תחנונים והצהרות אהבה
תחנונים והצהרות אהבה
ההודעות הרשמיות של השלטון הבריטי מצטיינות, כידוע, לא בבהירות הסגנון, כי אם בריבוי שקרים וסילופים. אין להתפלא על תופעה זו. השלטון הבריטי בארצנו הוא שלטון דכוי טוטאליטארי, המחוקק לעצמו. לפי רצונו. את חוקיו; המבטל במחי-יד את הזכויות היסודיות של האדם והאזרח, שנקנו בכל העולם התרבותי בדמם של לוחמים ומהפכנים. טוטאליטאריות ושקר ירדו כרוכים יחד. יותר מזה: השקר הוא המכשיר העיקרי להשלטת משטר טוטאליטארי ולהחזקתו. זאת למדנו באירופה. זאת לימדונו המשעבדים בציון.
אין פלא, איפוא שגם ההודעה הרשמית על ההתקפה על מחנה הצבא הבריטי בשדות התערוכה בתל-אביב עומדת בניגוד לאמת. אך נדמה לנו, כי בשום הודעה אחרת לא הוכנסה מנה כה גדושה של סילופים, כמו בהודעה זו. קודם כל נאמר בה: "ההתקפה נהדפה". האמת היא, שלא רק שלא נהדפנו, אלא השתלטנו השתלטות מוחלטת על המחנה, על בניניו ועל שוכניהם ועל מחסן הנשק, שהיה למטרת ההתקפה כן מספרת ההודעה על חייל בריטי אחד, גיבור הגיבורים, שעצר - יחידי - את בחורינו. האמת היא, שלאחר שהפעולה נסתיימה והנשק הבריטי, שהיה מועט, הוחרם, הותקפו בחורינו, בדרך נסיגתם, מן המארב באש תת-מיקלע, או תת-מיקלעים אז נגרמו לנו האבידות, נפל אחינו אבנר ונפצעו, פצעים קשים וקלים, כמה חיילים שלנו.
ברם, מחברי ההודעות הבריטיות יודעים לא רק להמציא עובדות; הם יודעים גם להעלים עובדות. אף זוהי, כידוע, שיטת שקרנים. הפעם הם העלימו עובדה "בלתי חשובה" שבידי המתקיפים "האכזרים והפראיים" היו ארבעים חיילים בריטיים. החיילים הללו היו נתונים לחסד או לשבט של חיילי המחתרת העברים. פקודה אחת ומשיכת הדק אחת היו מספיקות, כדי להפוך את גדות הירקון לגיא הריגה - לא יהודי: בריטי.
השבויים האנגלים ידעו זאת. וביודעם, מה עוללו חבריהם מן הדיוויזיה המוטסת לילדי תל-אביב, רעדו - רעדו ממש - שמא גם חיילים עברים יעברו על חוקי המלחמה, שנתקבלו ע"י כל אומה תרבותית ונרמסו בתקופה האחרונה, ע"י הנאצים באירופה וע"י תלמידיהם, המשעבדים הבריטיים בארץ-ישראל. על כן. ביקשו רחמים. התחננו. כרעו ברך ונשאו כפיים. וכה מלמלו שפתותיהם הרועדות:
Don't shoot, don't kill us, we like Jews.
(אל תירו; אל תהרגונו; אנחנו אוהבים יהודים).
היה זה מחזה מעניין. מוזר; לא נעים; אך מעניין ביחוד אחרי תל-אביב, שפיים. רשפון וגבעת-חיים... כמובן, לא התחנונים השפיעו; ולא הצהרות האהבה הכריעו. הכריעה העובדה, שעברים אנחנו וחיילים אנחנו. אלקי צבאות נתן לשרירינו כוח ואימן את ידינו למלחמה. בקרב הננו נופלים בלי רחמים לעצמנו. בקרב הננו מפילים חללים בלי רחמים לאויב. אך בשבוי, המרים את ידיו לאות התמסרות, אין אנו נוגעים, כי חוק הוא. ואלקי ישראל לימדנו חוק ומשפט גם במלחמה.
ובידי השליטים הבריטיים, המפירים כל יסוד של מוסר וכל סעיף של חוק, הרומסים ברגל גאווה אף את קדשי הדת העברית; בידי המשעבדים הבריטיים, היורים בהמון בלתי מזויין, הרוצחים ילדים, נשים וזקנים - בידיהם הברירה. אם יוסיפו להשתמש בנשקם המדכא נגד אזרחים עברים, בזמן שאינם נושאים נשק ואינם מפעילים אותו במלחמה, נעבור, בהתאם לחוק, לריפריסאליות, למעשי תגמול. כי זאת עליהם לדעת: ההזדמנות, שהיתה לחברינו בתערוכה, איננה ההזדמנות האחרונה.