אזכרה לשר התחבורה לשעבר חיים לנדאו ז"ל – הישיבה הארבע–עשרה של הכנסת יום שני, ה בחשוון התשמ"ב 2 בנובמבר 1981
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, חיים לנדאו הקדיש את כל חייו לתקומת ישראל. בשחר נעוריו הצטרף לתנועת נוער אוהבת ציון, אידיאליסטית ואדירה – בית"ר, אשר לה נתן זאב ז`בוטינסקי את כל אהבת לבו ואת כל עושר מוחו. ב–1935 עלה לארץ–ישראל, נכנס לטכניון בחיפה והיה למהנדס. בימים ההם הצטרף לארגון הצבאי הלאומי, ומאז שירת את עמנו עד יומו האחרון עלי אדמות במסירות ובנאמנות, וקיים את אשר כתב בדם לבו הלוחם והמשורר אברהם יאיר: "משורה ישחרר רק המוות".
בשנת 1944, בעיצומו של ה"סזון", לאחר הסגרתו של ראש המטה של האצ"ל שלמה לוי, שהוא היום הד"ר לב–עמי, מיניתי את חיים לנדאו למלא את מקומו, והוא היה ראש המטה של הארגון הלוחם במשך יותר מארבע שנים. בשנים ההן לא היה אדם עסוק ממנו בארץ–ישראל. הוא היה רוב הזמן ברחובות. בפתק קטן החזיק את כל סודות הארגון המחתרתי. למען שירות העם נאלץ לעזוב את אשתו האהובה והיה נפגש עמה לעתים רחוקות מאוד, שמא אלה שידלקו אחריו יגלו את מקום הימצאו. כך נלחם והקריב. והוא היה עמנו מן היום שבו הורם נס המרד ועד היום שבו הועלה דגל העצמאות. במחתרת היה אחד מן המבקרים הספורים בביתי והיה לי לאח ולמנחם. היו לנו, כמובן, שעות גדולות והיו שעות רבון של יגון וצער, והוא היה למנחם.
אחרי המבצע נגד המפקדה הבריטית והממשל הבריטי במלון המלך דוד , משנתגלה כי אבדות בנפש כה רבות היו שם נגד רצוננו – משום שלא שעו לאזהרתנו לפנות את המלון כפי שיכלו, עדי האדם האחרון שנמצא בו – היו לנו שעות שקשה לתאר אותן בשפת אנוש: עצם הצער על האבדות שלא רצינו בהן והאבל על היהודים, שכמה מהם היו מידידינו הטובים ביותר, ואף מעוזרינו, לא נתנו לנו מנוח יומם ולילה. חיים לנדאו היה אז עמדי ולצדי, וחיזק את הרוח וניחם. וכך עברנו גם את התקופה הנוראה ההיא.
כאשר פרצנו את מבצר עכו וקראנו דרור לאסירי המחתרת, נפלו 11 לוחמים. בימים ההם זה היה מספר אבדות בלתי–משוער, מספר האבדות הגדול ביותר בכל הקרבות שהתנהלו בין המחתרת ובין הצבא הבריטי. בימים אלה, לאחר מלחמותינו הגדולות והרבות, ולאחר אבדותינו לאלפים, קשה לתאר את הכאב ואת האבל שהיה בלבותינו בראותנו בעיני רוחנו 11 לוחמים שלא שבו עוד. ושוב היה חיים לנדאו המנחם העיקרי בתוכנו, שקרא להתגבר, משום שעלינו למלא חובה קדושה ולהמשיך במלחמה למען עמנו ולמען ארצנו.
עם קום המדינה עשה חיים לנדאו כפי שעשו כל חבריו לארגון הלוחם – הקימו תנועה דמוקרטית חופשית מדינית ואמרו – כפי שחינכו את החיילים במחתרת בכתב ובעל–פה – משיבוא יום השחרור ותקום מדינת היהודים, המדינה שלנו, יכריע פתק הבוחר מי ינהל את ענייני המדינה. בשום דרך אחרת לא ייעשה ניסיון לקבוע את הרכב הממשלה, רק פתק הבוחר. הוא קיבל את התורה הזאת בכל לבו ובכל נפשו וללא סייג.
הוא נבחר לכנסת הראשונה ומאז, במשך 30 שנה, שירת בכנסת. היה כמעט כל אותה תקופה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכך השפיע בנועם דבריו על מדיניות החוץ שלנו. כל הכנסת הכירה אותו. כולם כיבדוהו וכולם חיבבוהו; גם כידיד וגם כיריב ידעו להעריך את סגולותיו התרומיות.
בממשלת הליכוד הלאומי השנייה, לאחר פטירתו של לוי אשכול ז"ל, תחת ראשותה של גולדה מאיר ז"ל, נתמנה לשר הפיתוח. ויעידו חברי הממשלה מן הימים ההם, ללא הבדל סיעה, שהיה שר פיתוח מצוין, לא רק מסור ונאמן, אך גם מועיל ובונה את הארץ.
בממשלה, שהיה לנו הכבוד, על יסוד הכרעת האומה הדמוקרטית, לשרת, היה קודם שר בלי תיק, ולאחר מכן בחרנו בו לשר התחבורה. ושוב ראינו אותו במלוא כישוריו וזוהרו, איך מעל לכול הקדיש זמנו ומרצו למלחמה בתאונות הדרכים. אני חושב שניתן לומר, כי הודות לו ולפועלו ניצלו נפשות רבות בישראל מאותו אסון לאומי שפקד אותנו, בייחוד בשנים האחרונות, והוא קוטל אנשים, נשים וטף בכל שנה לאלפים.
זה היה האיש חיים לנדאו.
ראינוהו גם בחוליו ובייסוריו. לא נשבר. אני בטוח שהוא ידע מה מחלתו. לא התאונן. חודשים מספר לפני שהלך מאתנו ביקשתי את הסכמתו למנותו שוב לשר התחבורה, כי הרי כל עוד נשמה באפך, יש תמיד תקווה – וישועת השם כהרף עין, ואולי יבריא וישוב למקומו. באחד הימים בא אלי יחד עם רעייתו, והודיעני באופן סופי ומוחלט, כי אין הוא מסכים להתמנות לשר התחבורה. אין הוא חש, מחמת מחלתו, כי הוא יוכל למלא תפקידו כראוי. ומשום כך הוא מבקש ממני, כי בשום פנים ואופן לא אטיל עליו את התפקיד הזה. רעייתו הנאמנה תמכה בעמדתו. ולי לא היתה עוד שום ברירה אלא להרכיב ממשלה בלעדי ידידי, אחי–נפשי, חיים לנדאו – אברהם המחתרתי. (דמעות עולות בעיניו של ראש הממשלה.) [כך במקור – א.ט.]
היום מותר לנו, מעל במה זו, להשמיע דברי נוחם למשפחה השכולה, לרעייתו היקרה ולשני בניו, הצנחנים, הלוחמים, המקיימים את הנאמר: מעשי אבות סימן לבנים.
אנו ננציח את זכרו של אברהם. אתמול החליטה הממשלה לקרוא את הכביש חוצה–שומרון "דרך חיים", על–שמו של שר התחבורה, ראש המטה של הארגון הצבאי הלאומי – אברהם. וזו תהיה אומנם דרך–חיים, המחברת את בקעת–הירדן ואת שפלת הים, המחברת את כל חלקי ארץ–ישראל המערבית לשלמות אחת. וכאשר יעברו שם ילדים וישאלו: מי היה חיים שעל–שמו נקראת הדרך הזאת, לאורך 60 קילומטר? ישיבו להם בוודאי ההורים: הוא היה אדם, הוא היה לוחם.
