תורתו של מורה הדור

מאמר עיתון: חרות
מאת:
יהודה בנארי
פורסם בתאריך:
י"ז אלול התש"פ, 6 בספטמבר 2020
נושא:
אישים - זאב ז'בוטינסקי
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

ההבדל בין המדינאי לבין הפוליטיקאי הוא עמוק ביותר. המדינאי פועל כשעינו אל ההיסטוריה, הפוליטיקאי - כשעינו אל הבחירות הקרובות. אופקו של המדינאי רחב הרבה יותר. הוא נחון בתכונה מיוחדת, בחוש מיוחד - בחוש היסטורי. חוש זה מאפשר לו להבין את העבר, לנתח את ההווה ולחזות מראש את העתיד.

אין צורך להיות חסיד של מטריאליזם או של הדטרמיניזם ההיסטורי, כדי לקבל הנחה זו, הגדרה זו של המדינאי. הגדרה זו של המדינאי אין בינה ולא כלום, לבין הפילוסופיה הדוגלת במטריאליזם או בטרמיניזם ההיסטורי.

המדינאי הוא איש החזון, הוא מאמין שמאמץ אנושי עשוי להשפיע על התהליכים ההיסטוריים, לשנותם, ולהעביר את ההתפתחות לעתיד על פסים חדשים. אפס חזונו של המדינאי המושחת תמיד על העובדות והמגמות ההיסטוריות, והוא בלבד מסוגל להבינן ולתת להן את הפירוש הנכון.

תכונה זו וחוש היסטורי זה, הופכים את המדינאי לאישיות העומדת משיכמה ומעלה מעל יותר בני דורו. ההיסטוריה לא ברכה את העמים בהרבה מדינאים. כרגיל תפוסה הזירה הפוליטית על ידי אנשים פשוטים, פוליטיקאים, המסוגלים לראות רק את ההווה בלבד, שאינם מסוגלים לנתח מגמות היסטוריות ולחזות את העתיד. לקטגוריה זו של מדינאים השתייך זאב ז'בוטינסקי, היחידה בשורות תנועת התחייה הלאומית של היהדות, פרט להרצל ונורדאו, שהיה מחונן בברכת החוש ההיסטורי.

כל כמה שהדבר מפליא, הרי אדם זה בעל הכישרונות הרב צדדיים היה אסיר של רעיון אחד ויחיד, רעיון ששלט בנפשו וברוחו, והטביע את חותמו על פעולותיו וחייו הפרטיים, ושלמענו הקריב את יעודו כמשורר וסופר. כל דרך חייו נקבעה ע"י ההכרה ההיסטורית שגורל יהדות אירופה נחרץ, וכי היא נידונה לכליה פיזית. כעלם צעיר בן 18, הביע באסיפת סטודנטים בברן, את אמונתו זו במספר מילים בוטות, שהצהירו כי קץ היהדות יבוא "בשחיטת ליל ברטולומי".

הסטודנט הצעיר טרם רכש הרבה ידיעות היסטוריות, ואת הקוואליפיקציות הדרושות לביצוע ניתוחים היסטוריים. ז'בוטינסקי בן ה 18 היה מחונן באינטואיציה היסטורית אשר גדלה עם השנים ועם הניסיון, התפתחה והכשירה אותו להשתמש במוחו האנליטי החד ובכישרונותיו הטבעיים בשדה המדיניות ולהתנבא מראש על מאורעות היסטוריים.

הכרה זו של הטרגדיה המתקרבת, שללה מז'בוטינסקי את הסבלנות לגבי הציונים בני דורו, והפכה אותו למרדן בקרב היהודים ולחלוץ מדיני בהרבה שטחים.

תולדות אירופה בין שתי המלחמות, עליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה, התגברות הלאומנות השוביניסטית בארצות אירופה המרכזית והמזרחית, רק חיזקו את אמונתו של ז'בוטינסקי, כי ניתוחו ההיסטורי היה נכון ושרק אמצעים בלתי רגילים עשויים להציל את יהדות אירופה- מכאן משפטו המפורסם: "אם לא נחסל את הגולה, הגולה תחסל אותנו".

חזון האסון המתקרב לא היה בשביל ז'בוטינסקי משא מופשט גרידא- הוא ראה במציאות, ומציאות זו הכתיבה את דרכו של ז'בוטינסקי בכל דרכי פעולתו. כדי למנוע את האסון התלוי מעל ראש היהדות, היה ז'בוטינסקי נכון לשתף פעולה עם כל גורם ביהדות, ובכל מחיר.

הרבה מחסידיו ומתלמידיו של מורה הדור הביעו תמיהה, ולפעמים אף אי שמיעת רצון נוכח ההחלטות מסוימות של ז'בוטינסקי, כמו למשל, ההסכם שחתם ז'בוטינסקי עם בן גוריון אחרי משפט סטבסקי. כותב הטורים האלה חיה אחד מהמעטים שהצביע בועידת קרקוב נגד הסכם ז'בוטינסקי- בן גוריון. בדרך חזרה מקרקוב לפריז, נסענו יחד דרך אוסטריה ושווצריה, מהלך 35 שעה, ואני נזכר, איזה רגש של דחיפות היה טבוע בדבריו של ז'בוטינסקי, בהסבירו חזור והסבר שמן ההכרח להציל את יהדות אירופה כל עוד לא איחרנו את המועד, ובהתמרמרו על האנשים שניפלה מהם לחוש- או, בדבריו הוא: "לראות"- את האסון הדמים. בשביל ז'בוטינסקי לא היה זה חזון בעתיד, הייתה זאת מציאות שהרגישה בכל חושיו.

 

לפני זמן קצר, בבית ציוני אמריקה בתל אביב, סיפר בן גוריון למאזיניו, שז'בוטינסקי מוכן לשתף פעולה איתו בתנאי, שבמקום מפא"י יוקם ארגון פוליטי חדש- מבא"י (מפלגת בוני ארץ ישראל).

בן גוריון לא גילה למאזיניו, לא את כל הסיפור ולא את הרקע שבנכונות ז'בוטינסקי לשתף עימו פעולה, אם כי בן גוריון ידע יפה את הרעיון השליט בז'בוטינסקי- האסון הצפוי ליהדות אירופה. בן גוריון, יחד עם כל שאר הפוליטיקאים קטני המוחין לא הכירו ולא הבינו את רגש הדחיפות שפעם בז'בוטינסקי, ולכן נשארו שלווים ובלתי משוכנעים. בן גוריון, על כל פנים, ידע את הנימוקים. לפני שנה בלבד שלח בן גוריון משדה בוקר אל ערי ז'בוטינסקי העתקי מכתבים שקיבל התקופה ההיא מז'בוטינסקי. באחד המכתבים הללו הביע ז'בוטינסקי בכמה משפטים רבי רושם את השקפתו על המדינה היהודית ועל העם היהודי. אינני מצטט את המכתב, אני מביא רק את תוכנו. הרעיון השולט במכתב הוא, שיש להקים את המדינה תיכף ומיד כדי להציל את יהדות אירופה. באותו מכתב כתב ז'בוטינסקי, שאילו היה משוכנע שניתן לקרב את הקמת מדינת היהודים ב 10 שנים ע"י שיטות סוציאליסטיות, או ע"י ביסוס הכל על ערכי הדת, או ע"י קבלת יידיש כשפה הלאומית. הרי - למרות שבשבילו היה בזה הקץ לכל - היה מקבל בכל זאת א הגישה הסוציאליסטית, היה מקבל את שפת היידיש, היה מוכן לאכול "דגים ממולאים", בתנאי שהיה באמת משוכנע שזה יקדם את הקמת המדינה ב10 שנים ומציל את היהדות הנידונה מכליה.

בן גוריון שוכח לספר שבאותו מכתב כתב ז'בוטינסקי, שבמקרה כזה היה משאיר צוואה לילדיו, תלמידיו וחסידיו, לארגן מרד, 10 שנים אחרי קום המדינה.

לאסונה של יהדות אירופה, ולאסון היהדות כולה, מנעו האינטרסים המפלגתיים הקטנוניים ממנהיגי התנועה הציונית לקבל את הקונספציה ההיסטורית. מנהיגי היהדות- הציוני והאנטי ציוניים כאחד, החל מהקומוניסטים משמאל וכלה במתבוללים מימין - הקימו חזית מאוחדת נגד ז'בוטינסקי ותורתו הפוליטית- חיסול הגולה- שמו להם למטה לחתור תחת פעולותיו המדיניות, והכשילו את מאמצה של התנועה הז'בוטינסקאית לארגן את יהדות מזרח אירופה ככוח פוליטי.

על כל אלה מאיתנו שבאו במגע עם מורה הדור, הוא האציל תוף זמן קצר את רגש הדחיפות, מה שהשפיע, כמובן, על גישתנו לבעיה המיוחדת שלפנינו, ועל בעיית החיים בכלל.

רבים מצעדיו לא היו מובנים לנו, לתלמידיו, ואנו התנגדנו להם וראינו פעם פגיעה בעצם העקרונות שהוא לימד אותנו. לסוג זה של פעולותיו והתנגדויותינו שייך אותו פרק בתולדות התנועה הידוע, כהשתתפות סניף הצ"ח בפולניה ב"ועדת שור" המפורסמת, שהוקמה ע"י ממשלת פולין בשנת 1938 כדי לבדוק את האפשרויות של התיישבות יהודית במדגסקר. ז'בוטינסקי נתן את הסכמתו והירשה להצ"ח פולניה להשתתף בועדתו של שור המנוח. בשביל רבים מבינינו הייתה זאת פגיעה בנדר הבית"רי ונסיגה מתורת הציונות. ז'בוטינסקי ניסה להסביר לנו, שאין לצפות מממשלת פולין שתיתן לנו את תמיכתה בחבר העמים כל זמן שלא תהיה משוכנעת שפרט לארץ ישראל לא קיים שום מקום בעולם שאליו ניתן להעביר את גולת יהדות אירופה. מתוך שידע שכל הרעיונות על טריטוריות חדשות להתיישבות יהודית הם דברי הבל, הוא עמד על כך שארצות אירופה המזרחית המחפשות לפתור את בעיותיהן ע"י הגירת היהודים מתוכן, תשתכנענה שכל ההצעות לטריטוריות חדשות הן חסרות יסוד.

לעמדתו בבעיה זו, נתן ביטוי במאמרו המפורסם "ארץ פטה מורגנה", הכלול בספרו האחרון "חזית המלחמה של העם היהודי".

בהגיע ז'בוטינסקי לכלל הכרה כי אין כל תקווה שיצליח לשכנע את המנהיגות היהודית באמיתות השקפתו ובחזונו על העתיד הצפון ליהדות אירופה, הפנה את שימת לבו להמונים היהודיים עצמם.

הוא החל במו"מ עם ממשלות אירופה, על הכרת ממשלות אלו בגוף היהודי המיצג שיבחר ע"י קונגרס זה, כדובר המוסמך של יהדות מזרח אירופה ועל הושטת תמיכתן הפוליטית לגוף זה בחבר הלאומים ובבירות מעצמות המערב. המנהיגים הציונים והאנטי ציונים, מתוך פחד לסמכויותיהם הם, הוקיעו את הממשלות שהביעו נכונות לשתף פעולה בכיוון זה כממשלות אנטישמיות, והטיחו בפניה שכל התנועה הלאומית את אשמת שיתוף הפעולה עם ממשלות אנטישמיות. הרעיון הז'בוטינסקאי על חיסול הגולה הושמץ, ובלב היהדות הוחדר רגש של בטחון שווא.

ויצמן, התגלמות הפוליטיקאי הנעדר כל חוש היסטורי, הכריז כי העם היהודי שנשאר בחיים אלפיים שנה בלי מדינה, יכול לחכות עוד מאה שנה עד הקמת מדינה. השקפה זו, שהיהדות יכולה להתקיים מאות שנים נוספות בלי מדינה, נתקבלה על דעת כל הגורמים בציונות ונתקלה בהתנגדותו החריפה ביותר של ז'בוטינסקי, שלא יכול לתפוס עד כמה טחו עיני האחרים מראות את אשר היה כה ברור ובולט עבורו.

 

אפילו המשימה ההיסטורית המידית - הקמת המדינה היהודית כדי להציל את היהדות הנידונה לכליה - לא הייתה בעיני ז'בוטינסקי המטרה הסופית של הציונות.

אופיינית להשקפה הפילוסופית של ז'בוטינסקי היא העובדה, שבעצם פעילותו המדינית המעשית, המאבק הפוליטית החריף, והמאמץ הארגוני העצום, לא איבד ז'בוטינסקי את הפרספקטיבה ההיסטורית, כפי שקרה למנהיגים ציוניים רבים לפניו ולאחריו. בשביל ז'בוטינסקי, נשארה המטרה הסופית של הציונות הברורה, ושמשה כמגדלור, כתדריך לפעולותיו ולמאמציו.

"גם מדינת היהודית אינה מטרה סופית: מדינת היהודית אינה אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים, ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי- הדבר שלמענו, בעצם, קיימות האומות הגדולות יצירת תרבות לאומית, שתאציל מרוחה על כל העולם, ככתוב: "כי מציון תצא תורה".

כדברים האלה הכריז ז'בוטינסקי ב1935 בפתיחת ועידת היסוד של הצ"ח - הניסיון הראשון לארגן עם חסר טריטוריה לגוף פוליטי בעל נציבות לאומית.

אמנם ימצאו פרשנים שיגדירו את ההשקפה הזאת כמיסטית, אך לאמיתו של דבר הייתה זאת השקפה, מבוססת על האמונה "כי מציון תצא תורה".

בתקופת חילוקי הדעות והסכסוכים החריפים ביותר, הוא מוצא את הזמן להטיף בפנינו, תלמידיו, על ההוד וההדר הנצחי של עמנו; לדבר על התחיה התרבותית והרוחנית, בשננו לנו פעם ופעמיים שהעיתונאי המודרני הוא צאצא ישיר של דור הנביאים הגדולים, ומוטל עליו למלא תפקידים ומשימות מיוחדים.

לפי השקפתו של ז'בוטינסקי, גם זה אינו חזון לעתיד, אלא משימה שלשם ביצועה חייבים תלמידיו להכשיר את עצמם תיכף ומיד; מכאן התעניינותו הרבה של ז'בוטינסקי בארגון הסטודנטים הלאומיים "יבנה וידפת", שבחזונו ראה אותו כגרעין של האקדמיה הלאומית. בחוג זה של הנוער האקדמאי בפריז, נשא ז'בוטינסקי שורת הרצאות על בעיות סוציאליות, וכאן הוא חקר אחר הפתרון לבעיה הנצחית של הצדק הסוציאלי המבוסס על רעיון שנת היובל התנ"כית.

אולם, תוך כדי הכנת המעבדה של הנוער הלאומי, מתמסר ז'בוטינסקי לא רק לכוחות הפוליטיים המאורגנים העומדים לרשותו, אלא אף לרמתם התרבותית. בהקימו את מצביאות "ברית החייל" (שעליו מדבר במאמרו ידידי ירמיהו הלפרין), הוא עומד על כך שנציג ההנהלה של "יבנה ויודפת" יצורף למצביאות "ברית החייל" לשם ניהול העניינים התרבותיים והחינוכיים, ושלכל מפקדה מקומית של "ברית החייל" יצורף נציג הנוער האקדמאי באותו תפקיד. זוהי ההכשרה הרוחנית, שיהודי באר"י יזדקק לה לשם יצירת רקע ואווירה לתחייה הלאומית, התרבותית והרוחנית. ז'בוטינסקי ידע, שהוגי דעות, משוררים, סופרים, אנשי מדע ואמנות גדולים אינם נולדים בשממה רוחנית - ומכאן דאגתו העמוקה לכל דבר הקשור בחינוך התרבותי של האומה.