שתי אסכולות במבחן המציאות
שתי אסכולות במבחן המציאות
(מעריב, 24.12.1971)
א.
מאז מלחמת ששת הימים נוצרו בישראל שתי אסכולות מדיניות. האחת אומרת, כי רק בדרך של הבטחת ויתורים נשיג הסכם עם הערבים ושלום לנו. השנייה ביקשה להסביר, כי הוויתורים המובטחים לא יביאו הסכם שלום אלא לחץ בין-לאומי לוויתורים נוספים, שפירושם קטילה מוחלט של פרי הניצחון. עתה, לקראת סיומה של שנת 1971, אחר דיוני עצרת האו"ם, נוכח איומי קהיר, והאפשרות של חידוש השליחות של ד"ר יארינג, יכולים אנו לבדוק איזו משתי האסכולות הוכחה כדמיונית, ואיזו מהן כריאליסטית.
זוכרים אנו את המקהלה רבת המשתתפים, אשר תבעה, בימי קיץ 1970, כי הממשלה תאמר: נסיגה. מי שהתנגד לשימוש במלה גואלת זו הואשם בחסימת הדרך לשלום, במניעת הידברות עם הערבים. אמנם כן, הממשלה, זו של הליכוד הלאומי, עמדה זמן רב, בהתנגדותה לשימוש הכפוי במונח האומלל, או, על פי ההיגיון המדיני, בקבלת תנאי מ ו ק ד ם זה לשיחות כלשהן.
שני ראשי ממשלה תמכו, בשעתם, מנימוקים שונים, בעמדה הנכונה. ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול ז"ל, הסביר, כי יש להשאיר מקום לשני פירושים, או לשתי גישות, לגבי המפה העתידה. הגב' מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, שבה וטענה – עד המחצית השנייה של יולי 1970 – כי אין הצדקה, אף אסור, להשתמש במלה נסיגה. מדוע אנחנו צריכים לומר זאת? משום שנאצר רוצה כך? זו היתה שאלתה, הפומבית, הרטורית. בעקבותיה בא הסבר של אזהרה. אם נאמר נסיגה, התריעה הגברת מאיר, ישאלונו לאן אתם נסוגים. בדיעבד, התברר, י החשש היה נכון, אך לא מושלם. לא רק שאלו. מנסים לקבוע: עד קווי ה-4 ביוני 1967.
באפריל 1969 שאלנו ד"ר יארינג, במישרין, בלשונו, האם ישראל מוכנה להסיג את כוחותיה משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967? השיבונו לו אז, כי משייקבעו הגבולות בחוזי השלום, תבוצע היערכות הכוחות בהתאמה מלאה לגבולות שנקבעו בחוזים האלה. המלה נסיגה היתה בשאלה; היא לא הוזכרה כתשובה. זו לא היתה התחמקות אלא מדיניות שקולה. אם אנו עומדים על משא ומתן ישיר לכריתת חוזי שלום, בלא תנאים מוקדמים מצד כלשהו, אין לקבל את התנאי המוקדם של נסיגה. זה נכון, כי ההגדרה החיובית, שנמסרה לד"ר יארינג, איפשרה ישיבה, סביב שולחן דיונים משותף, של אלה המחייבים את שלמות הארץ ושל אלה המוכנים לשוב ולחלקה; אבל גם מבחינת העיקרון המדיני והמשפטי, היו אלה מונחים נכונים ומועילים.
המפנה חל, כידוע, ביולי 1970. הלחץ הופעל; המקהלה השפיעה; ההחלטה שונתה. הרוב בממשלה שינה את דעתו. הוא אמר: נסיגה. ביום ההוא היתה השמחה במעונם של בעלי האסכולה הראשונה. נסללה הדרך, הם אמרו, להידברות, לפשרה עם הערבים. עד היום, הסבירו, חשדו בנו הערבים, שמא אנו רוצים לפחות אותם לשיחות; מעתה לא יחשדו בנו עוד, הם יודעים, כי אנו מוכנים לסגת...
למה נסללה הדרך, מבחינת הערבים, אנו יודעים בבירור. הם אינם מסתפקים בחשדות. הם מודיעים בקול, כי דווקא אחר ההתחייבות בנסיגה הוכח להם, כי פני ישראל להתפשטות, לסיפוח, לטריטוריה. ואלו לא יינתנו לה, בשום פנים ואופן. אחת היא הנסיגה, אשר על ישראל לבצעה; אל קווי ה-4 ביוני 1967. לאחר הנסיגה המוחלטת חייבת ישראל לפתור את בעיית העם הפלשתיני, כלשונם. בלי שיתמלאו שני תנאים אלה, לא ייתכן כל הסכם עם ישראל. שני התנאים המשולבים פירושם הרס למדינת היהודים. כך, אפוא, סללה המלה נסיגה את הנתיב להידברות ולשלום עם הערבים. מתוך התבוננות, אנו יוצאים למדים, כי אנשים מבוגרים מסוגלים להשמיע דברים ילדותיים, ואף להאמין ברצינותם, עד אשר המציאות עצמה מטפחת על פניהם.
ב.
נתבונן בזירה הבין-לאומית. עצרת האו"ם החליטה לתבוע מישראל, כי תשיב בחיוב לאיגרתו של ד"ר יארינג מן ה-8 בפברואר 1971. באיגרת זו דרש שליח האו"ם, כי ישראל תתחייב, לא עוד בעיקרון הנסיגה, אלא בביצועה של נסיגה מוחלטת. על דרישה זו סמכה העצרת את ידה, או, במלים אחרות, כך היא פירשה את הסעיף הידוע בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. דבר כזה קרה לנו בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים.
גם איגרתו של ד"ר יארינג היתה ללא תקים. עובדה היא, כי הוא טיפל בסכסוך המזרח-תיכוני כשנתיים תמימות, בהן מעולם לא תבע מאיתנו התחייבות מוקדמת שכזו. כל עוד לא התחייבנו בנסיגה, הוא שאל האם אנו מוכנים לסגת; לאחר שאמרנו את המלה הגואלת, הנודעת, הוא תבע נסיגה טוטלית. חובה, אפוא, לשאול, האם הוויתור היסודי הוליך להידברות עם... שליחו של האו"ם, או ללחץ לוויתורים נוספים, סופיים, מצד שניהם? איגרתו של השליח והחלטת העצרת, המזדהה עמה, נותנות את התשובה.
דוברינו חשים להסביר, כי אין להתרשם מהחלטותיה של עצרת או"ם. זוהי, מצידם, התפתחות רעיונית חיובית רצויה. היו ימים בהם העריכו אחרת החלטות אלו. ודאי, שקשה לא לכתוב סטירה על הארגון הבין-לאומי, דיוניו, "וטו"תיו והמלצותיו. עם פרוץ מלחמת הודו-פקיסטן לא יכלה מועצת הביטחון, הממונה על השלום בעולם, לקבל החלטה כלשהי על הפקת אש. כאשר המלצה מעין זו נתקבלה בעצרת הכלית, הגיב דובר הודו במלים קצרות: "מה? הפסקת אש ונסיגה? כמובן שלא. איננו טיפשים". (אותו דובר הודי, החכם, דרש, כידוע, הפסקת אש מיידית בימי יוני 1967 ואינו פוסק לתבוע נסיגה מוחלטת של ישראל). בתנאים ובימים כאלה, מי יכול להתייחס ברצינות להמלצותיה של העצרת?
אבל במשך שלוש שנים העלו דוברינו על נס את העובדה, כי העצרת סירבה לקבל החלטות כלשהן על נסיגה מוחלטת של ישראל, או לפרש, בכיוון זה, את החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967. את ההימנעות החוזרת הזאת ראינו כהישג; כיצד, אפוא, תיקרא הפעולה ההפוכה? אך השאלה העיקרית אינה קשורה בכישלון דיפלומטי, אלא בצורך ללמוד ממנו לקח. בימים בהם לא התחייבנו בנסיגה, לא נתקבלו החלטות אנטי-ישראליות כאלו בעצרת האו"ם; כאן התחייבנו בה, אושרו החלטות קיצוניות ביותר נגדנו. לאן, אפוא, הוליך הוויתור? האם להסכמה בין-לאומית, או לתביעה בין-לאומית לוויתור מוחלט?
הוא הדין ביחס להתחייבות שניתנה, בפעם הראשונה באוגוסט 1970, לבצע את החלטת מועצת הביטחון, על כל חלקיה. המלים הללו כוּונו לאקדמה בהחלטה. הקובעת, בקשר עם מלחמת ששת הימים, כי אסור לרכוש שטחים על ידי מלחמה. עצרת האו"ם שבה וקבעה השתא, כי לאור האיסור הזה, יש "להחזיר שטחים אשר כן נכבשו". נוסח חמור זה נתקבל רק בעקבות התחייבותנו לבצע, על כל חלקיה, את החלטת 242. עובדה היא, כי הוא לא אושר בעצרות הקודמות, גם בשטח זה הוויתור לא הקל עלינו אלא החמיר את היחס אלינו.
ג.
תוך התפתחות זו בזירה הבין-לאומית, הטיל שר החוץ, בעצרת האו"ם ומחוצה לה, נוסחה חדשה. הוא הכריז, כי ישראל אינה רוצה בסיפוחים אלא בגבולות בטוחים. ייתכן כי בעזרת הנוסח הזה "השיג" מר אבן את הסכמתו של ד"ר יארינג לנסות ולחדש את שליחותו. במהרה יתברר, כי גם שטר זה יוגש לנו לגוביינא.
אין מנוס מן השאלה, האם ישראל ב א מ ת אינה רוצה בסיפוחים, בעוד ממשלתה טוענת לשינויים טריטוריאליים מעבר לקווי ה-4 ביוני 1967. משקיף, או מתווך, יראה סתירה מניה וביה בין שתי הודעות אלו. הטענה הפורמלית, כי סיפוח הוא מעשה חד-צדדי, בעוד ישראל רוצה בהסכם על השינויים לצורכי ביטחונה, לא תתקבל באמינות, מאחר שידוע לכל, כי הצד השני אינו מסכים להם. אם הישראלים, היודעים את העובדה הזאת, באמת אינם רוצים בסיפוחים, מדוע אין הם מוכנים לסגת לקווי שביתת הנשק, אולי עם תיקונים קלים, הדדיים, אשר גם תכנית רוג'רס מביאה אותם בחשבון; אבל אם הם דורשים שינויים טריטוריאליים מהותיים, משמע שהם רוצים, על פי המושג המקובל, בסיפוחים.
"המושג הזה אינו צריך לחול על ארץ ישראל. אין "מספחים" אדמת מולדת. הזכות עליה מעולם לא בוטלה על ידי כיבוש קודם. לו כזה היה הטיעון היסודי, אפשר היה בכנות מלאה להודיע, כי אנו דוחים את המושג של סיפוח, אבל, כידוע, אין שר החוץ כלל טוען לזכות על נחלת אבות. לכן, הודעתו החדשה בעצרת או"ם, דגם באוזני ד"ר יארינג, כי אין הוא רוצה בסיפוחים, אלא בשינויים ביטחוניים, או, להיפך, כי הוא רוצה בשינויים טריטוריאליים מטעמי ביטחון, אבל אינו רוצה בסיפוחים, לא תתקבל כאמינה. אבל היא תשמש משכנתא בין-לאומית נוספת על עתיד האומה".
ומה על ירושלים? את העיר שבין החומות אי אפשר לשייך לגבולות בטוחים. בקשר עם איחודה תחת ריבונות ישראל לא חיכינו להסכמה. עשינו צעד הקרוי חד-צדדי. בערים, גם בקרבנו, קראו לו בשם המפורש: סיפוח. עתה אנו מודיעים, כי אין אנו רוצים חלילה בסיפוחים. ובכן, מה על האקט החד-צדדי הזה? קשה להבין, מדוע צריך היה, מתוך קלות דעת, להזמין אפילו שאלה כזו לגבי ירושלים.
על יסוד הניסיון אפשר לומר כבר עתה, כי גם נוסחה חדשה, אומללה זו, לא תקדם הסכם עם הערבים אלא, להיפך, תביא ללחץ נוסף. הן אמרתם, כי אינכם רוצים בסיפוחים, הוכיחו את אמיתות דברכם, קיימו... ובאשר לד"ר יארינג, וחידוש השיחות עמו, יש לזכור, כי הוא יהיה מצויד הפעם לא רק בהתחייבותנו לבצע את החלטת מועצת הביטחון 242 על כל חלקיה, אלא גם בהמלצת העצרת המאשרת את פירושו שלו להחלטה ההיא. אשתקד עוד אמר ד"ר יארינג, כי סיכום העצרת הכללית אינו מחייב אותו; השתא, הוא מציין את הגיבוי שניתן לו על ידי רוב גדול של אומות העולם.
ד.
יש להוסיף ולברר את הסוגיה הגדולה של השלום, בו כולנו רוצים, לו אנו מייחלים בכל לבנו. סאדאת מאיים בפתיחה באש, אם לא נוותר על "סיפוח" כלשהו, התוקפן המובס דורש כניעה מוחלטת מן האומה המתגוננת, המנצחת. זהו אחד הפרדוכסים של ימינו. אבל ברור לכל, כי שליט מצרים חושש מאוד מפני חידוש המלחמה. הוא יודע, איך הוא נאצר. אין לו הפרסטיז'ה של קודמו. נאצר יכול היה לנחול תבוסה ולהוסיף לשלוט. סאדאת אינו בטוח, כי, אם יוכח, לא יורד. כלל גדול הוא, כי, בעקבות תבוסה צבאית, אין תקומה לרודנים. באה מפלתו של יחיא חאן הפקיסטני, ובעקבותיה הפגנות הזעם שהורידוהו – והוכיחו את אמיתותו של כלל זה. סאדאת חושש מפני גורל דומה. תאריכיו הדחויים אינם קשורים בשאיפה להסכם עם ישראל; אין הם אלא פרי חישוביו הצבאיים.
הודו ופקיסטן מספקות לקט נוסף, רחב יותר. מאז קמו שתי המדינות הללו, התנהלו ביניהן שלוש מלחמות, והן עדיין לא הגיעו להסכם שלום. הסכסוך היהודי-ערבי הוא, בלי ספק, עמוק יותר. אנו שבנו לארץ ישראל. אויבינו אינם רוצים, כי היא תהיה מדינה יהודית. אמנם, לעם הערבי יש היום 18 מדינות ריבוניות. אבל הוא רוצה גם מדינה מספר 19, הקרויה בפיו פלשתין. זהו הריב ההיסטורי. אדם רציני לא יטען, כי הוא ייפתר במהרה. דרוש אורך-רוח. אין קפנדריא לשלום.
הערבים יתקרבו לרעיון השלום, לאחר שייווכחו לדעת, כי אין להם שום סיכוי להרוס את מדינת היהודים. אין ספק, כי הם עדיין לא הגיעו למסקנה זו. הם מנסים ליצור תנאים, באמצעים הקרויים מדיניים, לרבות שליחותו של ד"ר יארינג, בהם יוכלו לראות סיכוי להרסנו. המדובר הוא בחידוש הקווים של ה-4 ביוני 1967. בראותם את ויתורינו המדיניים ה"מתקדמים", עדי הודעתו האחרונה של שר החוץ נגד סיפוחים, הם משתכנעים, כי יבוא יום ויגיעו לשלב המיוחל על ידם. הרושם הזה מרחיק את סיכויי השלום ולמעשה מונע אותו. ויתורינו המובטחים נותנים להם גם, כפי שראינו, תמיכה בין-לאומית גוברת בהשקפתם. כך הם מתעודדים לחשוב, כי ישראל תוסיף לגלות "גמישות" עדי יצירת התנאים המבוקשים על ידם.
אם רוצים אנו בסיכוי לשלום, חובה להפסיק את תהליך המחשבה הזה. לא עוד דיון עיוני לפנינו. כאשר אמרנו, כי הוויתורים המובטחים לא יביאו הסכם שלום אלא לחץ לוויתורים נוספים, היתה זו תחזית; היום, זוהי המציאות. וממנה יש ללמוד.
