הודעת הממשלה על המצב המדיני – הישיבה הארבע–עשרה של הכנסת העשירית יום שני, ה' בחשוון התשמ"ב, 2 בנובמבר 1981
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הירצחו של הנשיא סאדאת זעזע לא רק את העם המצרי אלא גם עמים רבים, קרובים ורחוקים. אלה אשר הפנו את נשקם נגד נשיא ארצם, קלעו והרגוהו, לא עשו זאת משום שהוא ביקר לפני כארבע שנים בירושלים, או מחמת פגישותיו עם חברי ואתי באיסמעיליה, בקמפ–דייוויד, בוושינגטון, בקהיר, באל–עריש, בבאר–שבע, באלכסנדריה, בחיפה, באסואן, באופירה, ושוב בפגישה האחרונה בינינו – באלכסנדריה; או משום שהוא חתם עמדי ועם הנשיא קרטר על הסכמי קמפ–דייוויד ועל חוזה השלום המצרי–הישראלי. הם ביצעו את הפשע הנורא משום שכחברי הארגון החשאי האיסלמי, אנשים אשר כאילו באו מכוכב לכת אחר, האמינו כי הוא סטה מדרך האיסלם הנראית בעיניהם כאמיתית, ומשום כך בן–מוות הינהו, ואילו הם, לאחר ביצוע זממם, יעלו לגן–עדן וייהנו מטוב דמיוני, הקיים, או שאיננו קיים, בעולם ההוא.
העם בישראל היה שותף לאבלו של העם המצרי. היינו בלבותינו עם המשפחה השכולה ועם כל בני העם המצרי ביגונם על אובדן אביהם ונשיאם. והנני שב ושולח מעל במת הכנסת, אשר עליה ניצב בנובמבר 1977 הנשיא סאדאת, את רגשי השתתפותנו העמוקה לכל המתאבלים על מותו, על הירצחו בידי זדים.
העם המצרי בחר בנשיאו החדש, הלוא הוא סגן הנשיא חוסני מוברק. אנו מברכים אותו לבחירתו לתפקיד הרם ומאחלים לו הצלחה בתפקידו רב–האחריות הזה. יכולני לומר, כי בהיותי יחד עם עמיתי בקהיר, קיימתי שיחה טובה עם הנשיא מוברק, אשר תמציתה, תוך הושטת–יד איש לרעהו: "השלום בינינו – לתמיד".
לאחר המאורע המזעזע בקהיר אין שום צורך מדיני או אסמכתה משפטית בין–לאומית לדרוש מאת הנשיא מוברק ומאת הנשיא רייגן, אשר נבחר במקומו של מר קרטר, לחדש, בשם ארצותיהם, את החתימות על הסכמי קמפ–דייוויד או על חוזה השלום בין מצרים ובין ישראל.
אדוני היושב–ראש, חוזים בין–לאומיים נחתמים בידי נציגים מוסמכים של ארצות בשמן, ואם אחד הנציגים פוסק מלמלא את תפקידו הממלכתי, משום סיבה כלשהי – בחירות או מוות טבעי או התנקשות בחיים – כל ההתחייבויות הנובעות מן ההסכמים החתומים קיימות, נמשכות ומחייבות את כל הצדדים. זהו הכלל הגדול במשפט העמים ואסור – ממש אסור – להטיל בו אפילו צל של ספק, על–ידי דרישה חדשה לשוב ולאשר את החוזים.
אביא דוגמה מן המציאות הבין–לאומית שנוצרה במאה הקודמת ואינה קיימת בימינו: ב–29 באוקטובר 1888 נחתמה בקושטא אמנה החלה על תעלת סואץ. תוכנה ידוע, לא אחזור על סעיפיה. בימים אלה הם כולם חלים על מדינת ישראל כמו על כל מדינות הים. אך מי הם אלה שחתמו, לפני קרוב ל–100 שנה, על האמנה הזאת? – הלוא הן: צרפת, בריטניה, גרמניה, אוסטריה–הונגריה, איטליה, רוסיה, ספרד, טורקיה והולנד. לא רק השליטים נעלמו במשך הזמן מן הזירה; המשטרים התהפכו. גרמניה הקיסרית היתה לרפובליקה, והיום היא מחולקת לשתיים; איטליה היתה ממלכתית ותהי לרפובליקה; רוסיה היתה צארית ועתה היא קומוניסטית; ספרד היתה מלוכה ועתה היא רפובליקה דמוקרטית; טורקיה אינה נשלטת עוד על–ידי סולטן, שהיה גם הכליף, ואיבדה את קיסרותה האדירה; מדינה אחת נעלמה כליל מן המפה, הלוא היא אוסטרו–הונגריה.
על–אף כל התמורות הללו מוסיפה אמנת קושטא לחייב, ואיש אינו מעלה על דעתו לזמן ועידת שלושה, או חמישה, או תשעה, כדי לדון באישורה מחדש או לשם הכרזה כי היא מחייבת מכוח המשפט הבין–לאומי. כן כל שאר החוזים וההסכמים, וכמותם הסכמי קמפ–דייוויד וחוזה השלום המצרי–הישראלי, אשר שם קץ למצב המלחמה בין שתי הארצות, אותו מצב מלחמה אשר עליו הסתמכה בשעתה מצרים כדי להצדיק, על יסוד אחד הסעיפים של אמנת קושטא משנת 1888, את סגירתה של תעלת סואץ בפני אוניות מסחר, או אוניות מלחמה, הנושאות דגל ישראלי.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
ללא כל השוואה. אתה חתמת הסכם לחיסול זכותו של העם הערבי הפלשתינאי והסכם כזה יחלוף עם הרוח.
היו"ר מ' סבידור:
חבר הכנסת טובי, אני כבר ביקשתי בהזדמנויות קודמות – – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
מותר לי לקרוא קריאת ביניים.
היו"ר מ' סבידור:
זאת אינה קריאת ביניים, זאת צעקה. אני מבקש: הירגע.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אני נרגע, אבל מותר לקרוא קריאת ביניים ללא התרגשות.
ראש הממשלה מנחם בגין:
חוזה השלום בין מצרים לישראל קיים ומחייב ויוסיף לחייב את שני הצדדים. לו צד אחד, אדוני היושב–ראש, היה מפר אותו, הוא היה מזכה את הצד השני לנהוג כמוהו. ההדדיות במקרים אלה חלה באופן שווה לחלוטין על שני הצדדים – הדדיות בכיבוד ובהיפוכו. אנו רוצים לקבוע את הכרתנו, כי בכל הזמנים תקוים ההדדיות מן הסוג הראשון. על כך התחייב בפני הנשיא מוברק; על כך התחייבתי אני בפניו.
מאז המפגש האחרון בין הנשיא סאדאת לביני ועד הימים האחרונים עשו נציגי שתי המדינות רבות כדי להביא ליחסים תקינים, נורמליים, או – בשפתו של שר החוץ המצרי מר עלי – טבעיים. נחתמו הסכמים חשובים, מפורטים, ממשיים בתחומי התיירות והתקשורת. בהסכמים אחרים – הכול לפי חוזה השלום ונספחיו – נוסיף לדון.
אך יש חלק נוסף בהסכמי קמפ–דייוויד שעדיין לא הגיע לידי הגשמה, הלוא הוא הסכם הביצוע של האוטונומיה המלאה לתושבים הערבים של יהודה, שומרון וחבל עזה. מן הדין שגם חלק זה יוגשם אם אפשר בזמן הקרוב. לכן נתכנסו נציגי שתי הארצות והסכימו ביניהן כי יעשו ניסיון, בפגישה שתתקיים בעתיד הקרוב, בשבוע הבא, לטפל בעיקר מבחינת האוטונומיה. והעיקר הוא: בחירתה, הקמתה והפעלתה של רשות המינהל העצמי – המועצה המינהלית – כפי שהוסכם אחר דיונים ממושכים בקמפ–דייוויד.
כדי להשיג מטרה זו יש לפתור שלוש בעיות: 1. לקבוע את חוקת הבחירות הדמוקרטיות, החשאיות, השוות, הישירות והכלליות למועצה המינהלית; 2. להחליט על התפקידים של המועצה ומהותם; 3. להתאים, על–פי קריטריון ברור, את מספר חבריה של המועצה המינהלית למספר התפקידים המסורים לה.
אומנם יש עוד בעיות רבות, ואת כולן יש לפתור. ביניהן יש בעיות אשר ביחס אליהן כבר הסכמנו, או לפי ההערכה לא יהיה קשה להסכים לגביהן. ולא אכחד כי יש גם שאלות, אשר ביחס אליהן לא הושגה הסכמה, או לפי הנתונים לא יהיה קל להגיע אליה. אך נתחיל מן העיקר ונעשה מאמץ משותף כדי להשיג הסכם למען ביצועו המלא של החלק הנוסף של הסכמי קמפ–דייוויד, לרבות הוצאת הממשל הצבאי וכן הוצאת חלק מכוחותינו הצבאיים והצבתם מחדש של הכוחות הישראליים הנותרים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, באתרי ביטחון מפורטים. אנו נהיה מוכנים גם להציג את המפה של אתרי ביטחון. או–אז נתחיל לספור את חמש שנותיה של תקופת המעבר.
אנו סוברים כי זוהי דרך דיון יעילה; אנו מקווים כי בדרך זו נוכל להגיע להסכם.
אדוני היושב–ראש, מול הסכמי קמפ–דייוויד, המחייבים את כל המדינות החתומות עליהם, לאמור – ארצות–הברית של אמריקה, מצרים וישראל, העמידו מדינות מספר את מה שמכונה "היוזמה האירופית". נציגיהן של מדינות אלו התכנסו בוונציה זמן קצר אחר ועידת המחבלים בדמשק והחליטו, כי יש לדון על הקמת מדינה פלשתינית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. אנו שמחים לציין, כי ארצות–הברית שללה תוכנית זו ללא סייג בעצם הימים האלה, ואילו נשיא צרפת החדש, מר מיטרן, מסתייג ממנה הסתייגות יסודית. אנחנו רוצים להודיע, כי החלטת ונציה אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. אנו דוחים אותה מכול וכול. יכול לורד קרינגטון להתרוצץ מארץ ערבית אחת לרעותה ולהבטיח להן כי "אירופה", לפי לשונו, תתמוך בהקמת מדינה פלשתינית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה – דבר לא יצא מכל הבטחותיו. הוא כנראה שכח – אולי מתוך אטביזם אימפריאלי – כי בלי הסכמת ישראל לא יקום שום הסכם במזרח התיכון. צודקת האמרה, שלפיה ישראל היא אומנם מדינה קטנה, אך היא 50% מכל הסכם בין עמנו לבין העמים האחרים החיים במזרח התיכון. ואני חוזר: היוזמה האירופית והחלטת ונציה אין בהן כל ממש, כי ישראל דוחה אותן לחלוטין. הייתי מייעץ ללורד קרינגטון להוציא חלק ממרצו הרב למטרה צודקת יותר, אף מעשית יותר.
גם ערב הסעודית הגישה כנגד הסכמי קמפ–דייוויד, אשר היא אינה מכירה בהם – בלי ה"אייווקס" ועם ה"אייווקס" – שמונה סעיפים שלה והיא קוראת להם, יחד עם טועים או מוטעים אחרים, "תוכנית שלום". כדי להבין כי אין זו אלא התוכנית הערבית הישנה לנסות לחסל את מדינת ישראל, אומנם בשלבים, כדאי להביא בפני הכנסת ודעת הקהל שלנו ובעולם את המסמך הזה ככתבו וכלשונו:
א. נסיגה ישראלית מכל השטחים הערביים שנכבשו בשנת 1967, לרבות ירושלים הערבית; ב. סילוק ההתנחלויות שהקימה ישראל בשטחים שנכבשו בשנת 1967; ג. הבטחת חופש הפולחן הדתי לכל הדתות במקומות הקדושים; ד. הדגשת זכויות העם הפלשתיני ומתן פיצוי לכל מי שלא ירצה לשוב; ה. העמדת הגדה וחבל עזה לתקופת מעבר, תחת פיקוח האו"ם, לתקופה שלא תעלה על חודשים מספר; ו. הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ובירתה – ירושלים; ז. הדגשת זכות מדינות האזור לחיות בשלום; ח. מתן ערבויות לביצוע העקרונות הנ"ל על–ידי האו"ם, או כמה מדינות החברות בו.
ויש עוד פסקה אופיינית לאמור: ביצוע ההסדר מחייב קיומם המוקדם של שלושה תנאים ריאליים והגיוניים: הפסקת התמיכה האמריקנית הבלתי–מוגבלת בישראל; שימת קץ ליהירות הישראלית; והכרה בכך שלא ניתן לפתור את הבעיה במזרח התיכון ללא פתרון הבעיה הפלשתינית.
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי, חברי הכנסת, עתה נבחן באזמל ההיגיון את הסעיפים העיקריים בתוכנית ההכחדה הסעודית:
א. נסיגה ישראלית לקווי ה–4 ביוני 1967. לוא תוכנית זו היתה מוגשמת, היינו שוב במרחק של שמונה מילים משפת הים. בניין הכנסת אף הוא היה בטווח האש של האויב. כך חיינו במשך 19 שנה ומנת חלקנו היתה שפיכת דמים מתמדת. אלפים נפצעו ונהרגו. אולי מישהו שכח את הקורבנות ההם; אנחנו לא שכחנו ולא נשכח. אבל יש הבדל בין התקופות. אז לא היו בידי המחבלים כלי הנשק ארוכי–הטווח הנמצאים היום בידיהם. במשך קרוב ל–15 השנים שחלפו, מאז מלחמת ששת הימים, נשתנו לחלוטין גם התנאים בארץ–ישראל. יש היום בידי המחבלים טילים עם טווח של 6.21 קילומטרים ותותחים למאותיהם, 130 מילימטר, סובייטיים חדישים, מצוינים, עם טווח של 27 קילומטרים. לא דרוש דמיון עשיר כדי לדעת מה היה גורלנו לוא היינו נוטשים את ערי יהודה ושומרון ואת גבעותיהם, וכל הנשק ארוך–הטווח הזה היה מוצב עליהן – והוא, כמובן, היה מוצב עליהן.
מסעיף א` נעבור לסעיף ו`, כי הא בהא תליא. אקרא אותו שנית: הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ובירתה – ירושלים. מה שאמרתי על הנסיגה לקווי ה–4 ביוני 1967 חל, כמובן, על סעיף ו`. לא שלום היה בא ממנו אלא שפיכות דמים מתמדת, כי כך מבטיחים המחבלים בצ`רטר שלהם ובכל ועידותיהם, מאז הוא נתקבל, ובכל החלטותיהם. וירושלים – עליה אומר משפט אחד בלבד: דבר לא יועיל לאויבינו ולעוזריהם. אפילו מיליארדים של פטרו–דולרים לא יעמדו להם. ירושלים אחת היא, בירת ישראל הנצחית, לא תחולק עוד לעולמים; כולה בריבונות ישראל – לדורי דורות.
הרוב המכריע של הכנסת, ללא הבדל סיעה, תומך בעמדה הזאת.
לסעיף ב`: ההתנחלות היהודית בארץ–ישראל היא לא רק זכותנו, שאינה ניתנת לערעור – היא חלק בלתי נפרד של ביטחוננו הלאומי. כל דרישה לסלקה או להפסיקה נדחתה ותידחה.
אופייני הוא, אדוני היושב–ראש, ניסוח סעיף ז`: יש כאלה, לא רק באירופה אלא גם באמריקה, הטוענים כי בסעיף זה נתנה ערב הסעודית "הכרה" בזכותה של מדינת ישראל לחיות בשלום. אם כן, מדוע אין ישראל מוזכרת בסעיף זה? אנו יודעים את הסיבה: יש מדינות שעדיין לא הכירו בעצם קיומה של מדינת ישראל. הן קוראות לנו "הישות הציונית". יש להן אפוא מה שמכונה "הסתייגות נפשית". מדינות האזור, משמע, זולת הישות הציונית.
והנה, אם מדברים בימינו על הכרה שנתנה לנו ערב הסעודית, כביכול, לחיות בשלום, יש לקרוא משפטים מספר מתוך מאמר שפורסם בעיתון סעודי, בעצם הימים של הופעת היוזמה הסעודית והדיבור הריק מכל תוכן על ההכרה במדינת ישראל. העיתון הזה בא בטענות לנשיאים האמריקניים לשעבר, ג`רלד פורד וג`ימי קרטר, מדוע הם, שאחרי הלווייתו של סאדאת החלו לדבר על הכרה בארגון המחבלים, מדוע הם לא הכירו בו כשהיו נשיאים בבית הלבן ובייחוד, כותב העיתון, מר קרטר, אשר היה מאוהב בהסכמי קמפ–דייוויד. ואת המאמר הזה מסיים העיתון הסעודי במשפט: יש להכיר בישראלים, אבל בקבריהם.
יזכרו את הדברים האלה כל אלה אשר יודעים לקרוא. עליהם לדעת כי הם משחקים באש.
אבל נניח שהסעודים התכוונו גם לישראל, אם כי הם ממלאים פיהם מים עד היום הזה לגבי הפירוש הזה. אפשר לחסל בשלבים גם מדינה מוכרת, וזהו התוכן האמיתי של שמונת הסעיפים, לרבות הסעיף של הקמת מדינה פלשתינית, שתהיה ללא דיחוי בסיס סובייטי. איך הם החליטו שם, בוועידת דמשק? – חיזוק הברית האסטרטגית עם המדינות הסוציאליסטיות ובראשן ברית–המועצות. כל בר–בי–רב בימינו מבין את המשמעות האמיתית של מלים אלה, בפשטות: עבדות למוסקבה.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
ראש הממשלה מנחם בגין:
אבל עלי להזכיר, כי יש תוספת לשמונת הסעיפים הסעודיים, וכך היא הנוסחה: שימת קץ ל"יהירות הישראלית".
אדוני היושב–ראש, מדינת מדבר, פטרו–דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים, עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת השמימה, מדברת על יהירות, בעוד היא מנסה להכתיב לנו, לעם היהודי עתיק–היומין, את גבולותינו, בעוד היא מנסה לגזול מאתנו את בירתנו. אין להוסיף.
על תוכנית ההכחדה הסעודית, הקרויה "תוכנית שלום", שמענו דברים מדאיגים לא רק באירופה אלא גם באמריקה. לכן אנו מודיעים היום בכל הפשטות, ובטוחני שאני יכול להשמיע את הדברים האלה, שוב, על דעת הרוב המכריע של הכנסת, ללא הבדל סיעה והשקפה מדינית: שמונת הסעיפים האלה אינם יכולים לשמש בסיס כלשהו לדיון כלשהו. הם נדחים מא` עד ח`, ועד בכלל. אין גורם בעולם שאתו נהיה מוכנים לשוחח על תוכנית של הכחדת ישראל. הסכמי קמפ–דייוויד הם היחידים המחייבים. אותם קיימנו ונקיים, ואין זולתם.
כדי להסביר את ענייננו הצודק, גם את הלאו וגם את ההן שלנו – הלאו המוחלט ליוזמה האירופית ולתוכנית הסעודית וההן האמיתי להסכמי קמפ–דייוויד – רצוי שבעתיד הקרוב תצא משלחת פרלמנטרית, מורכבת מתומכי הממשלה וממתנגדיה, קודם כול לארצות–הברית אבל גם לארצות אחרות. אין במשלחת כזאת, שתבוא בדברים עם הממשלות ועם הפרלמנטים, שום דבר יוצא–דופן בעולם הדמוקרטי. ללחשים מוזרים, שהושמעו באחרונה מעבר לים, לא נשים לב. וודרו וילסון הכריז בימי מלחמת העולם הראשונה, כי היא מתנהלת כדי לעשות את העולם בטוח לדמוקרטיה. ודאי שמלחמת העולם השנייה התנהלה למען מטרה זו. אחד המובנים החשובים של דמוקרטיה הוא: קשר ישיר וויכוח חופשי בין עמים בני–חורין. ישראל נוהגת לפי כללים אלה.
אני זוכר פגישה של מזכיר המדינה, מר רוג`רס, עם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבה הייתי חבר. הוא שמע את תומכי הממשלה ואת מתנגדיה. הוא שמע את חבר הכנסת חזן אומר לו: "יושב לפני חבר הכנסת בגין. אנחנו חלוקים בכל העניינים, אבל בעניין זה – דחיית תוכניתך – מר רוג`רס, אנחנו שנינו מאוחדים." דברים אלה עשו רושם רב, כמובן, על מזכיר המדינה של ארצות–הברית. הוא, מר רוג`רס, עסק במה שנקרא בימים אלה "שתדלנות", או " לוביינג" בלעז, למען תוכניתו הנודעת. וכאשר הסנטור טאוור, יושב–ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנט, הציע לפני שבועות מספר לחבר הכנסת משה ארנס, יושב–ראש ועדת החוץ והביטחון שלנו, כי שתי הוועדות תקיימנה ישיבות משותפות, לא היה שום ספק בעינינו כי יש לקבל את ההצעה הזאת מייד, בהבנה ואפילו ברצון. אמריקה וישראל שייכות, ברוך השם, למדינות מסוג זה: פתוחות, דמוקרטיות, חופשיות. איש אל רעהו יכול לדבר, גם הממשלות וגם בתי–המחוקקים, להסביר, להשיב על שאלות, לנהל דיון חופשי.
אני מציע, אדוני היושב–ראש, כי מנהיגי הסיעות בכנסת, אנשי הקואליציה והאופוזיציה, ייפגשו השבוע ויקבעו את הרכב המשלחת הפרלמנטרית, והיא תעשה את מלאכתה בהצלחה, כפי שכולנו מקווים, ותביא ברכה לעמנו.
יורשה לי לומר דברים מספר על עסקת הנשק הכפולה, האמריקנית–הסעודית. חובתי לשוב ולציין כי היא יצרה סכנה חמורה לישראל בעתיד, ויהיה עלינו לעשות הכול כדי להתגבר עליה. נעשה ונתגבר. אבל גם זאת עלי לומר: צלילים צורמים נסתפחו אל מערכת התעמולה, שנמשכה חודשים רבים, נגד אלה ששללו את העסקה הזאת, אם מבחינת האינטרס האמריקני ואם מנקודת–הראות של ביטחונה של ישראל. אמנע מציטוטין. הדברים ידועים. אני מביע תקווה, כי הצלילים הצורמים האלה ייפסקו ותקוים הלכה למעשה הידידות בין אמריקה לישראל וגם תוגשמנה ההבטחות שנתן נשיא ארצות–הברית במכתבו מיום ה–28 באוקטובר 1981, שעות מספר לאחר ההצבעה בסנט.
אדוני היושב–ראש, יורשה לי לסיים את נאום הפתיחה של הדיון המדיני בעניין שאינו מדיני; הוא חברתי, גם כלכלי, ומעל לכול הוא מוסרי. החילונו בשיקומן של שכונות העוני. בפעולה נמצאות 69 שכונות, ששוקמו כבר בחלקן. ראיתי חלק מהן. אורו עיניי. לפני שבוע ביקרתי ביבנה. מאיר שטרית, חבר הכנסת וראש העיר, הראה לי שורה של בתים ואמר: "הנה יש בהם חמישה חדרים, וגרות בהם משפחות בנות עשר נפשות". הם עצמם, בני המשפחות הללו אומרים: "חיינו אחרים". אין פלא, להורים חדר, לכל ילד פינה משלו שבה הוא יכול ללמוד, בחוץ מדשאה – אווירה אחרת. נעלם הפשע, חיים חדשים.
אני מבקש להביע הכרה ותודה לידידי ולחברי יגאל ידין, סגן ראש הממשלה לשעבר, על מה שהוא עשה למען המפעל האנושי החשוב הזה. עתה ממונים עליו השר דוד לוי, סגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון, וסגן שר הבינוי משה קצב, שניהם ילידי מעברות. הם יודעים את נפשו של האדם הסובל. הם ישקמו.
על כולנו לעזור להם. זה מפעל לאומי במלוא משמעות המושג. יש עוד 80 שכונות שבהן הפעולה עדיין לא החלה. באופן שיטתי נכניס את כולן למסגרת הביצוע.
אני מבקש את עזרתכם, חברי הכנסת. בקשה זו מופנית לחברי כל הסיעות. עלינו להשיג למען מטרה זו סכום עתק. העם היהודי מוכן. התוכנית, הקרויה בתפוצות הגולה באנגלית: Renewal Project, הציתה את דמיונם. הם מנדבים למענה ברצון, אבל צריך לצאת לקראתם. הבה ונעשה יחדיו. מוכן אני להופיע באספות המיוחדות הללו יחד עם חבר הכנסת שמעון פרס, וכן שרים אחרים יופיעו יחד עם עמיתיהם מן האופוזיציה, ללמדכם כי בעניין זה של שיקום שכונות העוני, של הכנסת אור לחייהם של רבבות אזרחים השרויים עדיין באפלת עוני בלתי נסבל, אין הבדל בין קואליציה ובין אופוזיציה. יחד נעשה את המאמץ ונראה בפריו המבורך.
