תזכיר

תזכיר

א' - הכל מודים, כי המאמצים, שנעשו ע"י המוסדות היהודים למיניהם, על מנת להביא לשנוי יסודי, או אפילו לידי הקלה זמנית במצב בארץ-ישראל, עלו בתוהו. בתקופה האחרונה הופעלו, ע"י החיים עצמם, כל הגורמים, אשר התיאוריה הציונית ראתה בהם את הכוחות המניעים את גלגלי ההגשמה. הסבל היהודי הגיע לשיאו, או עבר את שיאו; ארצות האמיגרציה נסגרו כליל; ארץ-ישראל היתה לארץ פורחת, לארץ האפשרויות הגדולות; השאיפה ליציאת הגולה (האירו- אסיאתית) מחד גיסא וכח המשיכה של המולדת מאידך - אף להם אין תקדים בקורותינו, ואף על פי כן, לא הצילו ארבעת העמידים הללו את ביתנו ממפולת; הגענו, אחרי ששליש העם התרסק, כמעט לתחתית התהום.

ב' - סיום המלחמה נגד גרמניה פזר את האשליות האחרונות, שטופחו במשך שנות המלחמה. אין פצוי לסבלותינו; ואין פרס למאמצנו. על כל פנים, לא ארץ-ישראל נחשבת בעיני הגורמים המכריעים ל"פצוי" ול"פרס", שיש לתת לעם העברי. אמר, אמנם, צ'רצ'יל לפני ארבע שנים, במכתב ברכה ל"ג'ואיש כרוניקל", כי "ביום הנצחון לא יישכח סבלו של היהודי וחלקו במאבק", אולם כדאי לזכור, כי מיד אחרי פראזה בלתי מחייבת זו, באה במכתב ההוא פראזה שניה, המלמדת, כיצד תאר לעצמו צ'רצ'יל, כבר בימים ההם, את "הנצחון היהודי". הוא אמר: "ושוב בזמן הקבוע, הוא (היהודי) יראה את עליתם של עקרונות הצדק, אשר לאבותיו היה הכבוד הנצחי להכריזם לעולם". כדאי לזכור את כל זאת, כדי שובין, כי אין כלל לתמוה, על שאותו צ'רצ'יל מאשר, ע"י עושי דברו בממשלתו, את הספר הלבן ואינו זז, אף כמלוא הנימה, "מגילוי הדעת של מדיניות ממשלת הוד מלכותו" שהוכרז ע"י ממשלת צ'מברלין ונתקבל ע"י הפרלמנט הבריטי לפני שש שנים. התיאוריה של קונסטלציה מיוחדת ("תקופת הפיוס") ושל אנשים מיוחדים ("אנשי הפיוס") התנפצה סופית לסלע המציאות. לא "אפיזודה" היה הספר הלבן, אלא שיטה שהוגשמה לפני היות "הציר" ובימי "הציר" ומתגשמת גם אחרי השמדת הציר".

ג' - בסן-פרנציסקו חוסל באופן רשמי חבר הלאומים הישן, אשר בשמו, מבחינה חוקית, שלטה אנגליה בארץ-ישראל. החבר החדש לא קבל את הפקוח החוקי על המנדאטור, הרשאי להחליט לפי ראות עיניו, אם כדאי לו לקבל את האפיטרופסות העליונה, התיאורטית, של העמים. כתוצאה מזה, נפלה הטענה היורידית של המוסדות הציוניים, שלפיה אין לספר הלבן תוקף חוקי, הואיל והוא לא קבל את אשורו של חבר הלאומים; יותר מזה, הושמט הבסיס של המנדט כולו. הועמדנו, גם מבחינת החוק הבין-לאומי, גם מבחינת התיאוריה היוריסטית, בפני שלטון-יחיד, שלטון צבאי קולוניאלי, של אנגליה. עוד אשליה אחת הופרכה, איפוא, מיסודה.

ד' - המדינאים הבריטיים החלו, בצורה אופינית ועקשנית, להגדיר את שאלתנו כשאלת יהודי ארץ-ישראל; במלים אלו ניסח צ'רצ'יל את הודעתו על שיחותיו עם איבן-סעוד; ברוח זו כתב ה"מנצ'סטר גארדיאן" הליברלי; על אותה ההגדרה חזר בסן-פרנציסקו המיניסטר אידן. אין זה, כמובן, ניסוח מקרי. ולא לשוא הוא הועלה עם תום המלחמה, עם סיום "הפתרון" הנאצי של שאלת היהודים באירופה. "שאלת יהודי ארץ-ישראל" "נכנסת" יפה למסגרת הספר הלבן ופתרונה ה"פלשתינאי" יהיה בעיני מחבריו טבעי ומובן.

ה' - הליגה הערבית, אשר גורמים יהודיים נטו להקטין או גם לבטל את ערכה, הופכת, באופן שיטתי, בידי מקימיה - אף מר גרשון אגרונסקי נאלץ להודות בפומבי, כי האנגלים הם שהקימוה - לגוש, השומר על עמדה אחידה, לפחות בעניינים שליליים, כגון התנגדות לארץ-ישראל עברית. אין זו, כמובן, שאלה של התערבות צבאית; אך מבחינה פוליטית נעשה הדבר לרועץ לנו ובמרוצת הזמן גדלה הסכנה.

ו' - שרידי היהדות האירופאית גוועים. יום יום מתים מאות ואלפי יהודים. סכנת הכלייה מלווה סכנת הכלאה סופית.

ז' - הבאנו את העובדות העיקריות, הקובעות את מצב העם והארץ. לא באנו להאשים. החשבונות הפנימיים אינם חשובים. מגמתנו להציע מוצא. ואף על פי שאופיו הוא מהפכני, בטוחים אנו, שהגיע הזמן - לאחר כל מה שקרה את האומה - שיתקבל ע"י כל הגורמים בישוב, השואפים לתקומת ישראל בארצו. במשך כל השנים שעברו, היו דַבָּרִי הציונות מדגישים מפרק לפרק, כי אם במשך "שנתים או שלש שנים", לא נקיים את התכנית ואת המצווה של שיבת ציון - אבד העם ואבד עתידנו. עת הדברים הללו היו נאמרים, והסכנה היתה רק מרחפת מעל לראשינו, או האמת לא היתה עדיין ידועה, הם נחשבו כ"חומר לדרבון" כלפי פנים, או "חומר תעמולה" כלפי חוץ. אבל בינתים עברו פעם "שנתים ושלש שנים" ושוב עברו חדשים ושנים וחלק גדול של העם ירד באמת שאולה, מבלי שהישוב העברי יצא מכלל פסיביותו ומבלי שדַבָּרָיו ייזעקו למעשה ויזעיקו למלחמה. במקום לחזור שנית ושלישית ורביעית על הנבואות השחורות, הגיע הזמן להסיק מסקנות מנבואות אלו, אשר ברובן בינתים נתגשמו וגם שאריתן תתגשם, אם לא ניטול ברגע האחרון את יוזמת הפעולה לידינו.

ח' - התזכיר של הסוכנות היהודית, הדורש, כפי שנמסר בעתונות, את הקמתה המידית של המדינה העברית, עלול לשמש צעד ראשון לפעולה זו, אבל אם הצעד השני, לאחר שהדרישה תיענה בשלילה או, מה שיותר מתקבל על הדעת, לא תיענה כלל, יתבטא בהתפטרות הפגנתית בלבד, לא יהיה לצעד הראשון כל ערך ממשי. הדימוס ההפגנתי של ד"ר ווייצמן לאחר פרסום הספר הלבן של פספילד לא היה התגובה הנכונה כבר בימים ההם, עת הגולה היהודית היתה רבה ורבת השפעה; על אחת כמה וכמה שאין כיום מקום "להפגנות" כגון אלו. בכלל אין אנו מאמינים כי סוכנות יהודית אחרת, או הנהלה ציונית אחרת תוכל, בתור שכזו, לשנות את המצב. מאוחר מדי. אמנם, דרושים לנו, בודאי, גם אנשים חדשים, אולם מה שדרוש לנו בראש וראשונה, אלה הם מוסדות חדשים- מהפכניים, ודרכים חדשות - מהפכניות. את הקמתם ובחירתם באנו להציע.

ט' - אנו מציעים, כי האישים הראשיים של הישוב, הן מקרב הסוכנות היהודית והן מחוצה לה, הן עסקני המפלגות והן בלתי- מפלגתיים, יתכנסו ויחליטו, כצעד מהפכני ראשון, להקים את שני המוסדות הבאים:

1. ממשלה עברית זמנית;

2. מועצה לאומית עליונה.

צעדיה הראשונים של הממשלה הזמנית יהיו:

1. להודיע על הקמתה בקריאה גלויה, חתומה בידי כל חברי הממשלה, מופנית לישוב, לעם העברי בתפוצותיו ולאומות העולם;

2. להכריז, כי לאחר ששלטון המנדט הפך לשלטון כבוש המתנכל לזכויות הבלתי ניתנות לערעור של עם ישראל, נחשבת ארץ- ישראל לארץ כבושה; הישוב העברי נדרש להלחם לשחרור הארץ; העם העברי בתפוצות הגולה והאומות החפשיות - לרבות טובי העם האנגלי ועמי הדומיניונים - נדרשים להושיט עזרה למלחמת צדק זו:

3. לקרוא לישוב העברי לא להכיר בחוקי הממשלה הבריטית בארץ-ישראל ולא לציית לפקודותיה;

4. להכריז שביתה כללית ולהשבית את תשלום המסים לממשלה הזרה;

%5&. להבטיח אכסטריטוריאליות למקומות הקדושים לדת הנוצרית והמושלמית;

%6&. להבטיח שווי-זכויות מלא וקידמה סוציאלית לאוכלוסיה הערבית;

%7&. להציע ברית-ידידות לכל שכניה של ארץ-ישראל.

יש להניח, כי חברי הממשלה הזמנית, שיבואו על החתום על הכרזת היסוד, ייאסרו מיד - אם לא יחליטו להמלט, על מנת לפעול מן המחתרת - ע"י השלטון הבריטי. את הסיכון הזה, או את הגורל הזה, עליהם לקבל באהבה, בזכרם את אשר נתנו עבור היהדות מיליונים "יהודים פשוטים" ואלפי מנהיגיהם הרוחניים והדתיים וכן את הערך של אקט פוליטי זה כלפי חוץ וביחוד כלפי פנים, בכוון לכוד ההמונים סביב הנהגתם הלוחמת. אבל משום כך, חייב "כינוס הנציגים" לבחור בהרכב שני וגם שלישי של הממשלה הזמנית; ההרכבים הללו לא יתגלו וינהלו את המלחמה מן המחתרת, לאחר שקודמיהם ייאסרו, או יפלו.

את המועצה הלאומית העליונה, אשר בפניה תהא הממשלה הזמנית אחראית, יש להקים מנציגיהן של כל המפלגות העבריות, שתתרכזנה, בשמרן על תכניותיהן העצמאיות, סביב תכנית מינימום של מטרות פוליטיות, סוציאליות וכלכליות. אין ספק, כי קיים בסיס אוביקטיבי להסכם יסודי זה, הן בשטח המדיני: שלטון עברי, עליה המונית, משטר חפשי ודמוקרטי, שויון זכויות לכל תושבי הארץ - והן בשטח הסוציאלי: העלאת רמת-החיים של הפועל, ושל כל השכבות והעדות מחוסרות אמצעי קיום הוגנים, ביטוח סוציאלי, ריפורמה חקלאית וחלוקת האדמה למעבדיה, שרותי הצבור לרשות הצבור וכו'.

י' - ליד הממשלה הזמנית תוקם: מפקדה צבאית, שתנהל ותכוון את ההתקוממות בשטח הצבאי; ועדה כלכלית סוציאלית, שתחלוש על השביתה לצורותיה ותדאג לכלכלת הישוב; ועדת החוץ, שתקשור קשרים עם גורמים בין-לאומים; וועדה תחוקתית, שתקים בתי-דין עצמאיים ותעבד את חוק היסוד של הריפובליקה העברית; מוסדות אחרים, אשר צרכי המלחמה והחיים ידרשום.

י"א - זוהי התכנית ביסודה. אין אנו נכנסים לפרטים. ואין הפרטים, שהבאנו בתור סעיפי התכנית, מכריעים. אפשר לשנות, להוסיף ולגרוע. חשוב ומכריע העיקרון. והוא: הגיע הזמן שהישוב יטול את היוזמה היוצרת לידיו וינתק, מתוך מאמץ עצמאי ומהפכני, את עניבת החנק הארורה.

אין אנו גם מדברים על סכויי המלחמה הזאת ועל תוצאותיה הסופיות. זוהי אולי שאלה של חישוב; אך בראש וראשונה זוהי שאלה של אמונה. וכשם שהחיים למדו את כולנו, כי, אם נמשיך ב"קו" הנוכחי, תגזל הארץ לדורות רבים וענפי האומה יוסיפו להגדע, כן מאמינים אנו באמונה שלמה, כי הטלת כוחותינו הפיסיים, המוסריים והכלכליים לתוך המערכה וניצול אפשרויותינו הפוליטיות יביאנו, לאחר ימי מבחן קשים, לנצחון מלא.

ודאי, בעיני אלה המכנים עצמם "ריאליסטים" תיראינה הצעותינו "לדמיוניות" ו"הרפתקניות". מאידך הננו בטוחים, כי לאחר שקול דעת, יודו אף הם, שאם יש עוד כח, העלול להוציאנו מעמקי התהום, אליה הושלכנו, הריהו המאמץ המהפכני, המוצע על ידינו. דרוש, כמובן, עוז; הכרחיים קרבנות.

אך אם לא נרהיב עוז הן לחשוב והן לעשות, נרד, או נורד, מן הבמה; ואם לא ניתן את הקרבנות הבלתי-נמנעים, נקריב את הכל. לפיכך, הננו פונים בקריאתנו לכל האישים בישוב, והננו מפצירים בהם, בשם כל מה שיקר לכולנו, כי לא יפנו עורף לקריאתנו זו, פן נחמיץ את הדקה האחרונה שלפני שתים-עשרה.

ואנחנו, שנשבענו שבועת אמונים לא לסגת ולא להשבית את נשקנו, כל עוד לא תושג מטרת האומה, נהיה מוכנים ומאושרים להעמיד את עצמנו לרשות מוסדות המלחמה הכלל-לאומיים ולמלא, בשטח שיינתן לנו, את חובתנו.

סיון תש"ה.