תפקיד האופוזיציה

ללא מקור
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אדר התשכ"ג, 1 במרץ 1963
מתוך:
האומה 1963 כרך 4 עמ' 547-556
נושאים:
ממשל - אופוזיציה, בחירות, דמוקרטיה, הפרדת רשויות, ועדת חקירה, יחסי רשות מבצעת-רשות מחוקקת, כנסת, ממשלה, פרלמנטריזם. מחתרות - אצ"ל, הגנה. משפט - בית משפט עליון, הצעות חוק, ועדת חוק חוקה ומשפט, חוקה, צדק. מדינות - בריטניה, ברית המועצות (רוסיה). חינוך - הדר (מידות ונימוסים). זכויות אדם - זכויות הנאשם, שב"כ. חירות האדם - חירות הפרט, צנזורה. בטחון - מלחמת העצמאות. מפלגות - מפא"י, מפלגת חירות. הסכסוך הישראלי פלסטיני - סוגית הפליטים. השקפות חיים - סוציאליזם, קומוניסטים
במאמר זה בגין מסביר את תפקיד האופוזיציה כמרכיב הכרחי במשטר דמוקרטי. בראשונה אופוזיציה צריכה להדגיש שוני מהמשטר הקיים, על ידי התנגדות לחוקים 'רעים' (בגין מביא כאן לדוגמא את חוק המשמעת הקואליציונית), הצעות אי אמון (שתפקידם הוא לא רק להפיל את הממשלה, אלא להביא לתשומת לב הציבור התנהלות בעייתית של הממשלה), והקמת ועדות חקירה פארלמנטריות. תפקיד נוסף עליו עומד בגין הוא להוכיח אחדות מתוך רצון חופשי של המתאחדים (לא חד-מפלגתיות). תפקידה השלישי של האופוזיציה הוא שאיפה לחילופי שלטון
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

תפקיד האופוזיציה

א.

כמה וכמה הגדרות למושג אופוזיציה, ובכללן ציוריות מחוכמות. אחת מאלו אומרת: בעוד הממשלה משוכנעת, שהאופוזיציה תוקעת מקלות בתוך גלגלי העגלה הנמצאת במעלה ההר, מאמינה האופוזיציה שהיא עוצרת בעד העגלה המידרדרת אלי תהום. הגדרה נוספת מסוג זה אומרת, שתפקידה של האופוזיציה הוא לחדול מלהיות אופוזיציה. אך לצרוך דיוני בנושא זה לא אבחר בהגדרה מחוכמת אלא בהגדרה פשוטה בתכלית. לפי הכרתי, על שלושה דברים תיכון האופוזיציה במדינה חופשית ודמוקרטית: א. בדרך-כלל על ביטוי השוני; ב. עתים על הוכחת האחדות; ג. על שאיפה מתמדת לחילופין.

אייחד את דברי על כל אחד משלושת התפקידים האלה, אבל קודם-לכן אשתדל להבהיר שליחותה של אופוזיציה במשטר שאנו קוראים לו בדרך-כלל דימוקראטיה.

אומר אתה: מדינה מסויימת קיימת בה אופוזיציה, משמע שמדינה זו היא חופשית ודמוקראטית – לא דייקת. ודאי, קיומה של אופוזיציה הוא קריטריון חשוב לעצם קיומה של חרות אזרחית, אבל אין הוא הקריטריון היחיד. יש קריטריונים נוספים, והחשובים שבהם הם שלושה: מערכת-שיפוט בלתי-תלויה, עיתונות חופשית, ועליונות הרשות האזרחית הנבחרת, ללא סייג, מעל כוחותיה המזויינים של ממדינה. אבל אומר אתה: מדינה מסוימת אין בה אופוזיציה, משמע שאין בה דימוקראטיה – דייקת. משל למה הדבר דומה? לאדם. אם אנו אומרים שאין לו לאדם חום, אין עדיין פירוש הדבר כי הוא בריא; אולם אם יש לו חום – יש בכך הוכחה שהוא חולה. הרי זהו סימפטום כי משהו בגופו אינו כשורה. היפוכו של דבר באופוזיציה: קיומה של זו אינו מוכיח עדיין את קיומה של החרות, ואילו חוסר קיומה מוכיח את העבדות.

על ערכה וחשיבותו של אופוזיציה למדנו בימינו משתי מדינות.

רבים ודאי קראו את ספרו המונומנטאלי של שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". מספר גדול זה מתברר לנו, שלא היתה בארץ ההיא אופוזיציה, לא היתה התנגדות. עם, שנחשב לאחד מעמי התרבות הגדולים, השתלט עליו מעין ילוד השטן, ומיליונים אנשים, בתוכם אנשי-רוח והגוגי דעות, נהו אחריו בעיוורון מוחלט והגיעו לירידה מוסרית שאין דוגמתה.

אף במזרח לא היתה אופוזיציה: אם קמה היא חוסלה באופן פיסי. הגענו לכך שאמת פשוטה זו, הידועה לעשרות מיליונים אנשים מניסיונם האישי וניסיונם של קרוביהם ואהובי-נפשותיהם, לא זו בלבד שהועלמה אלא גם הוכחשה לחלוטין כמעט שנות דור. רק לאחר שלושים שנה בערך יצא ספר, גדול תוכנו וקטן בכמותו, המספר את האמת שהיתה ידועה לכל. כוונתי לחוברתו של סולז'ניצי'ין, מורה למאתימאטיקה בבית-ספר תיכון, שתיאר לפנינו יום אחד של דניסוביץ. כפי הנראה, דניסוביץ הוא סולז'ניצי'ין או להיפך. המחבר מספר על מחנות, שבהם פסק האדם מלהיות אדם. אפשר שזה תוכנו של הספר כולו.

טול, למשל, את המושג "ראב-סילה". המושג "ראב" ברוסיה פירושו, כידוע, עבד. הם התכוונו לכוח-עבודה, אך יצא כוח העבדות, או כוח עבד. אכן, כל מי שהיה שם במחנות ונתנסה בניסיון זה ונשאר בחיים, בשבילו לא תחדש כלום החוברת של סולז'ניצ'ין לאמיתו של דבר, יש בה רק קצת מן האמת, שכן את האמת כולה אי-אפשר אולי כלל לספר. מאך חוברת זו היתה לסנסאציה מרעישה. אף על פי שעשרות מיליונים אנשים שבאותה מדינה ידעו את האמת נצטוו להכחישה ואף הכחישווה.

יש מספרים, כי לאחר שניקיטה חרושצ'וב הרצה בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית על תקופתו של סטאלין, שאל מישהו מן האולם: ובכן, למה שתקתם? למה לא מחיתם? היכן הייתם? קם חרושצ'וב: הנה התשובה מדוע שתקנו... אם אין אופוזיציה, אם אין צד-שכנגד, משתלטים הכזב והפחד גם יחד.

לאחר נסיון זה שקנינו ניטיב להעריך את האופוזיציה כמות שהיא. לא אהסס לומר, שחכמת-עמים גדולה היתה בהקמת המוסד הזה. דווקא באנגליה, מדינה שמושגיה על אופוזיציה הם בבחינת מושגי-יסוד, קמו הוגי-דעות מדיניים ואמרו, שתפקידה של אופוזיציה הוא בתכלית הפשטות: להתנגד. אנו אין אנו מקבלים הגדרה זו, אף-על-פי שגם בה טמונה חכמת-חיים רבה. אם יש כוח המתנגד לשלטון, הרי כוח זה מבטיח שלא האזרח יפחד אלא השלטון יחשוש. כי פחד האזרח הוא עבדות, חשש השלטון – חרות.

ב.

בשנת 1816 אמר אחד מהוגי-הדעות הגדולים של הדימוקראטיה הרפובליקנית, תומאס ג'פרסון, כי לפי אמונתו "עתיד ממשל על ידי יצוג להתפשט על שטח-ארץ גדול יותר מכל צורת-ממשל אחרת". לדאבוננו, נבואה זו לא נתקיימה. היפוכו של דבר: החלק של כדור הארץ שבו קיים ממשל על-ידי ייצוג, כלומר קבוצת-אנשים נבחרת בשלטון וקבוצה או קבוצות-אנשים אחרות המתנגדות לה בגלוי ומתוך הכרת העם כי תפקידן חיוני וחיובי – חלק זה הולך המצטמצם, הולך ומצטמק. ואין אני מתכוון לגוש הקומוניסטי בלבד, מפקין ועד ברלין המזרחית, או לדיקטטורות הוותיקות בחצי-האי האיברי, אלא לחלקי-עולם שונים באירופה, אסיה ואפריקה. אנו רואים לנגד עינינו התפתחות הפוכה מזו שחזה תומאס ג'פרסון. הממשל שהוא הטיף לו נמצא היום כמעט בפינה קטנה אחת של כדור הארץ.

להצדקת ההתפתחות המדאיגה הזאת נוצר אפילו מושג של דימוקראטיה חד-מפלגתית. מושג זה למה הוא דומה? לעורב לבן, או לקרח מטוגן. תיאוריה זו של דימוקראטיה חד מפלגתית הועלתה דווקא במדינות הדימוקראטיה מתוך סלחנות ומתוך התנשאות כלשהי כלפי המדינות, שעד לפני מספר שנים קראו להן "מדינות בלתי-מפותחות" ואילו בשנה האחרונה, כדי שלא להעליבן, באה המצאתו של גאון הסימאנטיקה והחלו לקרא להן "מדינות מתפתחות", בניגוד למדינות מפותחות. מדינות-דימוקראטיה אלו אומרות: במדינות המתפתחות עדיין אין מקום לממשל הדמוקראטי הידוע לנו, אין שם עדיין מקום לקיומה של אופוזיציה פארלאמנטארית חופשית, לוויכוח חופשי, לרוב, למיעוט, ולוויכוח פנימי, עתים חריף, שבו ניתן להוכיח שהאדם הנמצא בשלטון יש שאין הוא יודע מה הוא עושה. כל זה טוב ויפה בשביל עמי-התרבות הוותיקים, המפותחים, אבל העמים החדשים יסתפקו ב"דימוקראטיה חד-מפלגתית".

והרי זו גישה של תרתי-דסתרי, שהרי דימוקראטיה חד-מפלגתית אינה קיימת כלל. ואם מר נקרומה, המנסה להוכיח שידידנו הוא, משתדל לקיים את ה"דימוקראטיה" הזאת, או מר סוקארנו ומר סקו-טורה, אם ידידים ואם מתנגדים ואם אויבים כקאהיר ובאגדאד, אף אם יוסיפו על הדימוקראטיה החד-מפלגתית את השם סוציאליזם – אין פירושו של דבר אלא עבדות, דיכוי האדם, השפלת האזרח. כי אין דימוקראטיה בלי משטר של מפלגות; בלי משטר שבו קיימת ממשלה מצד אחד, ולעומתה צד-שכנגד הנקרא בלע"ז אופוזיציה, והיא בהכרת האזרחים ובהסכמתם.

נעריך אפוא כראוי את העובדה שבמדינתנו קיימת אופוזיציה. אפילו אין מסכימים לה מן הראוי להסכים לקיומה ולייחל לחיזוקה, עד שיבוא יום והיא תחדל להיות אופוזיציה. וכשיבוא יום זה היא עצמה חייבת לרצות בכך שתקום כנגדה אופוזיציה חזקה, מוכרת על ידי העם. סבורני, כי העובדה שמדינת ישראל אינה אלא חלק קטן מאוד בחלק לא-גדול של כדור-הארץ שבו אתה מוצא הסדר אזרחי כזה – של ממשלה ואופוזיציה – עובדה זו צריכה לנסוך בנו רוח של גאווה אישית, אזרחית ולאומית אמיתית.

ואל-נא ניתפס לסברה, שאצלנו דבר זה הוא בגדר מושג מובן מאליו. בשנת 1949 נתקיימה בישראל מערכת הבחירות לכנסת הראשונה, שנקראה אסיפה מכוננת ותפקידה הראשון היה לתת חוקה לעם, חוקת-כינון של מדינה חופשית , המטילה הגבלות לא רק על הרשות המבצעת אלא גם על רשות המחוקקת, ואפשר שההגבלות מן הסוג השני הן המכריעות. והנה לקראת מערכת-בחירות זו השמיע ראש הממשלה הזמנית באותו זמן, שהוא ראש הממשלה היום, דברים אלה: לא דרושה בבית-הנבחרים של מדינת ישראל שום אופוזיציה; אם יהיה צורך בביקורת על הממשלה תעשה אותה העיתונות. אחר כך נתברר, שבמדינתנו קיימת צנזורה על העיתונות. מכל מקום רעיון זה, שאין צורך באופוזיציה, לא נתקבל. אולי מותר לי לומר, כי תנועת החרות מילאה בשטח זה תפקיד חלוצי ומכריע כאשר הוציעה מלכתחילה – בניגוד לכל שאר הסיעות בכנסת – כי מאחר שהעם נתן בה בשנת 1949 רק מידה מסוימת של אמון, שאינה מספקת להרכבת ממשלה, היא תשרת את העם באופוזיציה, ושירות זה יהי לכבוד לה. מאז ועד היום נעשה המוסד הזה הקרוי אופוזיציה למוסד לגיטימי ומוכר.

ג.

לאחר הקדמה זו הבה וננתח ראשון-ראשון ואחרון-אחרון את שלושת התפקידים מוטלים על האופוזיציה.

ראשית, מחובתה של האופוזיציה לבטא את השוני. איך עושה זאת האופוזיציה שלנו? צ'רצ'יל אמר פעם, שתפקידו של הפארלאמנט הוא לא רק לקבל חוקים טובים, אלא גם לחסום את הדרך בפני חוקים רעים. יש עניין בכך, שצ'רצ'יל אמר דברים אלה בהיותו ראש הממשלה ולא ראש האופוזיציה. בכך ניתנת הוכחה מובהקת לרוחה של דימוקראטיה, וזוהי דימוקראטיה אמיתית. באין פארלאמנט או באין אופוזיציה, מחוקקת הממשלה עצמה, במישרין או בעקיפין, הואזרח נשחק בין גלגליה של חקיקה מינהלית כזו.

והרי דוגמה אחת בלבד. עם כינונה של הכנסת הרביעית בשנת 1959 הוגשה הצעת-חוק, אטשר נקראה בשפה המקובלת חוק המשמעת הקואליציונית. בהצעת-חוק זו היה משפט שבו נאמר: "האחריות המשותפת מחייבת את השרים על סיעותיהם". לאחר המשפט הזה באו הסאנקציות על חברי הממשלה, סאנקציות בדרך של התפטרות, אם הסיעות שעמהן הם נמנים לא לא יקיימו את האחריות המשותפת הזאת. תמכו בהצעת-חוק זו יותר משני-שלישים של חברי הכנסת. רוב עצום. אך, במחילה מכבודנו הלאומי, יצא אבסורד גמור. וחייב אני להוכיח דבר זה. בסעיף 11 של חוק המעבר, הנקרא אצלנו "קונסטיטוציה קטנה", נאמר: "הממשלה תשא באחריות משותפת לפעולויה בפני הכנסת, תמסור לה דין –וחשבון עליהן ותכהן כל עוד תיהנה מאמון הכנסת". לשון אחר: הממשלה תשא באחריות משותפת בפני הכנסת. הכנסת מורכבת, כחוק, מסיעות. האחריות המשותפת מחייבת, על-ידי השרים, את הסיכות. יוצא שהכנסת ארחאית בפני... הכנסת.

הוויכוח על חוק זה התנהל במשך שנתיים ימים בזכותה של האופוזיציה. בפני ועדת חוק,ה חוק ומשפט הוגשו שבע טיוטות חדשות על-ידי ראש הממשלה, על ידי שר המשפטים ועלידי יועציהם המלומדים לאחר שנתיים ומחצה של דיונים נתקבל חוק המשמעת הקואליציונית, שגם היום הוא חוק גרוע ולפי הכרתי האזרחית, וסבורני שבאחד הימים צריך יהיה להוציאו מספר-החוקים שלנו, והסעיף הראשון בחוק זה אומר: חבר ממשלה ישא בפני הממשלה באחריות ולהצבעתו במליאת הכנסת, וכן להצבעת הסיעה שעליה הוא נמנה במליאת הכנסת.

כיוון שהוברר לממשלה, וליועצים ולשני-שלישים מחברי הכנסת כי טעות היתה בידם מבחינה משפטית, יצרו אפוא מושג חדש. מצד אחד אחריות משותפת של הממשלה בפני הכנסת, ומצד אחר אחריותו של חבר הממשלה בפני הממשלה על הצבעתו. הפעם גם כתוב הצעת החוק "במליאת הכנסת", ולא בכנסת. תנועת החרות טענה, שאם יהיה כתוב "בכנסת" הרי חוק זה יחול אפילו על ועדות, וחבר סיעה הנמנית עם תומכי הממשלה יהא חייב להרים יד בעד כל הצעה שתבוא מצד הממשלה בפני הוועדה, שאם לא כן עלול שר למצוא עצמו בחד מיטמי כהונתו כאדם פרטי. לאחר שתנועת החרות הצביעה על סכנה זו דרשה שיהא כתוב "במליאת הכנסת", משמע שבוועדות יש מידה של חופש בהצבעה. אל נקל ראש בחופש זה. עתים יש בידי האופוזיציה, בתמיכה מסוימת של חלק מן התומכים בממשלה, לחסום את הדרך בפני חוקים רעים. ודאי, אין להפריס בערכה של תרומה זו, אלא שזוהי דוגמה אחת מרבות.

הכול קראו על חוק מס-שבח-מקרקעין ועל חוק תיקון פקודת מס-הכנסה. בשתי הצעות-החוקים האלה יש נסיון לבטל את אחד ההישגים מיפים שהושגו במשך דורות – אמון האדם בנציגו, בפרקליטו, בעורך-דינו. שמירת הסודיות היא חובה מוסרית המוטלת על עורך-דין המייצג מרשה.לעת עתה כזהו החוק במדינתנו, למרות הכחשותיו של שר האוצר. כידוע, מחייבת את בתי-המשפט שלנו, על סמכותם לפרש את החוק, המשפט המקובל האנגלי. לאחרונה נקבע באופן מוסמך, שסודיות הבירורים בין אדם לבין העורך דין שלו היא חלק אינטגראלי של המשפט המקובל באנגליה. דבר זה הוברר בעת חקירת פרשת הריגול של וייסל בפני בית-דין מיוחד, שבפניו הובאו כעדים גם בעת עיתונאים. אלה נצטוו לגלות מי סיפר להם עובדות מסויימות, הם סירבו. הם נתבעו לדין בפני בית-המפשט והוצא נגדם פסק דין של מאסר. הם בחרו ללכת לכבית הסוהר ובלבד שלא לגלות מי מסר להם את הידיעות הללו. אבל תוך כיד בירור משפטי זה נאמר בפמפורש כי, אמנם שום חוק באנגליה אינו מעניק סמכות או רשות לעיתונאי לסרב להשיב לשאלותיו של השופט בקשר למקורות ידיעותיו, אולם ברור שפריבילגיה כזאת קיימת לגבי עורך-הדין. כך טענו עורכי-הדין, ולכך הסכימו חברי בית-הדין בראשותו של לורד רדקליף.

ואילו אצלנו מנסים במחי-יד אחד לבטל את הפריבילגיה האזרחית, המקובלת מזה דורות במדינה חופשית, על-ידי שתי הצעות-חוקים הנזכרות. זה חודשים רבים שהצעות-חוקים אלו נמצאות בוועדות הכנסת, ויש יסוד לומר שהן תימצאנה בהן עוד חודשים רבים, כי אחד התקפידים של האופוזיציה או לחסום במידת יכולתה את הדרך בפני חוקים רעים.

ד.

הדרך השנייה לבטא את השוני היא הצעת אי-אמון. ביחס למושג פארלאמנטארי זה יש בארצנו מידה רבה של אי-הבנה. מדי פעם, כאשר מגישה האופוזיציה הצעת אי-אמון, קורא אתה למחרת היום בעיתונים כותרת בנוסח: "האופוזיציה נכשלה" או האופוזיציה לא הצליחה להפיל את הממשלה". כל אימת שאני קורא כותרות אלו תמה אני: האומנם מניחים העיתונאים כי האופוזיציה אינה יודעת לספור מלכתחילה קולות של מתנגדי הממשלה ותומכיה? ואם בכל זאת היא מגישה הצעת אי-אמון ודאי טעמיה ונימוקיה עמה. אמנם, עתים עדים אנו לתופעה, שהצעת אי-אמון נדחית על-ידי הפארלאמנט והממשלה מתפטרת. וכבר היו אצלנו תופעות כאלו. פעמיים הגישה סיעת תנועת החרות בכנסת הצעת אי-אמון בממשלה והרוב דחה את הצעה, אך למחרת היום התפטרה הממשלה, למרות שהצעת אי-האמון נפלה. כך אירע בימי הכנסת השנייה, סמוך להתפזרותה, וכך בימי הכנסת הרביעית, בזמן שאיש לא העלה על דעתו אפשרות של התפזרותה.

אפילו נשארת הממשלה על כנה והרוב דוחה את הצעת אי-האמון, גם אז יש טעם בהצעה זו. להבהרת הדבר נפנה שוב לאנגליה, שמבחינה פארלאמנטרית, דמוקראטית, אופוזיציונית, וממשלתית, עשויה יא ללמדנו הרבה. למה שאנו מכנים בשם הצעת אי-אמון קוראים באנגליה motion of censure , או הצעת-גינוי, הצעת-נזיפה. גם באם הפארלאמנטים יודעת האופוזיציה את יחסי הכוחות וכן יודעת היא, שהרוב התומך בממשלה יכשיל את הצעת-הגיוני. צ'רצ'יל מספר, כי בזמנו הגישה האופוזיציה שלוש הצעות אי-אמון בשבוע אחד וכולן נפלו. הוא מסביר, כי הצעת-גינוי כזאת מוגשת על-ידי האופוזיציה כדי לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעשה של הממשלה, שהיא, האופוזיציה, רואה בו מעשה רע באון מיוחד. הסבר זה יש בו כדי לדחות דחייה מוחלטת את הטענה המושמעת מעל בימת הכנסת, מפי דובר רשמי, שמעליה מדברים כביכול "אל הרחוב". אדם אינטליגנטי עלול "להזדעזע": לא יפה, לא נאה "לדבר אאל הרחוב" מעל בימת הפארלאמנט. אבל טענה כזאת אופיה אנטי-דימוקראטי, שהרי אחד מתפקדיו המובהקים של כל פארלאמנט הוא לפנות אל דעת הקהל. לא נכון הדבר, שהעם שופט את שליטיו ביום אחד, הוא יום הבחירות, כפי שכתב בשעתו מונטסקייה. העם צריך לשפוט בכל יום ובעיקר בכל יום שבו מתכנס הפארלאמנט לישיבותיו. בכל יום צריך העם לשפוט את שני הצדדים: הממשלה מציעה, האופוזיציה מסכימה או להיפך. החופש האזרחי קם תוך כדי ויכוח. העם שומע וקורא ושופט. שפיטתו היא תהליך של ימים רבים עד שמגיע היום שבו הוא מטיל את הפתק ומוציא את פסק-דינו. משום כך, משנוכחה האופוזיציה לדעת, שהממשלה עשתה מעשה רע באופן מיוחד והיא מבקשת לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעה הזה, היא אינה מסתברת בהצעה-לסדר-היום ובהצעת-חוק, אלא קובעת באופן דראסטי: בגלל המעשה הזה יש להביע אי-אמון בממשלה. ודאי, את יחסי-הכוחות בכנסת יודעים הכול מראש; אבל תשומת-לבה של דעת הקהל הופנתה לנושא זה.

למען האמת, אין האופוזיציה שלנו על סיעותיה מרבה בהצעות אי-אמון. מתוך זהירות יתירה היא מגישה אותן לעתים רחוקות מאוד. אבל אם קורה משהו מיוחד, לפי הכרתה של האופוזיציה, אין זו מסתפקת בהצעה רגילה, אלא מציעה דווקא הצעת אי-מון, ואפילו היא יודעת שהצעת אי-האמון לא תתקבל והממשלה תוסיף לכהן כמקודם.

ה.

כדוגמה שלישית לבטוי השוני אזכיר את פרשת בר. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים קבע, ביחס לפעולתו של המערער, את העובדות הבאות: "המערער היה איש אמנום של כל בעלי הסודות הצבאיים והבטחוניים". ועוד: "הנאשם מסר ידיעות סודיות ביותר". ולהלן: "יש בין הדברים שנתגלו בהליכים הנוכחיים כדי למר את השערות, ואיש אינו יכול לדעת מה עוד בגדר סכנה ומה כבר בגדר אסון". ולבסוף: "משהוכח כי המערער הוזהר מפורשות על ידי אנשי שרות הבטחון שהאדם אשר אתו הוא מקיים מגע הוא סוכן זר ויש להפסיק כל מגע עמו, והמערער בחר בדעה צלולה ומיושבת, מתוך שיקולים שלו, להוסיף מגע ולמסור ידיעות.."

למקרא כל הדברים החמורים והנוראים האלה הביאה תנועת החרות לכנסת הצעה להקים סביב פרשה זו ועדת-חקירה פארלאמנטארית, לפי סעיף 22 של "חוק יסוד: הכנסת", האומר: "הכנסת רשאית למנות ועדות חקירה, אם על ידי הסכמת אחת הוועדות הקבועות ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה; סמכויותיה ותפקידיה של ועדת חקירה ייקבעו על ידי הכנסת; בכל ועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת", גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת". תנועת החרות היתה בדעה – וגם היום דעתה כך – כי לאור קביעותיו המוסמכות של בית המשפט העליון חובה היתה להקים לא ועדת-חקירה מינהלית, אלא ועדת חקירה מטעם הפארלאמנט דווקא, משום שיכולים וצריכים להשתתף בה נציגי סיעות שאינם נמנים עם תומכי הממשלה. התנועה הסתמכה גם על שני תקדימים מן התקופה האחרונה שנוצרו בבריטניה. נתגלו שם מרגלים באדמיראליות. אף-על-פי-כן, על-פי דרישותה של האופוזיציה ובהסכמת הממשלה הוקמו, בשני המקרים, טריבונאלים מיוחדים בראשותו שלה לורד רדקליף לחקירת כל המשתמע לענין הבטחון הלאומי מגילוי המרגלים האלה.

שאלה מיוחדת עמדה בפני תנועת החרות: אם המרגל בר הוזהר על-ידי אנשי שרות הבטחון, כי האדם שעמו הוא קיים מגע הוא סוכן זר וכי יש להפסיק עמו כל שיח ושיג, הרי יש יסוד לניח כי אנשי שרות ההבטחון לא הסתפקו באזהרה לכפי מי שנחשד בעיניהם כמוסר ידיעות סודיות, אלא אף השמיעוה באוזני הממונים על חשוד כדי לידעו להיזהר מפניו, או, אם נשתמש בלשון בית-המשפט, כדי שלא יהיה עוד איש-אמונם של בעלי הסודות הצבאיים והבטחוניים. אם לא נמסרה אזהרה כזו פירוש הדבר, שהיתה הזנחה איומה מצד אנשי שרות הבטחון; ואם האזהרה נמסרה לממונים על בר ואלה לא נתנו דעתם עליה, הרי שההזנחה מצדם היתה איומה יותר. אם כך, ואם כך, עניין זה, שאולי לא היה חמור ממנו, ראוי היה לחקירה על כל פרטי-פרטיו על-ידי ועדה פארלאמנטארית מוסמכת.

היה לי הכבוד להביא את הצעתה של תנועת החרות בפני הכנסת. ראש הממשלה ושר הבטחון השיב על ההצעה והציע להורידה מסדר-היום. הכנסת עשתה כמשאלתו, אם כי ברוב קטן של שני קולות בלבד. אולם תוך כדי הדיון הפארלאמנטארי הקצר בהצעה זו הובהרו דברים מעניינים ביותר. לפי "דברי הכנסת" אמר המשיב מטעם הממשלה: "ובכן, הוא לא קבל לא ממני ולא מאותם האנשים המעטים – ורק אנשים מעטים יודעים סודות צבאייים: זה בדרך כלל הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המודיעין וראש שרותי הבטחון בענינים אחרים, לא של הצבא. אני בטוח שהם לא מסרו לשום איש, לא רק לו, לא מפני שחשדו, אלא מפני שלא צריך למסור שום ידיעה לאנשים שאינם חייבים לדעת זאת"...

כשאנו מתבוננים במשפט זה ומבקשים להבינו כראוי, אנו מוצאים כי אין אלא חמישה אנשים במדינה היודעים סודות צבאיים, כלומר: שר הבטחון עצמו וארבעת האנשים האלה שמעו או קראו מאות מפקדים בצאנו וכן רבבות חיילים, אם בצבא-הקבע, אם בשרות-החובה ואם בחיל המילואים, ומשער אני כי כולם תמהו תמיהה גדולה. האם חמישיה זו בלבד יודעת סודות צבאיים? סבורני, שכל איש היודע משהו בענייני הבטחון הלאומי יוכל להוסיף על רשימה זו כהנה וכהנה. אולם בצד התמיהה עולה שאלה, שהיא אולי חמורה יותר. אם רק חמשת האנשים האלה יודעים סודות צבאיים, ואם איש מהם, על אף קביעתו של בית-המשפט העליון, לא מסר לבר שום סודות צבאיים ובטחוניים, מניין העובדה שנקבעה שנקבעה על-ידי בית המשפט, ש"הנאשם מסר ידיעות סודיות ביותר"?

זאת ועוד. בדברי תשובתו אמר בין השאר ראש הממשלה דברים אלה: "הווא, כלומר בר, היה מקבל כאיש בקיא בהיסטוריה הצבאית. בעניין זה היה לי אתו משא ומתן והטלתי עליו גם לכתוב את הפרשה על מלחמת לטרון, אשר בשעתה פורסמו עליה דברים לא נכונים. מפני שבעצם היתה זו כאילו תבוסה, כי הפלגוה השביעית שהכנסה ללטרון סבלה הרבה אבידות, אולם לפי דעתי היה זה נצחון, כי דבר זה הציל את ירושלים. לעתים מלחמה במקום אחד באה בשביל להציל ממצב קשה מקום שני. לדעתי היה זה נצחון שעזר הרבה להצלת ירושלים. אבל אינני נכנס כרגע לעצם העניין. כיוון שפרסמו אז כמה דברים לא נכונים בענין זה על ידי אנשים שלא ידעו, הטלתי זאת עליו".

במידה מסוימת ידועה גם לי פרשת לטרון. באחד הימיםההם פנה אלי קצין-המבצעים הראשי באותוז מן, מר יגאל ידין, וביקש מכוחות הארגון הצבאי הלאומי, אשר עמדו אז בחזיתות-מלחמה שונות מתך הסכם עם ארגון ה"הגנה" ולאחר-מכן עם הממשלה הזמנית, לתקוף את רמלה. ידידי ואני לא הסתרנו מפני ידין, כי הנשק הנמצא בידינו אפשר שלא יספיק כדי לעמוד כנגד כוחותיו המשורינים והמצוידים כהלכה של הלגיון הערבי, שניצב בתוך רמלה. אך קצין-המצבעים הדגיש אז בפנינו, כי תכליתה האמיתית של התקפה כזו היא לא כיבוש העיר עצמה אלא משכית כוחות האוייב מחזית לטרון, שבה אנו סובלים אבידות קשות ביותר. נענינו לקריאה. חיילי האצ"ל נשלחו לתקוף את רמלה, סבלו אבידות רבות, אך באמת מכו חלק מכוחותיו של האוייב מחזית לטרון העקובה מדם. נכון אפוא מה שאמר שר הבטחון, כי "לעתים מלחמה במקום אחד בא הלהציל מצב קשה מקום שני". אולם השאלה היא: מדוע צריך להטיל דווקא על ד"ר ישראל בר את התפקיד לכתוב היסטוריה צבאית, כפי ששר בטחון בתקופה מסויימת רואה אותה, מפרש אותה ורוצה שכך ולא אחרת יראוה אחרים? האם "היסטוריה מטעם" שכזו איננה חסרת טעם? השאלה מחמירה והולכת משום שלאחר מאסרו של ישראל בר פורסם בשמו של מי שהטיל עליו לכתוב את האמת על חזית לטרון, שלא חדש בו כי הוא מרגל אך ידע כי "בדאי הנהו". האם על אדם הידוע כבדאי מטילים לכתוב את האמת ההיסטורית?

התשובה לתמיהות אלו תימצא במאמריו המרובים של מי שחתם בשם ד"ר ישראל בר. לאחר מאסרו חישב עיתונאי ומצא, כבין מאות המאמרים האלה לא היה כמעט מאמר אחד שבו לא נכתבו דברי שבח וחנופה למר בן-גוריון. ודאי ששר הבטחון לא ידע, או אף לא יכול היא לדעת מראש, כי בר מרגל הוא, מן המסוכנים ביותר שקמו לנו מאז חידוש עצמאותנו. אבל העובדה שבר יכול היה להתמיד ולהיות היסטוריון צבאי רשמי ואיש-אמנם של כל בעלי הסודות הצבאיים ובטחוניים במדינה, על אף אזהרתם המפורשת של שרותי הבטחון שניתנה שנים רבות לפני מעצרו – עובדה זו נגרמה על-ידי מה שאפשר לכונת חיבת החנופה. וסכנת החנופה והשפעתה אין חמור ממנה, משום כך, אמרו חז"ל: מיום שגבר אגרופה של החנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים". אופוזיציה נלחמת בחנופה בתוקף קיומה, ואף זה אחד מתפקידיה החשובים.

ו.

תפקידה השני של האופוזיציה הוא כאמור, להוכיח לעתים את אחדות העם. הכוונה אינה לאחדות כפויה, כמקובל במשטרים טוטליטאריים ובמדינות בעלות "הדימוקראטיה החד-מפלגתית", אלא באחדות מרצונם החופשי של המתאחדים. אחדות כזו של בני חורין- כוח עצום בה. אולי זהו ההבדל המכריע בין מדינה לבין גיטו. בגיטו, בפרוץ סכנה מבחוץ, יש התפוררות וכל איש דואג לנפשו ואומר: Sauve qui peut. היפוכו של דבר במדינה, באומה. משמגיעה שעת הסכנה מתאחדים הכול, זונחים את ההבדלים, חילוקי הדעות, ועומדים שכם אל שכם כנגד האוייב עד שמתגברים עליו. והרי דוגמה אחת בלבד משפע של דוגמאות להוכחת כוחה של האופוזיציה בתחום כושר ההתאחדות בימי לחץ.

כידוע, קיימת בעיית הפליטים, או הבורחים, הערביים. לא נכחיש שיש בבעיה זו גם אספקט אנושי. יהודים אנחנו וגורלם של פליטים ידוע לנו. אולם האספקט האנושי המכריע הוא קיומו של עמנו וקיום מדינתו העצמאית, שבלעדיה גם הוא לא יכול להתקיים. וברור לנו, על יסוד ניסיון, כי החזרת האנשים האלה לשטחה של ארץ-ישראל, עליו משתרעת עתה מדינתנו, או כל כניעה ללחץ להחזרתם – פירושו אחד: סיכון קיומנו הלאומי. דברים אלה בפשטותם היה עלי לומר, בין השאר, גם לפרופ' קיסינג'ר, אחד מיועציו של הנשיא קנדי. הפרופסור הצעיר והמחונן שאלני אם לא נסכים גם להחזרת מספר סמלי של פליטים. ומששאלתיו מהו, לדעתו, מספר סמלי שכזה השיב לי: נניח, חמישים אלף... והרי זוכרים אנו כי כמה עשרות פדאיונים הפכו את חיינו לגיהנום אך לפני מספר שנים. חובה אפוא לשאול: כמה עשרות, כמה מאות, או אפילו כמה אלפים פדיאויונים, המודרכים שנאה ובחבלה ובנכונות לפוך דם יהודי, עלולים להימצא בתוך אותו "מספר סמלי" של רבבות? משום כך אנו רואים בעיה זו אחת הבעיות המרכזיות בימינו. קבענו בפני עם ועדה עמדה שאין ברורה ממנה: אין להחזיר את האנשים האלה לשטחה שןל מדינת ישראל. ומבחינה אנושית ניתן בהחלט לפתור את בעייתם על-ידי יישובם במדינות ערב. לאחר הנסיון של דורנו מימי ההסכם בין תורכיה ובין יוון משנות העזרים ועד לפתרון בעיית הפליטים בין הודו לבין פאקיסטאן, ביון גרמניה לבין פולני וצ'כוסלובקיה, ולאחרונה בין אלג'יר לבי צרפת, לא יכול איש בר-דעת לטעון כי לא ניתן לפתור את בעייתם של כמה מאות אלפי אנשים, אשר ברחו משטח מסוים והם נמצאים בקרב בני עמם בשטחים אחרים נרחבים ביותר. למעשה, אין זו אלא בעיה של לחץ, ולחץ זה יש לדחות מלכתחילה כדי שלא יופעל.

באוקטובר 1961 עם התכנסותה של הכנסת החמישית, דרשה תנועת החרות בכנסת דיון בבעיה זו. ומשהממשלה הסכימה לקיימו נעשה מאמץ רב, כדי להביא ידיד קביעה, אחידה ככל האפשר, של בית הנבחרים בעניין לאומי מובהק זה. הממשלה הציעה ביום 6 בנובמבר 1961 כי הכנסת תחליט לאמור: "הכנסת רושמת לפניה עמדת הממשלה בענין הפליטים הערביים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהכרזתו של ראש הממשלה בכנסת, ביום ה-11 באוקטובר 1961 ובדברי שרת החוץ בדיון בכנסת ביום ה-6 בנובמבר 1961, ואשר ישמש יסוד וקו מנחה למשלחת ישראל באו"ם בדיון בבעית הפליטים הערביים". משהובאה הצעה זו בפני תנועת החרות הודיעה זו כי לא תצבעי בעדה משני טעמים: א. אין ההצעה אומרת מאומה מבחינת דעת הקהל על תוכנה של העמדה הישראלית; ב. זוהי הפורמולה המקובלת להבעת אמון בממשלה ובפעולותיה. והרי את מעמדה אסור לה לשכוח. אם קמה בעיה לאומית מעין זו, אין האופוזיציה צריכה לנצלה כדי להביא אי-אמון לממשלה. אך גם הקואליציה אינה צריכה להשתמש בה כדי להביע אמון בממשלה, בה היא תומכת. בפשטות: יש לשאוף לקביעת עמדה משותפת במהותה.

הודיעה אפוא תנועת החרות ליריביה, כי היא לא תתנגד לחלק זה של ההחלטה בתנאי שיהיה לה חלק שני, מהותי. לאחר דין-ודברים ממושך הוסכם על אותו חלק שני, גם בתוכנו, לאמור: "הכנסת קובעת: אין להחזיר את הפליטים הערביים לשטחה של ישראל; הפתרון היחידי לבעיתם הוא יישובם במדינות ערב". עוד בשעות האחרונות וברגעים האחרונים התנהל משא-מותן על המלה "יחידי", שתבוא לאחר "הפתרון". כדי למנוע כל אי-הבנה עמדה תנועת החרות על כך, שמלה זו תוכנס לגוף ההחלטה. וכך נתקבלה ההצעה על-ידי רוב מכריע בכנסת של סיעות המייצגות יחד 107 מתוך 120 חברי הבית. אחד העיתונים הגדולים בעולם הטעים, כי זו8הי מידה של התאחדות הנדירה מאוד בישראל. אנו יכולים להוסיף, שאין היא שכיחה אצל בני-חורין גם במדינות אחרות. קשה. כעבור שנה אחת בלבד, בעצרת השש-עשרה לארגון האומות המאוחדות, הצביעה משלחת ישראל בעד הצעת-החלטה אמריקנית שכללה לא רק איזכור אלא גם דרישה לפעולה, על-פי הסעיף 11 המפורסם מן ההחלטה 194(III) מדצמבר 1948, הקובע, כי אחד הפתרונות לבעיית הפליטים הערביים הוא החזרתם לשטחה של מדינת ישראל. הצבעה כזו היתה הפרה מפורשת של החלטת הכנסת. אף-על-פי שהגברת שרת-החוץ ניסתה בשעתה להצדיקה בתירוצים מרובים, עובדה היא שלאחר שנה, כלומר בעצרת השבע-עשרה, לא הרימה עוד משלחתנו באו"ם ידה בעד הצעת-החלטה שהזכירה את הסעיף 11, ויש לומר למען האמת, בצורה הרבה פחות חמורה מכפי שנעשה הדבר בעצרת הקודמת. אילו היתה נכונה ההצבעה בעצרת השש-עשרה, אפשר היה לחזור עליה בעצרת השבע-עשרה, ואם בעצרת האחרונה היתה הימנעות, משמע שההצבעה הקודמת היתה בבחינת משגה, שעליו התריעה בצדק תנועת החרות, לא רק בהתאם לרוחה של החלטת הכנסת, אלא גם בהתאם ללשונה. סבורני כי שרות טוב עשתה בכך האופוזיציה לאומה.

ז.

תפקידה השלישי של אופוזיציה הוא, כאמור, השאיפה המתמדת לחילופין. אופוזיציה ראויה לשמה אינה חוסה בצילה של מפלגת השלטון, אלא שואפת לבוא במקומה על-פי הכרעת העם, ויארך הזמן למימוש שאפיתה כמה שיארך. מבין אני, כי יריביה הנכבדים של תנועת החרות אומרים כי לעולם לא תקל זו סמכות להרכיב ממשלה במקומם, וכי הם תמיד יהיו מקום בו הם נמצאים עתה. ניחא. אך עלי להזכיר גם להם את הדברי אשר שם איבסן בפי אחד מגיבוריו, הלוא הוא המדפיס הסלקסן, האומר: במדיניות לעולם אין צריך לומר "לעולם לא". האנגלים תרגמו את הנורבגית של איבסן לשפתם והם משתמשים באימרה הנאה בצלילה: In politics, never say never.

על האופוזיציה להוסיף לשאוף לחילופין ולא לפזול לעבר שולחן הממשלה של היום. שהרי בלא שאיפה זו אין אופוזיציה אלא מעין חלוקת-תפקידים מלאכותית מעיקרה. משום כך, אם יריבי תנועת החרות מקבלים מידה גדולה יותר של אמון, המספיקה להם להרכיב ממשלה עם אלה הקרויים שותפים, מפרשת תנועה זו את מידת האמון שקיבלה מחלק אחר של העם – אם ביטויה הוא 49 אלף או 45 אלף או 107 אלף או 130 אלף או 138,505 קולות – כהטלת שליחות לשרת את האומה באופוזיציה עד יבוא יום החילופין. ודאי, צריך להשתדל ולהחיש את בואו של היום הזה, ומטעם זה הציעה התנועה למפלגה הליבראלית לפתוח במשא-ומתן בין שתי המפלגות על הקמת גוש פארלאמנטארי משותף לשתיהן, ממנו עשוייה לצמוח פנייה משותפת אל הבוחר בבחירות הקרובות לכנסת השישית. יש יסוד להניח שרשימה כזו, ביחסי הכוחות הקיימים בכנסת החמישית, היתה בעלת סיכוי להעביר את מפא"י למקום השני בנציגות העם. אך מרכז המפלגה הליבראלית  החליט לדחות את ההצעה. אחד משני נשיאיה, שר-המשפטים לשעבר, טען אפילו כי התנועה הציעה לו ולחבריו להקים את הגוש הפארלאמנטארי המשותף, כדי "להצטרף לקואליציה של מפא"י..." דרכם. הרי כל השאיפה וכל הכוונה היא להקים כוח אלטרנטיבי למפלגת השלטון הממושך, גם במהותו וגם בכמותו. והנה שמענו את הפירוש המוזר הזה, הצריך לשמש תירוץ לדחייתה של ההצעה.

ודאי, בת-חורין היא המפלגה הליבראלית לקבל את ההצעה על הקמת גוש פרלמנטארי משותף או לדחותה. תנועת החרות רשמה לפניה את החלטת מוסדה המוסמך. אך החלטה זו לא תרתיע תנועה זו מלהוסיף ולמלא את כל שלושת התפקידים המוטלים על אופוזיציה ראויה לשמה.