תשובה למתחסדים מבית ומחוץ

א.

נבלה נעשתה בעצרת או"ם לו היה הדבר תלוי בה, ניתן היה לומר, כי היא כאילו התירה את דמנו. בהמלצתה מספר 741, שתיזכר לדיראון, נכלל סעיף האומר: "העצרת מכירה בזכותו של העם הפלסטיני להשיג את זכויותיו בכל האמצעים, בהתאם למטרות והעקרונות של מגילת האו"ם. 

בהחלטה נפרדת העניקה האסיפה הכללית לארגוני המרצחים הערביים מעמד של משקיף קבוע, כמו לשוויץ או לקריית הוותיקאן. אם נתבונן בהמלצה על סעיפיה, ובהחלטה על תוכנה נמצא בהן הוכחה ברורה להאשמה, כי העצרת כאילו אמרה לעראפאת ולמרעיו: לכו והירגו יהודים.

מי שקרא בשלמותו את נאומו של עראפת לפני העצרת מצא, כי הנקודות העיקריות בו היו לסעיפי ההחלטה, או המלצה, של האו"ם. אבל אין לשכוח, כי בתבעו במפורש את חיסולה של מדינת היהודים ואת הפיכתה של ארץ ישראל למדינה פלסטינית דמוקרטית וחילונית, הסתמך אותו רב מרצחים על מגילת האו"ם, עקרונותיה ומטרותיה; הוא אף הרחיק לכת ומצא, כי "המאבק" שלו, קרי רציחת יהודים, אנשי, נשים וילדים, הוא ביטוי למגילת האו"ם. כדאי להביא את הדברים ככתבם, אם כי לא כלשונם: "זהו המאבק הצודק והחוקי שמגילת האו"ם הנציחה אותו".

עתה ברור לחלוטין, כיצד מפרש המשקיף הקבוע באו"ם, שהוכר כנציג החוקי היחידי של ערביי ארץ ישראל, את העקרונות והמטרות של מגילת הארגון הבינלאומי. מעשי הדמים הבזויים ביותר בקריית-שמונה, במעלות, בשמיר ובבית-שאן, או במינכן, ברומא ובאתונה, הם בהתאם לעקרונות ולמטרות של מגילת האומות המאוחדות.

בידי אנשים אלה, אם מותר לומר כך, ובעקבות מעשיהם הנודעים לשמצת תחתיה, הותירה העצרת בניו-יורק זכות מלאה, בלתי מסוייגת, של פירוש המגילה, עקרונותיה ומטרותיה, ולהם היא אמרה כי הם זכאים להשיג את מטרתם "בכל האמצעים"

במשפט האחרון יש, כמובן, להדגיש את המלה הקטנה, אשר עולם ומלואו בה: בכל. מדוע לא כתבו מנסחי ההחלטה כי "הפלסטנים" זכאים להשיג את זכויותיהם באמצעים המתאימים לעקרונות ולמטרות של מגילת האו"ם? מדוע הם הקדימו וקבוע, כי "המאבק" צריך להתנהל בכל האמצעים? התשובה היא, כי דווקא זה היה להם העיקר; ואילו הסיפא, על העקרונות והמטרות של האו"ם, היא להם הטפל, משום שזכות הפירוש היא בידם, ולהם היא נמסרה.

ב.

ובכן, בכל האמצעים... ביטוי זה מן הדין שיעורר רגש זוועה בלב האדם, בייחוד בתקופתנו. בני דורנו התנסו בתוצאות של אסכולה טוטליטרית זו; הם היו לא רק משקיפים קבועים שלה אלא גם קרובנותיה. הבולשביזם והנאציזם, סטאלין והיטלר, הכריזו כי כדי להשיג את מטרותיהם השונות, לעתים אף משולבות, מותר להם ולעושי דברם להשתמש בכל האמצעים.

אמרו ועשו. ואנחנו היודעים מה עומקה של התהום אשר לתוכה השליכו מליוני אנשים, נשים וילדים, ואשר לעברה דחפו את ל העמים. עוד מעט, והכל היו מוטלים בה. במאמץ עליון, ובקרבנות נוראים ניצלה האנושות מליל דמים, אשר סופו מי ישורנו.

אחר הנסיון הזה שבים אנשים ותובעים לעצמם את הזכות להשתמש, במלחמתם נגד אומה, בכל האמצעים, על פי האסכולה הבולשבית, או הנאצית, או הקומו-נאצית. נציגים של יותר מחמישים אומות, בנוסף על המדינות הערביות והקומוניסטיות, סומכים ידם על אסכולה זו, ואילוט נציגיהן ושל 37 אומות מבקשים לא לספור את קולותיהן, הם נמנעים...

בכל האמצעים. ארץ היהודים היא היום היחידה בעולם, שבה נשמרים, על ידי אנשים חמושים, בתי הספר. אפילו חוק מיוחד קיבלנו השבוע כדי לחייב הורים, מורים ותלמידים בשמירה המיוחדת הזאת. מדוע שוב היינו ליוצא מן הכלל בקרב עמי תבל? הכיצד היינו לעם לבדד ישמור – תינוקות דבית-רבן? אין זאת שמניחים אנחנו, שחוששים אנו, כי ילדינו עלולים להיות מותקפים בידי זדים.

ומנין לנו הנחת-כזוועה זו? אי בית בפר בעולם, אשר נגדו מתוכננת התקפה בתת מקלעים ורימוני יד? ייבושו וייכלמו מרימי היד ונמנעי ההצבעה, אך לנו יש יסוד להניח, כי על ילדינו הנמצאים בין כתלי  מקדש הלימודים מרחפת סכנה. הם כבר הותקפו לא פעם אחת בלבד, וחייבים אנו להגן עליהם כדי למנוע הישנות פגיעה בהם. אבל אם נאמר למרצחים, כי יכולים הם, אחר קריית-שמונה ומעלות, להשתמש בכל האמצעים, משמע, כי רצח תלמידים, שפיכת דמי ילדים, קיבל גושפנקה, שומו שמים של ארגון השלום הבינלאומי.

אך יכולים אנו להודיע לאויבים, לצבועים ולמתחסדי, כי מזימתם לא תקום. הם ירשמו לפניהם, כי בדור שבו היה שימוש נגד העם היהודי בכל האמצעים, אף תחת-חייתיים, היהודי הלוחם. הוא לא ייעלם עוד לעולם. והוא יהלום באלה שירימו יד זדון על ילד יהודי. חוק השמירה על תינוקות דבית-רבן היה לכורח השעה, אבל יש גם צו השעה להכות בארגוני המרצחים, כדי למנוע מהם את היכולת להגיע לבתי ספר ולפגוע בילדי ישראל. זוהי חובתה של מדינת היהודים. יש יסוד לתקוה, כי החובה השליחותית הזאת תקויים.

בהקשר זה כדאי להביא לידיעתו של הקורא העברי קטע ממאמרו הראשי השל "הטיימס" הלונדוני, המסמל, כידוע, את שלוות הנפש האנגלית, אפילו מול מאורעות חמורים. בעקבות המאורע הנורא בבירמינגאם, העיר השניה בגודלה באנגליה, כתב "הטיימס" בין השאר, את הדברים האופייניים הבאים:

"יש זמנים, שבהם היענות הרגש למאורע ציבורי היא גם ההגיונית ביותר. התשובה הטבעית לרציחות בבירמינגאם היא זעם והחלטיות. זו תשובה יותר בריאה מאשר כל נסיון להסביר (To Rationalize) את אשר אירע, או להעמיד פנים שאפר לספק את דעת הקהל בדרך כלשהי, זולת אמצעי תגובה יעלים ביותר".

נקרא ונלמד.

ג.

גם מזימת אויבים אחרת שמצאה ביטויה בהחלטתה של עצרת או"ם 741, לא תקום. אמר לה עראפאת: "נוסף לזה העניקה החלטת החלוקה למתיישבים האימפריאליסטים 45 אחוז של אדמת פלסטין, אולם לא היה להם הדי בכך, והם ניהלו מלחמת טירור נגד האוכלוסיה הערבית".

איש מבין נציגי העמים, אשר הקשיבו והריעו לעראפאת, לא קם, כדי למחות נגד הכזב הזה. אמנם כן, ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל המערבית, בלי הגליל המערבי, בלי המחצית הנגב, בלי ירושלים כולה, בלי יפו, לוד, רמלה, ונצרת. לא הכל בישראל קיבלו את החלטת הגזורו [לא ברור במקור ט.ק.]. אשרינו שנמצאו מסתייגים ממנה אשר עמדו על זכותנו שאינה ניתנת לערעור לארץ ישראל ולירושלים. אבל אמת היא, כי ההנהגה הציונית הרשמית היתה מוכנה להשלים גם עם מדינה יהודית כזו, אשר היו בה 46 אחוזים ערבים.

מה גרה למחרת היום, ב-30 בנובמבר, לפני 27 שנים? נערכו עלינו, ברחבי הארץ, התקפות דמים והן נמשכו יום אחר יום, לילה אחר לילה., הלוחמים היהודיים, בכל הארגונים, גויסו כדי להגן על ערינו המו שובותינו. במשך שנים-עשר ימים תמימים השתתפנו בהגנה, ולא יצאנו להקפות נגד. קראנו לשכנינו הערבים שידלו מהתקפותיהם, משפיכת דם יהודי. אמרנו להם, בשפתם, כי הנה קרבה שעת השחרור המלא מן השלטון הקולוניאלי, ובארץ המשוחררת אנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בכבוד, בקיבדמה אנושית.

הם לא שעו לאזהרה. הם דחו את היד המושטת לשלום. רק כעבור שבועיים בקירוב, בראשית דצמבר 1947, יצאנו, לוחמי האצ"ל, בקשת רחבה, להקפת הנגד הראשונה, שעליה כתב "הארץ" (לא מידידינו מאז ועד היום) כי היא משמשת מפנה במערכה נגד התוקפנות הערבית.

בעקבות השיכתוב הכוזב של ההיסטוריה על ידי עראפאת לפני עצרת או"ם, היא קיבלה המלצה המאשרת את זכותם הבלתי מעורערת של הפלסטינים לשוב לבתיהם ולרכושם, שמהם גורשו ונעקרו וקרואת לשובם". כפי שאמרתי בכנסת, כוונת קריאה זו היא לא רק ליריחו, חברון, או טול כרם, אלא ליפו ולרמלה, ללוד ולנצרת, לרחביה דירושלים ולמרחביה של "השומר הצעיר", ועוד.

קריאה זו נראית קידמתית שכזו. גורשו, נעקרו, ישובו. האמת היא, כי אין ריאקציונית ממנה. לו היתה מוצאת את הפועל, אין עוד מדינה יהודית. המתחסדים טוענים, כי "הפלסטינים", ועראפאת בראשם, נושאים בימינו את דגל הקידמה. ולא היא. הם באים, גם על ידי הסיסמא של "חזרה לביתהם", להרוס ולחסל את המדינה היהודית. אין ריאקציה אפילה מזו.

תחיית המדינה היהודית בארץ ישראל תיקנה עוול בלתי נסבל. הריסתה היתה מחדשת אותו. זוהי הריאקציה. נניחה, שהאנושות היתה נקראת להרוס את כל תחנות החשמל ולחזור לנר...

הריאקציה שבה אנו מדברים היא הרבה יותר נוראה מזו הדמיונית בלא חשמל. המדובר לא בחזרה לאור חלקי, אלא בכיבוי האור. לא בוויתור על שיפור הקיום אלא בביטול הקיום עצמו.

על הכל לדעת, כי לא ניכנע לריאקציה אפילה זו. כל מה שעלול להביא לחיסולה של העצמאות העברית הוא פסול, שפל ובזוי. את בעיית הפליטים הערבים יש לפתור בדרך אנושית. אלה, הנמצאים בארץ ישראל המערבית, נדאג אנו לפתרון בעייתם; אלה שיצאו למדינות ערב, עליהן החובה לפתור בעייתם. אין, ולא יהיה, שום פתרון אחר.

אנו תקוה, כי דברי הזדהותו של חבר הכנסת משה דיין עם עמדה זו נאמרו על דעת מפלגתו. אם חפצי חיים ושוחרי קידמה אנחנו, זו צריכה להיות המדיניות הלאומית.

ד.

בשבועיים האחרונים הירבתה העתונות הבינלאומית לכתוב על המחתרת העברית. על אצ"ל ולח"י, אף על פי שהם סיימו את תפקידם לפני 26 נים. הכוונה הברורה היא להכשיר את עראפאת ומרעיו בעיני דעת הקהל. על פי כל הסימנים יש איזה רגש של בושה בקרב העמים, על אשר נציגיהם הריעו לאורחם של האו"ם ושל הקרמל. משום כך נאמר, כי גם אחרים, לרבות היהודים, עשו כך...

על חשבון ההערכה הזאת זכיתי אפילו במחמאות מאוחרות. "אובזרוור", למשל, כתב כי הייתי מפקדו של האצ"ל, ואילו עתה הנני נחשב - העתון מוסיף: "ובצדק" – לאחד הג'נטלמנים בקרב הפוליטיקאים הישראליים. תודה.

הגדיל לעשות ממנו השבועון האמריקני הנפוץ "טיים". הוא ציטט מספרי "המדר" קטע ממשפט לאמור: "אויבינו קראו לנו טרוריסטים ידידינו – פטריוטים", והוסיף, כי הערכה זו אפשר לתת לכל טירוריסט בכל התקופות. במלים אחרות, הערכה לדורות. ואני לא ידעתי. קטונתי מכל הכבוד הזה.

כל אלה הם ביטויים של היכלמות, של מצפון לא שקט, של התחסדות, הבאה לחפות עליהם. שמתי לב כי מר סקאלי, דובר ארצות הברית באו"ם, יצא בתגובה נמרצת נגד הנסיון החצוף של עראפאת להשוות את "מאבקו" עם מלחמת השחרור האמריקנית. צדק, גם לנו הזכות לדחות ללא סייג, כל השוואה אווילית כזו עם מלחמת השחרור היהודית, הן במטרתה והן בדרכה.

המשפט שצוטט ב"טיים" נקטע ונקרע מן הפרק בספרי "צבא המחתרת". ארשה לעצמי, ואולי חובתי היא, בימים לאה, להביא מספר שורות משלימות ממנו, כדי להשיב למסלפים למיניהם:

 - לא היינו טרוריסטים... השתמשנו בכוח פיסי, משום שמולנו ונגדנו ניצב כוח פיסי. אולם אנו לא האמנו בכוח פיסי; אויבינו האמינו בו. אנו האמנו בכוחות מוסריים עליונים; אויבינו לעגו להם. משום כך לא אנו נפלנו, אם כי כוחנו קטן היה, אלא משעבדינו הוכו, אם כי כוחם הפיסי רב ועצום היה. חוק ההיסטוריה הוא. היינו שמחים על שינתן לנסות להוכיח, כי חוק זה קיים לא רק במאה של האידיאליזם, במאה התשע עשרה, אלא גם במאת החמרנות והאכזריות, המאה העשרים, לא רק במימי אביב העמים, אלא גם בימי 'סתיו העמים'.

"אשרינו שהוכנו את הדבר לא רק לעמנו אלא לאנושות כולה, אולם מה למלחמה, שביסודה הונח כבוד האדם, המתקומם נגד שעבוד והשפלה, נגד דיכוי אחיו והפקרתם לשעבוד ורצח, מה למלחמת מצוה ול'אימתנות'? הן נפוך הוא. אולי כל תמצית מלחמתנו היתה השאיפה לשחרר את עמנו מנגעו העיקרי – הפחד. איך יכולנו להמשיך לחיות בעולם אכזרי זה, שבו מותקף היהודי באשר הוא יהודי, איך יכולנו עוד לחיות בלי נשק, בלי מולדת, בלי מכשירי התגוננות יסודיים? קמנו, איפא למרוד ולהילחם לא כדי להטיל אימה, אלא, להיפך, כדי להסיר פחד..."

היינו אנטי-טירוריסטים – כפי שאנו רואים לא הביא ה"טיים" לא את הרישא ולא את הסיפא, אם כי שתיהן קצרות בתכלית.

עמדתי להשיב, כפי שמעידה הכותרת, למתחסדים מחוץ ומבית, אך המאמר לערב שבת זה הספיק רק לחלק הראשון של התשובה; חלקה השני – במאמר הבא.