תשובה למכתב אלמוני

ככל מי שעוסק בעניני צבור, כן גם אני מקבל, מפקידה לפקידה, מכתבים בעילום שם. המחברים הנסתרים כותבים על נושאים שונים. לפעמים, הם משבחים ומברכים; לעתים, הם מגנים ומקללים; לפרקים, הם מאיימים. קורא אני באגרות אלו, אך אינני קורא אותן. סבורני, כי אדם, שאינו מוצא עוז בנפשו לחתום על דבריו, המופנים לרענו, או ליריבו, אינו רואי אלא למשיכת כתפיים. מקומם של מכתבים אלשמיים אחד הוא: הסל.

היום אני בא לנהוג על פי הכלל, ממנו, כנראה אין יוצא מן הכלל, כי אין כלל, בלא יוצא מן הכלל. באחד הימים קיבלתי מכתב, שאפשר לכנותו אלמוני, ואני עומד להשיב עליו. המכתב הזה לא הלך בדרך קודמיו, סלה, משום שאין בו עילום שום מוחלט. אמנם, לו רציתי לשלוח תשובה לכותבו, הייתי נלץ לבקש וודאי לשווא את כתובתו הפרטית. אינני יודע, עד היום הזה, לא שם ולא מען. אבל אין לומר, כי אינני יודע דבר על המחבר, או על המחברים. המכתב הנדון נכתב על גליון ניר, אשר בפינתו הימנית העליונה, מתנוססות המלים המודפסות: המפלגת פועלי ארץ ישראל. התוספת, מתחת לגופנקא הרשמית, באה להבהיר, כי המדובר הוא בתא הסטודנטים בירושלים. אין לי שום סיבה לפקפק בזהותה הפוליטית של הקבוצה המחברת, אם במכתבה אלי נקרא מר דוד בן גוריון "מורנו ורבנו". אבל הגורם העיקרי, שהניעני להקדיש תשומת לב למכתב זה, הוא לא הזדהותם החלקית של מחבריו, אלא הענין הצבורי, אשר בתוכנו. כי יש בו, במכתבם של הסטודנטים, חברי מפא"י בירושלים, שלשה דברים מענינים.

ב.

הסטודנטים האלה פתחו בברכה לרגל הצלחתה של תנועת החרות בבחירות לכנסת השלישית. לא אכחד, כי שמחתי לקרוא דברי ברכה אלה. מקור שמחתי הוא לאו דווקא בגעגועי-עתיד, על היום בו גם בישראל, כמו למשל, בארצות הברית, יברך איש את יריבו, שגבר עליו בהתמודדות צבורית. אין בטחון, כי נוהג זה דרוש לנו לחיטוי האווירה הצבורית. וודאי, היה נמוס נאה בברכתו של תומאס דיואי לפרנקלין רוזוולט, או באיחוליו של אדליי סטיבנסון לדוויט אייזנהאואר. אבל גם אין להכחיש, כי היתה בברכות האלו מידה ניכרת, תרתי משמע, של צביעות. רק שוגאי הנמוס הטוב, המלבב, יזהוהו עם דו-פרצופיות. הנמוס אינו אח לצביעות; חכמת קיום היא אמו. לכן, לא אראה שום טרגדיה לאומית בכך, אם גם בעתיד לא ירוויח הדואר בישראל, על מברקים של מועמדים נכשלים למועמדים מצליחים בבחירות.

סיבת שמחתי לרגל ברכתם המפתיעה של הסטודנטים, חברי מפא"י, היתה אחרת. הקורא עוד יווכח לדעת, כמוני, כי הברכה היתה כנה לחלוטין. והיא באה ללמדנו, כי באיטיות, אך בשיטתיות, מובקעות, מתמוטטות ונופלות חומות, שהוקמו, בעמל זידוני, במשך שנות דור. אלו הן חומות האיבה הפנימית.

מאז יצא זאב ז'בוטינסקי, לשליחותו ההיסטורית, הוקמו נגדו, ומסביב לתלמידיו, חומות, גובהות והולכות עליהן התנוססו שלטים אדומים: שנא, אל תקשיב! השנאה, שבאה מלמעלה, לא היתה עוורת; היא היתה מחושבת, אך היא היתה מסנוורת, ועוד יותר מאטמת. בהיותי צעיר, הבן לא יכולתי, איך יריבינו, סטודנטים או פועלים, יכלו לא לראות, כי ז'בוטינסקי צודק, בתבעו מדינה עברי, בקראו ללמוד לירות, בדרושו להקים כוח צבאי עברי, או בזעקו לפנוי של הדבורים להר געש. עתה זקנתי והבינותי. הם לא הקשיבו. הם שנאו. משום ששנאו, האמינו אפילו בעלילת הדם.. במאמרו האדיר "נגד האפולוגטיקה", כתב זאב ז'בוטינסקי, כי אין הגויים שונאים אותנו משום שהם מאמינים בעלילת הדם, אלא הם מאמינים בעלילת הדם משום שהם שונאים אותנו. בשנוי גירסא אפשר לומר כי ראשי מפא"י שנאו אותנו, את תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא ממשום שהם האמינו בעלילת הדם; הם העלילוה, כדי להשניאנו. ובכך "הצליחו". דור שלם לא אבה להקשיב, לא רצה לשמוע. ושלם בדמו.

יהודי, השונא יהודים, אינו רק חוטא חטא; הוא עושה שטות. על הקביעה השפוטה הזאת אינני חייב עוד להוסיף את אימרתו, המפורסמת עד כדי בנליות, של טיילרנד, לפיה יש ושטות גרועה מעוון. אנחנו מוקפים אוייבים, הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. או יחד נעמוד נגדם, או איש מאתנו לא יותר. ההבדל העיקרי בין גיטו לבין אומה מתמצה בכך, שסכנה מבחוץ מפוררת אותו, אך מלכדת אותה. אפילו הקריאה "סופ-קי-פע", המוטלת לאחר תבוסה אמיתית או דמיונית, אינה נשמעת בגיטו; שם אומרים: מות, כדי שאני אחיה. ולבסוף אובדים הכל. רבים חשבו, כי קריאתנו בימים עברו, "לא מלחמת אחים", נבעה מרגש טוב, משנאת השנאה. אין, כמובן, להתבייש ברגש זה. אבל בדיעבד מותר לומר, כי זו היתה אחת הקריאות ההגיוניות בתולדות הדור. וכזאת היא הקריאה "לא לשנוא", ביחוד בימים, בהם שוב הועמדנו כולנו על עברי פי פחת.

כפי שדרושים שנים כדי לאהוב, כן הם דרושים, כדי לא לשנוא. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא חונכנו ולא חנכנו, לשנוא את יריבינו; הם למדו לאהוב את השנאה. משום כך לא יכלו לדברינו להגיע אליהם. הדברים היו צודקים, נכונים, כנים, אך האזנים נאטמו, הלבבות נרעלו, שנאה!

החומה האומללת הזאת החלה למוט ליפול. אחת ההוכחות לכך ניתנה בעשרים וששה ביולי של שנת הנוצרים היוצאת. הוכחה חיה שניה ראיתי במו עיני ברחבת הכנסת החסינה, בערב, בו הושבעה הממשלה החדשה, בעלת אי האחריות הקולקטיבית; נוער, לובש חולצות כחולות, ברך לא רק את "שריו", אלא גם את מתנגדיהם. ההוכחה השלישית ניתנה לי בכתב, אנונימי למחצה, על ידי סטודנטים, כברי המפלגה היריבה.
קבלו את תודתי, יריבים טובים על ברכתכם. השמתם לב למוצאו הלשוני של התואר, שהוא לכם כתר? שם הפועל הרומי "סטודיאו", ממנו נגזר "סטודנט", פירושו הראשוני הוא לשאוף. כוונת הקדמונים, בוודאי, לא היתה לומר, כי כדי להיות סטודנט, מספיקה ה"שאיפה". יש, כמובן, ללמוד. סטודנט צריך ללמוד, כדי לדעת. עליו לשאוף ללמוד, ולא רק ללמוד לשאוף. אבל השאיפה, הטובה, החיובית, היוצרת, המעלה את היחיד, ועל ידו את הכלל, היתה תמיד, וצריכה להיות, מנת חלקו של כל סטודנט, ראוי לשמו. ובין שאיפותיכם, כי רבות הן, סטודנטים עברים, על נא תשכחו את השאיפה הנראית לי כאחת העיקריות בימינו: ליצור מצב, בו לא ישא עברי אל עברי את חרב השנאה. אנשים חפשיים אנחנו, כדי לחיות חופשיים, היינו מוכנים, ונהיה מוכנים, למות. נתווכח איש עם יריבו; נריב איש עם רעהו; ננסה לשכנע איש את אחיו; אך בין אם נוכל ובין אם לא נצליח, נקשיב, נשמע, נשתדל להבין – לא נשנא!

ג.

הדבר השני, שמצאתיו אופייני, במכתבם של הסטודנטים, חברי מפא"י, היה אישי במידה רבה, אם לא לחלוטין. המחברים, שהביעו לי הצעה מסויימת, הביעו בפני את ההכרה, כי אדם, אשר המונים כה גדולים נוהים אחריו, (אני מביא את דבריהם כלשונה וככתבם) אינו יכול להיות בלתי צודק. עלי לומר ליריב-מברכי, כי לא נעמה לי מחמאתם זו, לא שמחתי בה ולא בירכתי עליה."נהיית המונים" היא בבחינת הצלחה, ולפי הכרתי, אין הצלחתו של אדם הוכחת צדקתו. הסטודנטים שלנו חייבים לשאוף ללמוד, כי אפשר להיות צודק, בלי להצליח, כפי שאפשר להצליח, בלי להיות צודק. משני אלה עדיף השלישי: הצודק המצליח, או, במלים אחרות, המגשים את צדקתו. אבל מבין השנים, "גבורי" הוא הראשון. בפניו אכניע לבבי. בפני השני לא ארכין ראש. ומיהו גבורכם, רבותי הצעירים?

לפני שתשיבו לשאלתי, שמעו למשלי. לפני חמש שנים, בהיותי בארצו של שמעון בוליבר, הלכתי, זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, בחיי, לראות את מלחמת האדם בשור. האמת ניתנת להיאמר, כי, יותר משרציתי לראות את הנאבקים, התעתדתי להביט בצופים בהם. ומה ראו עיני?

הנה יוצא הטוריאדור – המותר לקרא לו "שוור"? – כדי להתייצב, באין בידו אלא סמרטוט נגד הנוגח. השור, המעודד, או המבוהל, בזעקות האלפים, מסתער על המנפנף המחוצף. השוור עושה תנועת גוף זריזה, והשור יוצא מאחורי גבו, כתועה, כסומא. וירא הקהל את הצלחת הטוריאדור, ויכיר בו גבור, ויריע לכבודו. פרחים ריחניים ושקיות עם ממתקים, או מיני "פיסטוקים", עפים למרכז הזירה, כאות הכרה לגבור היום המשתחווה.

גבור היום, או הרגע? לא חלפו אלא חמש או עשר דקות. השור האומלל, הנדהם, שב ו"התמצא" בסביבה המוזרה, הגועשת, "זיהה" את שונאו המבריק והחל דוהר לקראתו, כשראשו מורד קמעא וקרניו חצים. אך הפעם לא הצליח השוור לערוך את התפנית הדרושה, המקווה, המלהיבה. כדי להציל את נפשו מקרני הנגח, ראה את עצמו נאלץ לסגת במהירות. בשפת הצופים, שאינם יודעים חכמות, נקראית נסיגה כזו בריחה, והיא מקוממת את נפשם. ועל הגבור – לפני חמש דקות מומטרים עתה כובעים, בלווי עלבונות כבדים מהם. וחוזר חלילה, לבסוף, או שההמונים נושאים את גבורם, המהולל והמגודף, על כפיים, או שהמשטרה נאלצת להצילו מידיהם.

לא סיפרתי את המשל הזה, כדי לגנות את התושבים הטובים של העיר מרקיבו, אשר בוונצואלה היפה. אולם הסטודנטים בישראל, ועמם שאר בני האומה, חייבים להחליט, אם משפטם המדיני יהיה דומה לפסק דינם של צופי מלחמת שוורים. כולם האדם החפשי יראה בהצלחה את חזות הכל, לרבות הצדק?

ההסתמכות על "נהיית ההמונים" יכולה להיות השקפה מפא"י; אין היא השקפת החיים העברית. לו הצדק היה נאמד במספר תומכיו, היה ישראל מפסיק את קיומו, בטרם קמו רשעי עולם להכחידו מגוי. גם במוצאי שבת זו יחוגו מאות מיליונים אנשים את ראש השנה שלהם, אבל אחד עשר מליונים אנשים מתעקשים, אחרי אלף תשע מאות וחמישים וחמש שנים, לשמור את ראש השנה שלהם, קדמוני יותר, מוקדם יותר, עם תכן אחר. וההבדל הזה אינו אלא מסמל את כל ההבדלים המהותיים בין אומה שנותרה קטנה, אך נשארה, לבין שאר אומות העולם, העולות עליה ב"המונם".

על פי הפילוסופיה העברית, שאמיתותה הוכחה מדור לדור, אף בקרב הגויים, יכול לקום אדם אחד ויחיד, ובפיו בשורת הצדק. לא זו בלבד שההמונים אינם נוהים אחריו, אלא הם ניצבים, או מוסתים, נגדו. ואף על פי כן, הוא הצודק. לעתים, אין הוא ואין הם רואים בנצחון צדקתו. יש והנצחון, כפי שכתב משורר אלגי, בא "מעבר לקבר". אך משום כך אין הוא פוחת; אולי להיפך.

וודאי, הוויטו החפשי, שניתן לכל אציל פולני להשמיע בבית הנבחרים האצילים, היה מקור לשחיתות ולשוחד. אבל לא בכל מקום ולא בכל תקופה קם היחיד, בגלל פניות צדדיות, לומר: אני אוסר. מפרק לפרק עוברות לנגד עינינו, מעל דפי ההיסטוריה, דמויותיהם של יחידים, אדירי רצון, שידעו, כל אחד בזמנו, לקום ולומר, אף נגד כולם: אני מאמין. לא היו להם תומכים. איש לא "הצביע" עבורם. אם הוכח בעליל, כי הם צדקו.

הסטודנטים בורות מפא"י חייבים ללמוד כי זאב ז'בוטינסקי, בהיותו גלמוד ומוחרם במלחמתו למען הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, היה לא פחות צודק, מכפי שהוא היה, עת אנשי אחדות העבודה מינוהו, בהתלהבות חסידית, מועמדם לאספת הנבחרים. והוא לא פסק להיות צודק במלחמתו למען חידוש הכוח הצבאי העברי. גם לאחר שאנשי אחדות העבודה פנו לו עורף וגידפוהו, יחד עם חברי הפועל הצעיר, כ"מיליטריסט".

האצ"ל, כאין בשורותיו אלא ארבע מאות לוחמים, מוכנים לכל, צדק, בהרימו את נס המרד נגד השלטון הנכרי, לא פחות מכפי שהוא צדק, בהמשך מלחמת השחרור, עם בואם של אלפים רבים של מתנדבים אל דגלו.

איך איפוא להבחין בין מי שצודק לבין מי שאינו צודק? מי שנתן בנו לב ומוח, הוא שנטע בתוכנו את הבחירה החפשית בין הטוב וביטן הרע, בין הישר ובין העקלקל, בין הנכון ובין המוטעה, בין האמת לבין היפוכה, בין הצדק ובין הרשע. התבוננו סטודנטים, חברי מפא"י, במה שאירע בחיינו. זכרו את מה שנאמר לפני האירוע. ובחרו, לאו דווקא, או לא רק בקלפי, באנשים החפשיים לבחור. אך ל תשימו לב, אם אחרי מאן דהוא, אשר בצדקתו תכירו נוהים רבים או מעטים.

כך יעצתי לכם, אף כי לא בתשובה למכתב, כאשר נכשלתי בבחירות, ועבור התנועה, אשר על ידה אני משרת את עצמי, לא הצביעו אלא ארבעים וארבעה אלף אזרחים. כך אני מייעץ לכם, לנהוג, לאחר שהתנועה הזאת הצליחה בבחירות, ונתנו בה אמונם, לתדהמתו של מורכם ורבכם, מאה ושבעה אלף אזרחים. זאת, ולא אחרת, תהיה עצתי לכם לארח שהיא תקבל, אם ירצה השם, מאתיים וארבעה עשר אלף קולות. בכל כוחי אשאף לכך, כי תנועת החרות תצליח; אך, ראשית כל, אשאף בכל לבי, כי היא תהיה צודקת.

ד.

והדבר השלישי: הסטודנטים, חברי מפא"י, פנו אלי בקריאה ש"אתבע את חלקי בשלטון"

פיסקא זו במכתב האלמוני באה אף היא לאשר, כי מחבריו הם חניכי המשטר ותומכיו. לתבוע, או לקבל, "חלק בשלטון ", הן זוהי הדרך, בה הלכו, ומוסיפות ללכת, כל מפלגות החלוקה, דרך אסון היא.

התבוננו נא, רבותי הצעירים בשתי המפלגות המרכסיסטיות, אשר מורכם ורבכם קורא להן "שני פלגי מפ"ם. הם, או הן, פרסמו ברבים את עקרונותיהם ובשמם, למען הגשמתם, דרשו את אמון העם. לאחר שקיבלו אמון מסויים, באופן יחסי לא גדול, תבעו בשמו (לא בשמם) "חלק בשלטון". הם קבלו את "חלקם"; אך מה נותר מעקרונותיהם? הן גם מכוחן של אחדות העבודה ומפ"ם אין שר החוץ. נלאה מלהתחנן על ערובת בטחון של ה"אימפריאליזם האמריקאי". אילו עקרונות של אחדות העבודה מגשים שר הפנים, שליחה, מלבד מה שהוא מתעלל, מתוך שרירות מינהלית, ברצון הבוחרים באור יהודה, או מקומם, על ידי ניהול שרירותי, את אבן יהודה? בגלל הרגל האומלל לתבוע, בלי עקרונות, או אף בניגוד להם, "חלק בשלטון", יש לנו, בימי סכנה אלה, ממשלה על חמש רגלים, והדמורליזציה הצבורית גוברת והולכת.

"חלק בשלטון" אינו מענין אנשים, שידעו, בלי שום שלטון, לפעול למען עמם, להקריב את נפשם למענו, להוציאו מעבדות לחרות. עינינו, מורי ויריבי, אינן לשררה, אלא להגשמה. אם העם, החפשי להכריע, יקרא לנו, באחד הימים, לנהל את עניניו, לא נעשה דבר, כדי ל"הנציח" את שלטוננו. נעשה למען נצח ישראל. אם נצליח בשליחותנו, נרצה להמשיך בה. אם העם יסכים, במבחן צבורי חדש, כי נוסיף עשות, נשמע נעשה. אך אם נכשל במלאכה, לא נרצה כלל להמשיך בה, והעם יצדק לחלוטין, אם ישלחנו לספסלי האופוזיציה. אני משוכנע, כי עצם השאיפה לשלטון "נצחי", או תמידי, או ממושך, נושאת הרס ושחיתות. קל וחומר, קיומו של שלטון כזה.

אני סובר כי רבים בעם, החלו לראות את האמת הזאת. לכן צודקים אלה, הטוענים כי כבר היום, חמשה חדשים לאחר הבחירות, יש לה לתנועת החרות, שאינה תובעת חלק בשלטון מפא"י, הרבה יותר תומכים, מכפי שהיו לה בשלהי הקיץ. ולו בימים אלה היו מתקיימות בחירות, אין ספק, כי השינוי הנוסף בדעת הקהל היה בא לידי ביטוי מוחץ.

אך לא רק אסור, מבחינת עקרון ההגשמה, לתבוע "חלק" בשלטון מפא"י; אף אין צדק לעשות זאת. לנגד עיניהם של כל הספקנים, החל תהליך ירידתה של מפא"י כמפלגה שלטת. אי עוד מנוס מפני תהליך זה. כל יום העובר מקרב את סיומו.

אלמלא המאורעות החיצוניים, היינו יכולים לעשות את עבודתנו בשקט הבטחון בנצחוננו. צדקנו. זה העיקר. אבל העם גם מתחיל להכיר בצדקתנו, או במלים אחרות, מתקרב היום, בו נוכל להגשימה. אולם המאורעות, המתפתחים במהירות של תקופת הכוח האטומי, מאמידים את עצם קיום האומה בסכנה. לפיכך אין אנו רק מבקשים, בימים אלה, על לב חם ועל שכל טוב, אלא עוד תפילה נישאת מעמקי הלב: אלהים זמן תנה לנו!

ואתם, הסטודנטים, חברי מפא"י, שאו התפילה יחד אמנו – למענכם, למען ההורים ולעמן הבנים