חוזי השלום הללו יקבעו נורמאליזאציה מוחלטת של החיים והיחסים בין המדינות באזור. הגבולות יהיו פתוחים, יקומו יחסים דיפלומאטיים רגילים, תקינים, יהיו יחסים כלכליים מסחריים ועוד. שנית: אין להקים ביהודה, בשומרון ובעזה מדינה הקרויה פלשתינאית מתוך הכרה שזו תהיה סכנה לקיומה של מדינת ישראל וסכנה לעולם החפשי כולו. שלישית: אירגון המרצחים המתקרא אש״פ אינו צד לשום משא-ומתן על השכנת שלום במזרח התיכון. עלי לציין כי שלושת הדברים המוסכמים הללו אינם פרי המקרה אלא תוצאה של עמידה ושל הסברה, וטוב שהגענו להסכם על שלושת העקרונות הללו.

אנחנו בתכנית השלום שלנו הצענו אוטונומיה מינהלית לתושבי יהודה, שומרון ועזה הערבים. הצענו שהם עצמם יבחרו במועצה מינהלית שתהיה מורכבת מאחד- עשר חברים ותהיה מחולקת לאחד-עשר אגפים שינהלו את כל חיי היום-יום של התושבים, בלי שאנחנו נתערב בהם כלל ועיקר. הצענו בתכניתנו בחירה חפשית של האזרחות —או ישראלית או ירדנית, וביטוי פארלאמנטארי לאותה אוטונומיה מינהלית לאמור: מי שיבחר באזרחות ישראלית, יצביע לכנסת; מי שיעדיף אזרחות ירדנית ישתתף בבחירות לפארלאמנט הירדני. הממשלה האמריקנית הביעה את תמיכתה בעיקרי ההצעות הגלולות בתכנית האוטונומיה שלנו, אבל היא הציעה לנו תוספת לאמור, שכעבור חמש שנים יתקיים ביהודה, שומרון ועזה משאל עם. באשר לכוחות צבא ישראליים, הביעו דוברי ארצות-הברית של אמריקה את הדעה שצבאנו יישאר במחנותיו או במחנות כפי שייקבעו בכל שלושת האזורים הללו של הארץ גם מעבר לחמש השנים הללו. אני מבקש לציין שזה בעינינו דבר חיובי וחשוב משום שאנחנו הודענו כי לא נתערב בענייני יום-יום בחיים של התושבים המקומיים, אבל ברור שאנחנו נהיה חייבים לשאת באחריות לבטחון ולסדר הציבורי, משום שאם לא יהיה כן הרי אותו אירגון מרצחים ישתלט על יהודה, שומרון ועזה, עם כל התוצאות הכרוכות בהשתלטות זו. לעומת זאת היתה זאת חובתנו לא לקבל את ההצעה לערוך משאל עם, משום שעריכתו היתה מוליכה באופן בלתי נמנע לדבר שגם האמריקנים אינם רוצים בו, לאמור — להקמת מדינה פלשתינאית. שלוש הצעות תוצגנה, על-פי ההצעה האמריקנית, לתושבים שייקראו להצביע ולהחליט ביניהן והן: המשך המצב הקיים או קשר עם ישראל או קשר עם ממשלת ירדן. הדגישו בפנינו שההצעה הרביעית, לאמור. מדינה פלשתינאית, לא תוצג כלל כדי להוציא מלבנו את הספק לאן משאל עם כזה מוליך. צר לנו, אך לא יכולנו לקבל את ההסבר, שלפיו אם לא תוצג ההצעה הרביעית יש בטחון שאותה מדינת איבה לא תוקם. יש לזכור כי הלחץ והאיום והטרור של אותו אירגון מרצחים קיים. הם גם התנקשו בחייהם של ארבעה אזרחים באזור רמאללה וירושלים, הכול כדי להפחיד. ויש לנו נסיון ממדינות שבהן שליט הפחד גם על האזרחים וגם על חלק מן השליטים. ואין אתה צריך לעמוד במישרין ליד התושב והאזרח בשעת הצבעתו כדי שיטיל את הפתק הנראה לשלטון או הנראה למפחידים אלא שבגלל אותה ההפחדה המאיימת, הקיימת, ההצבעה היא בתשעים וחמישה אחוזים, בתשעים ותשעה אחוזים בעקבות הרצון של המפחידים. לכן אנחנו יכולים וחייבים לומר: לנו זוהי בעיית חיים. לכל שאר הגורמים, לרבות ארצות-הברית של אמריקה, זוהי בעיה של מדיניות. מדיניות חשובה, אבל בכל זאת מדיניות.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

מה מקור הסמכות          - - -

ראש-הממשלה מ. בגין:

בשבילנו זוהי בעיה קיומית. משום כך עלינו להתבונן בשתי האפשרויות הבאות: או קריאה להחרמה או קריאה להטיל פתק עם אותה הכתובת שעליה דיברתי קודם. בכל המקרים הללו זוהי סכנה לעתידנו ואיננו מוכנים לסכן את עתידנו בגלל המושג של משאל-עם. לעומת זה הסכמנו שכעבור חמש שנים יהיה דיון מחדש בכל ההסדרים הקשורים באוטונומיה המינהלית, לאמור: כל גורם, אם זוהי המינהלה ואם ממשלת ירדן ואם ממשלת ישראל, יוכל להציע הצעות לשינויים. אבל אנחנו לא יכולנו להסכים ולא ניתן הסכמתנו לעריכת משאל-עם. זה לא הסדר דמוקראטי אלא היפוכו, בתנאים הקיימים.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ערכה של הצעה זו שווה פחות מהצעתו למועמד לנשיא המדינה. לזה אין ערך ולזה אין ערך.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בקשר להצהרת העקרונות הועלו ניסוחים שונים. אני מבקש לציין על רקע היחסים בינינו לבין ארצות-הברית, שניסוחים לא מעטים הוסכמו על דעת נציגי שתי הממשלות והשאלה היחידה היתה אם הצד השלישי מסכים להם. וכך אנחנו דנו בהצעות ניסוח שונות. אנחנו קיבלנו מממשלת מצרים ניסוח של שני סעיפים: האחד בנוגע לנסיגה והאחר בנוגע למה שהמצרים קוראים ״הגדרה עצמית לערביי ארץ-ישראל״. הסברנו ששני הניסוחים האלה אינם קבילים עלינו. בקשר לסעיף הראשון חיברו המצרים את ההקדמה להחלטה 242, שבה נאמר שקיים איסור לרכישת שטחים על-ידי מלחמה, עם החלק האופראטיבי של החלטה 242 המחייב נסיגת ישראל משטחים שנכבשו בסיכסוך של שנת 1967. הסברנו שהחיבור הזה פירושו תביעה מישראל לנסיגה מוחלטת לקווים שקדמו למלחמת ששת-הימים, והדבר הזה לא קביל ולא יהיה כזה גם בעתיד. אנחנו הסברנו כי המשפט המוזכר מן ההקדמה להחלטה 242 עומד בפני עצמו, משום שבו כלולה דוקטרינה מדינית צודקת: רק במקרה שהכול יבינו כי המדובר הוא במלחמת תוקפנות. אין זה נכון שעל-פי המשפט והפראקטיקה הבין-לאומיים אין חלים שינויים טריטוריאליים במקרה שהמלחמה היא מלחמת- מגן. נהפוך הוא, בעקבותיה של מלחמת-מגן חלו כל השינויים הטריטוריאליים המוכרים על-ידי העמים, אם באירופה ואם במזרח הרחוק. ומאחר שאנחנו כולנו יודעים שמלחמת ששת-הימים היתה מלחמת-מגן   - -

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא כולנו.

ראש-הממשלה מ. בגין:

            - - ולעולם שום מוסד בין-לאומי לא קבע את ההיפך ; ואילו נשיאי ארצות-הברית כתבו לנו במשך אחת- עשרה שנה מדי פעם בפעם, שאותה מלחמה הוטלה, נכפתה על ישראל — ברור שבעקבות מלחמת-מגן, בהסכמה, מתוך חוזה השלום ייתכנו בהחלט שינויים טריטוריאליים. ועל כן החיבור הזה בניסוח המצרי הבא להוכיח כי חובתנו — כאילו מלחמת ששת-הימים היתה מלחמת תוקפנות — לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967 אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. הניסוח השני הוא לגבי הגדרה עצמית, ואנחנו כבר הסברנו באיסמעיליה ובכל הזדמנות אחרת שהמלים האלה אחד הוא פירושן: הקמת מדינה פלשתינאית. ומאחר שכולנו דוחים את הרעיון הזה, שיש בו סכנות שאין אפילו לבטא אותן...

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא כולנו.

(קריאת ביניים: היוצא מן הכלל מאשר את הכלל.)

מנחם פרוש (אגודת ישראל):

המוציא את עצמו מן הכלל הוא הרשע.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

האם ראש הממשלה יסכים למדינה פלשתינית פרו-אמריקנית? אני בעד זכות הגדרה עצמית. העם הפלשתיני יבחר בממשלה כרצונו. זה לא ענייננו לקבוע לו ממשלה.

היו״ר י. שמיר:

חברי הכנסת, עוד מעט יתקיים דיון כללי וכל אחד יוכל להביע את דעתו.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הרי הנוסח הזה לא יוכל להתקבל על דעתנו. בעצם אמרנו את זאת עוד לפני ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים, כי עשרה ימים לפני שהוא בא לכנסת הוא הודיע שאלה שתי דרישותיה של מצרים: נסיגה טוטאלית ומדינה פלשתינאית, או הגדרה עצמית לערבים שהוא קורא להם ״פלשתינאים״. ואני הודעתי בתגובה על הנאום ההוא, שאם הנשיא סאדאת רוצה לבוא לארצנו ולהופיע מעל במת הכנסת הוא יהיה אורח רצוי אבל עליו לדעת מראש כי שתי תביעות אלו אינן קבילות ולא תתקבלנה. בסכמי את החלק הזה בדברי אני רוצה לומר גם עכשיו כי ההסכם על הצהרת העקרונות יהיה אפשרי אם המצרים יגיעו למסקנה שהם אינם יכולים לתבוע מאתנו קבלת שתי התביעות האלה, אשר מראש הודענו שאינן קבילות עלינו, לאמור: התביעה לנסיגה מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 1967 והתביעה להקמת מדינה פלשתינאית. כל נוסח אחר, אשר בו לא תכללנה שתי הדרישות הללו יהיה נתון למשא-ומתן, ויש יסוד לתקווה שאנחנו נגיע להסכם.

מצדנו אנחנו הצענו בשיחות האחרונות בוושינגטון על רקע זה שני סעיפים, ואני אקרא אותם כלשונם וככתבם: ״במסגרת ההסדר ובהתאם להחלטת מועצת הבטחון של האומות המאוחדות 338 מביעות שתי הממשלות את רצונן לשאת ולתת על חוזה שלום מתוך מילוי כל העקרונות של החלטת מועצת הבטחון של האומות המאוחדות 242, אשר תשמש בסיס למשא-ומתן בין ישראל ובין כל המדינות השכנות. על בסיס כל העקרונות של החלטה 242 הנזכרת לעיל תהא נסיגה של כוחות מזויינים של ישראל משטחים שנכבשו במלחמת 1967, יהיו גבולות בטוחים ומוכרים שבתוכם כל מדינה באזור תחיה בשלום, חפשית מאיומים וממעשים של שימוש בכוח״. יש יסוד לתקווה שהנוסח הזה יהיה קביל על כל הצדדים, כי הוא כולו חיובי. יש בו קבלת החלטה 242. נכון, יש להחלטה זו פירושים שונים אבל איש אינו יכול להטיל ספק, על-פי הנוסח הוה, שקיבלנוה על-פי תכנה האמיתי. מה שאנחנו איננו מקבלים הוא תוספת מלים שאינן כתובות בהחלטה הזאת.

ובאשר לפתרון של בעיית ערביי ארץ-ישראל, הצענו: יהיה פתרון צודק לבעיית ערביי ארץ-ישראל. לערביי ארץ-ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה תהיה הזכות להשתתף בקביעת עתידם באמצעות שיחות שיתקיימו בין מצרים, ישראל, ירדן ונציגיהם של ערביי ארץ-ישראל אלה. כאן ברור שערביי ארץ-ישראל ישתתפו בקביעת עתידם, אבל לא על-ידי משאל עם מלאכותי אלא על-ידי השתתפות באותן השיחות אשר על ניהולן הסכמנו.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

כבוד ראש הממשלה, האם בתנאים של השלטון העצמי שכבודו מציע יהיו בחירות, לא משאל עם אלא בחירות?

ראש-הממשלה מ. בגין:

כן, תיבחר מועצה מינהלית. אני רוצה לציין שהסעיף הזה מעיקרו נתקבל באחד הדיונים על דעת הנושאים והנותנים, והיה שינוי עמדה, אבל לא שלנו, וצריך לשוב לניסוחים החיוביים האלה כפי שאנחנו הצענו אותם כדי לפלס את הדרך לקראת הסכמה על הצהרת עקרונות.

בקשר להתנחלויות יש חילוקי-דעות בין ממשלת ארצות-הברית לבין ממשלת ישראל. גם בביקור האחרון ובשיחות האחרונות הביעו נציגי ארצות-הברית של אמריקה את דעתם שההתנחלות של יהודים בארץ-ישראל איננה תואמת את המשפט הבין-לאומי והיא מהווה מכשול בעשיית השלום. דעתה של ממשלת ישראל שונה לחלוטין, ועלי לשוב ולהדגיש אותה: ראשית, התנחלות של יהודים בארץ-ישראל היא חוקית לחלוטין ותואמת את המשפט הבין-לאומי; ושנית, היא מעשה חיובי והיא איננה שום מכשול לתהליך השכנת השלום. היא משולבת בהשגת השלום בינינו ובין שכנינו.

אדוני היושב-ראש, אנחנו קיבלנו את הסכמת הכנסת ברוב מכריע לפני זמן לא רב לתכנית השלום על שני חלקיה. ועל אלה הוספנו עכשיו מסמך הכולל את העקרונות אשר לפיהם, אם יתקבלו, אפשר להתקדם במשא-ומתן על אותה תכנית שלום. אבל מאז שהיא אושרה על-ידי הכנסת, מאז שהיא הובאה לפני נציגי עמים אחרים וקיבלה את תמיכתם המוסרית, קרה שהצד השני הודיע שהוא לא מקבל אותה. היום אני יכול לומר, בעקבות השיחות שניהלנו בוושינגטון, שזו הסיבה היחידה, ואין זולתה, שבגללה הל השינוי בדברי השבח וההסכמה שהושמעו לגבי תכנית השלום שלנו.

משה עמאר (המערך):

הוא חזר בו. הוא אמר שלא היו דברי שבח.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני מבקש לציין שגם עכשיו הוברר לנו שרק משום שהצד השני הודיע שתכניתנו לא מתקבלת על דעתו — תמו דברי ההסכמה לגבי מהותה של התכנית. אני רוצה לקבוע שאין זה צודק. כך אמרתי גם בארצות-הברית של אמריקה בפנותי ובמישרין אל דעת הקהל. תכנית טובה אינה נעשית היפוכה אם איננה מתקבלת על דעת הצד השני. אם היא טובה במהותה באופן אובייקטיבי — כזאת היא נשארת. גם אם מישהו -דוחה אותה.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

רק לאחרונה הודעת שאינך מקבל את החלטה 242 לגבי הגדה. קודם לכן זה היה מקובל על הכול.

שר התעשיה, המסחר והתיירות י. הורביץ:

את לא שבעת רצון ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

לא שמעתי. אני מבקש לשמוע את דברי חברת- הכנסת שולמית אלוני, בבקשה.

שולמית אלוני ((תנועה לזכויות האזרח):

לאחר אישור התכנית ולאחר הגשתה הודעת שאתה לא מקבל את החלטה 242 לגבי יהודה ושומרון ולכן הדברים השתנו וקיבלו פירוש אחר לחלוטין.

ראש-הממשלה מ. בגין,;

לא, מה שחברת-הכנסת אלוני אמרה איננו נכון כלל.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

אולי תבהיר בבקשה.

ראש-הממשלה מ. בגין,:

אני לא צריך להבהיר. את צריכה להבהיר. אין כל יסוד לזה.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

האם מכך אפשר להבין שכבוד ראש הממשלה מסכים שהחלטה 242 תלה גם על הגדה המערבית?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני קראתי את הצהרת העקרונות שלנו כפי שהיא נכתבה והיא עומדת. לכן זאת התשובה לכל השאלות שלכם.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח);

גם לתנ״ך יש פירוש. אנחנו מבקשים להבין מה עומד מאחורי הדבר הזה.

איתן לבני (הליכוד):

איך זה שנציגת סיעת יחיד אומרת: ״אנחנו״ מבקשים להבין ?

דניאל רוזוליו (המערך):

למה אי אפשר לדעת מה היתה עמדת הממשלה לגבי החלטה 242 ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אנחנו קבענו במפורש בתכנית השלום שלעמנו יש תביעה, זכות וריבונות על יהודה, שומרון ועזה. אנחנו מציעים להשאיר את שאלת הריבונות פתוחה למען -ההסכם ולכן אין שום סתירה בין תכנית השלום שלנו לבין איזו שהיא החלטה של מועצת הבטחון. באשר לקבלתה של ההחלטה, אמרתי במפורש כפי שקראתי את הצהרת העקרונות שלנו.

אני רוצה לבקש את עמנו שלנו שלא יעשה לעצמו עוול אשר אחרים מנסים לעשותו לו. לאמור, התכנית היא טובה; היא תכנית שצריכה להוביל למשא ומתן רציני על שלום ולהשכנת שלום באזור המזרח התיכון. נעמוד עליה, כפי שהיא אושרה על ידי הכנסת. נוסיף לתבוע משא ומתן עליה לרבות המסמך השלישי כפי שהגשנו אותו על הצהרת העקרונות.

מצאתי, יחד עם שר החוץ בארצות-הברית של אמריקה, גם עתה ידידות עמוקה בין שתי ארצותינו. היא נובעת מן הקשר הנפשי בין שני העמים, מן האמונה בדמוקראטיה, בחירות האדם, בצדק אנושי בעולם החפשי ובשמירה עליו ועל הערכים שלו. יש גם הכרה של אינטרס משותף בין שני העמים. אנחנו עוזרים איש לרעהו. הידידות הזאת תגבר גם על חילוקי הדעות אשר קמו בינינו על רקע השכנת השלום והמהות של חוזה השלום בינינו לבין שכנינו. זאת תקוותנו, זאת אמונתנו. הידידות העמוקה בינינו לבין ארצות-הברית תגבר על הקשיים. אבל חובתי לומר, שאם אנחנו נעמוד בפני דרישות העלולות לפגוע בעניינים החיוניים ביותר של עמנו לא נהסס לומר גם לממשלת ארצות-הברית: איננו יכולים לקבל תביעות אלה, משום שהמדובר הוא בעתידנו ובעתידם של ילדינו. אנחנו מוקפים אויבים, אנחנו המדינה היחידה בעולם שנגדה יש כתב אשר לפיו היא צריכה להיעלם. אין מדינה ברחבי תבל שנגדה קיים מסמך כזה. מאחורי האירגון אשר כתב אותו עומדות רוב מדינות ערב ותומכות בו בנשק, בציוד ובכול. הנה הסכנה הצפויה לנו מכל עבר. משום כך אנחנו חייבים לגלות כל זהירות אפשרית כאשר אנחנו מעיינים באיזו שהיא הצעה ולומר ״הן״ כאשר היא לא פוגעת באינטרס האמיתי שלנו, בבטחוננו, בעתידנו, בזכויותינו; ולומר ״לאו״ כאשר ההצעה הזאת כן יכולה לפגוע באינטרס ובעתיד של עמנו. זה היום הוויכוח. אנחנו מנהלים אותו כעמים בני חורין ללא הסתרת דברים אבל באמונה עמוקה שאנחנו עומדים על עניין צודק. אנחנו נוסיף לעמוד על העניין הצודק שלנו. אנחנו נתלכד סביב תכנית השלום הצודקת של מדינת ישראל וכך נגבר על הקשיים ונצעיד את עמנו לקראת שלום.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, דוברי האופוזיציה הציעו לנו לקראת השלום לבחון דרך אחרת. הייתי מבין, על-פי שורת ההגיון, לו היתה זאת דרך חדשה. היו אומרים לנו: ראו, אתם עשיתם מאמץ כמה חודשים, על-פי דרככם, לפי תכניתכם, להגיע להסכם עם מצרים, אולי גם עם מדינות אחרות, לזכות באהדת העולם, הדבר לא הצליח, תנסו דרך שלנו משום שעדיין לא נוסתה, היא חדשה. אבל הדרך הרי איננה חדשה. נוסתה כמה שנים, לא כמד. חודשים, שנים רבות והשאלה היא: האם היא הוליכה לאותו הישג שאתם דורשים אותו במשך חודשים מספר מן הממשלה הזאת לאמור: הסכמי שלום, חוזי שלום, שלום-קבע? המצב הוא בדיוק הפוך. מה אתם מציעים ? דרך ישנה שנוסתה הלוך ונסה ולא הביאה לנו לא שלום וגם לא מניעת מלחמה.

חבר-הכנסת אבא אבן מנה לפנינו הערב את כל ההסכמים אשר הממשלות אשר בהן הוא וחבריו השתתפו בהן הגיעו אליהם. דבר אחד הוא הצניע, את מספר המלחמות שהיו בינתיים. אותן לא הזכיר.

דניאל רוזוליו (המערך):

אדוני ראש הממשלה, לאט לך. זה נסיון דמאגוגי להטיל דופי...

ראש-הממשלה מ. בגין:

הירגעו. עוד לא שמעתם.

אהוד אולמרט (הליכוד):

אתם הרי שלושים שנה ניסיתם להאשים אותנו במלחמות שאתם ניהלתם במדינה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אולי תשמעו בסבלנות. אני מבין שזה יכול להרגיז. במטותא מכם הזדיינו בסבלנות שמיעה כפי שאני הזדיינתי בה, שמעתי את כל האשמותיכם המגיעות עד לב השמים. מעולם לא האשמנו ולא נאשים שום ממשלה בישראל בגלל איזו שהיא מלחמה שפרצה. אני פה קובע — לא בפעם הראשונה — האויב אשם, הוא תקף, הוא רצה להרוס אותנו, לשפוך את דמנו, גם לגרום לאבידות בנפש, כל זה אנחנו יודעים. אני מדבר על עובדה אובייקטיבית. שום דבר אחר. העובדה האובייקטיבית היא זאת: היו הסכמים, אבל לא זו בלבד שלא השגתם את השלום ולא הבאתם אותו לנו במשך שנות דור אלא בינתיים היו מלחמות. אל תשכחו זאת. האויב אשם בהן.

שמעון פרס (המערך):

גם עכשיו יש מלחמה.

אבא אבן (המערך):

בגלל ההישגים האלה או למרות ההישגים האלה ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני אומר שהאויב אשם בהן. הרי אמרתי. לכן אני טוען שהדרך שאתם מציעים ללכת בה איננה חדשה, היא ישנה מאוד, היא נוסתה עד תום ולא הביאה לשום שלום. נהפוך הוא — מצב המלחמה מוסיף להתקיים, כל הקשור בו מוסיף להתקיים ואנחנו מחפשים דרך איך לפרוץ את המעגל הזה ולהשיג הסכמי שלום. זה מה שאנחנו עושים. קל — לא ; קשה מאוד — נכון. כל כך למה? סוף כל סוף כולכם אמרתם רק לפני חודשים מספר: הצעה חשובה, רצינית, אפילו האשמתם אותנו שאנחנו הרחקנו לכת מכם. ניחא. פירוש הדבר שהרי רצינו בשלום, אחרת למה היה לנו להסתכן בהאשמה שאנחנו לא דרשנו מה שאתם הייתם תרשים בצפון סיני או בשארם-א-שייך לאילת ? משמע, הוכחנו שאנחנו בכל לבנו רוצים בשלום אם אפילו האשמה בזו שמענו. ואמנם כן אנחנו רוצים בו. מה היא הסיבה המכרעת שעד היום כעבור חודשים מספר לא נחתמו ההסכמים ? כולכם יודעים את הסיבה הזאת. אלא אתם דורשים לומר את האמת ומורדים בה. הנה משמיעים אותה, יש סיבה אחת : כל שליטי ערב עד עצם היום הזה אומרים שכדי שישראל תזכה להסכם עם מדינותיהם צריך שהיא תחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. לאחרונה מוסיפים: הקמת מדינה פלשתינאית. על רקע זה מישהו מכם מוכן לעשות שלום? הרי את הדברים האלה משמיע לא רק אדם כמו אסאד, קיצוני, אלא חוסיין הנחשב למתון מהם מחכה לרגע שבו ממשלת ישראל תיתן לנשיא מצרים התחייבות על שני הדברים האלה ואז הוא יבוא לשיחות. הנה כי כן, מדוע להתעלם מן העובדה הפשוטה הזאת, מדוע אתם דורשים לזמר את האמת ואת האמת הזאת אינכם אומרים? יש בכך משהו מן ההתכחשות לעובדות. אין שום סיבה אחרת. הנה כי כן, קשה — נכון. אנחנו עדיין מוסיפים לרצות בהסכם שלום ועושים מאמצים — נכון. האם צריך לעמוד עם השעון ביד ולומר: אתם כבר נכשלתם במאמצים האלה? זוהי גישה מדינית מבוגרת? כך נוהג עם מנוסה? מישהו מתחייב במשך כמה חודשים להביא את חוזה השלום? נכון, קרה משהו, בכל זאת יש לנו מגע ישיר עם מדינה אחת, הוא עדיין לא הבשיל פרי, כולכם יודעים מהי הסיבה. גם זה משהו שהושג, אבל לעמוד עם השעון על היד ולומר: הנה עדיין אין לכם שלום, עוד לא חתמתם — משמע נכשלתם; לא כך נוהגת אומה מבוגרת; לא כך. אני יודע מפיו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שלא היתה לה איבה עם מדינות אירופה, נהפוך הוא, בעבר אולי היו מלחמות בינה לבין מדינות אירופאיות אחרות, אבל העניין הוא משקי מעיקרו ותשע שנים נדרשו כדי שבריטניה תגיע להסכם עם מדינות אמנת רומא. תשע שנים — בלי איבה. אבל זה מסובך. כל צד רצה להשיג את המאכסימום.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתה התווכחת עם הנשיא סאדאת אם זה שלושה חודשים או ארבעה חודשים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הוא אמר: ימים, ואני טענתי: לא. אבל המשא ומתן התנהל למעשה שלושה ימים בדיוק, יום וחצי בירושלים ויומיים בערך בקהיר. בשלושה ימים של משא ומתן מישהו מכם רוצה מייד לפזר את כל הספקות, להשיג את כל ההסכמים, להרחיק את כל הפיקפוקים — איזו מין גישה היא זאת, איפה באמת הבגרות השכלית, הגישה הנכונה, הרצינית? ממשלת ארצות-הברית של אמריקה ניהלה משא ומתן בקשר עם תעלת פאנאמה. המשא ומתן נמשך שלוש עשרה שנה. אני לא נותן את הדוגמאות כדי להוכיח שגם אנחנו צריכים לנהל משא ומתן שנים רבות, חלילה. בלבי יש רגש של דחיפות. אני מאוד הייתי רוצה שבאמת בזמן קצר באופן יחסי נגיע להסכם ונחתום על השלום. מאוד. כי הרי לעם הזה לא היה אפילו יום אחד של שלום. הנה כי כן אנחנו רוצים מהר ככל האפשר להשיג אותו. אבל קצת סבלנות. לעמוד עם השעון ביד או עם הלוח ולומר: הנה, חלפו כך וכך ימים ועדיין לא השגתם? לא, לא זאת הגישה. שום קוצר רוח. גם הרגשת דחיפות אבל מידה של סבלנות. רבות הבעיות. לא קלות, אפילו קשות מאוד. כולנו יודעים אותן לרק בדרך זו, באחד הימים כפי שאנחנו מאמינים, יבוא השלום.

ועתה אני רוצה לומר משהו בקשר לטענה אחרת: הממשלה הזאת רוצה להגשים את מצעה. נתחלחלתי. מי יודע איזו האשמה מוטלת עלינו. עד היום שמעתי האשמות הפוכות. עולה על במה חבר פארלאמנט כלשהו ומטיח באזני הממשלה: את התחייבת בפני העם ואת מתכחשת למצע שלך. הרי טרומן קרא למצע של מפלגה: חוזה עם העם Contract with the people. אם זה כך, אם מצע הוא חוזה עם העם הבוחר, ההאשמה הפאראדוכסאלית הזאת שהנה יש ממשלה, והנה היא מנסה להגשים את מצעה, שומו שמים! המצע שלנו אינו המצע שלכם. ומה חשבתם, מורי ורבותי, שהממשלה הזאת תגשים את המצע שלכם? לשם כך היא נבחרה? היא נבחרה כדי להגשים את מצעה. זה נכון, והיא גם עושה מאמצים רבים

(קריאת ביניים : מצע ומרור.)

כדי להגיע לשלום על יסוד המצע שלה.

זה בדיוק כך. זו ההאשמה ? אני חושב שאנחנו יכולים להתגאות בכך אם אתם מאשימים אותנו בנאמנות למצענו. לשם מה נכתב מצע אם לא כדי להגשים אותו? -

(קריאת ביניים : השאלה באיזה מחיר הוא עולה לכל העם והמדינה.)

אינכם יכולים להתכחש לעובדה שאתם הגשתם מצע ואנחנו הגשנו מצע, אבל אתם קיבלתם כך וכך קולות מהעם הזה ואנחנו מספר אחר. הרי אתם דמוקראטים. אתה מתחרט על כך? ניחא, אבל זו עובדה.

משה עמאר (המערך):

המציאות נשתנתה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הצעקות לא יועילו. אני אומר את דברי עד תום.

משה עמאר (המערך):

בינתיים המציאות השתנתה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתם אומרים שהמציאות השתנתה. אבל זו עובדה שאתם הגשתם את המצע שלכם, הנכון, הטוב, עם הפשרות הידועות, וקיבלתם מספר מסויים של קולות; ואנחנו עם המצע שלנו, שאינו טוב בעיניכם, קיבלנו את אשר קיבלנו, וזה קרה לאחר הרבה מאוד שנים.

(קריאת ביניים-. באופן חד-פעמי, אל תדאג.)

אם כך, תתאזרו קצת בסבלנות.

דניאל רוזוליו (המערך):

שר החוץ נבחר על-ידי המצע של המערך והוא כנראה מגשים את הדברים האלה. אתם מדברים על מצע הליכוד. מה המדיניות של הממשלה?

ראש-הממשלה מ. בגין;

לא שמעתי את השאלה הזאת.

(קריאת ביניים: אני לא מבין את מה אתה תוקף כל הזמן.)

שמעתי היום האשמה שלישית.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אולי כבוד ראש הממשלה יוכל ללכת בעקבות דה- גול, שכאשר ראה שהמציאות השתנתה הוא שינה גם את המצע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני אינני דה-גול. אני יהודי פשוט.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

זה נכון.

ראש-הממשלה מ. בגין:

ודאי שזה נכון. אני יהודי פשוט. אני יודע שכאשר דה-גול עשה הסכם עם האלג׳יראים הם לא דרשו את פאריס ולא חלק מצרפת. זה ההבדל המכריע. הם דרשו שהצרפתים יצאו מאלג׳יריה ויחיו בצרפת, והאלג׳יראים יחיו באלג׳יריה.

יהודה בן-מאיר (חזית דתית לאומית);

סאדאת דורש את ירושלים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

ומאתנו דורשים את החלק ההוא של ירושלים. שמעני זאת במו אזנינו. לכן, אל תעשו השוואות שאין בהן שום הגיון. אני לא צריך להיות דה-גול.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הם דורשים את אדמת המולדת שהם יושבים עליה, ואתה רוצה את פאריס.

(קריאת ביניים: בוקר טוב.)

ראש-הממשלה מ. בגין:

כל ימי רציתי רק את ירושלים. שמעתי לאחרונה האשמה נוספת.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

היא שייכת לשני העמים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

כך שמעתי היום; אתם רוצים להחזיק ביהודה ושומרון. שוב — נתחלחלתי. איזה חטא? אנחנו רוצים להחזיק ביהודה ושומרון. אולי מותר לי להזכיר דברים שאולי נשכחו. היתה מלחמת ששת-הימים. התכנסה הכנסת. ולכם היה אז רוב. ברוב הזה, ביולי 1967, הכנסת קיבלה חוק, ובחוק הזה נאמר, שהממשלה רשאית בצו להחיל את השיפוט, המשפט והמינהל של המדינה על כל חלק של ארץ-ישראל. הרי יהודה ושומרון לכל הדעות הם חלק של ארץ-ישראל. אתם קיבלתם חוק כזה.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

לא של מדינת ישראל אלא אם כן תחיל את החוק.

ראש-הממשלה.מ. בגין :

את הצטרפת למערך ומאז את קוראת יותר מדי קריאות ביניים.

אמנון רובינשטיין (התנועה הדמוקרטית לשינוי):

היא עושה בחינות כניסה.

ראש-הממשלה מ. בגין;

זה חוק שהתקבל בכנסת על-ידי הרוב שלכם. אתן לכם דוגמה אחרת, מעניינת מאוד. איזו האשמה וחטא להחזיק ביהודה ושומרון... נכון, אנחנו רוצים שלום בלי שביהודה ושומרון יהיה שלטון זר. זה החטא, השמעתם ? אומרים: שומו שמים, מה אתם עושים, יהודים רוצים שבחלק של ארץ-ישראל לא יהיה שלטון זר, חלק שעליו אבות אבותינו התפללו כל ימיהם. להיפך, לא כי.

אתם טוענים שאמריקה לעולם לא תוכל לקבל את המצע, ואז תפנה נגדנו. לפעמים, אגיד לכם בפשטות, בכל זאת, עם כל הכבוד וההערכה — ואני בין אלה שמתייחסים בכבוד לארצות-הברית של אמריקה ומעריך את כוחה וידידותה לישראל ועזרתה — לפעמים, עם כל הכבוד, שחיינו ייקבעו על ידי כך שממשלה אחרת תקבע עקרון הפוך? לאן נגיע אם כך יהיה? איך הקמנו את מדינתנו? אני זוכר ימים, ב-1948, שבהם קיבלנו ידיעות שארצות-הברית של אמריקה אינן רוצות שנכריז על עצמאותנו. ובכן, מה? תתבוננו. ארצות-הברית של אמריקה, עכשיו, לוקחת בחשבון שתי אפשרויות שבהן לא יוטל שלטון זר ביהודה ושומרון, וצבא-הגנה לישראל יישאר שם. שתי אפשרויות, לא אחת, להלכה, כמובן. אבל מבחינת ההנמקה האפשרויות האלה מעניינות מאוד. לו היה מתקיים משאל עם, על- פי ההצעה האמריקנית, בשני המקרים אנחנו נחזיק ביהודה ושומרון, נכון, ולא יהיה שם לא שלטון זר ולא ריבונות זרה. כיצד? אפשרות אחת — המשך המצב הקיים, מה שנקרא סטאטוס-קוו, אין שינוי, יש אוטונומיה, צבאנו שם ואין ריבונות זרה ושלטון זר. אפשרות שנייה — החלטה על קשר לישראל. שתי האפשרויות, להלכה, קיימות. ארצות-הברית של אמריקה לוקחת אפשרויות אלה בחשבון, ואתם פוסלים כל אפשרות כזאת מלכתחילה, כאילו עשינו חטא ופשע.

לא כי, מורי ורבותי, אני רוצה לסיים ולומר, אדוני היושב-ראש, פתחנו בפריצת הדרך לקראת שלום. הגשנו תכנית שלום טובה, הוגנת, כך אני משוכנע עד היום הזה. נכון, עד היום לא השגנו את המטרה. חל שינוי ושיבוש. הבה נתמיד בכך. במספר חודשים לא קובעים את פסק-הדין. הבה נתמיד בכך כולנו, כפי שהצביעה הממשלה פה-אחד והרוב המכריע בכנסת. ועוד נראה ימים אחרים. עוד לא כלו כל הקיצין, עוד לא תמו כל המאמצים, עוד לא חלפו כל ההשפעות. בשום פנים ואופן לא נתייאש מן הסיכוי לשלום. נוסיף ללכת בדרך הזאת ואנחנו מאמינים שאמנם כן, אנחנו נזכה גם לחוזי שלום. אבל לשם כך צריך שעם ישראל יוסיף לעשות את המאמצים כפי שממשלתו תעשה אותם גם בעתיד.