אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – אנחנו מאמינים!

נאומו של מר מנחם בגין במליאת הקונגרס (24.4.1956)

במי האשם?

אדוני הנשיא, צירים נכבדים.

מדינת ישראל סובלת מהקזת דם מתמדת. היא עומדת בפני סכנה צבאית חמורה ובפני לחץ מדיני כבד. בהתבוננו בהתפתחות הזאת, בהיסטוריה הקצרה של שמונה שנים, של עם עתיק-יומין, אשר נחל ניצחון כפול: במרד משחרר נגד אימפריה וצבא הכיבוש שלה ובמלחמת-מגן-ועצמאות נגד חמישה צבאות פלישה – בהתבוננו בהתפתחות מוזרה זו ובשאלנו, איכה קרה הדבר, חייבים אנו לדחות את התיאוריה הרשמית, נושאת ההצדקה העצמית, לפיה התנאים הקרויים אוביקטיביים הולידו כאילו את המשבר המדיני והצבאי. כדי לסלק תיאוריה זו, אולי אין זה מספיק לכנותה בשם פאטאליסטית. גם אם ידוע לנו כי אפילו חסידיה המובהקים אינם יכולים לערוב לנו, שהתנאים האוביקטיביים ישתנו מעצמם לטובתנו. אולם אילו מאורעות ידועים לכל אחד מאיתנו מתולדות העמים ומקורות עמנו, המאשרים כי מחמת העדר יוזמה בוזבזו והושמו לשווא התנאים האוביקטיביים הטובים ביותר, וכן להיפך, ראיה בהירה, מחשבה מציאותית, פעולה נכונה, מדיניות, אסטרטגיה, יוזמה, מעש יכלו להמיר תנאים רעים בטובים?

תנאים אוביקטיביים! מה אופיינית היא התופעה? בהיותנו תלויים בחסדיו של שלטון זר, בעוד שלטון זה מחץ את זכויותינו ודן אותנו למעמד של מיעוט אשר כליה צפויה לו, באה הנהגתנו הרשמית להאשים לא את הנכרים המתנכלים לעתידנו, אלא את העם היהודי. כיום, מדינה לנו, בית נבחרים לנו, ממשלה לנו, חופשיים ועצמאיים אנחנו – והנה באה ההנהגה הרשמית ומאשימה באסונותינו מדינות זרות דווקא. אף אמש שמענו שיעור רווי התנשאות על המעצמות הגדולות, שאינן יודעות לעשות שלום ובכלל אינן מבינות הרבה בפוליטיקה. במילים אחרות, כאשר לא היתה לנו מדינה, האשימה ההנהגה הרשמית יהודים; כאשר יש לנו מדינה, היא מאשימה גויים. אבל עליי להודות בעקביות הקו: לעולם אין ההנהגה רואה את שגיאותיה ומבקרת את דרכה.

בבואי לעמוד על השגיאות ועל הכשלונות, אינני עושה זאת מתוך מידה כלשהי של סיפוק מדיני. השעה חמורה מדי, כדי שמישהו מאיתנו יוכל לשבוע נחת מהעלאת זכרונן של שגיאות העבר. אולם הרי חובה עלינו להיות ישרים עם עצמנו. אם סנטור אמריקאי קם ומכריז כי מדיניות ממשלתו במזרח-התיכון היא מבולבלת ומסולפת, תועה ומעוותת – מה רבה ההנאה שאנו כולנו, בכל חלקי הבית הזה, נהנים מדבריו? המדובר הוא במדיניות של מעצמה, אשר במדיניותה תלויים חייהם, בוודאי תלויה חירותם, של מאות מיליוני אנשים, והיא נבחרה באורח חופשי לחלוטין, ללא סימן של לחץ כלכלי. זה מותר, זה טוב, על כך אנו מברכים. אך אם מישהו בא ומעז להעלות את השאלה, שאולי מדיניותנו שלנו מצטיינת בתכונות מזהירות אלו, מוכנים יריביו לדון אותו לסקילה מוסרית.

שני מסמכים ועובדה מכרעת

אילו רציתי למנות את השגיאות, שנעשו בשמונה השנים האחרונות, מאז הימים הגורליים של קיץ 1948, הייתה הרשימה ארוכה כגלות העברית, או לפחות כקו-התיחום של מדינת ישראל. אסתפק איפוא, בבחינת הדגמה, בשני מסמכים מדיניים ובעובדה אחת מכרעת.

באפריל 1953, הגיע נציג רשמי של מדינת ישראל לוושינגטון ונתקבל לחמש-עשרה דקות על-ידי נשיאה הנבחר של ארצות-הברית. לאחר ראיון קצר זה נפגש נציגנו עם באי-כוח העיתונות האמריקאית והשמיע באזניהם את ההצהרה החשובה הבאה: "אין זה עולה כלל על דעתה של ישראל להצטער על הסיכויים של הידוק היחסים בין ארצות-הברית של אמריקה ובין מדינות ערב. אדרבא, היא מקווה שהידוק יחסים זה יקרב את השלום במזרח התיכון." שאלו אותו העיתונאים הסקרנים: "כלום אינך חושש, פן הידוק היחסים בין אמריקה לבין ערב יגרום להרעת היחסים בין אמריקה לבין מדינת ישראל?" אמר להם: "בשום פנים לא. להיפך, התפתחות כזאת אך תחזק את עוצמת השפעתה של ארצות-הברית להשכין שלום במזרח התיכון." מתי נאמרו דברים פטליים אלה? אחרי עשרים שנות שלטונה של המפלגה הדמוקרטית הגיעה לשלטון מנהלה רפובליקנית. היא עמדה בפני דעת הקהל של העם האמריקאי, החדורה אהדה למדינת ישראל. ולדעת קהל כזו נאמר בשם ישראל כי האינטרס שלה תובע שאמריקה תתקרב לאויבי-ישראל. מה פירושו של הידוק יחסים בימינו? בוודאי גם מתן נשק. אולם אי אפשר שלא להודות כי לכל הדעות קשה להתקרב למדינות ערב על ידי מתן נשק לישראל.

והרי לכם התעודה השנייה. בהגיע הידיעה על משלוחי הנשק, במישרין מצ'כוסלובקיה, בעקיפין מרוסיה הסובייטית למצרים, חשנו כולנו כי חל מפנה מכריע במצבנו. נשתנו מיסודם יחסי הכוחות בין מדינת ישראל ובין אויביה המקיפים אותה מכל עבר. אותה שעה קם נציג רשמי שני של מדינת ישראל, ואמר כך: נשק זה, הניתן על ידי הקרמלין למצרים מופנה נגד ישראל ונגדה בלבד. הוא לא יפגע באנגליה, הוא לא יפגע באמריקה. הסכנה היחידה הצפויה ממנו היא לנו ורק לנו. כמובן, שכל זה איננו נכון. עליכם לדעת, ועליכם לספר בארצותיכם, כי הנשק הקומוניסטי הזורם למצרים הוא סכנה לא רק לנו, אלא לכל העמים החופשיים. יחד עם הנשק הזה באים למצרים מדריכים סובייטים שהם כולם שליחי השירות החשאי; מאות קצינים צעירים ממצרים נמצאים במחנות הדרכה סובייטים. בשני המקומות מקבלים קצינים אלה הדרכה, לא רק כיצד להשתמש ב"מיגים" וב"איליושינים" ובטנקים ובצוללות; הם גם מקבלים השפעה ישירה של דוברי המשטר הקומוניסטי. ובמצרים דיקטטורה. אין פרלמנט. אין פיקוח, אין דעת קהל. זו אפשרות ממשית, שבאחד הימים יופתע העולם על ידי הקמת "רפובליקה עממית" חדשה, מעין "רפובליקה טיטואיסטית" בליבו של המזרח התיכון ובשערי היבשת האפריקאית. אז יהיה מאוחר בשביל העולם החופשי להחזיר את המצב לקדמותו. אז באמת עלולה לפרוץ מלחמת עולם שלישית. כי אז תכסה רוסיה את בת בריתה החדשה, בכל הכנפיים של כל ה"איליושינים" ושל כל ה"מיגים" שלה. את התוצאות מי ישורן. אך עובדה היא כי דברים בלתי נכונים אלה נאמרו: אמריקה, אין עניינך פה; ולאחר מכן הושטנו את ידנו ואמרנו: אמריקה, תני לנו את המכשירים.

אלו שתי תעודות. עתה אזכיר את העובדה הקובעת את מציאותנו החדשה.

ידידים ויריבים, צירי קונגרס נכבדים, אשר מקרוב ומרחוק באתם, עליכם לזכור: מאז נאלצו מורדינו הגיבורים, כתוצאה של עדיפות כוח ברוטאלי של כובשי עולם, להניח את נשקם בפני המשעבדים הרומאים, הגענו זו הפעם הראשונה בתולדות עמנו, למצב בו חזקים היינו למעשה – במובן הצבאי – מכל אויבינו. על עדיפות כוח זו של עמנו דיברנו והכרזנו בעולם כולו. בלונדון ובוושינגטון ובפריס ובכל בירה אחרת, התפארנו ואמרנו: חזקים אנחנו מכל עמי ערב גם יחד, צבאנו הוא המעולה והחזק ביותר במזרח התיכון לאחר חיל תורכיה. כך דיברנו, אך עשה לא עשינו. עתה הגענו למפנה הגורלי. על ידי הסיוע הצבאי של אמריקה לעיראק; על ידיד העזרה הצבאית של בריטניה למצרים; ובעיקר – הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית – על ידי אספקת הנשק הסובייטי למצרים וכנראה גם לסוריה, אנו עומדים לאבד את יתרוננו ועדיפות הכוח עוברת לידי אויבינו. זהו הגורם המכריע בחיינו.

מלחמה או שלום

עתה שואלים הכל, "התפרוץ מלחמה או לאו?" ורבים שואלים: לא האם, אלא מתי תפרוץ המלחמה. השאלות האלו אינן נבונות. האמת הפשוטה היא, שהמלחמה קיימת וגוברת. ואל נא ירשו לעצמם יריביי, בשומעם את זאת, להאשימני במה שהם קוראים "דיאלקטיקה". מלחמת דמים קיימת בארצנו. למעלה מאלף אזרחים עבריים נפלו בשנים האחרונות ואלפים הותקפו ונפצעו. זאת היא הקזת דם איומה. עוד בהיותנו תחת שלטון נכרי, משך שלוש שנים של מאורעות דמים סבלנו הרבה פחות אבידות מאלו שסבלנו בשנים האחרונות במדינתנו אנו. בשנת 1948 הייתה לנו מלחמה כל-חזיתית. הנוער הלוחם שלנו, צבאנו האמיץ כבשו ושחררו את חיפה ואת יפו, את עכו ואת נצרת, את לוד ואת רמלה. בכיבושן המשחרר של ערים עבריות היסטוריות אלו, שהיו ברובן מאוכלסות ערבים בלבד, שוב היו לנו פחות אבידות מאלו שסבלנו בתקופה הקרויה בפי רבי האשליה וההתחמקות "תקופת השלום". הם קוראים לו "שלום צולע". כלום יתכן "שלום צולע"? על רגל אחת, או על שתיים הוא צולע? ואולי יעדיפו יריביי לקרוא לשלום הזה "שלום של דמים"? ניחא, אולם סבורני כי כל הסופיסטים ביוון הקדמונית גם יחדיו, לא היו מסוגלים להמציא "קונטראדיקציו אין אדייקטו" כזה. אפס, הסופיסטים שלנו, אנשי האשליה שלנו המציאו אף תרתי דסתרי שכזה. זוהי מלחמה, מלחמת דמים איומה. אלא מאי? אנו כבר התרגלנו לכך, מבחינה זו אין הבדל בינינו, אזרחי ישראל, וביניכם אחיותיי ואחיי מתפוצות הגולה. כמוכם כמונו, התרגלנו כולנו לכך שאם יהודים נהרגים בארצם במדינתם, הרי אין זו אלא תופעה טבעית. כמעט שאין לתאר את חיינו בלעדי שפך דם כזה. יהודים נולדו כדי להיהרג, מדי פעם בפעם, מכדורו של אויב רצחני. מתרגלים. לכל אפשר להתרגל. השאלה היא, האם מותר להתרגל? לו לפני מספר שנים היו חמישה ילדים עבריים נרצחים בשעת תפילתם, הרי כל העם היהודי היה מזדעזע מקצה העולם ועד קצהו. היום, גם על כך עברנו, למעשה, לסדר-היום של עניינינו ה"קונקרטיים". כי זוהי תוצאת ההרגל האומלל: הנוזל הזה ששמו דם יהודי היה לזול בנוזלים, בעוד שהוא חייב היה להיות היקר מכל יקר בדור הזה, בו אבד לנו שליש מעמנו. להקזת דם כזו קוראים אצלנו "שלום כושל".

אולם סוף סוף הן תלוי שלום בשני הצדדים מה טעם להתעלם מעובדות, ממציאות? אם תושב טומסק יאמר בחודש ינואר כי בעירו חם, ואילו תושב ריו דה ז'נרו יגיד כי בסביבתו קר באותו חודש – כלום הם ישנו את המציאות הסובבת אותם? אנחנו אומרים "שלום", אולם האויב אומר: "מלחמה". הוא אומר במפורש ובגלוי ובהתמדה כי בין ישראל וארצות ערב קיים מצב מלחמה.

זכור לכם הביטוי הזה. ב-1938 חזר נוויל צ'מברליין מרודוס – סליחה, מגודסברג – ובהגיעו הביתה נפנף בפיסת נייר והכריז: "שלום בימינו, שלום עם כבוד." לא חלפה שנה ואותו צ'מברליין, אבי אבות נושאי אשלית השלום בעולם כולו, היה נאלץ, הוא ולא אחר, להכניס את עמו, ממש על סף התהום, למלחמת דמים שעדיין לא הייתה איומה הימנה. בבוא היום הוא קרא לשגריר הגרמני, והודיע כי בריטניה נמצאת "במצב מלחמה" עם גרמניה. לאחר מכן הגיעו בחזית המערבית חודשי המלחמה שנקראה "פוני וואר", ויאמרו אנשים רבים בעולם: הנה כי כן, עתה אנו מבינים למה ראש ממשלת בריטניה לא אמר לגרמנים בפשטות "מלחמה" אלא השתמש במושג "מצב מלחמה". אף על פי כן, הסתבר בהמשך הזמן, כידוע לכולנו, כי מצב מלחמה פירושו מלחמה. ואין זו אלא שאלה של זמן בזיהוי המושגים. בשבילנו אין התקופה האחרונה תקופה של "פוני וואר". אולם עובדה מדינית צבאית היא כי האויב מכריז בגלוי על קיום מצב מלחמה בינינו, מול פני הכרזותינו על שלום או על שלום צולע.

שלישית, ואולי זהו הדבר הקובע בימים אלה: האויב מכריז, ללא היסוס ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הוא אשר יבחר את השעה להתקפה צבאית כללית. נאצר הבריק לנשיאה של סוריה והביע את תקוותו כי הצבאות של שתי הארצות יפגשו על חורבותיו של עמנו. הם כמובן לא יזכו לכך, אבל על כוונתם זו הם מכריזים בפרהסיה. גם באוזני עמנו, גם קבל עולם ומלואו והשליטים הערביים, אם בדמשק אם בבגדד, אם ברבת-עמון ואם בריאד, אם בבירות ואם בקהיר, אומרים, על ידי תחנות השידור שלהם: אנחנו, ורק אנחנו, נבחר את השעה, בה נעלה על ישראל, כדי להכחידם מגוי.

הנה לפניכם שלוש העובדות: שפיכות דמים מתמדת, מצב מלחמה, הודעות גלויות לפיהן האויב לאחר שיהיה מוכן להשתמש בנשקו יבחר לו את השעה הנוחה להתקיפנו. ועל אף עובדות אלו, אומרים נושאי האשליות בקרבנו: שלום.

מי התוקפן?

משער אני כי אין בכלל לתאר מצב איום מזה. הגו בנפשכם: מלחמת הדמים הקרויה זעירה נמשכת עוד מספר שנים, פירוש הדבר כי היום השלמנו מראש עם העובדה שמספר בלתי נודע של בני עמנו, אנשים נשים וטף, נידונו למוות ויפלו בידי האויב הרצחני.

אך לפני ימים מספר נאמר מעל הרשמית בבמות ישראל, כי אפשר לצפות לסיכוי לארגעה לאורך קווי שביתת הנשק שכמוה לא היה בשנים האחרונות. 24 שעות לאחר מכן קרה מה שקרה בערבה. אי קלות הדעת המרשה להשמיע, בתנאים הידועים, הצהרות מעין אלה?

אולם לא זו בלבד, כי כעבור תקופה מסוימת יפלו מספר בלתי קבוע של אחיותינו ואחינו וילדינו, אלא עם תומה תיפתח ההתקפה הכללית, המובטחת לנו על ידי אויבינו. בגלל הטעמים האלה יש להציג את השאלה במהותה הנכונה: כיצד לסיים את מלחמת הדמים המשתוללת? לא האם לפתוח במלחמה, אלא איך לשים קץ למלחמה, ואיך למנוע מלחמת שואה, בתנאים הנוראים ביותר לעמנו, עם עדיפות כוח הלכה למעשה שלהם, בה יפלו לא עוד אלפים אלא רבבות. כלום נתנחם אז בכך שמורה-נבוכים נכתב בשפת ערב?

אולם אז שואלים: אם אנו נצא למבצעים צבאיים, ראויים למצב, הן יאמרו עלינו כי אנחנו התוקפנים. ואין הדבר טוב ליהודים? אביא בפניכם מסמך, מובאה מעיתון אנגלי שאינו עויין. אף ידידותי אינו, ושמו "ניו סטייטסמן אנד ניישן". אחרי הפגזת עזה על ידי חיל התותחנים שלנו, בערך לפני עשרה ימים, כתב עיתון זה: "בתנאים אלה, הגדרת התוקפנות הייתה נזקקת למשפטו של שלמה. ואפילו אז הכל היה תלוי בכך, מתי הוא ישב בדין. ביום החמישי של השבוע שעבר, למשל, הפגזה כבדה של תותחי ישראל יכלה, באורח סביר, להוליך לדעה כי ישראל החליטה להתחיל במלחמה כוללת; אולם בכל יום ובכל לילה של החודש הקודם, שופט בעל אותה הכרה מצפונית יכול היה לקבוע כי מדינת ישראל כבר נמצאת בתוך פלישה!"

מה פירושם של דברים אלה? לו כתוצאה של הפגזת תותחינו בעזה היה מגיע להתמודדות כללית בין צבאנו ובין חיל מצרים ביבשה, באוויר ובים, והיה מגיע למה שקרוי מלחמה כוללת, הרי שלמה החדש, ה"ניו סטייטסמן" האוהד, היה קובע כי אנחנו היינו התוקפנים, כי אנחנו התחלנו במלחמה. מה עשינו בעזה? אויבינו הרגו חיילים עברים. אנו השבנו אש. הם הפגיזו ישובים עבריים, אנו הגיבונו בהפגזת נגד. מעשה רגיל של "תגמול". ולו בעקבות תגמול זה הייתה פורצת מלחמה חזיתית כוללת, היה עיתונו של מרטין קינג אומר כי ישראל היא התוקפנית. ומה היו אומרים האחרים? אך מאידך גיסא, קובע אותו עיתון כי בחודש האחרון היה נראה שעל ישראל באה פלישה. היש זכות למדינה, הנמצאת בתוך תוכה של פלישה להדוף את הפולשים, או אין לה זכות כזו?

אוסיף הערכה שנייה של המצב במזרח התיכון. הערכה זו באה מאת וינסטון צ'רצ'יל. עם כל חילוקי הדעות, הקיימים באולם הזה, ביחס לתפקיד האמיתי אשר צ'רצ'יל מילא בתולדות הציונות, יכולים אנו כולנו להסכים לשתי עובדות: ראשית, כי הוא איש מדינה גדול, ושנית, שהוא יודע היטב אנגלית; מכל מקום, אינו יודע אנגלית פחות מהאנגלו-סכסים שלנו – מברדיצ'ב. ומה אמר צ'רצ'יל?

"אם תשוכנע ישראל שאין עליה להשתמש בכוח גזעה to ward off את המצרים עד אשר המצרים ילמדו להשתמש בנשק הרוסי המתקבל על ידם ואז המצרים יצאו להתקפה – תהיה זו לא רק שאלה של תבונה, אלא גם מידת הכבוד להבטיח שהיא לא תהא המפסידה על ידי הציפיה."

הסכמנו בינינו שצ'רצ'יל יודע אנגלית. הוא לא אמר: אם ישראל תשוכנע שאין עליה to attack, "לתקוף"; או to start a war, "להתחיל במלחמה"; או to launch a preventive war, "להתחיל המלחמה המונעת"; הוא אמר "טו ווארד אוף", ופירוש המילים: להדוף מתוך התגוננות. בסוף פסוק הוא אומר: אם ישראל תשוכנע, לבלתי הדוף את המצרים, מתוך התגוננות עצמית לפני שהמצרים ישתמשו במיגים ובאיליושינים, יש לסמוך "על מידת הכבוד" כי ישראל לא תפסיד. אם יש לסמוך על הבטחה זו, או אין לסמוך עליה – את התשובה לשאלה זו אני משאיר למצפונו ולתבונתו ולזכרונו של כל אחד מכם. הן צ'רצ'יל עצמו הבטיח לנו פעם את "השזיף הגדול ביותר של הפודינג". ומה יצא מזה?

משום שאין אנו סומכים ואין אנו יכולים לסמוך על הבטחות מעין אלו, בגלל ניסיוננו המר והעשיר כאחד, הרי אנחנו מציעים "טו ווארד אוף", כדברי צ'רצ'יל. מה פירוש הדבר? פירושו: חופש המבצע הצבאי לישראל. מתי ואיך יש לעשות מבצעים אלה, זוהי באמת שאלה של אסטרטגיה. ויסודה של האסטרטגיה: השכל הישר. יש לפעול לא כאשר השונא הוא חזק ואנחנו הננו חלשים, או חלשים ממנו; יש לפעול כאשר אנחנו חזקים ממנו. ויש לעשות את הדבר מתוך מאמץ עליון לחסוך בקורבנות ומתוך סיכוי מתקבל על הדעת של הצלחה. את זאת חייבים כל הצירים בקונגרס הציוני לדעת ולספר בארצותיהם: כאשר ישראל תחליט באחד הימים "טו ווארד אוף" ולא תסתפק עוד במעשי תגמול, בהריגה תמורת הריגה – אין אנו רוצים שיהודים יהרגו ואין לנו שום סיפוק אם תמורתם נהרגים ערבים – אלא תצא לשחרר שח, את השטח הכבוש על ידי הפולש והתוקפן בתוככי ארץ מולדתנו, אזי חובה עליכם לאמר בפריז ובלונדון ובוושינגטון, לאמר בגאווה, על אפם וחמתם של דאלס אידן וכרושצ'וב, כי אין זו תוקפנות, אלא זהו השימוש בזכות המקודשת ביותר להגנה לאומית עצמית.

תשובה קצרה לדאלס

הריני עובר ללחץ המדיני. מזכיר המדינה של ארצות הברית מר דאלס, אמר בנאומו מן ה-1 ביוני 1953 אשר כבר הזכרתיו, כי "מנהיגי ישראל עצמם הסכימו עמו שעל אמריקה לנהל מדיניות ללא משוא פנים להבטחת הכרתם לא רק של הישראלים, אלא גם של עמי ערב." בחלק אחר של הנאום ההוא, אמר מר דאלס בהזכירו את שאלת הבורחים הערביים, כי יש להחזיר חלק מהם, לא למדינת ישראל, אלא "לשטח עליו יש עתה פיקוד של ישראל". באוגוסט 1954 עשה מר דאלס צעד קדימה וקרא למדינת ישראל בשם "השטח הכבוש ע"י ישראל".

ההבדל בין הביטוי האנגלי "פרזנטלי", בו השתמש מר דאלס בהגדרתו הראשונה, לבין הביטוי "נאו", בו השתמש בהגדרתו השנייה, איננו – כפי שהאנגלו-סכסים המלומדים שלנו יודעים – רב. אולם ההבדל בין "השטח הנמצא בפיקוח" לבין "השטח הכבוש" הוא בוודאי הבדל ניכר. כאשר שתי המילים הללו, "שטח" ו"כבוש" הולכות בד בבד, הרי פירושן מבחינת ישראל,  כי אנו מחזיקים בשטח לא לנו, כבוש "עתה" על ידנו. סבורני כי הודעה כזו של שר חוץ של מדינה אחרת הייתה חייבת לעורר סערת מחאה קודם כל מצד ישראל, וגם מצד העם היהודי כולו. אולם הסערה לא קמה. גם אחרי הודעה זו בחרנו בשתיקה מתחמקת.

יש את נפשי לנצל את ההזדמנות, שהנני עומד לא רק בפני אזרחי ישראל, אלא גם בפני יהודים מתפוצות הגולה, כדי למסור, אני מקווה, בשם כל צירי הקונגרס, הודעה פשוטה באוזני מזכיר המדינה האמריקאית. מר דאלס, אתה מייצג מדינה אדירת כוח, אולי את האדירה במדינות עלי אדמות; אולם עוד בטרם האנושות התרבותית שמעה את שם ארצך המבורכת, בה הקימותם מעצמה כבירה, היו לנו בפינה זו של העולם מלכים, שופטים ונביאים, בני חורין היינו, ממלכה הקימונו. אין שום שטח, בפיקוח ישראל או כבוש על ידי ישראל. ישנה מדינה עברית בחלק הקטן של המולדת העברית העתיקה, ואנו מאמינים כי בעזרת השם נשחרר את כולה.

לאחר הדברים שהושמעו על ידי דאלס, קם בגילד-הול ראש ממשלת בריטניה, סר אנתוני אידן, ואמר בין השאר: "קיימת תביעה של מדינות ערב כי ישראל תיסוג לקווים מנובמבר 1947. וישנה עמדה של ישראל, שעליה להחזיק במה שיש לה; ואילו אנחנו בלונדון סוברים כי בין שתי העמדות הקיצוניות הללו יש לערוך פשרה." לאחר מכן נפגשו סר אידן והנשיא אייזנהאוור בוושינגטון, קיימו ועידה ומסרו הודעה משותפת בשם ארצותיהם על המזרח התיכון, בה יעצו לשני הצדדים "לפשר בין עמדותיהם שנקבעו עד עתה".

ובבואי לדבר על החלק של מדיניותנו שלנו בקביעת היחס הזה של המעצמות הגדולות למדינת ישראל, הרי אני יודע, כי עלול אני לשמוע שאלה מפי יריביי: "ואלמלא היינו אומרים את אשר אמרנו, היה מצבנו אחר?" אמנם כן, משוכנע אני כי לו פעלנו אחרת מכפי שפעלנו, ולו אמרנו דברים אחרים מאלו שאמרנום – היה מצבנו היום אחר לגמרי. אולם בסופו של דבר, מהי מדיניות? אם מדיניות פירושה לומר ולעשות שטויות, ולאחר מכן לטעון כי אפילו אלמלא השטויות היה בלאו הכי רע, למה דרושה מדיניות?

אני ממשיך בקביעת יחסו של העולם למדינת ישראל. בטהרן נתקיימה ועידה של המדינות החברות לברית בגדד, זה הילד הנכה של הפקטו-מניה האמריקאית, אשר אומץ על ידי בריטניה. בוועידה הזאת קם הסוכן הבריטי הזק נורי אל סעיד, ודרש במפגיע כי ישראל תיסוג לקו של 1947. אחריו קם נציגה של תורכיה, והודיע כי ברית בגדד יכולה וחייבת לשמש מכשיר בפתרון הבעיה של ארץ-ישראל. באותו מעמד נכחו המשקיף האמריקאי מר לואי אנדרסון ונציגה של בריטניה. משמע ששתי המעצמות המערביות הגדולות וכן מדינות אחרות רבות הסכימו ביניהן ללחוץ על ישראל לרביזיה של קווי התיחום, לא לטובת ישראל, אלא לרעתה.

ובימים אלה מתפרסמת הצהרה במוסקבה. אנו בצרה גדולה. ואם הודעה המנוסחת במוסקבה, איננה אומרת כי על ישראל להיעלם מן העולם, רווח לבנו ושמח. בשורה במוסקבה! אולם אם נקרא היטב בהודעה, קרוא נקרא כי גם מוסקבה משתמשת במונח קו-תיחום. כעבור ימים מספר מופיע מאמר ב"איזבסטיה" בו מוסבר בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, כי לפי דעתה של רוסיה אין קו התיחום "גבול". זהו בדיוק מה שנאמר בהצהרת שלוש המעצמות המערביות – אמריקה, צרפת ואנגליה – בשנת 1950. שלוש המעצמות הודיעו שאין לשנות בכוח את קווי התיחום, אולם לאחר מכן לא היססו אמריקה ואנגליה לטעון שאפשר ואף צריך לשנות את הקווים לאלה מתוך הסכם כביכול, בהוסיפן כי קווי תיחום אלה מעולם לא נחשבו לגבולות קבועים. וזאת לדעת, אם זרים קובעים, שיש להבחין בין גבול לבין קו תיחום, משמע שהם דורשים מישראל עוד יותר לסגת.

זכות וכוח

איך הגענו למצב הזה? העולם כולו, מערב ומזרח, ידידים ולא ידידים, כולם יחדיו קמו נגד המדינונת הקטנטונת הזו, המשתרעת על חלק פעוט של ארץ-ישראל והם דורשים מעמנו לסגת אחור. לצערי, עליי לקבוע כי בעקבות מדיניותנו הרשמית, היית התפתחות זו בלתי נמנעת. זה שמונה שנים טוענים הערבים כי הם תובעים לעצמם למעשה את כל מדינת ישראל לרבות תל-אביב. לאחרונה, באורח רשמי, ולא בלי פקחות, הם החלו לתבוע את הקווים מנובמבר 1947, זאת אומרת את יפו ואת רמלה ואת לוד ואת עכו ואף את ירושלים החדשה ועוד. ומה אנחנו משיבים? אנחנו אומרים שאין אנו רוצים ב"התפשטות", או כפי שנאמר באופן הרשמי ביותר, כי אין אנו "תובעים לעצמנו אינץ' אחד של אדמת זרים". השומעים אתם, רבותי מן המזרחי? ירושלים היא אדמת זרים! חברון היא אדמת זרים! בית-לחם היא אדמת זרים! ואנחנו איננו "מתפשטים". אנחנו רוצים רק במה שיש לנו. כך אמרנו, ובאותו זמן עצמו הזמנו את המעצמות הגדולות שהן יעשו שלום בינינו ובין הערבים.

לכתחילה ביקשנו שלום מן הערבים, הבטחנו שלום לעצמנו. אבל הם סירבו. אז נטלנו את היוזמה והלכנו אל המעצמות וביקשנון: "במטותא מכן, בואו והשליטו שלום בינינו ובין מדינות ערב." המעצמות הועמדו איפוא, במצב זה: צד אחד תובע, לפחות באופן רשמי, חלק ממדינת ישראל לעצמו; ואילו ישראל, "תביעתה" היא ישראל עצמה. התוצאה, המסקנה, היא כי כאשר קיימות שתי תביעות "קיצוניות", חובה לעשות פשרה ביניהן. זוהי תוצאה בולטת של מדיניותנו הרשמית.

זוהי סכנת הלחץ המדיני ממערב וממזרח גם יחד. לא מן הנמנע הוא שבאחד הימים נעמוד בפני הסכם בין מזרח ומערב, על תביעה זו לישראל: לסגת. רוצה אני להאמין שנאמר אז לאו, גם אם זה יהיה לחץ משולב על לונדון, מוסקבה וושינגטון גם יחד. אולם על מה יתבסס "הלאו" שלנו? כלום על אשר כבשנו בכוח הנשק חלק מארץ מולדתנו? לאיזו פילוסופיה נגיע בדרך זו? נצרת לנו היא. על שום מה? משום שכבשנוה. אולם ירושלים לא לנו. על שום מה? משום שלא הצלחנו לכבוש אותה. ניסינו. כולנו יחד ניסינו לשחרר את עיר דוד. היה לפני שמונה שנים ליל קיץ, לילה גדול, עם שחר אפל, בו כל לוחמי העם היהודי – של "ההגנה", של הארגון הצבאי הלאומי, של לוחמי ישראל - הסתערו על החומה כדי לגאול את עיר דוד, את עריסת תרבותנו, את נקודת המוצא לגדולתנו הלאומית הרוחנית. אולם לא הצלחנו – ואינני בא להזכיר את סיבת אי הצלחתנו. ליד נצרת ניסינו אף הצלחנו; ועל כן לנו היא. בירושלים לא הצלחנו, ומשום כך לא זו בלבד שהיא שייכת לאויב אלא, על פי הודעות רשמיות של נציגי ישראל, היא בזכות שייכת ותשתייך לאויב. אף למאת השנים הבאות היא תהיה בידי האויב. בשם נינינו ניתנה ההתחייבות שירושלים תהיה לניניו של חוסיין.

והן זוהי פילוסופיה גרמנית, שלפיה הכוח והאגרוף קובעים את הזכות. יתכן ובאומרי זאת תקום אי-הבנה בלבותיכם. אי לה יסוד. אמנם כן אנחנו אנשי המחתרת העברית נלחמנו, נשקנו בידינו, למען שחרור עמנו, אולם ככל לוחמי החופש לא האמנו בכוח הפיזי. כיצד יכול היה לוחם חופש לצאת למלחמתו, או להילחם בה, לו היה מאמין בכוח הפיזי? הן הכוח האדיר הוא בידי האויב, ואילו בידי לוחם החופש אין אלא מינימום של כוח. ככל לוחמי החופש בהיסטוריה, כן גם אנחנו לא האמנו בכוח הפיזי, אלא בכוח המוסרי, הנסתר בנפשו של האדם החופשי היוצא למערכה על ענין צודק. בזכות האמונה הזאת יכולני במלוא ההכרה לקבל את הכלל לפיו "ראייט מייקס מאייט" – הזכות יוצרת הכוח. כאשר אדם גדול, לוחם גדול ונשיא גדול, אברהם לינקולן, אמר את המילים האלה, הוא לא חידש מאומה – זוהי אמונת ישראל סבא. הזכות יוצרת את הכוח ולא להיפך. איכה נוכל בלי אמונה זו? עם קטן, שכוחו הפיזי ודאי אינו רב באופן יחסי, אף היום אינו רב, יאמר לעולם כולו "לאו" – ויוסיף: "רמלה ולוד שייכות לנו, רק משום שכבשנו אותן בכוח, בנשק! כבשנו את הערים האלו בזכות." זוהי האמת, אולם אם אין לנו זכות על ירושלים, מה נותר מזכותנו על נצרת? אם יש לנו זכות על נצרת, מי יכול לטעון כי אין לנו, או אבדה לנו, הזכות על ירושלים?

זכותנו למולדת השלמה

כדי להדוף את הלחץ הפוליטי הזה ולצאת למרחב, חייבים אנו לומר לעולם את האמת. העולם מאמין שזוהי האמת. מעמקי לבנו – זוהי האמת. מתהומות הייאוש היהודי של דור שכולים ויתומים – זוהי האמת, ממעמקי האמונה העברית – זוהי האמת. ואנו מציעים לומר אותה בגלוי ללא חשש, בעוז התבונה.

אנו מציעים לקונגרס הציוני הזה לומר לעם היהודי ולעולם כולו: "זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, בשלמותה ההיסטורית, זכות נצחית שאינה ניתנת לערעור על ידי שום כיבוש זר."

הדבר דרוש גם מבחינה חינוכית. אנו סוברים כי אכן קיימת סכנה ביולוגית לעם היהודי באשר הוא שם. כאן במולדת נופלים בידי אויב מאות קורבנות, ואילו בגולה פועלת "גיליוטינה" רוחנית, תרבותית ולשונית, והיא קוטלת חיים יהודיים לאלפים ולרבבות ומעבירה אותם לעולם אחר, לעולם נכרי. אמצעי ההגנה העיקרי נגד סכנה זו הוא בהקמת רשת גדלה והולכת של בתי-ספר עבריים שלמים ומושלמים. אנו מציעים כי ההסתדרות הציונית תטפל קודם כל ומעל לכל בחידוש המוסדות "תרבות" ו"תחכמוני", בהקמת בתי-ספר יסודיים ותיכוניים עבריים בארצות הברית של אמריקה, בארצות אמריקה הלטינית, בכל ארצות הגולה. אין זאת אומרת שאנו נדחה את קריאתנו הדחופה לנוער היהודי, עד אשר הוא יסיים את חינוכו בבתי החינוך העבריים בגולה. הקריאה חייבת להישמע מיד. האומה בסכנה. נוער יהודי מכל ארצות תבל, קומה ובוא אלינו. המתנדבים בעם, קומו ועלו לעזרת העם. אולם מה נאמר לנוער שיבוא מיד, או לנוער שהתחנך על ברכי התורה העברית, המסורת העברית והשפה העברית? נאמר לו כי ירושלים שייכת בזכות לחוסיין, ואנחנו – זכותנו עליה הופקעה; או נאמר לו כי זכותנו נצחית היא, והיא יוצרת כוח.

הדבר, שאנו מציעים לומר אותו, דרוש גם מבחינה צבאית. הכל טוענים שהמלחמה, זו הכוללת, מתקרבת והולכת. נושאי משרה טענו כי יתכן והמלחמה תבוא בחודשים הקרובים. אם היא תבוא, הן בנצחוננו נאמין ולא במפלתנו. אולם מה פירושו של ניצחון במלחמה הכללית החדשה? כלום אנו נהדוף את האויב מתל-אביב, או נגרש את האויב מעזה? ואם נצליח לגרשו מן השטחים הכבושים, הם יזכירו לנו שאנו בעצמנו הודינו כי השטחים האלה אדמות זרים הם, "ואנחנו איננו תובעים לעצמנו אינץ' אחד של אדמת זרים". שוב ידרשו מאיתנו לסגת. כי הרי קרו מקרים רבים בהיסטוריה שנכבשו אדמות זרים והכובשים הסכימו או נאלצו לסגת מהן.

ובקשה לי אליכם, ידידים יקרים ויריבים נכבדים – קבלו את הצעתנו או דחוה, אך אל תעברו לסדר-היום. לימדו מן העבר.

לפני 25 שנה - לא באותו חודש, אך אולי באותה שעה עצמה - בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל עמד לפני הצירים מורנו ורבנו, אבינו הרוחני, מחדש הציונות ההרצלאית, יוצר הלגיון היהודי, נושא רעיון חידוש הכוח העברי – זאב ז'בוטינסקי. אמש אפילו לא הזכרתם אותו מן הבמה של הקונגרס הציוני. אין דבר. הוא חי, ויחיה לא רק בלבבות תלמידיו, אלא אף בלבבות מתנגדיו.

הוא עמד אז לפניכם ותבע לומר את האמת, כי הציונות פירושה מדינה. עברתם לסדר-היום. וציר מסוים לקונגרס הציוני ה-17 אמר:

“אנו מכריזים… כי לא נסכים לשלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא היום ולא בעתיד. אנו גם איננו מקבלים את סיסמת המדינה היהודית שפירושה, בסופו של דבר, שלטון היהודים על הערבים, תושבי הארץ." ולהלן הוא אמר, "אנו שוללים את שלטונו של הרוב הקיים בארץ על המיעוט… אולם אין אנו מקבלים את המוסר ההוטנטוטי האוסר על אחר את אשר הוא מתיר לעצמך. כפי שאנו דוחים את שלטון הערבים עלינו, כן אנו שוללים את שלטוננו אנו על הערבים, גם כאשר יחסי הכוחות בארץ ישתנו לטובתנו." (מדברי מר בן-גוריון בקונגרס הציוני ה-17.)

שש שנים לאחר מכן, בא אותו ציר בפני ועדת פיל המפורסמת ואמר לה את הדברים הבאים: "אני טוען שבהשתמשנו במונח "בארץ-ישראל", לא אמרנו "ארץ-ישראל כבית לאומי". לא אמרנו לעשות בארץ-ישראל מדינה יהודית. לא אמרנו זאת אז, ואיננו אומרים זאת היום."

בפני אותה ועדת פיל הופיע ראש בית"ר ואמר, על ידה, באוזני העולם כולו: "אמנם כן, אנו רוצים במדינה. כל אומה עלי אדמות, כל אומה נורמלית, החל בקטנות ביותר שאינן תובעות לעצמן שום זכות, שום תפקיד בהתפתחותה של האנושות - כולן יש להן מדינות משלהן."

מה הייתה התוצאה? לו צדק הציר ההוא בקונגרס ה-17, הן הייתה מדינתנו מדינה של מוסר הוטנטוטי, כי הרי היום שולט רוב יהודי במיעוט ערבי. אך, כמובן, הוא לא צדק; זאב ז'בוטינסקי צדק. זאת אומרת כי ההיסטוריה עברה לסדר-היום על אלה שעברו לסדר-היום על האמת ההיסטורית. לימדו מזה. קבלו או דחו – אל תעברו לסדר-היום.

קבלו או דחו – אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי מאמינים בזכותו של העם היהודי על ארצו השלמה; אנחנו מאמינים בשחרור הארץ כולה ובירתה הנצחית ירושלים. אנחנו מאמינים במעיין המתגבר של גבורה והקרבה ומסירות נפש של הנוער העברי המחודש, אשר טוב ממנו ונאמן ממנו לא הקים עמנו מאז ימי בר-כוכבא. אנחנו מאמינים בעזרת האלהים לענייננו הצודק. לפיכך אנחנו מאמינים בנצח ישראל ובניצחון ישראל. אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – אנחנו מאמינים.