תשובה אישית למלעיזים
תשובה אישית למלעיזים
(מעריב, 19.1.1973)
א.
בירושלים יוצא לאור עיתון בשפה האנגלית. באופן מסורתי, אין הוא מחבב את אנשי אצ"ל. לעיתון זה יש, כמקובל, כתב לענייני מפלגות. אי-חיבתו אלי עוברת אף על המסורת הקבועה של המערכת. הוא הספיק, פעמים מספר, להפילני, בעטו המחודד, ארצה, ולהתנבא, כי לא תהיה לי עוד תקומה. אכזבותיו אך מגבירות את משטמתו. מדי פעם בפעם, הוא מוצא לנחוץ להזכיר את מוצאי, בנוסח שהיה מקובל, בעבר הרחוק, בקרב יהודי המערב, בדברם על "יהודי המזרח". אין הוא מסוגל להבין, כי היו שם יהודים, אשר, על פי דבריו של הרצל, נשאו את ארץ ישראל בלבם; כי בבית הישן ההוא היתה ארץ חמדת אבות בכל פינה, בכל שיחה ושירה, בכל חג ומועד, בכל תפילה וערגה; בקיצור, כי היינו ארצישראלים שנים רבות לפני שכף רגלנו דרכה על אדמת המולדת.
במשטמתו הרבה ירד המדווח הזה עדי זיוף גלוי של דבריי, אף על פי שהם היו, או צריכים היו להיות לנגד עיניו. לפני שבועיים פרסמתי בעיתון זה (כלומר "מעריב") מאמר, שבו כתבתי, בין השאר: "הננו תנועת אידיאלים; איננו מפלגה אידיאלית. גם אצלנו ישנם קשיים, סכסוכים, לחצים. אף עשינו שגיאות, כמובן... במחנה הציוני היו גם אחרים (מלבד מר יערי) שטעו ושגו בעיקרי הדברים. ואילו דווקא בעיקרי הדברים אנחנו צדקנו". מניתי את העיקרים, ארץ ישראל. ירושלים, התביעה להצלה, בלא "ברר", של אחינו מצפון אפריקה. המלחמה בעוני, תמיכה, במענקים כחוק, במשפחות ברוכות ילדים. שיבת ציון ליהודים בברית המועצות. בוררות שיפוטית-ממלכתית בסכסוכי העבודה.
את הפיסקה הזאת במאמרי תירגם הכתב דו-הלשוני לשפת שייקספיר, בהשתמשו במירכאות כפולות, כדי לציין כי דבריי המקוריים המה, כתב בשמי: We have never been mistaken/. בתרגום חוזר: "אנו מעולם לא טיענו"... משער אני, כי מי שקרא ב"ג'רוזלם פוסט" את הדברים האלה, אשר כאילו יצאו מתחת לעטי, השתאה מאוד. אמנם, רגיל הוא בשלילת כל מה שתנועת החרות אומרת, או מייצגת, אבל אפילו חניכו, או קוראו הקבוע, של עיתון זה (כלומר "דואר ירושלים") תהה, בוודאי, על אופיים, או טיבם של אנשי התנועה. הכיצד? הם לא טעו מעולם? היש חבר אנשים, מאז בריאת העולם, אשר לא שגה? איך יכול המחבר לכתוב הבל כזה?
זיופו של שטר, אם בסכום ואם בחתימה, הוא עבירה חמורה. ומהי, מבחינת האתיקה העיתונאית, גניבת דעתם הצלולה של אלפי אזרחים? הם סומכים, כמקובל, על המלה המודפסת; אין להם יסוד להניח, כי הכתב מכזב ביודעין. לפחות חלק מן הקוראים בוודאי שאל: מה חושב לעצמו אותו עסקן? כלום הוא, בעיני עצמו אותו עסקן? כלום הוא, בעיני עצמו, כאפיפיור הדורש מן הדוכן, Ex Cathedra? והן גם האפיפיור טועה, כידוע לכולנו, בוודאי השבוע. הסלפן נדרש לתקן את המעוות. הבטיח. עד כתיבת שורות אלו לא קיים.
כתב שכזה ניסה לתאר, באופן אובייקטיבי לחלוטין, את המאורעות, אשר התרחשו בתנועת החרות, בוועידתה ובמרכזה. המבינים אתם, גבירותיי ורבותיי, קוראי עברית, לאן הגיעו סילופיו הזדוניים?
ב.
יש בתל אביב עיתון עברי. ריבו עם זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו החל עוד בשנות העשרים. מלבד הפסקה קצרה, הוא נמשך כל הדורותיים. אין פלא. העיתון הזה ראה במדינה יהודית חלום של קיצוניים, במחתרת אסון לאומי. הוא מוסיף לראות בחלוקה מחדש של ארץ ישראל ביטוי לפטריוטיזם; עד היום הוא קורא לשכם בשם המוכר ניאפוליס, או במבטא הערבי (באין פ') – נבלוס.
עיתון זה לא רק מטיף מוסר לכל בשר אלא תובע, כי יסמכו על שיפוטו המדיני. על פי הניסיון, תביעה זו היא, בפשטות, בלתי סבירה. למען ההוכחה, אין צורך לשוב לעבר הטרום-ממלכתי; שתי דוגמאות, מימים אלה, יספיקו.
לאחר הבחירות לכנסת השביעית, שבהן קיבל גח"ל את אמונם של 300 אלף אזרחים, בהם שליש מקרב החיילים, בדור הצעיר, דרש העיתון, בשורה ארוכה של מאמרים ראשיים וחתומים, כי נעזוב את ממשלת הליכוד הלאומי, ונעבור לאופוזיציה פרלמנטרית. הנימוקים היו שונים, מגוונים: בראשם, קיום דמוקרטיה תקינה. גח"ל לא קיבל את העצה הזאת. קווי היסוד למדיניותה של ממשלת הליכוד הלאומי, שעובדו במשא ומתן בין-מפלגתי, איפשרו את חידושה של הקואליציה הרחבה. העיתון זעם.
כעבור שלושת רבעי שנה שינה הרוב בממשלה, באורח קיצוני, את יחסו ליוזמת רוג'רס הנודעת, מדחייתה המוחלטת לקבלתה. הממשלה התחייבה בנסיגה, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל, כפי שדובריה הראשיים מאשרים עד היום. על עיקרון יסודי ומדיני זה מחליט גח"ל לעזוב את הממשלה – מקרה נדיר, אך רב-ערך חיובי, חינוכי, במדיניות המפלגתית בישראל. עברנו, על פי כללי הדמוקרטיה הנאים, לאופוזיציה פרלמנטרית. העיתון, שבו מדובר, היה צריך, לפי טבע הטפתו הקודמת, לברך על הכרעה זו. אך לא כן נהג. מאז ועד היום, אין הוא פוסק לגנותה. לך, סמוך על שיקוליו המדיניים.
כאשר הועלתה ההצעה, לפני חודשים מספר, להנהיג בישראל בחירות אזוריות, תמך העיתון בהתלהבות ובהתמדה בשינוי המוצע. היה ברור לו, כמובן, כי השיטה החדשה תעניק למפלגת העבודה רוב מוחלט, מוחץ בכנסת, בעוד היא מיעוט בעם. הטענה העיקרית היתה, כי דמוקרטיה תקינה דורשת ריכוז כוחות גדולים, במקום פיצול לסיעות הרבה, לקבוצות קטנות. נימוקים חשובים, הלא כן? אך לא עובר אלא זמן קצר ואותו עיתון עצמו מזדעזע על כל עמודיו מפני אפשרות (דמיונית) של קבלת רוב מוחלט על ידי המערך בכנסת, והוא שב וטוען, כי הסיעות הקטנות, המרובות, דרושות לנו לקיום דמוקרטיה ראויה לשמה! אלה, המחבבים חידודי לשון, יכולים לומר, כי עיתון זה מצטיין בעקביות של חוסר עקביות. אבל אנשים פשוטים כמונו, יעדיפו לומר, ללא היסוס, כי בלבול מוחין אינו יסוד לשיקול מדיני בריא.
גם לעיתון זה, כמובן, כתב לענייני מפלגות. חיבתו לאנשי אצ"ל עוד עולה על זו של עמיתו מ"דואר ירושלים". זה שנתיים ימים מטיף אותו כתב לפירוד, אם בתוך גח"ל ואם בתנועת החרות. גם הוא כבר הספיק, מספר פעמים, להפילני ולהורידני מן הבמה הציבורית. אם נבואותיו אינן מתקיימות, לעולם לא יכתוב: אתמול, לצערי, טעיתי. בעיני מי שדעתי קדומה, מה חשיבותה של האמת, או של האימות? מערכת השִׂטנה וההשמצה נמשכת, בכל עת מצוא.
עיתונים ועיתונאים כאלה עטו על חבריי ועלי בארבעת השבועות האחרונים. לא עבר יום, בלי שיתפרסמו עלינו דברי סילוף ופגע. נאמר להם, למלעיזים למיניהם, כי אני רגיש לעיתונות, ובכן... רגישות לעיתונות היא לכבודו של כל אדם. אבל יש להבין את מהותה. בשאלה זו אינני יכול, כמובן, אלא להביע את דעתי האישית. לא אכחד, כי רגיש אני לאמת ולהיפוכה. בכל עיתון זו אף זה מופיעים. מתי יכול הקורא להבחין ביניהם? הווה אומר, כאשר מקור הסיפור ידוע לו, מניסיון, או מהתבוננות. במקרה כזה, אין הרחקת עדות. האיש, המעריך את המלה המודפסת, קורא אותה ואומר בלבו: אמנם כן, מודפסת, אבל כוזבת. או אז מוליכה רגישות כזו לתוצאה, אשר עליה אפילו לא חלמו המלעיזים. ידיעת האמת, והבוז לשקר, יוצרים שלוות נפש מוחלטת. אין עוד שום התחשבות בלעז ובמלעיזים. יכולים הם לכתוב ככל שיעלה על רוחם, או יורד מעטם; הם לא ישפיעו כמלוא הנימה, בכתבותיהם ובהערכותיהם. על כולן תגבר האמונה, שאין כמוה לריאליזם, כי האמת תנצח.
ג.
השבוע נודע גם לי, מה נאמר, בדיוק לשוני, בדו-השיח בין חברי למפלגה, עזר וייצמן, ובין יריבה מר פנחס ספיר, ערב הוועידה הי"א לתנועת החרות. אמר החבר: בוועידה זו אני הולך לסדר את בגין. השיב והזהיר היריב: אתה תיכשל. המלים, כפי שרשמתי אותן, כדי למוסרן לדפוס, אינן מבטאות את הנוסח, אך משקפות, בנאמנות, את התוכן. את ההודעה המקורית תרגמתי לעברית מודרנית, מלשון מודרניסטית.
מאליה מתבקשת השאלה, מדוע צריך יושב ראש הנהלתה של תנועת החרות לרצות "לסדר" את יושב ראש התנועה הזאת. איזהו העוול, אשר האחרון עשה לראשון? אבל, בשלב זה, לא נעמוד על שאלות מוסריות; נתבונן במהלך המובטח, מבחינה מעשית דווקא.
אם חבר בא "לסדר" את רעהו, אין זאת, כי הגיע למסקנה, שדרוש במפלגתם שינוי יסודי. במלים אחרות, אותו יושב ראש התנועה, אשר נבחר לתפקידו, עשר פעמים, אינו ראוי עוד למלאו. יש לבחור באחר, במקומו, זוהי הערכה כדת וכדין. אבל אם כך, צריך החבר לומר בגלוי ובמפורש, כי הגיעה עת החילופין, וכי הוא מציג את מועמדותו המחדשת כנגד המועמדות המיושנת. מדוע לא נאמרו הדברים הפשוטים, ההוגנים הללו, לי ולחברינו, למען יוכלו, בוועידתם דו-השנתית, להכריע בין החדשנות ומבאה לבין השמרנות ונושאה? מדוע צריך דווקא שר האוצר לקבל את המידע המוסמך, כיצד "לסדר" חבר?
יש יסוד להניח, כי היתה זו בעיה, לא של טאקט, אלא של טאקטיקה. עזר וייצמן, כידוע לכולנו, הוא אחד האסטרטגים המעולים שלנו. הוא, בוודאי, שקל בדבר והגיע למסקנה, כי, במקרה דנן, התקפת מצח היא לא רק מסוכנת, אלא גם בלתי יעילה, כדי לכבוש את היעד. הוא החליט, אפוא, לנקוט שיטת האיגוף. לפני עם ועדה הכריז, כי אותו יושב ראש תנועת החרות הוא O.K.; הוא אפילו ראוי להיות, במהרה, ראש ממשלה; אבל מסביבו נזיז קצת את הרהיטים. וכך, בטרם יתעורר המנמנם, "נסדר" אותו. יפה. איך יעצונו אבותינו מקדם: בתחבולות תעשה לך מלחמה. הם, אמנם, לא התכוונו דווקא לחברי מפלגה אחת. אבל איך אמרו הצרפתים – במלחמה כמו במלחמה. אם יוצאים לכבוש יעד, יש לנקוט טכסיסי מלחמה, בדוקים ויעילים.
אלא מאי? גם האיגוף לא עלה יפה. אם להוסיף ולהשתמש בדימוי הצבאי הרחוק, הרי מי שניסה לאגוף, מצא את עצמו מוקף. בדמיונו, או על פי ההבטחות שניתנו לו, הוא ראה אוגדות או חטיבות עומדות לרשותו. במהרה התברר לו, כי אפילו פלוגות אין לו. מכל הכוח המאגף והמוחץ, לא נותרה אלא מחלקה. אין אפילו ביטחון, כי היא מן המעולות שהשתתפה אי פעם ב"קרב תנועה".
נשוב למציאות. אין לנו צורך בדימויים צבאיים. המדובר הוא לא באויבים, אף לא ביריבים, אלא בחברים. הם יכולים לטעות או לשגות, אבל חבריי הם. בחיים ציבוריים, כמו בפרטיים, דרושה הבנה רבה, הדדית כמובן, לחולשותיו של כל אדם. קרה מה שקרה. אין דבר. נמשיך יחד. אבל אם להשתמש בלשון החדשה, ברור עתה לכל, כי היתה תכנית והבטחה ואף ביטחון, כי בוועידתנו האחת-עשרה "יסדרו" אותי ואת חבריי האחרים. התכנית, שהוכנה בעמל רב, לא הצליחה. משום כך, קמו עלי כתבים בעיתונים שונים, לרבות זה המארחני, והניפו כנגדי, אם לא אגרוף הרי עט מושחז, בקוראם בקול מרעיש עולמות: איך העזת לא לתת "לסדר" אותך? היכן הדמוקרטיה בתנועת החרות? איפה חרות המחשבה והביטוי בה? מדוע סגרתם את חלונותיה של מצודת זאב בפני כל רוח רעננה? כבר חשבנו, כי תנועת החרות נשתנתה, כי רוח פרצים, משיבת נפש מהלכת בה, והנה נתברר לנו, אבוי, כי אין היא רוצה להשתנות כלל, והיא נסגרה – בפני אסטרטגיה מחושבת כזו של איגוף וכיבוש? ושוב חוזרת השאלה הנזעמת: איך הרשית לעצמך לא להיות "מסודר" על פי התכנית, שהיתה לרצוננו? מה יהיה מעכשיו, על האלטרנטיבה? אילו נתת, על פי צו הפטריוטיזם העליון, "לסדר" את עצמך, היתה היום אלטרנטיבה, או לפחות, היה לנו מיעוט חוסם, לתפארת. מה עשית לנו, בולע סאלאמי שכמותך? כבר עמדנו בתור, כדי להצביע בעד גח"ל, ואילו אתה, משלא הסכמת, כי ראשי חבריך ייערפו ויוטלו לסל, איך גמלת לנו, עורף ראשים שכמוך? איך, איך, איך?
ד.
הקוראים שמו לב, בוודאי, כי אני כותב על הפיכת יוצרות זו, בלא רוגז. אבל אל יטעה אותם השחוק הקל. אין לכחד: יש עצבות בלב. מאז הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, מאז עזיבתה על, ולמען, עיקרן לאומי, בעל חשיבות לדורות, הננו במעלה ההר. לשם מה היתה דרושה לנו ההתגוששות בארבעת השבועות האחרונים? קראתי, כי מר וייצמן אמר לקבוצת חברים, אשר תמכו בו: "אין עם מי לעשות מלחמות בתנועת החרות". כלום הוא הצטרף אלינו, לפני שלוש שנים, כדי לעשות ב ה מלחמות? על כך לא ידעתי. סבור הייתי, כי הוא בא אלינו – וקיבלנוהו, כידוע, בחדווה רבה – כדי, יחד עם כל חברי תנועתו, לנהל מערכה מדינית, בשמה, על ידה, למענה, למען מטרותיה. קראתי גם, כי הוא הגיע למסקנה, שלא הצליח במשימתו בוועידה הי"א, משום ש"לא נולד בביאליסטוק". העיתון הוסיף, כי היה זה רמז לעיר שבה אני נולדתי. טעות. בית הורי עמד בבריסק דליטא, בין ביאליסטוק לבין פינסק. אך אני מוסיף להאמין, כי כ ו ל נ ו נולדנו בירושלים.
תנועת החרות התגברה על מה שנקרא, בפי אוהביה בעיתונות, המשבר בתוכה. הוועידה בחרה, ברוב מכריע, במרכז, אשר בחר, ברוב כזה, את ההנהלה. בעימות גלוי, הכרעה דמוקרטית, התברר לכל, כי 87 אחוזים מבין נבחרי התנועה תומכים בהנהגתם. אמנם, מיד גם עיתונאי-אוהב וזועק: זה חסר תקדים, זה כבר לא פה אחד! כאשר הבחירה היא כמעט פה אחד, קורא אותו אוהב-עיתונאי: היכן חופש הדעות שם, איפה המיעוט?
לא נשים לב לכרכורים האלה. אם יש הסכמה כללית בין חברים, בני חורין, אין בכך כל רע. באין הסכמה, מכריע הרוב. יש מיעוט, תבוא גם עליו הברכה. השמעתי, בפומבי, השערה, כי לו בוועידה עצמה היתה התמודדות גלויה, דמוקרטית, בין שתי רשימות, המיעוט היה מגיע ל-10-15 אחוזים. מסתבר, כי לא לגמרי טעיתי. (לתשומת לבו של "דואר ירושלים": לא אמרתי, כי מעולם לא טעינו: ציינתי, כי במקרה דנן, היתה טעותי לא שלמה). כדי לקבל מנדט במפלגה דמוקרטית מוכן, בוודאי, כל אחד מאתנו, להסתפק ברוב קטן יותר. עובדה היא, כי אצלנו היה הרוב גדול מאוד. על מידה כזו של אמון אפשר לשמוח.
גח"ל יוסיף להתקדם. האומה זקוקה לאלטרנטיבה. ואין תקווה לה אלא בגח"ל. הבחירות באיגוד מקצועי חשוב, שנתקיימו בעיצומה של ההסתה, הוכיחו משהו. כל פועל רביעי בענף הטקסטיל נתן בנו אמונו. גם עמידתנו כנגד ההסתה הוסיפה משהו. הוברר, כי בעומדנו על עניין צודק, לא נגור מפני איש.
אין להכחיש, כי היה צער בלב. אבל אם בעקבות מה שקרה ילמדו הכל, כפי שיש לקוות, כי בתנועת אידיאלית, גם אם אינה מפלגה אידיאלית (אין כזו בשום מקום), אין איש צריך לנסות "לסדר" את רעהו, אלא כולם צריכים לפעול, בחברות טובה, להגשמת האידיאלים – אם זה יהיה הלקח הטוב, היה גם הצער החולף כדאי.