שתי הכרעות

קול ציון הלוחמת

שתי הכרעות

ברכה למפרי השממה - ואזהרה

המפלגות עוסקות ב"מלחמת" הבחירות. ואילו המשעבד הבריטי מנצל את הזמן, כדי להמשיך במלחמת השמדה נגד עמנו. והוא עושה זאת בשתי דרכים גם יחד. ראשית, ע"י שמירה על המצב הקיים; ושנית, ע"י חתירה שיטתית לקראת קביעת סטטוס מדיני חדש בארץ-ישראל.

המצב הקיים, אותו "סטטוס קוו", עליו שומרים המשמידים הבריטיים בכל כוח הזרוע, העומד לרשותם, הוא המהווה את ההכרעה השלילית של גורל עמנו ועתיד ארצנו. הכרעה זו נסתרת מעיני רבים, באשר אין היא מתבטאת באַקט מדיני חד פעמי; זוהי הכרעה מתמדת, החורצת את גורל האומה, הן במולדת והן בתפוצות, יום יום ושעה שעה. שבע שנים חלפו מאז גילו המשעבדים בפומבי את מגמתם, מאז הודיעו, כי לא ירשו, שנהווה במולדתנו יותר משליש האוכלוסיה הכללית. והנה כך הוא. אנו הולכים ומוקפאים בתחום המושב הארצישראלי. ושם, באירופה, הולכות ומוקפאות דרכי המעבר, דרכי ההצלה של רבבות אחינו המוסגרים, זה שבע שנים, למיתות המוניות, שונות ומשונות. זוהי ההכרעה הממשית ביותר; זוהי ההכרעה השלילית, המתמדת.

אבל הבריטים אינם מסתפקים בה. הם רוצים להשלים את מלאכתם. הם חותרים לסטטוס מדיני בארצנו, שיסמל את קבורת שאיפתנו לדורות. אמנם, הם אינם ממהרים. אין להם סיבה למהר. גם המצב הקיים משביע את רצונם. יותר מזה, את המצב הקיים הם מנצלים למטרה ברורה מאד, לקבלת הסכמה יהודית לתכנית החיסול הסופית. ומאהר שנוכחו לדעת, כי ההסכמה היהודית, או ההשלמה היהודית, אינה כה רחוקה, כפי שאפשר היה להניח על סמך הסיסמאות "לא ניכנע" - מוכנים משעבדינו לנהל את המשחק עוד- כמה חדשים, ובלבד להיעזר ע"י מועצת זקנים יהודית במלאכת החיסול. על רקע זה אפשר להבין את כל הדחיות וההשהיות. אך אסור שהן תטעינה אותנו. עלינו לדעת בבירור, כי אנו הולכים לקראת הגשמתה המלאה של תכנית מוריסון, אם -- אם העם לא יקום למלחמת תנופה נגד המשעבד האכזרי.

ומלחמת תנופה, מלחמת הצלה תהא אפשרית, אם יקרה אצלנו מה שקרה לפני חמש שנים בבלגרד. גם שם עמדה ליד ההגה הנהגה תבוסנית, שביכרה חיי שעה על ערכי הנצח של האומה. ההנהגה ההיא פתחה את שערי ארצה בפני האויב הנאצי וחתמה על חוזה השעבוד. אולם העם היוגוסלבי השיב על כך במרד כפול, במרד נגד ההנהגה שהפרה את אמונו, ובארגון ההתנגדות המזויינת נגד האויב.

היש עוד ספק בעיניכם, כי הנתינים הבריטיים וויצמן, סאקר וחבריהם עתידים למלא את התפקיד, שמילא הנסיך פאול וסטויאדינוביץ ביוגוסלביה? האין אתם רואים את מצעדם לתהום הכניעה? על מה אין הם מוכנים לשאת ולתת עם האויב הבוגדני? על ביתור המולדת? כמובן, הן זו דרישתם המכסימלית, הנראית כבר לקיצונית בעיני אדוניהם הבריטיים. על הפסקת ההעפלה, בתנאי שתוגדל קצת מכסת הסרטיפיקטים? בבקשה. על הסגרת חיילים עברים בידי הבולשת או על מלחמת אחים - מלחמת אחים ממש - בקרבנו? בודאי. על הקמת "האיזור האוטונומי", בתנאי שיוגד להם, כי אחר שנים מספר הוא ייקרא "מדינה עברית"? בודאי ובודאי. בקיצור: הם מוכנים לדבר על הכל, ובינתיים להבטיח לאדוניהם את השקט המבוקש בארץ ישראל; והם יהיו מוכנים לחתום על הכל, ובלבד שהם יהיו השליטים ב"איזור" או ב"מדינונת".

על כן, אחים, הגיע הזמן לשים קץ למצב שבו נתיני בריטניה ועבדיה מדברים בשם עמנו, הנרמס, המושמד ע"י אותה בריטניה. הגיע הזמן לגרש מעל פנינו את הנהגת הנסיגה, את הנהגת החלוקה. הגיע הזמן להקים הנהגת-המלחמה שתובילנו לא לכניעה בלונדון, כי אם לנצחון בירושלים.

aaa

ברכתנו שלוחה למחיי שממת הנגב, ברוכות תהיינה הידים, שתקעו יתדות בחולות המדבר, כדי להפכן למקור חיים. ברוך היום, שבו הוקמו אחת עשרה נקודות בדרום ארצנו.

אך לברכתנו זו, היוצאת מקרב לב, הננו חייבים להוסיף דברי אזהרה.

המתחמקים העוורים מצביעים על מפעל נאה ואומרים: הנה הדרך, הדרך היחידה לכיבוש המולדת. והם מטעים את העם. הם היטעונו בעבר אולי בלא-יודעים. והמיטו עלינו את אסון החיסול השיטתי, הנמשך זה חצי יובל שנים; היום הם מטעים את העם בהכרה מלאה, כי היום הננו עומדים אחרי הספר הלבן, אחרי יגור ואחרי דורות.

ברוכות הידים של כובשי השממה. אך ידעו הם וידע העם כולו: הנגב ייכבש ויוחזר לעמנו רק אז, כאשר בבאר-שבע שלנו יישב כמושל, לא אריסטוקראט בריטי מנוון, כי אם נציגה העברי של הארץ העברית.

שודר ביום י"ח בתשרי תש"ז (13.10.46).