תהליך במהפכה בקרב יהדות הגולה

 תהליך במהפכה בקרב יהדות הגולה

לעתים לא קל בארץ להעריך את ההד ואת ההשפעה של המלחמה בחוץ לארץ. המדובר הוא לאו דוקא בעתונות או בבמות פומביות, המבטאות לעתים קרובות רק את הדעות של יחידים או דעות המובעות כדי לתת למביע לצאת ידי חובתו. המדובר הוא בהד שבלב היהודי הפשוט, בהשפעה על המונים, אשר רק לאחר זמן מוצאים בטוי בכתב.

אף המשקיף האוביקטיבי ביותר מוכרח כיום להודות, כי בנפש יהודי הגולה מתחוללת מהפכה. אצל כולם, אפילו בין אלה המגנים "טרור", התחיל הגב להתיישר לשמע הידיעות מהארץ. אין צורך לדבר הרבה על יהודים בארצות כמו צרפת או אמריקה, אשר שם אף הסביבה הגויית, בדרך כלל, אוהדת את המלחמה ומעודדת אותה. הגיע מצרפת, למשל, דין וחשבון, על אספת-עם מטעם "הליגה הצרפתית למען ארץ-ישראל חפשית" - יצירת הועד העברי לשחרור האומה - שבה נאמו ונוכחו גם צרפתים וגם יהודים. בין הנואמים היו מדינאים צרפתיים, ואלה הלהיבו את הקהל בשבחם ועדודם ל"מלחמת העם העברי על שחרורו". הזכרת המלחמה עוררה תרועות נרגשות בין אלפיים השומעים.

אולם התופעה המענינת, ואף המפתיעה ביותר, היא השנוי אשר חל בתוך יהדות אנגליה. כל אלה אשר הכירו את היהדות הזאת - הכירו אותה כישוב חסר-אומץ ודל אופי, ישוב אשר במשך כל שנות הבגידה הבריטית עשה מעט מאד - אפילו בתור אזרחים בריטיים - כדי לעורר התנגדות לממשלתם על העוול לעמם. הטעמים, אמנם, היו מובנים, אבל העובדה נשארה עובדה. ואפילו הציונות של יהודי אנגליה היתה חוורת ופילנטרופית בעיקרה.

כיום יש להם צרות משלהם: האנטישמיות גוברת ומתפתחת מיום ליום, ומסתעפת בכל רחבי המדינה. והמשבר הכלכלי החמור, ממנו סובלים היחודים לא פחות מהאנגלים עצמם, גם הוא מוסיף שמן למדורה האנטישמית. כי הלא מי הם האחראים למשבר, אם לא היהודים? וכמובן שלא חסרים קולות, גם יהודיים גם "ידידותיים"-אנגליים, המתארים את התופעות האנטישמיות האחרונות כתוצאת ה"טרור" בארץ.

בעצם הימים האלה היו הפעולות בארץ לנושא העיקרי לא רק באספות יהודיות אלא בכל בית יהודי ובכל שעה בה נפגשים יהודים לשיחה. ובמקום הסתערות של דברי גנאי, שכל אשר הכיר את הישוב הזה היה מצפה ממנו, אנו מוצאים קהל מחולק: ולאו דוקא מחולק בין יהודים בריטיים "קרירים" מצד אחד, ויהודים מזרח-אירופיים "חמים" יותר, מהצד השני. יהדות אנגליה עצמה-ה"אנגלים" מלידה ומבטן - מחולקים לשלשה זרמים: יש המתנגדים ל"טרור"; יש המתנגדים בפומבי, ומצדיקים ומשבחים בלבם ובשיחה פרטית: ויש זרם שלישי, הרואה את הדברים לאמיתותם: מלחמה אמיצה וללא תקדים בהיסטוריה לשחרור העם והמולדת - והרואה את עצמו כחלק העם הלוחם.

ישנם יהודים מהאינטליגנציה, שעיקר תרבותם אנגלו-סקסית, אשר בחדשים האחרונים שמו לעצמם מטרה להסביר בכל הזדמנות ובכל מקום את מלחמת השחרור העברית. הללו מתקיפים בעוז ובאומץ את הטרור הבריטי בארץ-ישראל, ועושים ללעג ולקלס את הפחדנים היהודיים. בכל יום ראשון, ב"הייד פארק" המפורסם, בלב לונדון, עומד יהודי בריטי, לשעבר מאיור בצבא הבריטי[1], על "במה" משלו ומרביץ את התורה הזאת. קהל שומעיו - גם גויים, גם יהודים - גדול יותר מאשר סביב נואם אחר. ולמרות הוכוח החפשי המתנהל, לפי מסורת המקום, בין הנואם והקהל, אין כל ספק שמדי שבוע בשבוע הוא יוצא וידו על העליונה תוך אהדת רוב הקהל. וזו העובדה המאלפת ביותר - עובדה המדהימה אף את המטיפים האלה עצמם: הקהל, ובעיקר הנוער, מתחיל להבין את משמעותה של המלחמה. בכל אספה ואספה מוצאת אהדתם את בטויה בתרועות סוערות. דוקא הנואמים האלה מקבלים מדי יום ביומו הזמנות ובקשות לבקר בחברות ואגודות ציוניות וסתם-יהודיות, להגיד את דברם.

כמבן, שבכל האספות האלו יושב סוכן הבולשת הבריטית ומקשיב ורושם. מתיחסים אליו באדיבות רבה. שואלים אותו תמיד, בסוף כל אספה, אם הנאום מצא חן בעיניו (ותשובתו כבר ידועה: "כן, מענין, מענין מאד"). אבל אין הקהל שם לב, לא לו ולא לרשימותיו.

אין, כמובן, להגזים. המהפכה הנפשית בקרב יהודי אנגליה עודנה בשלבה הראשון. היא מתבטאת עדיין בעיקר בתשואות. אבל היא מתפתחת במהירות כזאת - וכל צעד נוסף במלחמה בארץ נותן לה דחיפה נוספת ובולטת - שהמשקיפים באנגליה משוכנעים, כי עוד תבואנה משם הפתעות משמחות ומעודדות.

[1] מייג'ור ווייזר.