בשלום שלכם אין אמת, באמת שלכם אין שלום

  בשלום שלכם אין אמת

 באמת שלכם אין שלום 

(מעריב, 11.3.1977)

 א.

בימי סטלין, אשר תמונתו התנוססה בקיבוצים של מפ"ם, לא היו "פורשים" בברית המועצות;  הם חוסלו. איש לא היה מעלה בדעתו, כי אחד מהם, המפורסם בהם, יחליף מכתבים גלויים עם נשיא ארצות הברית. אך אפילו בימים האפלים ההם של רודנות דמים היתה "אופוזיציה" ברוסיה הקומוניסטית. היא התבטאה בבדיחות עממיות.

סטלין, כידוע, הבדיל בין שני שלבים של הגשמת המרכסיזם-לניניזם – סוציאליזם וקומוניזם. שיא הטוב הגן-עדני יגיע בהגשמת השלב השני. כך הבטיח הקרמל. אבל העם העביר מפה לאוזן סיפור אופוזיציוני מובהק: "מה יהיה בהתגשם הקומוניזם?" שאלו הבריות. "לכל אזרח סובייטי יהיה מטוס משלו!" "מה תעשה, איבן איבנוביץ, במטוסך?" "אוה, פיוטר פטרוביץ, איזו שאלה? אשב בדירתי במוסקבה, רק אשמע ברדיו כי בייב מחלקים לחם, מייד אטוס שמה ואתייצב ראשון בתור..."

בדיחה שנייה אשר שמעתיה במו אוזניי ברוסיה הסטלינית, חלה על שני עיתוניה הגדולים של הטוטליטריות הקומוניסטית. אחד, כידוע, נקרא "פרוודה" (אמת), ביטאונהּ  של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית; ואחד – "איזווסטיה" (חדשות), המייצג את ממשלת ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות, המועצתיות. ברחבי המדינה האדירה היו האזרחים קורצים עין ואומרים: ב"פרוודה" אין חדשות; ב"איזווסטיה" אין אמת... מסתבר, כי שום רודנות, אפילו האכזרית ביותר, אינה מסוגלת לחסל לחלוטין אופוזיציה; באין לה ביטוי בפרלמנט חופשי, או בעיתונות בלתי תלויה, היא רוחשת בבדיחה.

אצלנו, ב"ה, יש אופוזיציה בבית הנבחרים, שכוחה הציבורי גדל והולך, והיא מסוגלת, באמונם של בוחרים בני חורין, להחליף שלטון מרע, חסר תבונה ואחריות, ולהקים, במקומו, ממשלה הוגנת, נאמנה, שתיטיב עם האומה. אבל נזכרתי באימרתם הנפוצה של קוראי העיתונות הסובייטית, כאשר ראתי, להבדיל, כי מפלגת העבודה החליטה למחוק מן המושג שלום אמת, אשר בו השתמשה עשר שנים תמימות, את המלה אמת. זו מחיקה שנעשתה אולי במידה של הסח-דעת, אך היא אופיינית. ברצינות אנו יכולים לומר, על יסוד לימוד וניסיון, למנהיגי המערך מפא"י-מפ"ם: בשלום שלכם אין אמת; באמת שלכם אין שלום.

ב.

בקלות דעת מדינית, אופיינית, שוב ירה מר רבין מן המותן בוועידתה של מפלגת המחניים. הוא הכריז מעל במתה, כי הודעתו האחרונה של סאדאת היא, "צעד ראשון, אמנם מעורפל, אבל בכיוון הנכון" (לכל הדעות, אם הצעד הוא מעורפל, איך אפשר לקבוע כי הוא בכיוון הנכון?) הודעה מהללת זו נרשמה מייד על ידי האורחים הסוציאליסטים מאירופה, שהם, רובם ככולם, פלסטינים קנאים; כמובן, היא הוברקה מייד לוושינגטון המצפה לביקור הראשון בסידרה... נבדוק, אפוא, מה אמר השליט המצרי, ומה הפליט לצורכי פנים חולפים ראש ממשלה, אשר מוחו – הקרוי אנליטי – אינו שולט בפיו או בעטו השאוּל...

באחרונה חוזר סאדאת ומודיע כמעט בכל כלי התקשורת העולמיים, כי ישראל, למען הסכם אי-לוחמות, חייבת לסגת עד קווי ה-4 ביוני 1967 ובשטחי ארץ ישראל, שיפונו על ידה, תקום מדינה פלסטינית. האויב הערמומי מוסיף, כי אותה מדינה אש"פית תהיה קשורה "קשר כלשהו", פדרטיבי, או קונפדרטיבי, עם ממלכת ירדן. לכך הוא משיג, בינתיים, את ההסכמה הכפולה, של חוסיין ועראפאת גם יחד. על הודעה משלבת כזו מברך ראש ממשלה בישראל, באומרו, כי הכיוון הוא נכון!

כל ראש ממשלה שאינו נטול תבונה ואחריות, היה מוקיע את דבריו של הרודן המצרי, כ"מיתקפת שלום" בנוסח נערצו, היטלר, משנות השלושים באירופה. ("אין לי עוד תביעות טריטוריאליות; אני מוכן לחתום על חוזה אי-התקפה.."). ראש ממשלה, בעל כושר ניתוח מזערי, היה מסביר, על-פי האמת, לדעת הקהל, כי סאדאת מציג תכנית שפירושה סיכון עצם קיומה של מדינת היהודים וניסיון לחסלה בשלבים. אבל האמת והכושר לראותה ולאומרה הם ממר רבין והלאה. הוא רוצה להופיע כמתון ועושה את האויב למתון.

אופיינית העובדה, כי גם לאחר שסאדאת הדגיש, מספר פעמים, כי בעיית הנסיגה של ישראל אל הקווים שקדמו למלחמת ששת הימים, אינה כלל נושא למשא ומתן (במקור הטלוויזיוני: Not negotiable. איש לא אמר עליו, באירופה או אפילו באמריקה, כי הוא קיצוני, כי הוא אף-שעל'ניק, נוקשה, קשוח. נהפוך הוא. הכל מוסיפים לשבחו, משני עברי האוקיינוס, כשליט נבון, רודף שלום, שואף הסדר, נושא המתינות במזרח התיכון.

אך כלום נתפלא על תגובות מעוותות אלו בדעת הקהל העולמית, אף הנאורה? מה כי נלין על שטוקהולם, או קופנהגן, על לונדון או וושינגטון, אם ראש ממשלת ישראל בשומעו, מקהיר, על נסיגה טוטלית והקמת מדינה פלשתינית בשומרון, יהודה ועזה "בקשר כלשהו" עם ירדן, אומר, כי זה הכיוון הוא הנכון?

ג.

נבדוק, אפוא, מהי האמת באותו כיוון אל השלום. ביחס לקווי ה-4 ביוני 1967, אינני צריך להוסיף על דבריו המפורסמים של מר אבא אבן, התומך במדיניותו של מר רבין, ובמועמדותו של מר פרס. הוא, שר החוץ לשעבר, אמר בקיצוניות מחרידה, כי בהביטו עיני רוחו, בקווים ההם, הוא רואה "קווי אושוויץ".

אך אין זה סוף פסוק. אפילו על פי תוכנית רוג'רס הנודעת. התוספת המיוחדת היא מדינה פלסטינית מערבה ודרומה לירדן. שר החוץ דהיום, מעלה, בכל דיון והזדמנות, את גירת התנדות למדינה השלישית בין הים ובין הירדן, אבל הוא עצמו תמיד מוסיף, שוב בקלות דעת מחרידה, כי, בלי פתרון הבעיה הפלשתינאית, לא ייכון השלום במזרח התיכון. ואיך פותרים את הבעיה? על כך משיבים סאדאת וחוסיין ואסד ועראפאת, כי יש להקים ביהודה, שומרון ועזה מדינה פלשתינית שתהיה קשורה פדרטיבית עם ירדן. ועל הודעה זו אומר ראש הממשלה, כי היא אמנם עדיין לא בהירה די צורכה, אבל פניה לכיוון נכון. מה נותר, אפוא, על פי המציאות הנוצרת, לא על פי מליצות מטעות, מן ההתנדות למדינה כזאת?