תנועה עצומה עממית

תנועה עצומה עממית
(מעריב, --)
א.
המפנה הוא מדהים, כמעט דמיוני, אך אמיתי, אלה אשר עשו לעצמם שטיפת-מוח בסיסמה שלום תמורת שטחים, הגיעו למדיניות של שטחים תמורת אי-שלום. דווקא החוגים הרשמיים מזכירים לנו, כי אין זה מציאותי לדבר, בימים אלה, על הסכם שלום כולל. על מה, אפוא, ניתן או צריך לדון, לדעתה של הממשלה, אשר רוממות השלום בגרונה וחרב הנסיגות בידה?
התשובה ידועה. נעשה הסדרי ביניים, כלומר נבצע נסיגות, אם אויבינו יבטיחו לנו אי-לוחמה. אבל התברר, בימי ביקורו האחרון של ד"ר קיסינג'ר, כי גם "תמורה" זו נחשבת לבלתי-מציאותית. שאלה רטורית, מוחצת, הוטלה לחלל האוויר: איך אפשר לדרוש מסאדאת, כי יבגוד בעמו ובמרעיו בצפון ובמזרח, בהודעה על אי-לוחמה בעד העברת שטח נוסף בסיני לשלטונו?
לשאלה כזו, כידוע, אין תשובה. הוא לא יכול לבגוד. משום כך, אין טעם לעמוד על תביעה "קיצונית". מהו, אפוא, המוצא? הן אם ישראל תעמוד בקשיחות העיקשת האופיינית למר רבין על אי-לוחמה, לא נתקדם בנסיגה להסדר. האלטרנטיבה, רבותי, מהי האלטרנטיבה שלכם? שואל ד"ר קיסינג'ר ומקמט את מצחו הרם. אתם, בעמדתכם הקיצונית, הבלתי סבירה, תוליכו למלחמה.
באין תשובה ישראלית להטחה זו, מבקש פתרון אשף הניסוחים. השבוע כבר למדנו מה יוצא ממצחו. "פקיד בכיר" בפמלייתו של מזכיר המדינה הספיק להודיע מן המטוס, כי ייתכן שיוצע לצדדים להסכים לאי-לוחמה... לשנה.
כפתור ופרח. אנחנו ניסוג חמישים קילומטרים לפחות, מן המיתה והגידי, תמורת שנת אי-לוחמה. במלים אחרות, ובמפורש, כעבור שניים-עשר חודשים תיפול מן הביטוי המורכב "אי-לוחמה" המלה הקטנה אי" ויוכנס לתוקפו חלקו השני – בהסכמתנו מראש!
משל למה הדבר דומה? בני ישראל עומדים למרגלותיו של הר סיני. הם רואים את הקולות. הם שומעים: לא תרצח, ומיד נאמר להם, בלחש או בקול, כי ה"לא" יחייב שנה אחת בלבד.
יש יסוד להניח, כי לאי-לוחמה שכזו יכולים להסכים אפילו אסאד וגם חוסיין תמורת נסיגות ישראליות בגזרה הצפונית והדרומית, ואז תהיה לנו אי-לוחמה מושלמת תמורת התקדמות לריסוק המדינה בכל שלוש החזיתות. כעבור תריסר ירחים, יאמרו לנו, על יסוד תקדים מובהק, כי בעד נסיגות נוספות, לכיוון קווי 4 ביוני 1967, אפשר להשיג הארכת אי הלוחמה, נניח לשישה חודשים נוספים. אם לא נסכים לתאריך, או לעיקרון, ייכנס לתוקפו מצב המלחמה במלוא משמעותו, על פי ההסכם המשולש; מדינות העימות הערביות, אחינו ד"ר הנרי קיסינג'ר, ומדינת ישראל.
אי-לוחמה לשנה אחת... ההיסטוריה, אמר נורדוי, היא בדרך כלל עצובה, או מגוחכת, אך היא יכולה להיות גם אירונית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הודיע מוסוליני כי כי איליה נמצאת במצב של אי-לוחמה (Non-Belligerency).
כעבור שנה בקירוב נכנסה איטליה הפאשיסטית למלחמה, בהניחה, כי כבר אפשר לחק שלל. מאז חלפו 34 או 35 שנים, ולאחר כל הניסיונות שהיו מנת חלקנו מציעים למדינה יהודית, מוקפת שואפי החרבתה, אי-לוחמה לשנה תוך קירוב צבאותיהם אל מרכזי האוכלוסין, אל לבה של המדינה.
זאת, אפוא, המדיניות - שטחים בעד אי-שלום. אך מבחינת העתיד השתמשנו בלשון המעטה. פירושה האמיתי של קלות דעת זו הוא מלחמה בתנאים נוראים ביותר מתוך אפשרות של גרימת אבדות בנפש, גם בקרב האוכלוסייה האזרחית, אשר את מספרן חרד הלב להעלות על דל השפתיים, או על חודו של עט. למצב כזה עלולה להוליכנו ממשלת הנסיגות המתכחשת לזכות, לביטחון ולשלום גם יחד.
ב.
נוכח הסכנה המוחשית, המתקרבת בזמן ובמקום נקרא העם לומר את דברו. זו משמעותה של עצומת האזרחים האומרת:
"לכבוד הכנסת
אנחנו, אזרחי ישראל החתומים מטה: על יסוד זכותו של עמנו לארץ ישראל, לביטחון, להתנחלות ולשלום, קוראים לכנסת להבטיח, כי יהודה ושומרון לא יימסרו לשום שלטון זר.
אמנם כן, אנחנו, אזרחי ישראל, החופשיים לחשוב ולבטא את דעתנו, צריכים כולנו להתייצב למערכה המדינית העשויה, או עלולה, להכריע את עתידנו. את מהותה של מערכה זו אגדיר בפשטות: להבטיח כי לילדים שלנו תהיה מולדת. כי יש מי שקם לנסות ולגזול אותה מאתנו ומהם.
מפעל העצומה נפתח בסימן הצלחה מרוממת רוח. ציבור אדיר, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, כבר נענה לקריאה. ויד החותמים עודנה נטויה. בשבוע הבא יסתיים השלב הראשון של החתמת האזרחים. בשלב השני יעברו מתנדבים מרובע לרובע, מבית לבית, מדירה לדירה ויושיטו לאזרחים את העצומה לעיון ולחתימה.
יש יסוד לתקווה, כי הם יתקבלו בסבר פנים יפות ובהיענות חיובית. הן זה אחד המצבים המיוחדים,שבהם ניתן לומר לכל אזרח Tua Res Agitur, או בתרגום חופשי – עניינך שלך הוטל על כף המאזניים. קום והשמע דברך, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.
לא הכל קיבלו את מפעל העצומה בסבר פנים יפות. העיתון "דבר" הספיק לכנותה "עצומת רחוב". נחמד מאוד. הסוציאליסטים שלנו והרחוב, הממלא אותם סלידה אריסטוקרטית ממש. לו בעל אחוזה ברוסיה הצארית היה כך מעקם את אפו העדין לגבי פעולה עממית, היו בוודאי כל אנשי הקידמה מוקיעים אותו על התנשאות דוחה מעל העם הטוב, המשתמש בזכותו להתאגד ולהשמיע קול, כפי שהתבטא מר דיין.
אבל הסוציאליסטים שלנו, אשר השמנתם הוא תהליך מתמיד וגובר, מרשים לעצמם לבעוט בהמוני בית ישראל, בתוכם, כמובן, רבבות פועלים, רק משום שהם חותמים בדרך, הקרויה רחוב, על מסמך טוב הנוגע למולדתם, לארץ חייהם. עצומת רחוב. נהירי האריסטוקרטים שלנו מתכווצים. העצומה אינה לריחם, לא רק לרוחם.
סוציאליסט נלהב אחר טען, כי פניית האזרחים לכנסת נועדה "להפיל" את הממשלה. במלים אחרות, אסור להם, לאזרחים "ברחוב", להתנות טענתם לפני בית הנבחרים. כך מלמדים אצלנו דמוקרטיה מהי, אפילו ברוסיה הקומוניסטית כבר אין מקבלים גירסה זו. יהודים וגם בני עמים אחרים פונים בכתב, במקובץ, אל הסובייט העליון ודורשים את קיום זכויותיהם האנושיות והלאומיות. אבל במדינה הנשלטת על ידי מערך נבוך, אחוז פחדים, נחשב השימוש בזכות הטבעית, כפי שהוגדרה בחוקת ארצות הברית – To Petition the Government, לחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה.
הסילוף הזה של מושגי יסוד, כאילו דמוקרטיה מתבטאת בהצבעה פעם אחת בארבע שנים, ומאז היא קוימה חייב האזרח לשים מבטחו בממשלה ובכל אשר תעשה או לא תעשה, בבחינת האימרה הנלעגת: בעלי השררה יודעים טוב יותר. אין רעות-רוח אנטי-דמוקרטית הבלית יותר מזו.
דמוקרטיה פירושה עירנות מתמדת של העם, גם בין בחירות לבחירות. בהתעורר בעיה לאומית, מדינית, חברתית, או משקית גדולה, חייב הציבור לקום, לפעול, להגיב, לתבוע, שאם לא כן תהיה מנת חלקו עריצות הרוב או המיעוט. אח הדרכים הדמוקרטיות הנאות ביותר כנגד סכנה זו היא עצומת אזרחים בני-חורין, הבעת דעתם הגלויה האמיצה לפני בית המחוקקים, המפקח על פעולותיה של הרשות המבצעת.
ג.
מפעל העצומה נפתח באורח מקרי לחלוטין בסוף השבוע שבו נעשו מאמצי התנחלות ביהודה ושומרון על ידי דור מאמינים נפלא. קראתי, כי שר הבריאות הביע בישיבת הממשלה מורת-רוחו על יחסו, העדין מדי, של צבאנו למתנחלים. מר שם-טוב טען, כפי שנמסר, כי צה"ל צריך "להראות לאנשים אלה את נחת זרועו".
כה דיבר אחד המנהיגים של מפ"ם, אשר כונה לאחרונה נושא המצפון הסוציאליסטי בממשלת המערך. שר הבריאות נושא עיניו ליום, שבו חיילים במדים יכו חיילים בלא מדים, המוכיחים את דבקותם באדמת ארץ ישראל. אז ייטב להם, לעם ולבריאותו.
אבקש רשות לעוץ לכבוד השר, כי ימיר את געגועיו לשליחת יד יהודי ביהודי בדאגת אמת להבראת חולי ישראל. הפעם אספר באוזניו משהו מניסיוני האישי. לפני זמן מה נצטוויתי לבלות כשבוע ימים בבית חולים גדול. הטיפול שניתן לי על ידי הרופאים והאחיות היה למופת; לא ייתכן יחס מסור יותר לחולה למען יבריא כפי שאני, ברוך השם, שבתי לאיתני, הודות לד"ר לוריא וכל עוזריו. יכולתי גם להיווכח כי כזהו יחסם לכל החולים, הזקוקים לעזרתם.
אבל באילו תנאים עובדים הרופאים והאחיות ומתרפאים החולים? שומו שמים! ייתכן, כי רק בארצות הנחשלות קיימים תנאים "לזרטיים" כאלה. כאב לי לראותם אצלנו. גם בושתי ונכלמתי, כאדם וכיהודי. אפילו בארצות הגולה דאג עמנו לבתי חולים ראויים לשמם, ולפני קום המדינה התגאינו כולנו בשירותים הרפואיים העצמאיים שלנו. ואילו עתה, 26 שנים לאחר חידוש העצמאות, לאילו פרוזדורים ולאיזו היגיינה הגענו בבתי החולים שלנו?
שר הבריאות, כזכור, היה, במשך השנה שעברה, בין דורשי האחריות המיניסטריאלית. ובכן? בינתיים הוא מבטא אותה על ידי משאלה, כי הפרוזדורים בבתי החולים, העמוסים לעייפה, יתמלאו עוד יותר בפצועים, שיחושו, כדבריו, את נחת זרועו של צה"ל. אולי תעשה משהו, שר הבריאות, בכיוון הפוך, כדי שהפרוזדורים בבתי החולים יהיו מעברים נקיים, חופשיים, כמקובל בכל ארצות תרבות.
אם כך מדבר מנהיג חשוב של מפ"ם, אין פלא כי צעיריה מרחיקים לכת ממנו. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" קראתי, כי בשבת שעברה הפגינו בחיפה נערי "השומר הצעיר" והשמיעו, בין השאר, קריאה: ,בגין" לשאטה, עראפאת לכנסת".
מילא החלק הראשון. אנו רגילים, רגילים. הנערים האלה אולי אינם יודעים, כי חבריי ואני היינו בבתי כלא ובמחנות ריכוז, בכל מיני "שאטות", כדי שגם הם יוכלו להיות אזרחים במדינה יהודית חופשית. אך לא הייתי מקיים את חובת הכנות לפני קוראיי הנכבדים, אלמלא הודיתי, כי בשנייה הראשונה, שבה הופנו העיניים לסיסמת החמד, עברה צביטה קלה בלב. אך אין זה אלא שבריר של רגע. מיד מתגברים ואומרים: אין דבר. הצמדים הידועים וגם החיים. גבעה נישאת, תהום עמוקה; אור וחושך; צדק ורשע; אמת וכזב; מסירות ומוסרות; אהבה ושנאה. אין דבר. על שנאת חינם נשיב באהבת חינם. גם אלה ילדינו; ואולי אין זו אשמתם שחינך מרע העבירם על דעתם.
אבל, ריבונו של עולם, החלק השני – עראפאת לכנסת? לא מספיק להם, לנערי "השומר הצעיר", שעראפאת נתקבל לאו"ם; הם קוראים לו לשבת בכנסת, תחת תמונתו של הרצל, אולי יחד עם שר הבריאות? האם מקיבוץ שמיר מוליכה הדרך לבית הנבחרים בירושלים? האם רוח היודנראט – לא בגולה הדוויה אלא במולדת – כבר החלה מרחפת על פני התהום?
אני מציג את השאלות החמורות האלה באוזני מחנכיהם של הנערים השמיעו את הסיסמה על שאטה והכנסת. היזהרו, רבותיי, וזיכרו את ניסיונכם. היו ימים אפילו שבהם קראתם לרוצחם של המונים בשם מנהיגם הגדול של כל פועלי העולם, הסתופפתם בילו, ובחדרי האוכל של הקיבוץ, הראויים למלון מפואר, הנפתם את דיוקנו המשופם של יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין, איזה פרי באושים בקרב דור חלוצים מצוין הצמיח חינוך מאמלל זה – אתם היודעים, עתה, שימרו לנפשות צעיריכם, פן...
ד.
אלם מול התופעות השליליות האלו הסבה לנו השבוע תנועת העצומה העממית נחת רבה. שמענו דברים מרגשים לעת חתימה. "אני חברת מפא"י ותיקה, ואני חותמת", אמרה אזרחית אחת. שנייה הודיעה: "אינני שייכת למפלגתכם, אבל על זה צריך לחתום כל יהודי". אנשי מדע דגולים חתמו, בירכו והבטיחו עזרה. המעגל מתרחב מדי יום ביומו. בכמה מקומות כבר הוברר, כי מספר החותמים בהם על העצומה עולה בהרבה, עד כדי הכפלתו, על מספר הקולות שניתנו שם לליכוד בבחירות האחרונות לכנסת.
אזרחית דיברה אתי בטלפון. לא אבתה לומר את שמה. אך סיפורה הוא העיקר. "אני רוצה", אמרה, "לחתום, אך אינני יודעת היכן חותמים (טענה צודקת; בהתחלה יש תמיד ליקויים) שכנעתי, הוסיפה, מכרים שלי שגם הם יחתמו על העצומה (כל הכבוד), אבל קצת התביישתי בפניהם על אשר לא יכולתי להודיע להם, היכן חותמים". ביקשתי את סליחתה שלה אזרחית הטובה, ונתתי לה עצה. היא הודתה באדיבות והפטירה: "כמעט שהחלטתי לוותר על החתימה, אבל בני בצבא השביע אותי, כי אלך ואחתום".
ברוח זו של בני הדור הצעיר המופלא, אשר לו זיכנו, והוא תוחלת אהבתנו, נפעל כולנו למען עמנו וארצנו. הנני קורא לידידים בכל חטיבות הליכוד, ובהדגשה טבעית לכל חבריה של תנועת החרות, לוותיקי בית"ר, אצ"ל ולח"י, כי יתנדבו למלאכת הקודש ויפנו לכל איש ואשה בישראל, כן, מבית לבית, יום אחר יום, בקריאה אדיבה לחתום על העצומה האזרחית:
יהודה ושומרון לא יימסרו לשום שלטון זר; זכותנו היא; וביטחון החיים לנו ולילדינו.
כך נעזור לעמנו להבטיח את עתידו בארץ ישראל.
החתמה וחתימה טובה.