הישיבה החמישים-ושלוש של הכנסת התשיעית יום שני, ב' טבת תשל"ח 12 דצמבר 1977 – הצעה לסדר היום דבר הכנסת בשבוע הזדהות קהילות ישראל עם מאבקם של יהודי ברית המועצות ואסירי ציון

ראש-הממשלה מ. בגין: 

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, סגן ראש ממשלת שבדיה דהיום, מר אלמארק, בהיותו חבר הפארלאמנט השבדי לפני שנים מספר ביקר בברית-המועצות. הוא נפגש עם יהודים הרוצים לעלות לארץ-ישראל, הוא גם נפגש עם יהודים אשר רצונם לא ניתן להם, והם נקראים, כמקובל בעברית משובשת — ״סירובניקים״, או ברוסית לא פחות משובשת — "אוטקאזניקים״, או באנגלית שכזאת — ״רפיוזניקים״. מכל-מקום, יהא שמם אשר יהא, הם אנשים אשר זכותם היסודית, האנושית, ניטלה מהם, הרוצים לשוב למולדת ההיסטורית של עמם ונמנע מהם לעשות כן. 

ההתנהגות הזאת של שלטונות ברית-המועצות סותרת לחלוטין סעיף מפורש בהצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם מדצמבר 1948, שלפני ימים מספר מלאו לה בדיוק 29 שנים. והעובדה הזאת סותרת, כמובן, את מה שמכונה האקט האחרון, הסופי, של ועידת-הלסינקי, ועל כך מתווכחים בעצם הימים האלה בוועידת בלגראד. 

מר אלמארק, לאחר ביקורו, כתב דין-וחשבון על רשמיו. דין-וחשבון זה הובא לדיון במועצת אירופה בשטראסבורג, שבה היה לי הכבוד להשתתף כאחד מחברי המשלחת מטעם הכנסת של מדינת ישראל. וזוכר אני היטב את המשפט המיוחד הכלול בדין-וחשבון של אלמארק, הוא נחרת בזכרוני. מן הדין שחברי הכנסת יידעוהו ומן הדין שניתן לו פומבי מעל במה זו באזני האומות החפשיות כולן. 

וכך אמרו האנשים אשר זכותם ניטלה מהם; ״פגשתי את האחד מהם, פקיד סובייטי רם-דרג, שאמר: עכשיו, כאשר דעת-הקהל במערב איננה מגלה עוד עניין בכם, אנחנו יכולים לעשות עמכם כפי שנרצה ונחליט.״ זה משפט-מפתח. כל האומות החפשיות חייבות לרשום אותו לפניהן. שם, בברית-המועצות, יש רגישות, במידה מסויימת, לדעת-הקהל במערב, בארצות החפשיות. אם שם, בברית-המועצות, רגישים למסקנה שדעת-הקהל החפשית איננה מתעניינת עוד ב״רפיוזניקים״, ב״אוטקאזניקים״, אם שם מגיעים למסקנה כי מותר להם לנהוג בהפקרות, שהכול מותר, עכשיו אנחנו יודעים בדיוק מה היא המסקנה השלילית ומה יכולה להיות המסקנה החיובית אם דעת-הקהל תופעל, אם דעת-הקהל תשפיע, אם לא תנוח ואם נצליח להפעילה. 

משום כך, אדוני היושב-ראש, כל כך חשוב היה שבוע חנוכה, שבוע ההזדהות עם היהודים בברית- המועצות, שעליו הכריזה נשיאות ועידת-בריסל. אני השתתפתי באחד הכנסים ההמוניים בעיר לונדון, באחד מימי החנוכה, שבא לומר לשליטי הקרמלין: להווי ידוע לכם שלא ננוח ולא נשקוט עד אשר כל יהודי הרוצה בכך יעלה ארצה ישראל. אני יכול לומר, אדוני היושב-ראש, שהיה זה מפגש מן המרגשים ביותר. אלפי יהודים מילאו את בית-הכנסת, הדליקו נר חנוכה; כן שרו על הנסים והנפלאות, על המלחמות ועל הישועות שעשה עם אבותינו בימים ההם, ועמנו — בזמן הזה; והתייחדנו בכל לבנו ובכל נפשנו עם הגבורה — אמנם כן — המכבית המחודשת של אחינו בברית-המועצות. גבורה נפשית היא, אבל היא ראויה למכבים.

אקרא באזניכם מכתב אשר הגיע לנשיא המדינה לכבוד הנשיא הואיל להעמידו לרשותי למען אקראהו באזניהם של חברי הכנסת: ״רצוננו לברך אותך ואת העם בישראל לרגל חג החנוכה, כמו כן רצוננו להעביר לך את ברכותיו של אנאטולי שצ׳ראנסקי החבוש בכלא וממתין למשפטו ואשר נידון מראש בעתונות הסובייטית באשמת בגידה במדינה. כן רצוננו לברכך בשם אלה שנידונו מראש על שאיפתם לעלות לארץ-ישראל.״ 

ולהלן כותבים שלושים ושמונה יהודים מרחבי ברית-המועצות המפרסמים את שמותיהם — גם לנגד עיני שלטונות ברית-המועצות והמשטרה החשאית, הנודעת — אין צורך לומר למה — הם כותבים: ״חג החנוכה נחוג לזכר הצלחת המאבק נגד ייוון — הלניזאציה — בכוח. חג החנוכה הוא סמל ההיטהרות של עמנו ושל ארץ-ישראל. הוא מהווה את תקוותנו לתקומתנו הלאומית. הנה החג הזה יקר במיוחד לנו החיים בארץ שם אסורה עלינו הלשון העברית, שפת המכבים. מי יתן כי אור החנוכה יהיה לנו שליח של רצון טוב לכל הגויים ואות לתקומתו של בית ישראל.״ 

אדוני היושב-ראש, מי שהיה בברית-המועצות, מי שיודע את המשטר שם, מי שהתנסה מה היא המשטרה החשאית הסובייטית, מה הם בתי-כלא ומחנות-ריכוז בארץ האדירה ההיא — יודע כי דרושה גבורה נפשית ממדרגה עליונה כדי לכתוב דברים כאלה לנשיא מדינת ישראל ולבקש לפרסמם בחתימותיהם של המחברים. אשרינו שזכינו לאחים כאלה בימים אלה בברית-המועצות. אנחנו מתגאים בהם, אנחנו נישא את שמותיהם בגאווה ומעל לכול — את הדברים הקצרים, הפשוטים, הנלבבים, דברי אמונה בישראל, צור ישראל וגואלו, בגבורה של החשמונאים, בארץ-ישראל ובעתידנו, 

אבל זו גם קריאה אלינו: אל תשקטו ואל תנוחו. הפעילו את דעת-הקהל שנרדמה, כפי שכתב אלמארק וכפי שהסיק מתרדמתה הפקיד הסובייטי הגבוה את מסקנתו המסוכנת; הפעילו את כולם, את היהודים ברחבי תבל ואת בעלי הרצון הטוב בכל העמים, את כל בני-החורין, באירופה ובשתי האמריקות ובכל מקום בעולם שאליו יכולה קריאתנו להגיע. למעלה מ-3 מיליון יהודים, והם דורשי-ציון וחולמי-ציון, וכפי שאנחנו רואים — לוחמי-ציון — נושיט להם יד, ניתן להם את לבנו, נעשה למענם. עמנו, בעיקר בדור הזה, מנוסה בסכנה שאין איומה ממנה; האדישות, האדישות כלפי רמיסת זכות, כלפי התעללות, כלפי רדיפות. אבל בימינו גם העולם קיבל את ההנחה שכל התופעות האלה אינן עוד מה שהיה מכונה במאה ה-19 בדיפלומאטיה ״בעיית מיעוט״. בימינו מוכרת הזכות, החובה, להתערב, לתבוע שינוי, לפעול, להציל. עלינו להשתמש בזכות הזאת, עלינו לקיים חובה זו. 

משום כך, אדוני היושב-ראש, עם סיום חנוכת ההזדהות עם היהודים בברית-המועצות אני מציע, על- פי הצעתה של חברת-הכנסת גאולה כהן והנמקתה רבת- הרושם, כי הכנסת תחליט לקיים דיון על בעיה מוסרית אדירה זו, ונתפלל כולנו שנזכה, בעזרת-השם, במהרה בימינו לגאולתם של אחינו בברית-המועצות.