הגבורה העילאית
זאבי המחתרתי, הלא הוא יצחק גוריון, ראוי לשבח מיוחד על אשר שב והעלה בספרו זה את פרשת הגבורה של הרוגי מלכות בדורנו. על גבורה זו ייאמר: כל המרבה לספר בה הריהו משובח.
וודאי, אם נשוב ונציג את השאלה: מי מילל גבורות ישראל, לא רק בימי קדם אלא בימינו, לא תהיה ברירה אלא להשאירה ללא תשובה. ולא מקרי הוא מספר הרבים, אשר בדרך כלל אינו טבעי לגבי מושג הגבורה. כפי שרבות היו המערכות בהן עמדו בני תקופת התקומה, כך שונות היו הגבורות שנתגלו בהן. מן הבילויים ועד חורשי תל חי; מעובדי האדמה החלוציים בסוף המאה הקודמת ועד החלוצים מייבשי ביצת העמק; מחיילי הגדודים שנוסדו על ידי זאב ז'בוטינסקי, ועד מגיני ירושלים ועד אסירי עכו הראשונים; מפעלה המהפכני של ניל"י ועד הפעולה המרדנית נגד המיפקד בהנהגתו של אבא אחימאיר; ממיבצעי הקרב של המחתרת המשחררת ועד לשדות הקרב של צבא ישראל – בכל אלה, ובכל מה שהיה קשור בהם, נתגלתה הגבורה העברית המחודשת.
אך בעוד אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ידענו מעין הגבורות הללו, בשאיפה ובהגשמה, בהעפלה ובעבודה, בסבל ובמלחמה, ללא יוצאת מן הכלל, הרי ברי לנו כי גבורת הגרדום מזהירה בייחודה, כי אין ערוך לגדולתה ואין שיעור לקדושתה. האמת הפשוטה והרוממה היא כי לאו כל חייל אמיץ-לב מסוגל לעמוד במבחן הימים השבועות והחודשים של שהייה בתא המוות המסתיימים בהליכה, בקומה זקופה ובעיניים פקוחות, אל חדר הרצפה הנופלת. תולדות עמים יודעות גם לספר על לוחמים שעמדו בכבוד במערכות קודמות, ואילו הציפייה הממושכת לקץ, והתקווה על אף הכל להינצל ממנו, התישו את כוחם הנפשי ושברו את רוחם, עד התכחשות לאידיאל אשר בשמו יצאו ללחום ולסבול.
לתהילתו הנצחית של עמנו יודגש כי הוא לא רק שב והוליד בנים המוכנים למסור את נפשם, גם במעלות הגרדום, למען חירותו; אלא שאפילו אחד מאלה אשר הגורל בחרם לעמוד במבחן מיוחד זה, לא ויתר על אמונתו למען הצלת חייו. עשרת הרוגי המלכות במולדת ושניים בארץ מצרים ידע דורנו; וכולם עמדו, עד נשימתם האחרונה עלי אדמות, בגבורת רוח שכמותה מעטות בתולדות העמים ועילאית הימנה לא הייתה, אף לא תיתכן.
הראשון בהם היה הבית"רי שלום טבצ'ניק, הלא הוא שלמה בן יוסף הגלילי, אשר השתא תימלאנה עשרים וחמש שנים להעלותו לגרדום על ידי השלטון הבריטי. אין ספק כי שלמה בן יוסף היה בבחינת עמוד אש שהלך לפני מחנה המתנדבים בעם. הוא היה, כפי שכתבנו בימי המרד, הראשון, אך לא היה האחרון. הוא, בצניעותו כובשת הלב, כתב, או חרת, על הקיר, בעקבות שיר השירים למרד של ראש בית"ר: למות או לכבוש את ההר – אני אמות, ואתם תכבשו. אך רבים אחריו עוד מתו, כמוהו, גם על הגרדום או על מפתנו, וגם כבשו כמוהו. כיבושם היה מכריע, גם אם נסתר. גיבורינו הקדושים, במותם, כבשו חיים, חרות וכבוד למען עמם. הם נתנו אם לאומה ואם למשעבדיה, אם לידיד ואם למשנא, את ההוכחה המכרעת כי אין לשבור, בשום אמצעי דיכוי, את רוח ההתנגדות העברית. בזכותם היא הייתה לבלתי-מנוצחת; בזכות אחיהם לנשק ולרוח הייתה למנצחת.
...קראו, בנים, בפסוקים אלה וידעתם את אשר לא לימדוכם רבותיכם בבתי הספר, לאמור כי לא ניתנה לנו, כהפתעה בלתי-נודעת או כמתנת חסד בין-לאומית, חרותנו; אלא היא נכבשה בדם מורדים, לוחמים וקדושים.
