תשובה למר וינסטון צ'רצ'יל

 תשובה למר וינסטון צ'רצ'יל

אדוני ראש המיניסטרים,

בנאומך בפרלמנט מיום ה-18 בנובמבר 1944 דרשת להשמידנו השמדה טוטאלית. איום זה - ואין אנו משלים את עצמנו, כי אין לרשותך אמצעי דכוי מספיקים, כדי להוציאו בזמן מן הזמנים לפועל - היה יכול להביא את חיילינו ומפקדיהם לידי יאוש מוחלט ולידי החלטות, הנובעות, בכל מקרה דומה, מיאוש כזה. אם אמנם הננו עומדים - אנו, חיילים נרדפים של אומה מושמדת - בפני השמדה פיסית, הרי רשאים היינו, ואולי חייבים היינו, לחזור על קריאתו והחלטתו של אחד מאבותינו, שמשון: תמות נפשי עם פלשתים! במקרה כזה, הננו יכולים להבטיחך, אדוני ראש המיניסטרים, היינו מכים, לפני רדתנו שאולה, ב"פלשתים" המשעבדים אותנו כיום, לא פחות, מאשר הכה במשעבדי עמנו הגבור הקדמון.

אך לא. אין בקרבנו יאוש סופי ומלחמתנו איננה, על אף הכל, מלחמת יאוש. לא נקרו עדיין עינינו מלראות נכוחה את המצב על כל האספקטים, המדיניים והמוסריים, שלו; לא השתררה בתוכנו עדיין אותה מרירות תהומית, שהשתלטה בלבו של שמשון, על אשר אחים הסגירוהו בידי רודפיו, ובעיקר, שמשון היה יחיד, שרק ניצני גבורתו וכוחו חזרו אליו ברגע האחרון לחייו; אנו ציבור, שכל גבורת ישראל הקדמונית חזרה אליו מתוך מגע ישיר עם אדמת המולדת הרוויה דם גבורים וקדושים מדור לדור. וגבורה זו לא רק אלינו חזרה, אלא אל רבבות צעירים עברים אחרים, אשר ימשיכו במלחמה, גם בנפול החייל האחרון בשורותינו. שליחיך יצליחו אולי, במחיר גבוה, להשמיד אותנו, אולם את אשר אני מיצגים בקורות עמנו, את רוחו של בר-כוכבא - לא ישמידו לעולם.

הודות לאמונתנו זו, המוצאת את אשורה בכל העבר הגדול של עמנו הנצחי, אין אנו מיואשים, אף על פי שהקריאה להכחידנו יצאה מפי ראשה של אימפריה אדירה, מפי גדול בניה ומגיניה, העומד באחד המקומות הראשונים בין אלה שיקבעו, או ינסו לקבוע, את גורל העולם כולו. ובתוקף האידיאל הגדול, שלמענו הננו שופכים את דמנו, הרינו מרשים לעצמנו, לאחר שהואלת לבקר את דרכנו מעל הבמה האנגלית העליונה, לפנות אליך בדברי תשובה חיליים, גלויים ופ?וטים.

יורשה נא לנו לומר בראש וראשונה, כי את המלחמה הזאת, המתנהלת זה שנה בארץ הקדושה - לא רק את המאורע האחרון בקהיר, הנובע משיטת-מלחמה שלא קבלנוה - הננו רואים כטרגדיה גדולה. זוהי טרגדיה אנושית, אנגלית ועל הכל - טרגדיה יהודית. במלחמה זו לא היה צורך. ואוי ואבוי לכולנו על אשר הוכרחנו להתחיל בה. אכן, אנחנו היהודים ראינו בעמך במשך דורות עם ידידותי, עם חפשי, עם תרבותי אשר ינק את מסורתו מאותו מקור, שנתן לנו היי עולם; מן התנ"ך. אמנם, גם בין מלכי אנגליה נמצא מלך, אשר גירש את כל היהודים, כדוגמת פרדיננד ואיזבלה, מארצו. אך מקרה זה קרה לפני הרבה מאות שנים, ובמשך התקופה הבאה עמדה אנגליה, בדרך כלל, לימינו של העם העברי בתלאותיו בכל אתר ואתר. ואת זאת לא שכחנו; העם העברי אינו שוכח.

והנה עשתה אנגליה צעד שלא היה כמותו, אלא בהחלטת כורש הפרסי: היא הצהירה קבל עולם כי עזור תעזור לעם ישראל לחזור לארצו ו"לבנות מחדש" את ביתו, את מדינתו. גם אתה, אדוני ראש המיניסטרים, עמדת אז על פיסגת ההר, ממנה הושמעה הבשורה הגדולה לעם ישראל. אתה יודע, ויחד עם הזקן הגדול ללויד ג'ורג' והלוחם הגדול מרשל סמטס אישרת זאת בגלוי, כי לא לישיב של חצי מיליון יהודים עם "אוטונומיה תרבותית" במדינה ערבית- פלשתינאית שצריכה לקום, לפי הספר הלבן, בשנת 1949. ולא ל"מדינה" - הבה ונדבר גלויות: לגיטו - בחלקה הזעיר (של החלק המערבי) של ארץ-ישראל - התכוונו מחבריה של "הצהרת בלפור"; הם התכוונו - וזאת אישרת בפרוש - למדינה עברית בת מליונים תושבים, שיעזבו את "מצרים" העולמית ויחזרו, לאחר שנות נדודים ושחיטות, לארץ אבותיהם.

זו היתה ההבטחה, וזו ההתחייבות הבין-לאומית. ולא לנו, לחיילים, לדון מהי התועלת שקוויתם להפיק והפקתם ממנה בימי המשבר הגדול שבשנת 1917. עלינו רק להזכיר את אשר אמר המדינאי ללויד ג'ורג' בקשר עם מתן הצהרת בלפור הוא אמר: הצהרה זו ניתנה בימים הקשים ביותר לקואליציה, לא מתוך סנטימנט, אלא מתוך כוונה פוליטית, על מנת לזכות באהדתה ובעזרתה של היהדות העולמית וביחוד של היהדות האמריקאית. ועזרה זו קבל ראש המיניסטרים דאז. היא ניתנה לאנגליה בהיקף מכסימלי.

אין אנו רוצים גם לעמוד במיוחד על התועלת הישירה, שאנגליה הפיקה מהבטחתה לציונות - במזרח התיכון. אנו רק מרשים לעצמנו להזכיר, כי לולא "השליחות ההומניטרית", שאנגליה לפי טענותיה קבלה על עצמה, היה קשה לה לעמוד בפני דרישותיה של צרפת לשליטה ב"סוריה", כפי שמושג זה פורש בימים ההם על סמך המסורת האדמיניסטרטיבית של טורקיה. אכן, צבאותיו של אלנבי - ובתוכם הלגיון העברי של ז'בוטינסקי ופטרסון - כבשו, במובן הצבאי, את ארץ-ישראל; אבל הציונות היא אשר השליטה את אנגליה, במובן הפוליטי ולמען הגשמת "השליחות", בארצנו הקדושה.

יכולנו למנות עוד הרבה והרבה סעיפים, המוכיחים, כי השותפות הזאת, שאנגליה עשתה בשנת 1917 עם עמנו, הביאה לה תועלת מרובה הן בתקופת השלום, והן בזמן המלחמה. אך כאמור, אין אנו אנשי פוליטיקה; אנו חיילים. ובתור כאלה הננו עומדים ביחוד על אותו גורם שהוא יקר מכל לחייל. הכבוד. ההבטחה שלכם; ההתחייבות הבין-לאומית שקבלתם על עצמכם - זוהי טענתנו; והפרתן - הפרתן הברוטלית - היא שהביאה לידי הטרגדיה ההיסטורית של מלחמה זאת.

לפני חדשים מספר ספרת, אדוני ראש המיניסטרים, לפרלמנט, כי הנשיא רוזוולט, המנהיג הגדול של הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה, לא קבל את הצעתך לכריתת ברית מיוחדת על השתתפותה של אנגליה במלחמה נגד יפאן. באומרו, כי "דברה של אנגליה מספיק". זו היתה הודעה מלבבת. אך הואל נא לזכור, כי עוד לפני 25 שנה מסר לכם הודעה בזו לא יחיד גדול, אלא עם שלם גדול ואומלל. מתוך אמונה, כי "דברה של אנגליה מספיק". הלכנו לארץ-ישראל, הרווינו את האדמה, שהפכה במשך דורות למדבר, בזיעה ובדם בנינו ערים וכפרים; פיתחנו תעשיה וחקלאות; הקימונו מפעל התישבותי, שאין דוגמתו במאה העשרים אבל מה על "דברה של אנגליה"? לא אנו צריכים לתת תשובה לשאלה זו; אתה נתת אותה. נתת את התשובה בנאומך המזהיר בבית הנבחרים לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1939. בהיותך באופוזיציה אמרת אז בסגנונך ?הציצרוני, כי תעודה זו היא תעודה של התכחשות והפרת אמון, אשר ניתנת למען נוחות ותביא לא לשלום אלא להיפוכו שאלת בחרדה: מה יגיד העולם על ישרה של אנגליה, אם תתקבל תעודה מחפירה זו הקובעת "בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין זו מדיניותה של הממשלה הבריטית להפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית?"

הנשיא רוזוולט מאמין בהתחייבותה של אנגליה ונציגה אנו מאחלים לו שלא יתאכזב; ויתכן, שהוא לא יתאכזב. כי הרי יש לנשיא ולמדינתו האדירה צי ואויריה וצבא, ותותחים וטנקים הם דרושים לאנגליה לא פחות, ואולי יותר, מאשר עזרת אנגליה דרושה לארצות הברית. אבל העם העברי, המחוסר כוח פיסי, התאכזב, התאכזב מרה מ"דברה של אנגליה". זוהי עובדה, שאתה בעצמך, אדוני ראש המיניסטרים, אישרת אותה; התרשה איפוא לשאלך, הזוהי הסיבה: חוסר כוח פיסי ואי שימוש בו, שבגללה הרשיתם לעצמכם להפר את אמונו של עמנו?

כי הרי לא חדלנו לפנות אל מצפונכם. על אף כל מעשי הבגידה לא הגיבה היהדות במשך 25 שנה אלא בצורה זו: קריאה אל מצפונה של האומה הבריטית. האדמיניסטרציה שלכם ערכה - בידי אחרים - 4 פוגרומים על בני אומה, שכל קורותיה בגולה הן פוגרום אחד גדול. ואיך הגיבונו? צעקנו אליכם. הוצאתם שלושה ספרים לבנים וכל אחד מהם גזל מאתנו את זכותנו למולדתנו; הראשון מהם, שיצא בחתימתך, גזר מארצנו שני שלישים של שטחה יהפך את העליה העברית החפשית - את מסע הריפטריאציה של בנים שבים לגבולם - לאימיגרציה, אשר מימדיה נתונים לשרירות לבו של שלטון עויין. איך ענינו לגזירות אלו? פנינו אליכם במחאה מרה וסמכנו על יושרכם. בינתים התקרבה היהדות האירופית לקצה הגבול של התהום. אתם, מנהיגי אנגליה, ידעתם, כי המלחמה עם היטלר היא בלתי נמנעת: אתם ידעתם מהו יחס הכוחות בין גרמניה הנאצית לבין שכניה החדשים; אתם ידעתם, כי, אם תפרוץ מלחמה לא יהיה מעצור באירופה המרכזית-המזרחית בפני הגייסות הפראיים; אתם ידעתם - אפילו נוויל צ'מברלין אישר זאת בנאומו שנשא אחרי נפילת פראג - מה יהיה גורל היהודים, אם גרמניה תשתלט על אירופה. את כל זאת ידעתם. ואף על פי כן - ואולי בגלל זה? - העמדתם סכר, הקימותם חומה בצורה נגד זרם העליה העברית. זרם זה היה עצום; הלחץ של יהודי אירופה על ארץ-ישראל דמה לסטיכיה. אבל למרות זה - או דוקא מפני זה - הועמד הסכר, אחינו נאלצו להשאר בתחום הסכנה, שהיתה סכנת-מוות. אפילו לאחר שההשמדה ההמונית התחילה, ואתה אדוני ראש המיניסטרים היית אחראי למדיניות הבריטית, לא שיניתם את מדיניותכם כלפי העם העברי; לא פתחתם את שערי ארץ-ישראל; לא בטלתם את "תעודת החתכחשות"; הסגרתם את עמנו לכליה והשמדה. מה היתה תגובתנו לבגידה איומה זו, שעלתה לעמנו בדמם של ששה מליונים מבניו? איך הגיבונו במשך 4 שנות מלחמה, עת אנגליה עמדה בסכנה? קראנו שוב למצפונכם וזעקנו זעקה מרה.

במשך עשרים וחמש שנה, למרות כל מעשי החיסול וההתכחשות. לא נלאינו מלפנות במחאות מילוליות, אל האומה הבריטית. הייפלא, איפוא, על שסוף כל סוף יצא הנוער העברי במולדת למלחמה ישירה נגד משטר-אימים זה? אם יש על מה להתפלא, הרי על כך, שכה מאוחר יצאנו למלחמתנו וכה מעטים הקרבנות שהפלנו בין משעבדינו. ואת סיבת התופעות הללו יסביר יפה החייל האמיץ, הקול. פטרסון. הסבלנות היהודית ורגש הרחמים היהודי הם שגרמו לדחיה כה מוזרה ולהגבלה כה אנושית של מלחמתנו.

עתה הננו נלחמים. הננו מוכרחים להלחם. אין אנו יכולים אלא להלחם. ובגלל מלחמתנו זו, שאין צודקת ממנה, הנך דורש להשמידנו השמדה פיסית, במקום לבטל את סיבותיה, במקום לתקן את העוול שנעשה, גם לפי דעתך, לעמנו ע"י הממשלות הבריטיות. בין אלו שנגדן נלחמת בתור מנהיג האופוזיציה, ובין אלו בהן כהנת כמיניסטר, או כהאחראי הראשי. ואילו מאת הישוב העברי - זה הישוב של יתומים, אשר בגלל מדיניותכם שוכלו מכל משפחותיהם - הנך דורש למלא את התפקיד השפל והמשפיל, את תפקיד המלשין הקיבוצי, את תפקידו של דוריו ודארנן.

אנו רשאים לשאול, בקשר עם הדרישה האחרונה, מדוע לא נדרשה עזרה זו מן "העדה" הערבית, עת בניה. שהוסתו ע"י "הגורמים המעונינים", רצחו מאות יהודים בארץ זו? רשאים אנו לשאול, האם פניה זו לא באה אז, כיון שנהרגו גברים וילדים יהודים ונאנסו ונשחטו נשים עבריות? ואולי לא באה הדרישה, היות והשלטונות לא היו מעונינים כלל וכלל בחיסילו של הטירור הערבי? הן מר מקדונלד נימק את פירסום הספר הלבן ברציחות אלו, והוא קרא להן בפני ועדת המנדטים "מחאה נשגבה של העם הערבי שאינו רוצה לוותר על אדמתו".

אנו מרשים לעצמנו לא רק להציג שאלות אלי, אלא גם בכל הכבוד אל אחד מגדולי האנושות, לשלול ממך את הרשות המוסרית לפנות אל אחינו, ואף אל יריבינו, בדרישות כאלו. זכות זו הננו שוללים לא רק בגלל השתיכותך לאומה אחרת, אלא גם בגלל סבה ממשית. אתה טוען, כי הנך ידיד ותיק של הציונות ובתור כזה הנך דורש מאת הישוב העברי "לתרגם את הדברים החריפים ללשון המעשים". אך הואל נא לנו להרשות להזכירך, כי העקרון הצודק הזה מחייב קודם כל אותך, בתור "ידיד הציונות". "דברים חריפים" מאד אמרת נגד הספר הלבן, נגד האדמיניסטרציה האנטי ציונית, נגד הגבלת העליה, נגד כל משטר הבגידה שהושלט בארץ-ישראל. התרגמת דברים אלה ללשון המעשים? והן אתה יכולת, והנך יכול, לעשות זאת. זה 4 שנים שהנך עומד בראש האימפריה הבריטית; רכשת לך אמון בלתי מוגבל של בני עמך ועמים אחרים. האם לא הגיע הזמן, שתבטל את "תעודת ההתכחשות"? אמנם, את המתים - את אמהותינו ואת אבותינו, את אחיותנו ואת אחינו - לא תוכל עוד להחיות; הם נפלו מפני שלא תרגמת עד כה את דבריך למעשים. אבל את החזון ההיסטורי של ההזרת ציון לבעליה ואת חזון השותפות בין העם הבריטי ובין העם העברי, שהעם העברי רוצה בה בכל לבו - אותם הנך יכול עוד ברגע האחרון להציל, אם תנהג לפי העקרון, שהנך מטיל אותו על אחרים: דברים צריך להפוך למעשים.

עשה זאת. אנו קוראים אליך מעמקי הצער העברי, ומתהומות הכאב והזעם העברי; עשה זאת! בטל את הספר הלבן, פתח את שערי מולדתנו בפני כל יהודי. החזר את הארץ הזאת, שהיא כולה שלנו, לממשלה עברית. אין דרך אחרת, לא בשבילנו ולא בשבילכם. על ארץ זו לא נוותר, אף אם במלחמה עליה יצטרך ליפול אחרון היהודים. וצדק אחד מסופריכם באמרו, כי המלחמה הזאת "העולם כולו יהיה צופה בה, הואיל ומיליונים יהודים יבכרו לגדוע את ימינם מאשר לוותר על ציון". וגם אתה, בנאומך האחרון, המצטיין בעיקר בשנאה, הודית, כי לנו הארץ הזאת. דברת על גרושם של 251 יהודים מארץ-ישראל. הצדקת, למרות העקרון של Habeas Corpus, אשר בשמירה עליו הנכם מתפארים במשך דורות, גרוש שרירותי זה. אך אמרת מצד שני, כי יהודים אלה גורשו מארצם הם. אם זוהי הארץ שלהם, הרי זוהי גם ארצם של כל יתר היהודים - ולמה אינכם מחזירים אותה לשלטונם?

להחזרה זו של מולדתנו הקטנה, שנגזלה מאת עמנו, הננו נלחמים ונוסיף להלחם. עברים אנחנו. את דרכנו למדנו מאבותינו ורבותינו. אדמה זו, עליה דרכנו שוב אחרי פרידה של 80 דורות, מעלה לפנינו את דמויותיהם של גדעון ושמשון, של יהודה המכבי, של שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש-חלב; הם, וכל הגיבורים והמנהיגים, שבאו אחריהם והלכו בעקבותיהם, לימדונו, כי נגד שעבוד יש להלחם ולמען החרות צריך להקריב גם את החיים. עברים אנחנו אין אנו שוביניסטים. יודעים אנחנו להעריך אומות אחרות, את זכויותיהן בהיסטוריה ואת מורי דרכן. לפיכך, לא נבוש, אלא הננו מתכבדים להודות, כי גם ממך, אדוני ראש המיניסטרים, למדנו משהו. במשך שנות הסבל והגבורה הללו למדנו, כיצד נלחמת, ומוכרחה להלחם, אומה על קדשי קדשיה. על חרותה, כבודה ומולדתה תרשה לנו להזכיר את דבריך:

"נלחם בחופים ובדרכים; נלחם בהרים ובשפלות; נלחם בהרים ובכפרים; נלחם ברחובות ובבתים; נלחם אפילו אם נהיה בודדים, אפילו אם תמשך המלחמה שנים"...

והואל לרשום לפניך, כי דבריך אלו משמשים מורה-דרך גם לנו. מצבו של עמנו הוא גרוע וקשה, בגלל ההתכחשות והפרת האמון מצדכם, מזה של עמך בימי המבחן של 1940, עת אנגליה עמדה מול אויב אכזרי, כמעם בלתי מזוינת, גלמודה וללא בעל-ברית, פרט לאחד: העם העברי.

לכן נלחם. ואם אנחנו ניפול ונושמד - הדבר שלמענו הננו חיים חשוב בעינינו מהחיים עצמם - יבואו במקומנו אחרים וימשיכו, כי אין מנוס ומפלט מהכרח היסטורי זה:

או שאנגליה תחזיר לעם ישראל את ארץ-ישראל;

או שבני אנגליה ייאלצו, מתוך מאבק דמים, לסיים את אשר לא הספיק לעשות אדולף היטלר.

הואל, אדוני ראש המיניסטרים, יחד עם רגשות כבודנו, לרשום לפניך את העובדה, כי, כפי שבני עמך שרים בהמנונם ומוכיחים באמת, כי the English must be free or die כי גם בני ישראל הוכיחו, עוד לפני היותכם לעם, והוסיפו להוכיח במשך אלפי שנים, כי יהודים מוכרחים להיות חפשים - או למות.