תשובה למתחסדים מחוץ ומבית – חלק ב

א.

במאמרי הקודם, מלפני שבוע, ביקשתי להתבונן בהחלטותיה האנטי-ישראליות של עצרת או"ם והגבתי על מידת ההתחסדות של נציגי העמים אשר הצביעו בעדן, או נמנעו מן ההצבעה, או מחאו כף למחברן האמיתי, ערפאת, או ניסו להציגו כלוחם על עניין צודק בהשוואות אנטי-הסיטוריות, המחללות את שמן של המלחמות שחרור.

התחסדות היא מידה מגונה. יש להגיב עליה גם אם היא באה מבית. רק בתגובה השלמה, כלפי חוץ ופנים, יש צדק. מכאן הכותרת החוזרת, והמאמר המשלים את קודמו, לעת משבר יש לומר לעם את האמת ולחזק את רוחו. שני הכללים האלה שזורים אחד במשנהו; אין להפריד ביניהם. אם יטעה מישהו את עמו מבחינת העובדות המדיניות, הוא ייצור בקרבו אשלייה מסממת. אשר ההתפכחות ממנה תמיט מבוכה מרה או יאוש מפרק. אבל האמת על מצב קשה, מסופרת לעם, צריכה להיות מלווה בדברי אמונה כנה כי יש לאל ידו לעמוד במבחנים ולהתגבר על הקשיים. תמיד יש לזכור, כי רוחו של עם היא עצמה הינה גורם חשוב, ולעתים מכריע, במאמץ או בהליך של ההתגברות. על אמת זו למדנו, לשלילה או לחיוב מתוך התבוננות ונסיון.

מאי 1938. רוחו שחל העם הצ'כי מופלאה. האויב מצפון מקבל מהלומת יוקרה קשה; אומה קטנה, מגוייסת, מצויידת כהלכה, אומרת לו לאו מוחלט. הוא מתכווץ. כל העמים בני החוקין מיישרין גבם מול האימתן, עריץ הדמים, מברלין. אבל בחודשי הקיץ של השנה ההיא נעשה כרסום מתמיד בכוחו הנפשי של העם המושמץ, באיומים מלווים בלחצים, המופעלים ביחדו על ידי ידידים.

לקראת ספטמבר נשברת הרוח. באה הכניעה המאמללת. מתחילה הטרגדיה הגודלה, הנמשכת, אמנם בגלגולים שוני, עד היום הזה. אם להשתמש בביטוי ציורי אפשר לומר, כי מבחינת הרוח היו במאי ובספטמבר 1938 כאילו שני עמים צ'כיים.

מצב אחר השתרר בבריטניה בימי מבצע הפינוי מדאנקרק, אשר צ'רצ'יל כינהו לא מפלה, לא נצחון, אלא נסיגה מוצלחת, בהוסיפו, כי בנסיגות מוצלחות אין מנצחים במלחמה... רוח ההתנגדות אדירה קמה בקרב העם הבריטי, והיא איפשרה לו לעמוד בכל המבחנים הקשים עד בוא יום הנצחון. ואצלנו? באילו מבחנים מן הנוראים ביותר, לא עמדנו בשנות הארבעים? אבל הרוח, שפעמה בקרבנו היתה נפלאה, בלתי שבירה – ויכלנו.

ב.

לו היו האחראיים למדיניות הישראלית אומרים לעם את האמת היו מציינים ביוזמתם כי בחודשים האחרונים היו מכות קשות מנת חלקנו בזירה הבינלאומית. בהצביעם על עובדה זו בלא נסיון טשטוש, בכנות וברצינות. היו צריכים להוסיף ולהסביר מייד, כי אם נעמוד איתנים ונפעל כהלכה יש לנו סיכוי ממשי להתגבר על המכשולים שהושמו על דרכנו.

אך דוברינו הרשמיים אינם נוהגים לפי שני הכללים הטובים, שהוסברו בפרק הקודם. הם יוצרים רושם מטעה כאילו לא קרה דבר, כי הכל כשורה. ובאשר לעתיד, יש "פתרון" אחד באמתחתם, הלא הוא נסיגה בלי שלום, או בפשה ברורה, אם כי לא נעימה, של המציאות, קירוב צבאות ערב למרכזי המדינה תוך השארת מצב המלחמה על כנו, וידיעת השאיפה המוצהרת של האוייב מציד[לא ברור במקור ט.ק.] מאוד...

אנחנו לעולם לא נקרא להתבטלות לפני ההלכות עוינות של מוסדות בינלאומיים. אבל גם לא נציע לציבור להתייחס אליהן בזלזול. אין לומר, כי הן חסרות משמעות, בייחוד בהצטברותן. יש בהן כדי ליצור, או להעמיק, דעה קדומה כלפי מדינת היהודים. מן הצד האחר הן מגבירות את ההתחייבות של הממשלות, אשר בשמן ניתנה התמיכה בהצעות החלטה אנטי-אנטי ישראליות כלפי אויבינו.

עלינו לזכור היטב כיצד התפתחו העניינים בארגון אחדות אפריקה. מאז החלו להתקבל החלטות עוינות לנו בוועידות אדיס-אבבה תבעו הערבים מן המדינות האפריקניות כי הן יישמו החלטות אלו בכנסים בינלאומיים אחרים, במיוחד באו"ם. לא מייד היתה היענות לתביעה זו. אבל עם הצטברות ההחלטות והחרפתן באה העת המדינות היבשת האפריקנית, ברובן קיבלו את הטיעון הערבי כי מה שהוחלט בוועידותיהם מחייב אותן בכינוסים אחרים.

בעצרת האו"ם מתקבלות באחרונה החלטות בעלות תוכן עויין לנו ברוב עצום, לעתים כמעט פה אחד. ההצבעות החוזרות מטילות התחייבות מוסרית, אם מותר לומר כך. על הממשלות, או מבצרות אותה. הערבים עומדים על המשמר, הם טובעים קיום ההתחייבות בהצבעות נוספות. אין זה קל, בוודאי לא פשוט. לבטלת או לפעול בניגוד לה. כל ממשלה משתדלת לשמור על יוקרתה, על אמינותה.

הצטברות ההצעות העוינות, על תוצאותיהן הפסיכולוגיות ומשמעותן המדינית, נושאת עמה חומרה שאינה ניתנת לביטול על ידי האימרה קלת הדעת: "הצביעו, או מה?" עובדה היא, כי החלטות כאלה, במהותן ובמספרן, כפי שנתקבלו באו"ם בחודשים האחרונים, לא ידענו במשך 25 שנה מאז הקמת מדינתנו. עובדה זו, אינה יכולה להיות חסרת משמעות.

ג.

עתה יש לשאול תחת איזו ממשלה זכו אויבינו לתמיכה בינלאומית רבה כזו, חסרת התקדים?

נשער בנפשנו, כי במחצית השנה האחרונה מכהנת בישראל ממשלה בהנהגת הליכוד, או ממשלת ליכוד לאומי, או אף קואליציה בראשותה של הגברת מאיר, או בהשתתפותו של מר דיין, כשר בטחון רב השפעה. בכל ההרכבים האלה, על הבדלים היסודיים ביניהם, היה יוצא קול אישום מן החוגים המנהלים עכשיו את ענייני האומה. יכולים אנו, בלא קושי מיוחד, ובמידה ניכרת של דיוק, לשחזר את תוכנו של האישום הכבד:

"זו הקשיחות ואלו תוצאותיה; זו הנוקשות וקללותיה. ראו כצד כל העמים, או כמעט כולם, פונים נגדנו. שימו לבכם להחלטות הקיצוניות, העונות ביותר שנתקבלו נגדנו ברבאט, בז'נווה, בניו-יורק. באוטוווה, בקראקאס ועוד. המדיניות הנוקשה, חסרת הפשרות של ממשלת-הסטטוס-קוו המיטה עלינו אסונות מדיניים כבדים. היא דחקה אותנו לפינה, לבידוד בלתי מזהיר, למצב מסוכן מאוד. תחת ממשלת הקשיחות היינו לתלויים לחלוטין, ממש לקליינטים, במובן הרומי, של מעצמה אחת וגם בה יש כבר סימנים מדאיגים...

אין פלא המדיניות הבלתי גמישה של הממשלה הניצית לא יכלה שלא להביא עלינו את צרת הבידוד, את פניית העורף של דעת הקהל העולמית. היא הרפתה ידי ידידים, חיזקה ידי אויבים. אין ספק, לו היתה הממשלה מוכנה לגמישות, לוויתורים, לפשרות, היה נמנע נצחונו המוחלט של אש"ף בועידת רבאט, בוודאי לא היתה עצרת או"ם מקבלת בתרועות את ערפאת, או מאמצת את סעיפי תוכניתו העיקריים בהחלטתה.

"אבל הממשלה, במדיניותה הבלתי-פשרנית, המבקשת להשיג לא את המצוי בעולנו המדיני אלא את הרצוי לה, דחפה את הערבים לזרועות הקיצוניות. עלינו להודות בפה מלא, כי המדיניות הקשוחה של הממשלה לא הותירה לערבים, למעשה, שום ברירה, לא נתנה שום עידוד למתינות. נהפוך הוא. היא עודדה את הקיצוניים בקרב הערבים לגבור על המתונים. היא אטמה כל אופציה להסכם שלום המבוסס על פשרה הוגנת. היא התעקשה על ניסוחים שאבד עליהם הכלח. היא עמדה, בלא נוע, על העיקרון של משא ומתן ישיר בינינו ובין מדינות ערב.

"איזו איוולת! ואם אפשר להשיג שלום בשיחות בלתי ישירות, על ידי שירותים טובים של צד שלישי, נוותר על הסיכוי לשלום? היא תבעה משא ומתן על חוזי שלום – מה חשוב החוזה? הן גם אותו אפשר להפר. השלום עצמו הוא העיקר. ואילו ממשלה זו דבקה בפורמולה המיושנת קיצונית, ביודעה היטב כי הערבים אינם רוצים אפילו לשמוע על חוזי שלום. אמנם, במרוצת הימים ויתרה הממשלה על 'הקונצפציה' המשפטית הזאת, אבל במקומה נקטנה נוסחה מאובת אחרת: הצהרה על אי לוחמה.

"לשם מה דרושה לנו הצהרה כזו? האם לא די לנו באי לוחמה למעשה, תקופת זמן מסויימת? אפילו לא תהיה זו אי לוחמה אלא אלמנטים מעשיים שלה, היכולים אנו לסרב לנסיגה בסיני תמורתם?

"אבל הממשלה הלכה מנוסחה נוקשה אחת לפורמולה קשוחה אחרת. והנה התוצאות של מדיניותה הכושלת. העולם פונה נגדנו, אנו מאבדים ידיד אחר ידיד באפריקה, באירופה, באמריקה הדרומית, צאו וראו נורווגיה הצביעה נגדנו, דנמרק לא הושיטה לנו ידה, אורוגוואי (!) הסתפקה בהימנעות. אילו עוד הוכחות דרושות לנו כדי להבין כי המדיניות של ממשלת השיתוק מוליכה אותנו מדחי אל דחי. ועלולה להמיט עלינו אסונות עוד יותר כבדים?"

עד כאן.

ישפוט כל קורא בלתי משוחד, אם לא כאלו היו האשמותיהם של יריבינו הנכבדים לו בחודשים האחרונים היתה פועלת בישראל ממשה הקרויה ניצית, אבל עובדה היא כי את ענייני המדינה מנהלת הממשלה "היונית" ביותר מאז מלחמת ששת הימים, או מאז חידוש עצמאותנו. וכל המאורעות השליליים, החמורים בזירה הבינלאומית, התרחשו כאשר היא אינה פוסקת לסגת מעמדותיה המדיניות המוצהרות ומכריזה בקולי קולות, כי היא מוכנה לנסיגות מעשיות נוספות לא רק בלי חוזה שלום, אלא גם בלי הודעה על אי לוחמה. לפי טבעה של התפתחות זו היו דוברינו חייבים לבדוק את הצהרותיהם, לפשפש במעשיהם, לחפש דרך, במקום כל אלה הם נוהגים בהתחסדות, ומוסיפים לחלק את העם למותחי אופציות (להסכם שלום) ולנועליהן. [מקור לא ברור ט.ק.]

ד.

לא אכחד, אני חותר על חלוקה אווילית זו בזעם עצור. בזעם על שום מה? מחמת הציניות שבהטעיה. עצור מדוע? כי דווקא בימים קשים לקראת מבחנים, יש לשמור על קור רוח המאפשר למחשבה להיות ברורה. כדי להוכיח את טיעוני לגבי הטעיה ביודעין אציג בלא הקדמות למספר שאלות גלויות:

אבקש לשאול את ראש הממשלה מר רבין, האם הוא מאמין כי יש לו סיכוי כלשהו לקבל את הסכמתו של אסד להישארותנו ברמת הגולן או על פי אחת מהכרזותיו, להיותה של רמת הגולן חלק בלתי-נפרד של מדינת ישראל?

אין ספק, מר רבין אינו מאמין בכך, מאחר שהוא יודע מהי עמדתו של השליט הסורי לא רק למשמע התבטאויותיו הפומביות, אלא גם משיחותיו האינטימיות עם ד"ר קיסינג'ר. אבל באין הסיכוי האמור, מדוע נוטל לעצמו מר רבין את התואר של פותח אופציות השלום ואילו בזולתו הוא מטיל את האשם בסגירתן? הן על כגון דא אמרו אבותינו: הפוסל, במומו פוסל. שאלה ותהייה זו מופנות, כמובן, גם למפ"ם המכריזה, גם בימים אלה, כי מרמת הגולן לא נרד לעולם בשום תנאי.

יכול אני, ואולי חובתי האזרחית היא, להחריף את השאלה. ידוע למר רבין ולמר תלמי גם יחד, כי אסד מאיים, בגלוי ובסתר, שתחודש המלחמה אם לא ניטוש את רמת הגולן. יוצא, איפוא, על פי העובדות בשטח, כי ראש הממשלה והמזכ"ל הנכבדים יביאו עלינו מלחמה נוראה בצפון, העלולה להתפשט, בן לילה גם לדרום. מדוע, איפוא, הם מנסים לחלק את העם לשוחרי שלום ולמביאי מלחמה כביכול?

אבקש לשאול את שר התיירות, מר קול, האם הוא מאמין, כי יש לו סיכוי לקבל את הסכמתו של סדאת להכללת השטח בסיני, דרומה לאילת, עדי שרם-א-שיח', במדינת ישראל? מנהיג הליברלים העצמאיים אינו יכול, כמובן, להאמין בכך. הוא יודע בוודאי חייב לדעת, מהי עמדתו של השליט המצרי, גם משיחותיו, בצל הפירמידות, עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יוצא, כי התעקשותו של שר התיירות על צירוף הרצף היבשתי בין אילת ובין קצה המפרץ חוסמת אופציה להסכם שלום עם החזק באויבינו.

אפשר להמשיך בניתוח ההגיוני ולהגיע לכלל מסקנה, כי עמדתו של מר קול, כפי שבאה לבטוי באחרונה, תדחוק אתנו למלחמה בדרום, אשר בן-יום, או אותה שעה, עלולה להתפשט לחזית הצפון, אולי אף לשתי חזיתות נוספות. מדוע, איפוא, אין שר התיירות וחבריו למפלגה מוחים נגד הטיעון המלאכותי "לאופציות", להחזקתן פתוחות לרווחה, או לסגירתן ההרמטית?

אפטיר ואשאל את הממשלה כולה, איך היא תשיג הסכם שלום עם קאהיר ואם דמשק, שתייצבו בכל כוחן מאחורי ארגוני המרצחים אם היא מודיעה כי לא תסכים בשום אופן להקמת "המדינה השלישית" בין הירדן ובין הים, ולא תנהל עמם בשום פנים משא-ומתן כלשהו, כפי שהחלטנו לפני שבוע בכנסת, על דעת כל סיעותיה הציוניות?

אם תוסיף הממשלה לעמוד על שני הכללים המדיניים הללו, לא יהיה מנוס, על פי האסכולה שלה, מן המסקנה כי היא חוסמת אופציה להסכם הן עם נציגם המוכר – ברבאט ובאום – של "הפלשתינים", והן עם המצרים והסורים, אשר העניקו להם את מלוא חסות הכרתם.

עובדה נחרצת היא, כי בקאהיר ובדמשק ברבאט ובניו-יורק, אומרים אויבינו מדרום ומצפון, כי לעולם לא יהיה הסכם שלום עם ישראל אלא אם תחזיר את הזכויות החוקיות של העם הפלשתיני, כפי שהן מתפרשות על ידם בעקבות החלטתה של עצרת או"ם מספר 741. ובכן, איך תוחזק ה"אופציה" פתוחה, מאחר שהממשלה שוללת משא-ומתן עם ערפאת והקמת מדינה בשליטתו כפי שהוחלט בכל בירות ערב?

הצגתי את השאלות האלו - אפשר, כמובן להמשיך בהן עד חומות ירושלים ושעריהן – לא כדי לקנטר אלא כדי לטהר את האווירה, לסלק כחש והטעיה מישראל, לגאול את האמת. עת צרה ליעקב. למען יוושע ממנה אסור להטעות את העם. אסור לומר לו, כי בעוד אויבי ישראל לא יסכימו לתוכנית הליכוד, הם יתנו הסכמתם לתכנית המערך. כוזב הוא הטיעון הזה, ומטעה בתכלית. הוא יוצר אשליה. משום כך מסוכן הוא. השפעתו של האופיום המדיני מוכרחה לחלוף. העם עלול להתעורר אחר נסיגות נוספות, מסוכנות, ולראות כי חמק מידיו הסיכוי לשלום יחד עם ריסוק בטחונו, חלילה.

אני מציג, איפוא, בדאגת אמת, את השאלה המסכמת: מדוע נוהגים דוברינו בהתחסדות? מדוע אין הם אומרים את האמת לעם הרוצה לדעת אותה, המוכן לעמוד במבחנים, בשומעו ובלומדו מהי שאיפת אויביו ומזימתם. מדוע, במקום לחזק את רוחו לקראת מבחני שנת 1975, הם מרדימים את עירנותו על ידי דיבורי סרק שאין להם כל כיסוי במציאות? הן חובה עליהם ללמוד, לפחות מנסיון תעמולתם שלהם.

עוד לפני שנה תקעו בשופר גדול וקראו: ועידת ז'נווה היא הדרך לשלום. היום הם הזועקים חמס: ועידת ז'נווה תוליך למלחמה. אם במשך שנה בלבד מנופצת אשלייתם, איך לא יתעוררו ממנה?

מלחמה אינה בלתי-נמנעת. עם או בלי ז'נווה. צה"ל מוכן ודרוך מסוגל להרתיע את האויב מפני תוקפנות מחודשת. אך ברור, כי שנת מבחנים מדיניים לפנינו. על מפתנה, בטרם תבוא עלינו הצטברות נוספת של איומים ולחצים, נקרא לרצינות במקום ציניות; ונחזק את רוחו של עמנו למען יגבר.