הישיבה הארבעים ושלוש של הכנסת הראשונה-דיון

מדיניות החוץ שלנו, כפי שהיא עוצבה על ידי הממשלה ומתנהלת ע״י מר שרת, אינה משרתת את מטרות האומה. היא  תנדנדת בין טלטולי האימפרסיוניזם, היא עומדת על כרעי דילטאנטיזם ומאידך כפותה לשיגרה, היא צמודה לאשליות ומביאה תוצאות חמורות ביותר המתגלות בכל שטחי חיינו, גם הפנימיים, גם הבטחוניים וגם הכלכליים, אני יודע הנחות אלו חמורות הן וחובה עלי להוכיחן.

אוכיחן.

יום אחד מתבשרים אנחנו, כי אין לטעון בשום פנים ואופן להקמת מדינה ערבית נפרדת בחלק המערבי של ארץ ישראל והנימוקים עם המבשרים. אם נדרוש או אם נסכים שתקום מדינה ערבית נפרדת בחלק המזרחי של ארץ ישראל המערבית, הרי ניתן פתח לדרישות הרוויזיה של הגבולות הקיימים, המלאכותיים אך המורחבים מבחינת ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1941. כי הרי בניגוד להחלטה ההיא, כתוצאה מן המלחמה הוכללו במדינת ישראל בין השאר יפו, למשל, שבזמנו לא רצו להכלילה בשטח מדינתנו, ואף סייעו במישרין למחיקתה ממפת החלוקה לפי החלטת או״מ. והנה יפו נכללה, נכללו רמלה ולוד, ואם נבוא לדרוש את הקמת המדינה הערבית הנפרדת או אף נסכים להקמת המדינה, ניתן פתח לדרישות הרוויזיה. נימוקים רציניים מאד. בבוקר לא עבות אנחנו מתעוררים וקוראים בכל העתונות, כי נציגה של ממשלת ישראל בלוזאן הודיע במפורש, כי אנחנו, כלומר מדינת-ישראל, עומדים על החלטת האו״מ מיום 29 בנובמבר 1947 ומחייבים ודורשים את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת בארץ-ישראל המערבית.

יום אחד נתבשרנו — וקיבלנו את הבשורה הזאת בשמחה רבה — שלא נחתום על שום הסכם לא של שלום ואפילו לא של שביתת-נשק עם סוריה, באם סוריה לא תוציא לחלוטין את צבא הפלישה שלה מגבול ארץ-ישראל. הבשורה היתה כפולה ומכופלת , קודם כל שמענו הודעה אמיצה מאד על דרישה, זו הפעם הראשונה, לסילוק מוחלט של צבא פלישה מאדמת ישראל. שנית, שמענו בפעם הראשונה אחרי למעלה משנה, את המונח הנשכח והולך — ארץ-ישראל. בינתיים אירע משהו. והנה אנו שומעים — הדבר הזה פורסם ברבים — כי המתווך בפועל מוסיף לתווך מעבר לים...

הוא הביא הצעה חדשה שאמנם יש בה, באורח חלקי אם לא לחלוטין, הצעה להוציא את הצבא הסורי מגבולות ארץ- ישראל. אבל יש בה תוספת הצעה שאינה עולה בד-בבד עם ההבטחה ההיא. אנו יודעים שנציגי ישראל הולכים לקראת מו״מ זה על בסיס ההצעה הזאת, שיש בה שינוי רדיקאלי מאד מבחינת ההבטחה הקודמת — הוצאת צבא הפלישה הסורי ללא כל תמורה שהיא מצדנו. ביחס לכל העובדות הללו לא הוכנס כל גורם בינלאומי ולאומי חדש ואף על פי כן — שיקולים בעד ושיקולים נגד. אם כן אין לך ברירה אלא לקבל הנחה שניה והיא, שהשיקולים לא היו מספיקים. אין כאן, איפוא, אמפיריזם מדיני , זוהי אותה תופעה אשר גדול המדינאים העבריים בדורנו, זאב ז׳בוטינסקי, קרא לה אימפרסיוניזם ואשר עליה עד היום הזה בנויה מדיניות החוץ הרשמית.

מישהו הניח, שעל ידי הצגת הדרישה הזאת הוא יכריח את מדינות האויב לשבת אתנו ליד שולחן הדיונים, ולכרות אתנו חוזי שלום, וטעות היתה בידו, שיחות שלום אינן תלויות בבעיה של החזרת פליטים. השלום אינו תלוי בכריתת חוזה שלום. שלום בינינו ובין מדינות ערב תלוי בעיקר, ואולי אך ורק ביחסי הכוחות הצבאיים, המשקיים, טריטוריאליים והאסטרטגיים שיוצבו בינינו לבינם. והנה בבוקר לא עבות אנו קוראים, כי ממשלת ישראל הסכימה לקבל את רצועת החוף עזה-רפיח על האוכלוסיה הערבית הקיימת שם : כל האוכלוסיה שהיתה שם בטרם התחילה הפלישה לארצנו וכן הפליטים שנוספו לחלק זה של מולדתנו. אינני רוצה להיכנס לבעיה כשלעצמה. טענתי היא, שתוך השיגרה והאשליה כאחת נפלה הממשלה העברית הקיימת בתוך פח יוקש שמישהו כנראה טמן לרגליה. זאת לא היתה הצעה של שום מדינה ערבית, זו לא היתה הצעה של מצרים המקיימת את צבא הפלישה שלה ברצועת עזה-רפיח. זאת לא היתה הצעה של שום מדינה אחרת — זאת היתה הצעתו של מר אתרידג׳, החבר האמריקאי בוועדה המפשרת, ומיד ניתנה תשובה חיובית. וניצבת השאלה — ונדמה לי שהשאלה הזאת כבר הוצגה — אם אנחנו הסכמנו לקבל עם רצועת החוף עזה-רפיח קרוב ל-200.000 ערבים, רובם ככולם פליטים, מבלי שנגיע להסכם שלום עם מדינות-ערב כולן, — הרי ויתרנו מראש על אותה דרישה שיגרתית שהצגנו במשך כל כך הרבה חדשים. הרי זו היא גם שאלה שכל איש יכול להציג לנו: הכנה היתה דרישתכם הקודמת ? אתם אינכם קושרים ביחס למדינות אחרות את החזרת הפליטים בהחזרת השלום ; אתם מסכימים לקבל מספר ניכר מאד של פליטי ערב גם ממקומות אחרים בשטח מרינת-ישראל, בה בשעה שחוזי השלום עדיין לא נחתמו. זאת היתה הקללה כשיגרה ובאשליה גם יחד. בקשר לגבולות ובקשר לשאלה של הפליטים נדחפנו למצב של דפנסיווה. אנחנו, שהותקפנו בנחשולי דמים, נמצאים היום בדפנסיווה פוליטית ועלינו להבהיר לבעלי הפצצה האטומית, וכן לאנשים המחפשים את בטחונם, — והדבר נוגע לכל המעצמות, הן במערב והן במזרח, — מאות אלפי מילין מעבר לגבולותיהן הטבעיים, כי קיומו של גבול בתוך ארץ-ישראל המערבית הוא מינימום של בטחון, ואין לנו כל ״כוונות זדון״ חס וחלילה לעבור את הגבול המלאכותי הזה למען השגת הבטחון. עלינו להבהיר לאותן המדינות שאנו הומאניטאריים מאד, ואנו מסתכלים בעין יפה על פתרון בעיית הפליטים וכו׳. כך נדחפנו לדפנסיווה ולא היה צורך בכך. אנחנו יכולנו לקשור את הפתרון של  בעיית פליטי ערב — ובדרך הנאותה — עם דרישה נגדית ברורה מאד. אנחנו יכלנו את הבעיה הראשונה לקשור עם מתן פיצויי-מלחמה מלאים. אי-אפשר לנו לתרום תרומה כלשהי לפתרון בעיית פליטי ערב שיצאו את הארץ הזאת, כפי שתיאר שרהחוץ, אלא אם כן יוחזר לעם ישראל כל מה שנלקח ממנו, בתורת פיצויי-מלחמה לגיטימיים על ההתקפה הדרונית שנערכה עליו. מאידך גיסא, אין שלום בלי הוצאת צבאות הפלישה. זה צריך להיות ברור לכל בר-בי-רב. במערכת היחסים עם מדינות-ערב ועם ארצות אחרות, ניצבת לפנינו בעיקר השאלה של עבר-הירדן מזרחה, או כפי שבמסמך בינלאומי רשמי הסכמנו לקרוא לה ״הממלכה ההאשימית הירדנית״. זאת אינה שאלד. חדשה. עבר-הירדן מזרחה היוותה ונשארת לעולמי-עד חלק בלתי נפרד של המולדת העברית. לא רק מימים ימימה, אלא גם בדורנו אנו, הוכרה עבר-הירדן כחלק של המולדת העברית, במסמך בינלאומי רשמי שנתקבל בקונסטלאציה בינלאומית מסויימת... ההתפתחות היא אפיינית ביותר. אני רוצה להזכיר שלמעשה לא קיים עדיין שום מסמך רשמי, שלפיו גוף עברי מוסמך כלשהו הכיר בכריתתו של עבר-הירדן מגוף מולדתנו. זאת לזכרון. ההתפתחות הזאת היא אפיינית, אם נביא בחשבון את המאורעות הפוליטיים שאירעו לאחרונה בארצנו. הנה כי כן חתמנו לאחרונה על חוזה לשביתת נשק עם הממלכה ההאשימית העבר-ירדנית. הסעיף העיקרי בחוזה זה, שאנו, מדינת ישראל, הסכמנו, שבמקום צבא-הפלישה העיראקי יימצא בחלק המזרחי של ארץ-ישראל המערבית צבא-הפלישה ההאשימי-הירדני. אני מבקש לזכור את העובדה הזאת. כתוב במסמך המקורי, שהוסכם על ידי כל הצדדים, גם על-ידי ממשלתנו, כי יתקיימו חילופי משמרות בין עיראק ועבר-הירדן במשולש. ועתה אבקש לזכור את סעיף קטן (2) לסעיף 1 של הנספח לחוזר הברית בין מלך בריטניה ובין שליטה של הממלכה ההאשימית-הירדנית. אם ירשה היו״ר, ואם לא יתנגד הבית, אקריא את הסעיף הזה כלשונו. הוא אפייני ביותר במקורו. הוא יהיה עוד יותר אפייני אם נשווה אותו עם הסעיף של ההסכם הקודם.

(ב) ״במקרה שאחד מן הצדדים יהיה מעורב במלחמה או בסכנה של פעולות איבה נגדו, יפנה כל אחד מן הצדדים לשני ויזמין אותו להביא לטריטוריה שלו, או לטריטוריה הנמצאת תחת פיקוחו (שיפוטו), את הכוחות הדרושים מכל סוגי הנשק״, כדאי להשוות את הסעיף הזה האומר, כי כל צו החותם על ההסכם, אם יהיה מעורב במלחמה או יעמוד

תחת איום של פעולות איבה, יקרא מיד לצד השני לשלוח לשטח שלו או לשטח הנמצא תחת שיפוטו, כוחות מספיקים על כל סוגיהם. כדאי להשוות את הסעיף הזה עם הסעיף הנמצא בהסכם הקודם האומר, כי אם צד אחד יימצא במצב של מלחמה, כתוצאה של התקפת צד שלישי, יינקטו כל האמצעים לבוא לעזרת הצד הנתקף. החוזה הזה נחתם ב-15 במארס 1948, חדשים ספורים לפני שהחלה הפלישה לארצנו, ובה נאמר דבר שלא נאמר בהסכם הקודם. לא דובר על שטח של עבר- הירדן, דובר גם על שטח של ״קונטרול״ הנמצא תחת שיפוטו של עבר-הירדן. פה לא נאמר, שאם יימצא הצד הנתקף במלחמה כתוצאה מהתקפת צד שלישי, נאמר : גם אם יימצא תחת איום פעולות איבה. ועל כן אני מוסיף ומדגיש* המדובר הוא לא רק בעבר-הירדן מזרחה, אלא בכל השטח הנמצא תחת שיפוטו של מלך עבדאללה, ואתם, מנהלי מדיניות-החוץ, חתמתם רק לפני זמן-מה הסכם עם אותה הממלכה ההאשמית-הירדנית, אשר לפיו בהסכמתכם נמסר לה שטח ניכר מאד של א״י המערבית. רבותי, נשאלת השאלה - יש כאן שתי אפשרויות ושלישית אין — או שחתמתם על ההסכם ההוא וידעתם על תוכן סעיף קטן (ב) לסעיף 1 של הנספח להסכם בין בריטניה ועבר-הירדן, ואז ביודעים ובמו-ידיכם שיעבדתם חלק נוסף של המולדת, חלק של א״י המערבית בידי בריטניה, בידי האויב של ארצנו ושל עמנו, החורש עד יום זה מזימות להכחידנו ולהפוך אותנו לעבדים.

והאפשרות השניה היא, שלא קראתם, או לא ידעתם, או לא זכרתם — והרי זה המקרה הטוב ביותר והקל ביותר - משמע שמתוך דילטאנטיזם, מתוך התעלמות ממסמכים בינלאומיים ברורים לחלוטין, נתתם גושפנקה לגיטימית לחוזה זה. על כן סבורני, שיהיה זר. צו השעה אם נייעץ לממשלת ישראל לנסות לתקן את המעוות, שהיא במו ידיה ביודעים או בלא יודעים גרמה לו. אנחנו מציעים, שממשלת ישראל תכריז כי אין היא מכירה בהסכם השעבוד בין בריטאניה ובין הממלכה ההאשמית הירדנית. אנחנו מציעים שממשלת ישראל תודיע, שהסכם זה הוא בלתי-חוקי; אין לו כל יסוד, לא לגטימי ולא מוסרי. ההכרזה הזאת אינה בלי דוגמות ובלי תקדימים. מעצמות, שהיו אלפי מילין מרוחקות ממקום מסויים על פני כדור הארץ, לא הכירו בהסכמים מסויימים בין מעצמה אחרת לבין מדינה קטנה אחרת, אם ההסכם הזה למעשה הפך את מדינה הקטנה לוואסאל של המעצמה המחתימה אותה על ההסכם, ואילו כאן המדובר הוא בשטח של מולדתנו. אני יודע שמישהו מן ״הריאליסטים״ שיבוא אחרי יגיד: הכרזה, מה ערך להכרזה, שוב דקלאראציה. ובכן רבותי, ״הריאליסטים״, בטרם אתם באים לטעון לדקלאראציה ולדקלאמאציה, אבקש אתכם להיזכר — ותהיה דעתכם הסובייקטיבית איזו שתהיה — במאורעות היסטוריים מסויימים שאירעו בארצנו. אני חושב שישנם עדים למאורעות אלו, ואולי העד העיקרי הוא ארנסט בווין. אני סובר, שהוא האחרון שטען, כי אנחנו הננו אנשי הדקלאראציה והדקלאמאציה, אני סובר שהוא יסביר לכם, שבאזניו דקלמנו שיר אחד — את שיר השירים של מלחמת השחרור הממשית מאד, שאינו דקלאראטיבי לגמרי.

לא כל הכרזה מדינית היא דקלאמאציה. ישנן הכרזות שהן אקטים מדיניים. עד היום ברית-המועצות לא הכירה בעבר-הירדן והתנגדה להכניסה לארגון האומות המאוחדות. אני יודע שאם נכריז על אי-הכרה בהסכם השעבוד, הוא לא יתבטל על ידי כך. ברית-המועצות, וגם ארצות-הברית במשך שנתיים, לא הכירו בעבר-הירדן כממלכה נפרדת, ואם ארצות הברית הכירו לפני חדשיים באותה ממלכה — אי-אפשר לפטור את מדיניות החוץ שלנו מחלק בחטא הזה

(מ. וילנר: באמריקה אתה לא פוגע ולא בלחץ סלה! למה אינך מזכיר את אמריקה? למה אתה מגן על אמריקה?) אינני רוצה לגזול ממך את נאומך.

(מ. וילנר: אל תדבר להגנת אמריקה, כאשר היא דורשת מאתנו ויתורים טריטוריאליים! כל הדיבורים האלה הם דמאגוגיה, כאשר אתה מתעלם מן הלחץ האמריקאי!).

גם אז לא בוטל ההסכם הזה וגם אם לא תבוא הצהרה מצדנו — לא תבטלוהו. אבל יהיר. זה צעד פוליטי ראשון למניעת הכרה עברית בגזל הבריטי במזרח התיכון, בשעבוד מולדתנו ושעבוד עמים. זה יתן לנו תוקף מוסרי לדבר בשם החופש והעצמאות. ישנן נקודות-אחיזה רבות ביותר, כדי להביא את הגישה הזאת ואת האקט המדיני הזה גם לפני עמים אחרים. ביחוד כשאיננו מבודדים ! אמרתי וחזרתי, ואני שוב חוזר : היתה תקופה שגם אמריקה לא היתה מעוניינת בהקמת הממלכה הזאת, לא בגלל אהבת מרדכי, אלא בגלל זה שבימים ההם, האינטרס האמריקאי במזרח התיכון הסתמך בעיקר על הממלכה הסעודית. ישנם ניגודי אינטרסים רבים, ואני מרשה, למי שירצה, לקרוא לזה ״ניגודי אינטרסים אימפריאליסטיים״ בין ארצות-הברית לבין אנגליה במזרח התיכון. גם היום אפשר עוד לשנות את פני הדברים, ביחוד שברית-המועצות איננה מעוניינת בקיומה של המדינה הפיאודאלית הזאת, שעליה נבנה כל הסדר הבריטי במזרח התיכון — וגם לא צרפת. בין צרפת לבינינו — אינני מדבר על ממשלות אלא על עמים ומדינות ועל קונסטלאציה בינלאומית — ישנו שיתוף אינטרסים. הליגה הערבית, שהוקמה על-ידי אנגליה, לא היתה מופנית רק נגדנו ורק נגד רוסיה הסובייטית , היא היתה מופנית גם נגד צרפת.

כבוד היושב ראש, בית נעלה! אמרתי בראשית דברי, כי מדיניות-החוץ הרשמית שלנו איננה משרתת את מטרות האומה, על כן עלי להסביר — מטרות אלו מה הן. כולנו נסכים שהן פשוטות מאד. אם נרצה לא להתעלם משתי אמיתות פשוטות מאד. יש אמת פשוטה אחת — מולדתנו לא שוחררה : רק חלק קטן ביותר ממנה שוחרר ונמצא תחת שלטון עברי ריבוני. יש אמת שניה פשוטה — עמנו לא נגאל ; רק אחוז קטן ביותר ממנו חזר לחלק המשוחרר של המולדת. אלה הן שתי מטרות היסוד שאותן חייבת כל מדיניות-חוץ ישראלית נאמנה לעם — לשרת. ואם נקבל את שתי המטרות הללו כיסוד, יהיה ברור לנו לחלוטין, שלא נוכל לכרות חוזה שלום עם מדינות פול שות, כל עוד צבאותיהן עומדים בנחלתנו, על סף ביתנו,

יהיה ברור לנו, שעלינו לעמוד נגד כל לחץ מכל צד שהוא, גם מצד ארצות הברית, הרוצה לקעקע את יסודות הבטחון של מדינתנו ואת האפשרות לשחרר את המולדת; יהיה ברור לנו כיצד לנהוג , לא מתוך נייטראליות פאסיווית, לא מתוך נייטראליות שלילית בין חלקי העולם הגדולים. שווייצאריה יכולה להיות נייטראלית, היא באה על סיפוקה. אנחנו — איננו יכולים להרשות לעצמנו את מותרות הנייטראליות הפאסיווית, לנו יש מטרות ברורות מאד. אין זד. ענין רק לשימוש בנשק, כפי שמנסים לטעון, זה קודם כל ענין של מדיניות-חוץ נבונה, של רתימת אינטרסים שונים בזמנים שונים ובמקומות שונים למען השגת המטרות הללו. השיטה הזאת נוגדת לשיגרה, נוגדת לדילטאנטיות, נוגדת את האימפרסיוניזם, היא אשר יכולה להביא לנו את השגת מטרתנו עוד בדורנו, כאשר אני מדבר על מטרות האומה הללו, אינני יכול שלא להזכיר דברים ששמענו מפי ראש-הממשלה. שחרור המולדת אינו עוד פאנטאסיה גם לדידכם. ממקום זה אמר ראש-הממשלה של מדינת-ישראל, העומד בראש ממשלה שאתם הרכבתם אותה, כי בתקופת הקרבות יכולנו לשחרר את כל ארץ-ישראל המערבית, במקום אחר הרחיק לכת ודיבר אפילו על כיבושו של עבר-הירדן מזרחה. יכולנו ולא עשינו זאת, לא מפני שמישהו מבחוץ מנע מאתנו. לא מפני שכוחנו לא הספיק, לא מפני שהקרבתנו, הקרבת הנוער העברי לא הספיקה, אלא בגלל שיקול-דעת, כביכול. מה היינו עושים לו היינו משחררים את כל המולדת ? שאל מר בן-גוריון. הן הערבים היו רוב ואנחנו מיעוט, והם היו מכתירים את הממשלה בארץ-ישראל, רחמנא ליצלן. אז לא בן-גוריון היה ראש-הממשלה כי אם עבדול האדי היה ראש-הממשלה. זה היה ההסבר, לא היה אחר. וההסבר עצמו איננו כל כך חשוב, הוא כמובן מבוסס על אימפורסיוניזם, דילטאנטיזם ואשליה עצמית. אנחנו — מיעוט בארץ-ישראל ? אם נקבל את ההנחה הזאת, הרי חלקים רבים של מדינת-ישראל אסור היה להכלילם בתוך שטחה, משום שהיינו בהם מיעוט. הסבר זה שהושמע לא בוועדה אלא בפני עם ועדה בישיבה גלויה של הכנסת, מישהו, אולי מתוך חוסר שיקול, כרת את הענף, עליו ביססנו במשך כל שנות דורנו, ועליו ביססו אבות אבותינו בשנות גלותם ושעבודם את כל זיקתם למולדת. אבל ההסבר איננו חשוב. חשוב העיקרון. ראש-הממשלה ושר-הבטחון אמר: יכולנו לשחרר את המולדת כולה. ובגלל חוסר שיקול ובגלל טעות בחשבון אריתמטי החמצנו את ההזדמנות ההיסטורית. גבולותינו קוראים: שלום, שלום ואין שלום, אין סימן של שלום. דרך המלך האחרונה לירושלים משובשת עקב צליפת כמה פורעים ערבים מכמה רובים. כך גם דרך-מלך אחרת עומדת בסכנה מתמדת. שפיכות-דמים איומות עוד נכונו לנו. זוהי עובדה היסטורית. זו איננה טעות טאקטית, זה אינו משגה אסטראטגי. זהו פשע היסטורי! ועלינו לדרוש מאת מנהלי מדיניות-החוץ לתת את הדין על כל הכשלון, שהם המיטו על עמנו. ממשלה כזו, במשך זמן קצר כל-כך ואחרי כל הבטחותיה הביאה לכשלונות כאלה — אינה יכולה לשרת את האומה במדיניות-החוץ שלה, אלא על ידי התפטרות.