אחת המטרה לנצח במלחמה

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מחשבתנו הראשונה היא לבנים, הגיבורים, הקדושים. יש אומרים כי, הצבא הסדיר בלם את התוקפן, עצר את האויב, מנע סכנה. מי הוא זה הצבא הסדיר ? הרי הם ילדינו, הנערים שהחלו בחייהם, הצעירים אשר לא ידעו גלות מהי, לא טעמו טעם נכר ועבדות, אשר הורתם ולידתם בחירות. הם עמדו מול אויב אכזרי, מבקש נפשם ונפש עמם, עד אשר באה תגבורת. כולם קדושים, כולם גיבורים, כולם כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

לבנו נתון למשפחות ששכלו את יקיריהן. אנו פונים אליכם, אחיותינו ואחינו, בדחילו ורחימו. מה ערכן של מלים, אף אם הן יוצאות מן הלב, מול פני הקרבן שנתתם למען עמנו וארצנו ? המקום ינחמכם. בניכם, זכרם יחיה לעד בתולדות עמנו. הם, יחד עם אחיהם לנשק, יצאו למלחמת הצלה וגאולה. מדמם הקדוש תצמח לישראל ישועה גדולה. גבורתם ונכונות ההקרבה שלהם ישמשו מופת לנוער העברי לא רק בדור הזה אלא גם בדורות הבאים. בזכות בנים יכאלה יצא עמנו מעבדות לחירות; בזכותם הוא חי ויחיה. זאת הנחמה.

כבדה המערכה. חובה לומר לעמנו את האמת. המלחמה עדיין לא נסתיימה. אנו עומדים במבחן גורלי בתולדות ישראל סבא. בעזרת השם נעמוד בו, נהדוף את האויב, נמגר את כוחו התוקפני, נהרוס את מכונת המלחמה שלו, ניתן בטחון לישראל, שלום לעמנו.

חיילינו פועלים משני עברי והתעלה התל מהאשמורת השלישית של הלילה. נישא תפילה מקרב לבנו לאלוהי אבותינו שישמור על הבנים, תפארת ישראל, וביטוי עליון לגבורת המכבים המחודשת, ותישמע הקריאה, המהדהדת מדור לדור, מאז יצא ישראל ומבית העבדים בדרך יאל נחלתו ומכורתו: קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו ומשנאיך מפניך.

אדוני היושב-ראש, אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חפשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים, כאשר עמדנו בתפילת "יזכור" והתייחדנו בלבותינו עם אלה שאינם עוד, עם אמהותינו ועם אבותינו ועם אחיותינו ותינוקותינו, אשר נרצחו ונטבחו ונשרפו חיים ונטבעו והובלו על-ידי אויב משמיד, נוכח אדישות העולם כולו ממזרח וממערב גם יחד, אלי כל המיתות המשונות בלבה של אירופה; כאשר עמדנו בעיצומה של תפילה זו שאין קדושה ממנה ביום הקדוש ביותר לישראל ונמסר לנו על-ידי ראש הממשלה והשר גלילי על כוונת האויב, מצפון ומדרום, לתקוף אותנו ולנסות להגיע ללב הארץ בהסתערות שריון — מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הנצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה.

מה רצו, אדוני היושב-ראש, מה רוצים אויבינו ותומכיהם? אביא לידיעתה של הכנסת מסמך, ויראו כל חבריה וישמעו כל בני עמנו וכל באי עולם וילמדו, כי לא היה מביש ממנו מאז 23 באוגוסט 1939 עת נחתם במוסקבה ההסכם הידוע בשם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הייכל, ב-12 באוקטובר 1973, מביא לנו את הגילוי הבא: ׳׳לא ראיתי השבוע אדם כה מאושר כפי שראיתי את וינוגרדוב, שגריר ברית-המועצות בקהיר. הוא יצא מפגישה עם סאדאת, כשזה אמר לו: הנשק שלכם הוא שהיה בידינו בעת הצליחה של תעלת סואץ. וינוגרדוב השיב לו בחיוך רחב: אני מכהן זה שלוש שנים כשגריר בקהיר, הייתי עמכם ימים טובים וימים מרים, אך זוהי פסגת עבודתי במצרים״.

מורי ורבותי חברי הכנסת, מאות טנקים צולחים את תעלת סואץ, תותחים לאלפיהם פולטים אש, עוד מעט ומאות או אלפי ואנשים ימותו, והנה שגרירה של ברית-המועצות מעולם לא היה כה מאושר בכל שלוש שנות כהונתו כבאותו יום ובאותו רגע. סאדאת מודה לו על הנשק שסופק למצרים על-ידי ברית- המועצות, והשגריר משיב בחיוך רחב: זה היום הגדול בחייו, הוא יודע כי הכוונה לחצות את רמת-הגולן ואת מדבר סיני גם יחד, ובאלפי הטנקים האלה להגיע לאשקלון מחד גיסא ולעמק מאידך גיסא, להרוג לטבוח ולהשמיד, וכאשר פה היה שארית הפליטה של העם היהודי, שעמו של וינוגרדוב ראה ואותו בהשמדתו ההמונית. והוא, וינוגרדוב, מאושר, שמח, ומחייך.

ב-23 באוגוסט 1939 היה שגריר אחר מאושר וחיוך רחב ריחף על פניו. שמו היה שולנברג. ויש תמונה שבה גם סטאלין מופיע מאחורי ריבנטרופ עם חיוך רחב על שפתותיו. אז החליטו לכרות הסכם כדי יחד לחלק, ככתוב בהסכם הסודי אשר צורף לחוזה הגלוי, אזורי השפעה באירופה ובעולם - גרמניה הנאצית מחד גיסא, רוסיה הקומוניסטית מאידך גיסא. אחרי שנים כה רבות, אחרי שואות כה איומות ואחת מלחמות דמים כה ומחרידות חוזרת הפרשה בקהיר שוב נגד העם היהודי. הסכם לאספקת נשק וציוד, אושר, חיוך רחב לקראת .פתיחת מלחמת הדמים. כך נוהגת היום ברית-המועצות, אשר על דגלה המהפכני חרתו הקומוניסטים: חירות, שוויון, צדק, קידמה. זה הזדון הבולשביקי, זה הרשע הקומוניסטי. אנו קראנו ונדע.

מהן המטרות של מצרים וסוריה במלחמה זו? גם את אלו גילה לנו הייכל באותו מאמר מן ה-12 באוקטובר. הם לא נתכוונו למאחזים מן העבר המזרחי של תעלת סואץ. הנה הוא מספר לנו: דברים רבים נשתנו במטרות המלחמה ושיטות הלחימה, אך העקרון שנשאר הוא השמדת כוחות האויב. זו המטרה היסודית ויש לגייס את כל האמצעים למען השגתה. כוחות האויב ולא שום דבר אחר. השמדת כוחו של האויב היא אשר תפתח את השער לפני המטרות הגדולות, כגון האדמה, הרצון הפוליטי, ועוד.

השמדת כוחותינו זו המטרה של מצרים, תומכיה ובעלי-בריתה. אילו, חלילה, היו אויבינו, בעזרת ברית- המועצות, משיגים את המטרה המוצהרת הזאת, מה היה על האומה הקטנה האמיצה הזאת? מה היה עולה בחלקה של שארית הפליטה של עם מושמד ? אין עוד ספק: בין השמדתנו לבין המגמה של אויבינו עומדים רק כוחותינו. לא כן אם אנו, במלחמת הגנה קדושה ומקדשת, נמגר את מכונת המלחמה של אויבינו. שום רע לא יאונה לעם המצרי ולא לעם הסורי. הם יחיו, הם יחיו בשלום. ואת כל הטוב הניתן בימינו הם יכולים לקבל. אין איש בישראל הרוצה לפגוע באיש, אשה וילד של מצרים או של סוריה או של מדינה ערבית אחרת. זה ההבדל המוסרי, הגורלי, ההיסטורי. אבל עלינו לדעת כי זו מטרת האויב: לא מאחז, לא שטח, השמדת כוחותינו ופתיחת השער, לאדמה, לרצון הפוליטי, ועוד. על רקע מלחמת מצווה, הצלה, גאולה וישועה זו, כרגיל בימים גורליים, נכתבים דפים מפוארים של גבורה, של עזרה, של אנושיות, וגם נכתבים דפים אפלים ומבישים. בריטניה הפרה חוזים כתובים עם מדינת ישראל ומנעה משלוח ציוד חיוני הדרוש לכך שהצבאות האלה לא יצליחו להשמיד את כוחותינו ולפתוח את השער להכחדת שארית הפליטה של עמנו. לפני כארבע שנים ביקר בארצנו מנהיג האופוזיציה הבריטית אדוארד הית. סגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון, ערך לכבודו סעודה, ובאדיבותו הזמין אותי להיות בין משתתפיה. סגן ראש הממשלה ואני שוחחנו עם מר הית כשלוש שעות על בעיות בטחונה של מדינת ישראל. הוא הציג לנו שאלות רבות, ואנו עשינו כמיטב יכלתנו כדי להשיב עליהן. שמחנו לקרוא כעבור ימים מספר כי מר הית, בשובו וללונדון, הודיע בפומבי בפרלמנט שלו כי עתה הוא מבין טוב יותר את צרכי בטחונה של ישראל. אני מבקש לשוב ולשאול אותו, הפעם מעל בימת הכנסת, כפי שעשיתי לפני יומיים במברק המופנה אליו: ראש ממשלת בריטניה, הזוהי הבנתך הטובה יותר לבעיות הבטחון של מדינת ישראל ? עליך, כראש ממשלת בריטניה, אולי יותר מאשר על כל ראש ממשלה אחר, לזכור את שנות השלושים ואת שנות הארבעים. בשנים ההן עמד עמנו בין תהום לבין גאולה. הוא יכול היה להיגאל על מיליוני בניו. ארצך מנעה ממנו את הגאולה. היא אשר נעלה את שערי ארץ-ישראל לפניו, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה. משום ישכך התכחשתם להצהרת בלפור ולהבטחתכם — שילמו בחייהם שישה מיליוני יהודים. עכשיו, שארית הפליטה של עם זה עומדת בסכנה ואתה מונע מאתנו ציוד חיוני להגנתנו נגד תוקפנות כזאת שמאחוריה כל הכוח האדיר של האימפריה הקומוניסטית.

שנות השלושים ושנות הארבעים לא תחזורנה. פה קם יהודי חדש, הוא יילחם ובעזרת השם ינצח. אבל בשביל בריטניה זהו פרק אפל ,נוסף בתולדות היחסים בינה לבין העם היהודי. בריטניה יודעת מה משמעותה של מדיניות מינכן ובייחוד יודע אותה שר החוץ הבריטי דהיום. מה שבריטניה עושה היום כלפינו זהו פרק נוסף במדיניות מינכן. אומה קטנה עומדת לא רק נגד אויביה במישרין, אלא נגד מעצמה אדירה, ולא צריך לעזור לאומה הזאת, אלא להיפך - ללחוץ עליה על-ידי מניעת הציוד החיוני. - בושה! ואם העם הבריטי לא יצליח על-ידי הפרלמנט שלו לשנות את המדיניות הזאת של ממשלתו — הוא עצמו יאשר את הפרק השחור הנוסף בהיסטוריה של היחסים בינו ובין עמנו.

צרפת. אהבנו את צרפת, ארץ המהפכה הגדולה, מולדת האמנציפציה של היהודי, ארצו של אמיל זולה, בעלת-בריתנו עוד לפני חמש-עשרה שנה. צרפת לא זו בלבד שהטילה אמברגו על ציוד ישראלי, אלא מוסיפה בעצם הימים האלה לשלות נשק קטלני וציוד לאויבינו מסביב. האדונים פומפידו, מסמר, ז׳ובר — מה הם עושים לתהילה הצרפתית של ימים עברו ? למען חישובים חמריים, חמדניים בלבד, מתכחשים לאמת, לבעלת-בריתם בעבר. מכחישים את העובדות, מטילים חרפה על העם הגדול הזה, אשר ידע אבידות דמים איומות בשתי מלחמות עולמיות, כיבוש ארצו, השפלה, שבר, והוא ברובו, ברובו המכריע, רוצה לעזור לעמנו. עכשיו, היום, ממשלה זו מהנעת עזרה מן המותקף ונותנת כלי מלחמה לתוקפן.

ושוב אני רוצה להביע תקווה שאולי בימים הקרובים ישפיעו צרפתים, הנאמנים לאמת ולידידות הישראלית-צרפתית ולאהבת בני החורין, על צרפת ההיא למען שינוי המדיניות המחפירה הזאת. שתי המדינות האירופיות האלו יודעות מינכן מהי ועדיין אינן מבינות בלונדון ובפאריס כי אמנם במישרין זה קרב גורלי על קיומו של עמנו, על חירותה של ארץ-ישראל; אבל בעקיפין הרי זוהי מלחמה עם השלכות עולמיות. הן, למען חיי שעה וחבית נפט, מוכרות את עתידן שלהן. מדיניות מינכן מעולם לא השתלמה ולעולם לא תשתלם למפקיריה של אומה קטנה. האם אינן מבינות כי בתהליך התוקפנות הזאת יש מעצמה שמעניינה לפרוץ בתעלת סואץ, לחבר ואת צייה בים התיכון ובאוקיינוס ההודי, להתפרס במפרץ הפרסי, להשתלט על סומאלי ועל עדן, לשנות לחלוטין את יחסי הכוחות בין עולם העבדות ובין העולם תחפשי? איך המדיניות ההיא משנות השלושים עדיין מסוגלת לסנוור עיני מדינאים ולהביא לידי חזרה עליה בעצם הימים האלה?

לנוכח התפתחויות אלה עלינו להביע הערכה והוקרה לארצות-הברית, לעמה, ממשלתה ולבתי-הנבחרים שלה. בארצות-הברית אין עוד רוצים לשוב על מינכן. שם יש הבנה, כי אמנם במישרין המדובר הוא בעם ישראל, בקיומו, חירותו ועתידו; אבל מאחורי המאבק הזה עומדת הבעיה של חירות או עבדות, התקדמות או שיעבוד, מלחמה מתמדת או תקווה לשלום לכל העמים, בקטנים כגדולים. זה גם האינטרס המשותף של ארצות-הברית ושל העם הקטן הזה. זו גם ההבנה ההדדית, זו גם העזרה ההדדית. אבל אנחנו כעם קטן חייבים להעריך את הסיוע שאנו מקבלים מעמה של ארצות-הברית. נכון, הכרה והערכה לנשיא ארצות-הברית, למזכיר המדינה, לידידנו הסנאטור ג׳קסון, לרוב המכריע בסנאט ובבית -הנציגים, לדעת- הקהל ברחבי ארצות-הברית, לא רק של אחינו בני עמנו - גם של הנוצרים ברובם המכריע — המתלכדת ומתאחדת סביב עם קטן זה, האמיץ והלוחם, העומד על נפשו ועל האידיאלים האנושיים הגדולים.

לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו ? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע.

עלינו עוד ללמוד לקחים מספר. הכמות - כל מלחמות ישראל, מאז היה לעם, הן מלחמות של מעטים נגד רבים. אבל אנו למדנו במשך עשרת הימים האחרונים שיש כמות בלחימה היוצרת בזמן מסויים איכות חדשה, לגבי הגורם הנורא — כאשר מדובר בחיי אדם - ושמו: אש.

מצביא גדול אמר כי בשדה הקרב היחס בין הרוח לחומר מבחינת השפעה על תוצאת הקרב הוא שלושה לאחד. בנינו הוכיחו זאת גם ביום הכיפורים ולאחריו. אבל בימינו, עם נשק חדיש ומהיר ירי, עם אלפי טנקים ותותחים, האש הנפלטת בידי זדים היא אדירה ואיומה. אסור עוד בעתיד להותיר דיספרופורציה כמותית מסויימת, למען חיי בנינו ולמען עתידנו.

עלינו לדאוג לכך שנכפיל, נשלש ואף נרבע את הטנקים ואת מוביליהם, את התותחים ואת המטוסים, את הציוד האישי, למען לא תהיה עוד דיספרופורציה כמותית זו, כפי שנוצרה על-ידי ברית-המועצות במשך שש השנים האחרונות בפתחה את כל מחסנית לפני אויבינו.

שנית, להווי ידוע לכל כי תוקפנות מבטלת קו שהיה קיים עדי פריצתה. קו של הפסקת-אש, של שביתת -נשק, גבול - כל אלה על-פי הסכמים יש לכבדם, בתנאי ששני הצדדים יכבדו אותם. אם יאויב תוקפן מפר הסכם בין-לאומי, בין-ממלכתי, שעליו חתם אפילו פעמיים, וחוצה את הקו הכלול בהסכם זה, אין ועוד שום חובה לגבי אותו קו מצד האומה המותקפת, על- פי כל הכללים של המשפט הבין-לאומי, על-פי הצורך החיוני להעניש את התוקפן, ולא רק למען לא יקבל ,פרס על תוקפנותו אלא ולמען מניעתה בעתיד ברחבי תבל, הענשת התוקפן היא תקוות העמים לשלום. הקו בין עמים לוחמים שאחד מהם תקף, הרס, הרג, שפך דם, ואילו מהצד השני נשפך דם גיבורים קדושים כדי למנוע את התוקפנות ואת מזימת ההשמדה — הקו נקבע בתהליך הדיפת האויב התוקפן.

אדוני היושב-ראש, עודנה נמשכת המערכה הגורלית לעתידנו. בעזרת אלוהי צבאות נעמוד בה, ותבוא ישועה גדולה על-ידי מסירות נפש של טובי בנינו.

יש דברים שנכתבו לפני אלפי שנים בישראל, ובשבילו — לדורותיו. היום נוכחנו לדעת, כי הם כאילו נכתבו בשביל דורנו, בשביל בנינו, בשביל כולנו:

״אלהים, אל-דמי-לך, אל-תחרש ואל תשקוט אל.
כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש:
על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך:
אמרו: לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד:
כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרתו:
אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים:
גבל ועמון ועמלק, פלשת עם ישבי צור:
גם אשור נלווה יעמם היו זרוע לבני לוט סלה:
אשר אמרו: נירשה לנו את נאות אלהים:
אלהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח:
כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים:
כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם:
וידעו כי אתה שמך ד' לבדך
עליון על כל הארץ״.