תנועת החרות בוועידתה ואחריה

א.

אור ליום ה', לפני שבוע, ביקשתי את עורכו של העיתון המארח, לא לפרסם את מאמרי, שנמסר לידיו בצוהרי אותו יום. נעניתי. חובתי להודות לעורך על הבנתו ואדיבותו.

לא היה דבר במאמרי, אשר לו היה מתפרסם, הייתי צריך להצטער עליו. אולם, בין בוקר לערב, של יום רביעי שעבר, חל שינוי ביחסים בין חברים בתנועת החרות. אין צורך במליצות, אלא במלים פשוטות ביותר, כדי לתאר את מהותו של השינוי החיובי. היה סכסוך בין חברים. היו ביניהם הבדלי הערכה. היו גם חילופי דברים. הם החליטו בצוותא לעבור על כל אלה לסדר היום, לפתוח דף חדש, לעבוד יחד למען העניין המשותף. אם כך, אין עוד להזכיר את אשר גרם את עוגמת הנפש.

באשר לקהל הצופים, ובעיקר המתערבים, או המטיפים, יש לי בשבילם עצה אנושית, שאולה מן המקורות. מי מהם, שמעולם לא היה לו ריב עם קרובו למשפחה, או שותפו למערכת, או עמיתו לעבודה, או חברו למפלגה – יקום ויטיל אבן.

*

בשבועיים האחרונים, ניסו עיתונאים מסוימים, אם מחמת דעה קדומה, ואם בגלל חוסר ידיעה, לסלף עובדות יסודיות. חובתי היא להעמיד את קהל הקוראים על ניסיון ההטעיה, להבהיר את העובדות לאשורן.

באתי אל הוועדה המתמדת של הוועידה האחת-עשרה לתנועת החרות ואמרתי לחבריה את הדברים הבאים:

-עמדתי להציע לכם, לאישור הוועידה, הרכב של מרכז חדש, מוסכם, אם אפשר, על דעת הרוב המכריע של נציגי הסניפים והצירים. אך, לצערי, לא אוכל הבוקר להביא לפניכם הצעה זו.

קודם להתכנסות הוועידה, ובמיוחד בימי דיוניה, לא פסקו, ואין פוסקות, להתפרסם ידיעות, שלפיהן ישנן בתוכנו שתי קבוצות, אשר בראש אחת מהן אני עומד. ידיעות מתמידות אלו לא הוכחשו כלל. אין עוד להתעלם בשום אופן, מן העובדה, כי הוצגתי לפני הציבור הרחב כראש קבוצה, שהיא במיעוט.

באשר לקבוצה, או לגוש, הנני מקבל עלי את הדין. הריני מודיע לכם, ידידים יקרים, כי החל מהבוקר אני עומד בראש גוש של צירים לוועידה, אשר מטעמו תוגש לכם רשימה להרכב המרכז. הפרסומים חוזרים ונשנים, כי גוש זה הוא במיעוט בוועידה, זוהי, כמובן, בעיה של אמון. חובתי, וזכותי, היא לדעת, אם, על פי כללי הדמוקרטיה וצוויה, הוועידה, ברובה, נותנת בי אמון או לאו. משום כך לא אציג, הלילה, את מועמדותי לתפקיד יושב ראש התנועה, אלא אבקש להיבחר חבר המרכז. עלי מיד לציין, כי אין בדעתי להתפטר מתפקידי בתנועת החרות. נהפוך הוא. חובתי, בתקופה זו, להוסיף ולשרת את התנועה כאחד מנבחריה. אם הוועידה תיתן בי אמון ותבחר בי, יחד עם המועמדים האחרים לחברוּת במרכז, אציג את מועמדותי, בישיבתו הראשונה, לתפקיד היושב ראש. אם אבחר, אוסיף לפעול כיושב ראש המרכז בשנתיים הבאות.

לאחר שסיימתי את דבריי, ביקשו רבים מחברי הוועדה המתמדת את רשות הדיבור. הם טענו, כי אין הם מקבלים את ההודעה, שלפיה אני עומד בראש אחת הסיעות. דוברי הסיעה, אשר טענה לרוב, ציינו כי "יושב ראש התנועה הוא מעל לכל". דחיתי, ללא סייג, את הביטוי הזה; ביקשתי למחוק אותו ממילוננו. היה עלי להסביר מספר פעמי, כי על כל חבריי להבין, שהועמדתי מבחינה ציבורית, במצב בלתי נסבל. מצד אחד, אמרתי להם, רוצים אתם, כי אוסיף לכהן כיושב ראש התנועה, אך מצד שני, נקבעה בימים אלה, בוקר וערב, בכל העיתונים וכלי התקשורת, מעין עובדה, כי אינני מייצג אלא מיעוט בוועידה. איך אוכל למלא את תפקידי, אם לא ייקבע, במבחן דמוקרטי גלוי, כי הרוב נותן בי אמון? מבחן כזה ניתן לערוך בהצגת שתי רשימות, אשר ביניהן תכריע מליאת הוועידה, לעיני כל הציבור.

אחר דין ודברים ממושך, החליטה הוועדה המתמדת לבחור בוועדת משנה של חמישה חברים,כ די לקיים שיחות בירור עם כל הגורמים בוועידה. נתבקשתי להימנע מפרסום הודעתי, עד לסיום כל הבירורים. הסכמתי. זו היתה דרישה צודקת והגיונית.

פורסם ברבים, כי הוועדה המתמדת של הוועידה האחת עשרה "שותקה". לא היה ולא נברא. היא פעלה, כל אותו יום ולילה, והשלימה את מלאכתה, לנות בוקר. זה נכון, כי שיחות הבירור, אשר הוליכו להקמת המרכז, קוימו באמצעות ועדת משנה. אבל זהו הנוהג המקובל בכל ועידה.

בשיחה ראשונה, אשר ועדת המשנה קיימה אתי, היא הציעה, על דעת כל חבריה, כי יוקם מרכז מוסכם על היסודות הבאים: חברי המרכז שנבחרו בוועידה הקודמת, העשירית, ושתי תוספות של צירים מטעם הוועידה הי"א, ההצעה נתקבלה בהסכמת הכל. על ידי הצעה זו הוסרה מן הפרק בעיית האמון. הכל יודעים, כי לחברים, אשר כונו בעקשנות "סיעת המיעוט", יש רוב מכריע במרכז היוצא, והתוספות המוסכמות לא יכלו אלא להגדילו. אם הכל סמכו ידיהם על הסכם זה, משמע, אין עוד צורך במבחן אמון נוסף. שנית, אמנם אין שום פגם בהכרעה בין שתי רשימות, אבל אם אפשר להגיע להסכם בין חברים, בלי שתסולף המציאות, עדיף הוא.

לאחר שוועדת המשנה סיימה את עבודתה, נתכנסה הוועדה המתמדת כולה, וברוב מכריע, על דעת כלה נציגים, זולת שניים, החליטה להמליץ לפני מליאת הוועידה על בחירת המרכז המוסכם. לא היה עוד ספק, שהוועידה התגברה, בצורה נאה, על קשיי ההרכבה, המתעוררים, לעתים, בכל ועידה של מפלגה מדינית, דמוקרטית.

עד כאן.

ב.

עיתונאים, בעלי דעה קדומה, או חסרי ידיעה, הירבו לכתוב על "שלטוני" בתנועת החרות. מעולם לא קראתי טענה מגוחכת מזו. איזהו השלטון מלפניכם? באילו אמצעים יכול אני לקיימו? מה יש בידי לתת לחבריה של תנועת החרות, או להבטיח להם, או למנוע מהם? אם יש לי מידה של השפעה עליהם, הרי היא כולה בספירה של רוח ואידיאה. בהשפעה מוסרית אין להתבייש; אפשר אפילו לשמוח בה. היא אינה נוצרת בן-יום. היא מצטברת בניסיון משותף, מגוון, ממושך. היא תוצאה של נאמנות לרעיון, של לויאליות לנושאיו. השפעה מוסרית, היא הערך, שכדאי לדבוק בו להאמין בו.

טענה שנייה, עוד יותר מזעזעת, הועלתה בימים אלה: אם יש לך השפעה מוסרית, מדוע הפעלת אותה? אשיב בתכלית הקיצור: זכותי היא. ואין לאיש זכות לתבוע מחברו. כי יוותר על זכותו. הלל לימדנו: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. לאחרונה הזהירונו תלמידי חכמים, כי יש בתוכנו ההופכים את הכלל המופלא, ואומרים: עשה לחברך, מה ששנוא עליך. יש לקום נגד הפיכת מושגים זו. אבל אם מישהו ימליץ לפניך לנהוג לפי הכלל: מה ששנוא לחברך, עשה לעצמך, קום ואמור לו, כי גם זה סיוף גמור של תורת אבות.

טענה שלישית נרשמה, בימים אלה, נגדנו. הללו, נאמר, אינם רוצים בשלטון: נוח להם להיות באופוזיציה. קראתי ונזכרתי באימרת קדמונים: קשה לא לכתוב סטירה.

במשך דורותיים אין פוסקים להאשים את תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, כי שואפי שלטון הם. היו ימים ולילות בארץ ישראל, שאנשים אלה נלחמו, מן המחתרת, לשחרור האומה משלטונם של הבריטים. המלאכה לא היתה קלה. הסכנה לא היתה פעוטה. אבל הטענה העיקרית, שהופנתה נגדם, היתה, כי לא השחרור הוא מטרתם אלא השלטון. שום הסברים, בדברים, או, מה שחשוב יותר, במעשים, לא עמדו להם. צילו הארוך של החשד הזה ליווה אותם בכל אשר הלכו. הם השליכו את חייהם מנגד, כדי להציל את עמם, אבל נאמר עליהם, כי מגמת פניהם האמתית, היא "להשתלט על היישוב".

מאז חלפו שנים רבות. תנועת החרות שירתה את האומה באופוזיציה פרלמנטרי ובממשלת ליכוד לאומי. והנה פרדוכס. החשד התהפך על צילו: היא מאוהבת באופוזיציה...

נבהיר את סוגיית השלטון. בעיני מי שההשפעה המוסרית היא הערך העליון בחיים, אין השלטון פירושו השתלטות על אנשים אלא שירות לאזרחים. זוהי סמכות לבצע תכנית, מדינית וחברתית, צודקת. סמכות זו אנו מבקשים. משום כך, לקראת הוועידה הי"א של תנועת החרות, קבענו, בהסכמת ידידינו ושותפינו, המפלגה הליברלית, את מהותה של פניית גח"ל אל ציבור הבוחרים, גוש תנועת החרות-המפלגה הליברלית יקרא לציבור לתת לו סמכות להרכיב ממשלה חדשה בישראל. אם סמכות זו תינתן לגח"ל, הוא יציע להקים את הממשלה על יסוד ליכוד לאוי, רחב ככל האפשר. האלטרנטיבה המדינית-חברתית היא ברורה לחלטין. ארץ ישראל עם משטר ליברלי, על פי תכנית גח"ל, או מדינת חלוקה תחת משטר סוציאליסטי, על פי תכניתו של המערך. אם האלטרנטיבה המהותית תהיה גם לייצוגית, על פי כללי הדמוקרטיה, תינתן הסמכות כך לשרת את עם ישראל בארץ ישראל.

ג.

הושמעו הטענות הרגילות לשינויים אישיים, או הרכביים. קני-המידה, בשאלה זו, הם שונים, לפי טבע הדברים. יש שינויים, הנקראים התחדשות; וישנם אלה, המכונים הדחה. במה תלויה ההערכה הסותרת? הווה אומר, בזווית הראייה. ובמי היא תלויה? במחייב או בשולל. מי שמחייב את השינויים, יטען להתחדשות: שוללם יצא חוצץ נגד הדחות. טבע אנוש הוא. אין להתרשם.

תנועת החרות יכולה להתברך בהתחדשות מתמדת. מוועידה לוועידה באים צירים, אשר עלי להתוודע אליהם. פנים חדשות. בוועידה הי"א רבים היו, אשר לא היכרתים. סימן טוב הוא. במרוצת הימים, כמובן, נכיר איש את רעהו מקרוב, ושוב יבואו לוועידתנו אנשים חדשים. בתקופה האחרונה הצטרפו לתנועת החרות אישים דגולים, עטורי זכויות, ידועי שם. שמחה בלב. מפלגה מדינית זו, שהשפעתה על הציבור אינה אלא ברעיון, בצדקת דרכה, כובשת ממערכה למערכה, אלפים ורבבות תומכים נוספים. חלק ניכר מחבריה הנאמנים, הם חברים לשעבר על מפלגת העבודה. כל האזרחים, אשר עשו דרך זו, יודעים היטב, כי הם נטשו מפלגה, אשר י בידה לחלק טובות הנאה, והצטרפו לתנועה של אידיאלים לאומיים וחברתיים, הנראים להם צודקים וגדולים.

תנועה זו, אשר בעלי הדעה הקדומה כלפיה ניסו, בימים אלה, לתארה כדורכת במקום, נקטה, בתקופה קצרה יחסית, שלוש יוזמות מחדשות, כפי שציין, בצדק, אחד הצירים הצעירים לוועידתה האחת-עשרה.

יזמנו, אחר שלושים שנה ומעלה, הקמת סיעת תכלת לבן בתוך ההסתדרות. הדיון על סוגיה זו נמשך בתוכנו שנים רבות. כדאי להדגיש, כי כאשר הבאתי את ההצעה להקים סיעה זו לפני מרכז תנועת החרות, נשארתי, עם חבריי לדעה, במיעוט. קיבלתי את דין הרוב, כמובן. כעבור שנה הלכנו לוועידה הארצית. אריה בן אליעזר ז"ל, יקירנו הבלתי נשכח, חברים אחרים, וגם אני, הפעלנו את השפעתנו המוסרית ושכנענו את רוב הצירים, כי טובה היא ההצעה. היא נתקבלה והוגשמה. בדיעבד גם מתנגדיה הכירו בצדקתה. מפלגתם השתתפה, בבחירות להסתדרות, לפני שלוש שנים, בשמה המפורש.

יזמנו את הקמת גח"ל. לא קל היה הדבר. פנייתנו הראשונה נתקבלה בסירוב מוחלט. לא השלמנו עם הלאו הראשון, או השני. הושטנו יד. עשינו ויתורים, זולת על עקרונות. גח"ל הוקם. נכון, היו קשיים בדרכנו המשותפת. התגברנו עליהם במאמץ משותף. עובדה מרנינה היא, כי גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית, ילך למערכות הציבוריות, הבאות עלינו לטובה, מלוכד יותר מכפי שהיה מאז הוקם, לפני שמונה שנים. הלוא דבר הוא. הישג זה בולט במיוחד, אם נתבונן במתרחש במחנה היריב, המערך. מפ"ם, אשר בוועידתה האחרונה ויתרה, בניגוד לעמדתה הקודמת, גם על רצועת עזה, מנסה לבקש אמון הציבור יחד עם מר גלילי, אשר אך לפני מספר חודשים, הודיע בכנסת, כי איזור זה הוא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. פלשתיני סטים מושבעים יבקשו תמיכה יחד עם חסידים של שלמות הארץ. אלה, הרוצים להטיל עלינו משטר סוציאליסטי בנוסח טיטו היוגוסלבי, או איינדה הצ'יליאני, ילכו שלובי זרוע וישירו על "עם עבדים ומזי רעב" יחד עם אלה המחזיקים, גם למעשה, בסוציאליזם של מיליונרים.

גח"ל יזם את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. יואילו נא הקוראים להיזכר בימי מאי ויוני 1967, ימי הסכנה הלאומית, וישובו וירשמו לפניהם, כיצד שירתנו את עם ישראל בארץ ישראל, בנקיטת יוזמה זו ובתוצאותיה הברוכות. לפי שעה, לא נוסיף.

ד.

הננו תנועת אידיאלים; איננו מפלגה אידיאלית. גם אצלנו ישנם קשיים, סכסוכים, לחצים. אין מנוס מכל אלה במפלגה של בני חורין. אף עשינו שגיאות, כמובן. אבל אם מר יערי הנכבד חייב להודות, כי הוא וחבריו טעו ושגו, בקובעם בשעתם, כי מפלגתם, זו המאוחדת עם אחדות העבודה, היא חלק בלתי נפרד של עולם המהפכה בראשותה של ברית המועצות, האמת מחייבת לציין כי, במחנה הציוני, היו גם אחרים שטעו ושגו בעיקרי דברים. ואילו דווקא בעיקרי הדברים אנחנו צדקנו.

מאז קמה המדינה בחלקה של הארץ, לא פסקנו להדגיש, כי לא גבולות לה אלא קווי שביתת-נשק. כל ממשלות ישראל אמרו, בשעתן, את ההיפך. היום מצהירים כל שרי ישראל, לרבות אלה ממפ"ם ול"ע, כפי שאנו טענו במשך שמונה עשרה שנים תמימות.

ירושלים חולקה "סופית" בקיץ של שנת תש"ח. מאז ועד כ"ח באייר, לפני חמש שנים, נשאנו את חזון ירושלים השלמה. בכל מערכה ציבורית אמרנו לעמנו, כי ירושלים כולה היא, ותהיה, בירת ישראל. היום אומרים כך כל בית ישראל.

מאז חולקה ארץ ישראל הודענו, כי אין להכיר בחלוקתה; כי זכותו של העם היהודי על ארצו אינה ניתנת לערעור. ביוזמתנו קיבלה הכנסת החלטה מפורשת על זכות זו, במלים אלו. באחת המסיבות המדיניות אמר שר החינוך המנוח, מר זלמן ארן ז"ל, לנציגיה של מפלגה נכבדה: מן היום, שקמה מדינת ישראל, לא הזכרתם נלו את השטחים שנשארו מחוץ לריבונותנו. חובה להודות, כי יש מפלגה אחת בישראל אשר תמיד עמדה על זכותנו על שטחים אלה. אינני רוצה לגלות את הכתובת הראשונה; אין צורך לפענח את המען השני. אמנם עדיין לא כל בית ישראל מזדהה עמנו ביחס לריבונותנו על ארץ ישראל. אבל רבים, רבים ממפלגות שונות, אף יריבות, מזדהים עתה עם עמדתנו. כאשר קראתי, בפתיחת ועידתנו, את דבריהם הטובים של חברי מפלגת העבודה, בשאלה גורלית זו, יכולתי לומר: אשרי התנועה, אשר יריביה מזדהים עם רעיונה, אף אם אינם מזדהים עמה. אשרינו, כי גם בעיניהם לא טעינו אלא צדקנו.

בימי צרתם של אחינו באפריקה הצפונית, תבענו את פינוים המוחלט והבאתם ארצה. נגדנו התייצבו חסידיה של "עלייה סלקטיבית". נלחמנו בה, ויכולנו. היום אין עוד איש בישראל שיטען לסלקציה, או "לברר" בעברית החדשנית, אשר מוטב לא לאמצה.

עוד בשנות החמישים הראשונות פירסמנו דברים, בחוברת "השקפה לאומית והשקפת חיים", נגד העוני שהוא חרפה, בעד חיסול הפער, למען קירוב הקצוות בחברה. היום ברור, כי זוהי אחת השאלות החמורות והדחופות בחיינו.

מתקופת המעברות, ומעבר לה, הננו טוענים, כי יש לסייע, במענקים מיוחדים, כחוק ולא בחסד, למשפחות מרובות ילדים. היום ידוע, כי זוהי אחת השאלות החיוניות במדינה, מבחינה לאומית וחברתית גם יחד.

כל השנים נשאנו את הרעיון, כי בעייתם של היהודים בברית המועצות אינה של חידוש התרבות היידישאית, אלא של שיבת ציון. מי צדק בוויכוח הלאומי הזה, לא רק להלכה, אלא למעשה, אין צריך עוד לומר.

בשטח החברתי הסברנו, על פי תורתו של זאב ז'בוטינסקי, כי יש להקים מוסד ממלכתי לבוררות בסכסוכי עבודה. ההתפוררות, הגוברת והולכת, ביחסי עבודה – למרבה האירוניה, דווקא במפעלים ובשירותים הציבוריים – מלמדת את הרבים, כי לא טעינו. לא רק מפד"ל ול"ע תומכות בעמדתנו זו; יש גם חוגים חשובים במפלגת העבודה המודים בצדקתה.

מייד לאחר מלחמת ששת הימים העלינו את הרעיון של מתן אופציה בבחירת האזרחות, על ידי תושביה הערביים של ארץ ישראל. מפלגות וגורמים מדיניים שונים אימצו את רעיוננו זה. אפילו מפ"ם, בוועידתה האחרונה, קיבלה אותו – ביחס לירושלים.

לאחר הדברים האלה, עליהם אפשר להוסיף, זכותנו היא לשוב ולומר, כי בעיקרים לא טעינו אלא ראינו נכוחה. משום כך לא נשתנינו. אין אנו רוצים, ואין אנו צריכים, להשתנות. וגם במערכות הציבוריות הבאות לא נפעיל אלא השפעה מוסרית של צדקת דרך ודאגה לעתיד.