תסביך הבעלות המשחית

א.
שורות אלו יראו אור לאחר שיינתן גזר-הדן במשפט הידוע, וכן אחרי ההכרעה – להבדיל – בין שני מועמדיה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה. עדים הקוראים הנכבדים, כי לגבי ההתמודדות בין מר רבין ובין מר פרס, שמרנו בקפדנות על כלל אי-ההתערבות. אין להניח, שלא היה לנו מה לומר על דבריהם והתנהגותם של ראש ממשלת המיעוט ושל שר הביטחון בתוכה; אבל נמנענו מכל הערה, באשר המערכה הלאומית היא לא בין זה לזה אלא בין המערך בוין הליכוד, יהיה מועמדה של מפלגת העבודה אשר יהיה.
המערכה היא בין שתי אסכולות בענייני מדיניות, ביטחון, כלכלה, חברה, חינוך ומוסר; אמנם כן, בכל תחומי החיים הלאומיים והממלכתיים. שונות הן האסכולות הללו, וביניהן – לא בין גוני המערך – ייקרא הציבור לבחור ולהכריע. מבחינת ההליך הדמוקרטי תהיה הברירה לא פחות בהירה. ב-17 במאי יחליטו האזרחים, אם יהיו מושלים מתחלפים בישראל, או בעלים קבועים על ישראל. כל ההכרעות הללו תהיינה בעלות חשיבות רבה כלפי עתיד האומה, חירותה, ביטחונה ורווחתה.
באשר למשפט, שוב אעיד בי את הקוראים, כי במשך כל הזמן לא פגענו אפילו במלה אחת בכלל, המקודש בעינינו בכל המקרים, שלפיו אדם הוא בחזקת זכאי, כל עוד לא הוכחה אשמתו בדין כחוק. אבל אם ישנם אנשים אשר לא למדו א"ב בתורת המשפט, והם חוזרים אף אחרי ההרשעה על הכלל הגדול הזה, חובה להזכיר להם דברים, למען ילמדו וידעו.
...המסיתים אינם חשובים, חשוב הוא העם. הנני מסתכל סביבי ותמה: אילו אנשים אתם, אחי היהודים? לכל יהודי, שהקריאה נהירה לו, ידוע הכלל המקודש של הצדק האנושי: גם נאשם, העומד לפני בית הדין, ואשר נגדו משמיע כבר הקטגור את נאום ההאשמה תוך כדי הבאת הוכחות על גבי הוכחות – גם אז נשאר הנאשם, מבחינה עקרונית, זכאי גם לפני החוק וגם בעיני החברה. זהו הדין הקדוש ביותר, וכל יהודי יודע עליו. בייחוד היהודי: גם את מנדל בייליס תפסה פעם המשטרה, במאה עיתונים ציטטו "הוכחות" בדבר "אשמתו", וכל יהודי שבציון ובתפוצות לא נלאה מלצעוק: אסור לכם לקבוע שבייליס הוא אשם, תמתינו לפחות לפסק הדין! – אולם עכשיו אחרים הם פני הדברים: כנופיית מסיתים רוצה לשכנע את הציבור – שמאסר בידי המשטרה – פירושו אשמה ברצח, והציבור מתייחס בשוויון נפש לאותו פשע כלפי העיקרון הראשון של יושר.
...עדיין אין לכם הוכחות וקיימת רק עובדה אחת, שהמשטרה חושדת. והיום, יום רביעי בבוקר, מבקשים מהציבור (כפי שביקשו ממנו ברגע הראשון, כאשר גם הפרטים המעטים האלה עדיין לא היו ידועים) שיאמין באמונה שלמה, כי הרוצח היה יהודי, ודווקא אותו יהודי דווקא, דווקא; והראיה? הרי אחרת לא היתה אוסרת אותו המשטרה... מכוערת היא ההסתה, אולם גם משונים הם פניה של החברה המתייחסת בסובלנות לאותה כוונה מרעילה, גלויה.
... בתקופה כזו חייב הציבור לתבוע מכל דבריו ומכל בטאוניו דבר אחד: רחמים על ישראל. מלחמת בחירות היא תמיד גם זמן של פולמוס מוגבר וקיצוני, ומכך אין מתרגש איש; אולם אין לסבול שדם יהפוך נושא לספסרות של ערב בחירות. אין להרשות שיתרוצצו ביניהם יהודים כשפניהם קורנות ובפיהם דברי שמחה, שהרוצח הוא, תודה לאל, יהודי. אין להרשות שעיתונים החיים על חשבונכם ילכלכו בסימני עלילת דם את שעריה של תנועה... בה פעילים ידידיכם הקרובים ביותר וילדיכם. זוהי הפקרות ולא סובלנות. וידיד המשקיף מרחוק... אומר לכם היום ללא כעס, אולם בקרירות ובאיתנות: שימו קץ להפקרות זו!
ב.
הבאתי לעיל קטעים נבחרים ממאמרו של זאב ז'בוטינסקי "בקרירות ובאיתנות", שנכתב בידו ב-20 ביוני 1933 וראה אור למחרתו, ימים מספר לאחר שנרצח ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל על שפת ימה של תל-אביב, ולאחר שנעצר, יומיים לאחר ביצוע הפשע, אברהם סטבסקי ז"ל, כחשוד בביצועו. לא זו בלבד שעדיין לא נערך המשפט, אלא אפילו לא החלה החקירה המשפטית המוקדמת, שהיתה נהוגה בימים ההם בארץ ישראל. המשטרה עצרה אדם, והודיעה כי היא חושדת בו שרצח את ד"ר ארלוזורוב – ודובריה של מפלגה ציונית הכריזו מיד, כי החשוד הוא האשם, אין ספק שהוא-הוא האשם. על אף קריאתו של זאב ז'בוטינסקי, לא הושם קץ להפקרות זו; והכלל המקודש, שעליו הרבו לדבר אצלנו בשנה האחרונה, נרמס לעיני כל, במולדת ובתפוצות הגולה.
מקץ 23 שנים הובא דבר העוול הנורא הזה בפני בית הנבחרים של מדינת ישראל המחודשת. ב-6 ביוני 1956 נאמרו מעל במת הכנסת הדברים האלה:
...ב-18 ביוני 1933 נפגשו, זו הפעם הראשונה בחייהם, שני אנשים. האחד היה קצין משטרה, השני – אסיר כבול. ויאמר הראשון: רוצח, למה עשית זאת? וישיב לו: חף מפשע אנוכי. מקץ 22 הופיע קצין המשטרה ההוא – ששמו בישראל הוא ארזי, איש הגנה ותיק – ועל יסוד מסמכים שהחזיק בידו ועובדות שהיו ידועות לו, אמר בפני עם ועדה: אברהם סטבסקי – זה שמו של האסיר הכבול – היה חף מכל פשע. על גילוי זה, כלום אנו יכולים לעבור לסדר היום?
יש אומרים: ד"ר אחימאיר, צבי רוזנבלט, אברהם סטבסקי – כולם שוחררו בבית הדין הבריטי; מה לנו כי נעסוק בפרשה ההיא? אביא לפני הכנסת מסמך מסוים. זו לשונו: "רוזנבלט וסטבסקי שפוטרו מכל עונש מחוסר עדות מסייעת, כדרישת החוק הארצישראלי, הוכרו גם במשפט העליון כרוצחיו של ארלוזורוב. פסק דין זה, המשחרר מעונש את הרוצחים, מאשר שנית את ההאשמות הקשות ביותר נדם". על החתום: מפלגת פועלי ארץ ישראל – המרכז.
ולהלן:
אני פונה אל כל חברי הבית לסיעותיהם, על השקפותיהם; אני פונה אליהם, כיהודי אל יהודי, כבן הדור שאולי לא היה כמוהו בתולדות האנושות לכאב, לסבל, לרדיפות, לעינויים, ליתמות, לשכול, לרשע, לזדון, מחד גיסא ולגדולה, לקדושה, להקרבה, לגבורה ולהתעלות מאידך גיסא – אל בני הדור הזה, בטרם נרד כולנו מעל הבמה, ילדינו יבואו במקומנו, ואנו כולנו ניתן דין וחשבון לפני דיין דייני הדיינים: תנו יד להקמת ועדת השופטים הזאת, למען האמת, למען גילויה ועילויה. עשו זאת לא למעננו. לנו האמת ידועה ואנו מתגאים בכך, כי משחר נעורינו ידענוה, גם נשאנוה. עשו זאת למענכם ולמען ילדיכם, שהם מבחינת אהבת עם כילדינו...
לא עשו. ועדת החקירה, מורכבת משלושה שופטים, "לבדיקת נסיבות והאשמות בקשר עם רציחת ד"ר חיים ארלוזורוב" – לא הוקמה. ולהפקרות לא הושם קץ עד עצם היום הזה, כפי שידוע לנו ממאמרים, מספרים ומדיבורים. שימו לב, אזרחי ישראל, למסמך שצוטט בכנסת; לעוול הכפול, החוזר, המחריד. אבא אחימאיר ז"ל זוכה בחקירה המשפטית (no case to answer – אין להשיב); יקירנו צבי רוזנבלט, ייבדל לחיים ארוכים, יצא זכאי בבית המשפט המחוזי; ואילו אברהם סטבסקי זכה בערעור על פסק דין מוות שהוטל עליו בבית המשפט העליון. בעיני המעלילים. הם התעללו בשני כל הזיכויים האלה היו כלא היו הכללים של צדק אנושי. בטרם משפט אמרו: אשמים! אחרי הזיכוי כתבו: אשמים!! סדומיות פוליטית.
מאן דהוא, המכנה את עצמו בהתפאר חוות "פרגמטיסט", אולי יקפוץ ויעיר, כי הדברים האלה קרו, נכתבו ונאמרו לפני עשרות בשנים – מה טעם להזכיר (בלתי-)נשכחות? יש להשיב לרשע המיתמם, כי אין מקריות בהיסטוריה. מה שקרה אז מחלחל היום. לפני ארבעים וארבע שנים נקבעה "נורמה", שהשפיעה על שני דורות בעמנו. אז החליטה קבוצת אנשים, כי למען "המפלגה" והבטחת שלטונה – מותר להעליל, לרמוס כללי צדק ומשפט, להדיח לעדות שקר, למסור עדויות כוזבות, לשתף פעולה עם משטרה זרה, ועוד. למען השלטון מותר הכל – סיסמה משחיתה זו נתנה אותותיה פעמים רבות נגד אנשים וחוגים שונים לפני הקמת המדינה ואחריה, והיא מוסיפה להדהד עד הימים האלה. על פי פילוסופיה זו אסור בכל התנאים להחליף את המפלגה השלטת; ומותר בכל האמצעים למנוע את החלפתה. כך התפתח במשך דורותיים תסביך בעלות מפלגתי – או כיתתי – על המדינה, אשר קמה במאמציו ובקורבנותיו של העם כולו.
ג.
לתסביך קשה זה יש גם ביטויים בהרגלי המחשבה והדיבור.
- "המפלגה". עסקני מפא"י על גלגוליה השונים, אינם נזקקים בדרך כלל לשמה של מפלגתם; הם אף אינם רגילים לומר "המפלגה שלנו". שגרת לשונם היא: המפלגה. ב-ה' הידיעה. כאילו אין זולתה. הנוסח הוא כמו-בולשוויקי. בברית המועצות נקבע גם הסדר: המפלגה והממשלה החליטו. מאולם בית המשפט הגיע אלינו סדר דברים מעיןזה. לאן הוא עלול להוליך – ראינו, שמענו.
- "הגמוניה". מלה יוונית זו אומרת עליונות. היא היתה מקובלת בקונפדרציה של מדינות, הנלחמות ביניהן על השליטה העליונה. מה בין דמוקרטיה לבין הגמוניה, בין שלטון העם לבין עליונות על העם? אבל המונח היווני העתיק מקובל על המפלגות הסוציאליסטיות שלנו, על מפ"ם ומפלגת העבודה גם יחד. דרושה להן הגמוניה דווקא. הן קוראות לה, בלשון סגי נהור, "הגמוניה של הפועלים". אין להניח כי יש היום מאה פועלים, בסדנא או בנמל, שיודיעו כי הם חשים את עצמם "הגמונים" בזכות קיומו של הקונצרן התעשייתי-מסחרי הקרוי חברת עובדים בע"מ. אמנם, יש הגמוניה בישראל, אך היא לא של הפועלים אלא על הפועלים – והיא נתונה בידי קבוצת שליטים מוכי תסביך הבעלות.
- "אין אלטרנטיבה". באחד הימים הודיעה מרת גולדה מאיר בהתרגשות עמוקה, כי מפלגתה, מפא"י, היא כטמני-הול. ראש הממשלה לשעבר חונכה בארצות הברית; היא יודעת היטב מה מסמל המונח שבו השתמשה בבואה לתאר את "המפלגה". אמנם מלכתחילה, לפני מלחמת השחרור המהפכנית של 1976, היה המועדון בעל השם האינדיאני טוב, חיובי ומועיל. טמני, או טאמנענד, היה שמו של צ'יף שוחר צדק וחרות. אבל ברבות הימים, כפי שקורה לעתים, חלה הידרדרות מוסרית במועדון האזרחים שנשא את שמו. במחצית השנייה של המאה הקודמת השתלטו על טמני-הול אנשים מסוגו של ויליאם טביד, ומאז היה המועדון, אשר "סידר" את הבחירות בניו יורק רבתי, סמל לשחיתות נוראה.
הגברת מאיר, אשר עוד בנעוריה למדה וקראה על טמני-הול, הגיעה בשעתה למסקנה כי הכינוי הזה מתאים למפלגתה; אף על פי כן, חזרה על הטענה, גם בימים אלה, כי אין אלטרנטיבה ל"מפלגה". הייתכן? אם שולט בנו טמני-הול (!), הן חובה לאומית ודמוקרטית היא להחליף שלטון כזה בממשלה הוגנת, שתחדש את המוסר הציבורי ותיתן דוגמא טובה לציבור האזרחים. אבל לא; יכולה המפלגה השלטת להיות אפילו כטמני-הול, אין לה אלטרנטיבה – כלומר אי אפשר, או אסור להחליפה בניהול העניינים. מעניין היה לדעת, אם מרת מאיר הנכבדה, בהיותה עדיין אזרחית אמריקנית, היתה מסכימה כי טמני-הל יוסיף לשלוט שם; אבל בארץ ישראל, משום תסביך הבעלות, היא טוענת כי אין מי שיחליף אותה ואותו, כלומר את המפלגה שהיתה, כדבריה, לטמני-הול.
גם מר אבא אבן טוען בעקשנות כי אין תחליף למפלגתו. הוא אמנם מונה בה באחרונה, בהיותו מחוץ לממשלה, חסרונות ונגעים רבים מני ספור. ואף על פי כן, גם מפיו יוצאת ההודעה הפסקנית: אין אלטרנטיבה. היכן הוא למד דמוקרטיה שכזו? לא באנגליה.
אופיינית העובדה, שאפילו חברי מפא"י לשעבר נגועים באותו תסביך בעלות. אנשים נכבדים אלה, אשר כל שנות חייהם מאז ברו שירתו את המשטר וסייעו לו בדרכים ובאמצעות מוסדות שונים להשליט את עצמו על חלק ניכר של מפרנסים, הקימו מפלגה משלהם, וכבר הם נוהגים בפסילה ובנוסח אנחנו ואפסנו עוד. אין להם עדיין שום ניסיון מדיני או פרלמנטרי; תכניתם, במידה שהם מגלים אותה, היא כמעט העתק של מצע המערך. אך כבר הם טוענים בקולי קולות, כי להם, ורק להם, "מגיע" השלטון. הרושם הוא, כי תסביך הבעלות הוא נגע תורשתי.
ד.
אין אלטרנטיבה? כל דוברי המערך, מר רבין, מר פרס ומר אבן, טוענים להבדל היסודי בין האסכולות של המערך ושל הליכוד בשטח המדיני והחברתי גם יחד. ובכן, קיימת בישראל אלטרנטיבה מהותית וברורה. ומה על הייצוג? למערך יש כיום חמישים מנדטים בכנסת; לליכוד ארבעים. יש מי שמוסיף להעלות גירה על "שמונה כישלונות". שווא הכזב הדמגוגי הזה. האמת הפשוטה היא, כי מכל הגורמים הפוליטיים אין כליכוד שהתקדם לקראת סיכוי ממשי להרכיב ממשלה חדשה. די לציין, כי בכנסת הראשונה היה ההבדל בין תנועת החרות יחד עם הציונים הכלליים (21) לבין מפא"י יחד עם מפ"ם (66), 45 מנדטים. היום, הודות לצבירת כוח ציבורי שהושגה בסבלנות, בכושר התלכדות, בחברות טובה. ובהליכי דמוקרטיה נאים – צומצם ההדל ביןש ני המחנות ל-10 מנדטים בלבד. בימים ההם היינו צריכים לכבוש 23 מנדטים חדשים, כדי להגיע למעמד של המפלגה הפרלמנטרית הראשונה, הנקראת להרכיב ממשלה; עתה מספיק אם נוסיף לכוחנו הציבורי הקיים 6 מנדטים, כדי להשיג מטרה רצויה זו. אם נשווה את כוחנו לזה של האלטרנטיבה בפרלמנט אחר, יתברר כי מספרנו אינו נופל בהרבה מזה של האופוזיציה הראשית – שם היא נקראת גם רשמית – בבית הנבחרים הבריטי. האם מישהו בספסלי הממשלה יעז לטעון, כי אין אלטרנטיבה לממשלה דהיום, כפי שרגילים לומר באנגליה, משני צדי הבית? לו היה מישהו משמיע טענה כזו, היה גורם לצחוק רם לא רק בבית הנבחרים, אלא בכל ערי בריטניה ועיתוניה. אבל אצלנו, כאשר ההבדל הייצוגי בין האופוזיציה הראשית ובין תומכיה של ממשלת מיעוט כך הצטמק, והוא כה קטן – שבים ואומרים, מתוך תסביך בעלות, כי אין אלטרנטיבה. התסביך האנטי-דמוקרטי הזה עושה שמות בנשמות. לימים, לאחר הפילוג במפא"י ופרישת אנשי רפ"י ממנה, שאלתי אחד מהם מניין לוקחת מפלגתו לשעבר את המיליונים לניהול מערכות בחירות עם טיולים לרבבות ברחבי המדינה, עם כיבודים משולמים באלפי בתים ועוד. (מר מאיר יערי, אף הוא מאבירי ה"הגמוניה", גילה בימים ההם כי מפא"י הוציאה מאה מיליון ל"י במערכת הבחירות – כחצי מיליארד ל"י של היום!) תשובתו של בן-שיחי היתה מדהימה: "אל תלחץ עלי. אני יודע, אך גם היום אינני יכול לספר".
אחרי תריסר שנים החל איש אחר לספר, והוא אינו חבר רפ"י. עתה, יותר מאשר בעבר, ברור לכל נגד מה עמדנו במשך השנים. ועל אף זאת ריכזנו תמיכה ציבורית שהביאתנו עד הלום.
לא נטיל אשמת יחידים, אף מוכחת, על ציבור (גם כלל גדול זה, בלי ההוכחה, נרמס בשעתו...) יש בקרב מפלגת העבודה אנשים ישרים והגונים שאין להטיל בהם דופי; אבל אין ספק, כי מנהיגותה של מפלגה זו נגועה בתסביך-בעלות שאינו יכול אלא להשחית. האם הכל מותר למען השלטון? צריך לשים קץ להפקרות הנובעת מסיסמה מאמללת זאת. ויש רק דרך אחת, כדי לרפא מן התסביך המשחית את הקבוצה השלטת: להרחיק אותה, לתקופת זמן שעליה יחליטו הבוחרים מן השלטון. או אז תהיה גם לנו דמוקרטיה ביופיה, לא בסילופה; וכל האזרחים בני החורין ידעו, כי כמו אצל המתוקנות שבאומות, אין מעלינו בעלים קבועים, אלא יש לנו מרכיבי ממשלה חולפים.