בנו תלוי הדבר
בנו תלוי הדבר
קטני אמנה וכסילים מצפים לדין-וחשבון של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ולהצהרת המדיניות החדשה. כדוגמת הכלואים בגיטאות, מוסיפים הללו להשלות את עצמם, שאולי יקרה נס ויעבור זעם ויבוא "הפתרון". הם אינם רואים, או אינם רוצים לראות, את ההסגר הטוטאלי, שהמשעבדים הבריטיים שמו סביב ארצנו; את ההסגר. המשתרע מחופי הארץ ועד לחופי איטליה ומישורי אירופה; את ההסגר, שתכליתו לנתק באופן סופי את העם מן הארץ, כדי להפוך אותנו לעבדים, הבונים כבישים איסטרטגיים לאדוניהם ומתכחשים, למען חיי שעה, לעמם ולעתידם הם גם אינם רואים כי בינתיים חלה מהפכה נפשית בקרב העם, שעבר פתאום את הגבול הפסיכולוגי, המפריד בין שעבוד לחרות. בעיני כל יהודי הפכו חוקי השלטון הבריטי לחוקי רצח ושליחי השלטון לתליינים, שידיהם דמים מלאו. וכל יהודי, או כמעט כל יהודי, ללא הבדל מוצא והשקפה, חש כיום בכל נימי נפשו, שהוא לא יוכל עוד לחיות תחת השלטון הבריטי. פשוט לא יוכל. ואם יוכרח, יתמרד; יפול ויוסיף להתמרד, עד רדתו. זהו הגבול. לאחר שחצינוהו, שוב לא תוכל מכסת עליה, זו או אחרת, לשרש את ההרגשה ההמונית או להשיבנו אחור.
לאסוננו, לא ניתן עדיין, אולי באשמת "המצפים", ביטוי מעשי להרגשת העם היזמה - מלבד אשר בשטח המלחמה הצבאית - נשארה בידי שלטון הדכוי. הוא אשר מתכונן לפזר את הסוכנות היהודית, או ליטול ממנה את ההכרה היורידית; הוא אשר הכניס שינויים בכל שטחי החיים, הבאים להוכיח, או הנועדים לסמל, כי ארץ זו איננה ארץ העברים. וכך הוא דוחק אותנו למצב של התגוננות מקוטעת, שבו הננו שוכחים את העיקר.
אנו מחוייבים לפרוץ את הטבעת. אנו מוכרחים ויכולים ליטול את היזמה לידינו אל לנו לחכות למעשי דיכוי נוספים. נקים את הממשלה העברית כאקט של רצון העם המשתחרר; ננתק את יחסי הנתינות עם שלטון הדכוי כביטוי מוחשי להרגשת ההמונים. נכה במשעבדים בכל שטח ובכל מקום ובכל זמן שאפשר להכותם. אז, רק אז, תהיה מלחמתנו מלחמה מכרעת, אשר, עם היותה כרוכה בקרבנות רבים, תביא לנו את החופש, שבלעדיו אין חיים.
ואכן: אם נרצה יהיה חג הפסח הזה חג החרות האחרון, העובר עלינו בדמע ובעבדות.
אם נרצה.
