שרשי המרד
מרד צמח מן האדמה ומן הדם. האגדה היוונית על אנתיאוס ועל הכח המחודש, שהוא היה שואב מן הנגיעה באם-האדמה, היא אגדה; הכח המחודש שבא לנו, וביחוד לנוער שלנו, מן המגע עם אם-האדמה של ארצנו העתיקה הוא אמת ולא אגדה. ג'ון והממונה עליו לא הבינו זאת בשעה שתיכננו את תכניותיהם וחרשו מזימותיהם; סוף סוף מה להם ולכוחות טמירים, אך מכריעים, שהרצל היה נוהג לקרוא אותם "אימפונדרבילים"? על כן טעו בארץ ישראל את טעותם השניה. הטעות הזאת שוב לא היתה מתמטית. ביחס למספר היהודים שירצו לעלות לארץ ישראל, היא היתה טעות מוסרית: ביחס לאופיים של היהודים שבאו לארץ ישראל. הבריטים הניחו, שגם בארץ ישראל יוסיפו היהודים להיות נשחטים ומבקשי הגנה. התנהגות היהודים, או, ביתר דיוק, עמידת מנהיגיהם הרשמיים, עמידת "ההבלגה" הנודעת, כאילו הצדיקה ואישרה את ההנחה הזאת. אבל המניע הטמיר, הוא שר האומה, השומר על ישראל לבל ירד מן הבמה ההיסטורית, יצר בקרב האומה כוחות ששמו לאל את ההנחה הבריטית. קם זאב ז'בוטינסקי, שחינך דור שלם להתנגדות, להקרבה, למרד ולמלחמה; הופיע דוד רזיאל, גדול המפקדים הצבאיים העברים בדורנו, אשר עשה את המעשה המכריע: ערך את ההתקפה הראשונה בנשק עברי; קם הארגון הצבאי הלאומי, צבא המחתרת העברי; קם במחתרת ארגון לוחמי חרות ישראל; קם נוער עברי שחדל לפחד והחל להילחם. ושהוסיף להלחם שכח את הפחד. כמעט אלפיים שנה לא החזיקו היהודים, בתורת יהודים, נשק ביד; הבריטים סמכו על התוצאות של פירוק נשקנו המוחלט, פירוק פיסי ונפשי כאחד. הם לא הבינו כי הא בהא תליא, הן לשלילה והן לחיוב. פורקנו מנשקנו משגלינו מארצנו; מששבנו לארץ אבותינו, חזר אלינו כוחנו. האדמה הזאת...
גם הדם, דם אחינו השפוך שצעק אלינו מן האדמה הנכרית, המריד לבבות ונתן כח למורדים. עם אישורן של הידיעות על הטבח באירופה, חשנו, שעלינו להלחם לא רק למען חרותו של עמנו, אלא גם למען עצם קיומנו. הנותר לנו מה להפסיד?
בצאתנו למרוד בעול השעבוד ובהפקרת הדם היהודי, היתה בנו התחושה, כי לעמנו אין מה להפסיד, זולת ה"סיכוי" לטבח. זו לא היתה פרזה, או הפרזה. זו היתה אמת והכרת-האמת, אשר הגבירה את כח ההקרבה של המורדים לאין שעור. ונכונות ההקרבה היא אמת-המרד ואם הנצחון. רק מי שמוכן להסתכסך עם זיאוס עצמו כדי להביא אש לאנשים, הוא שיעשה את מהפכת האש, או יביא את אש המהפכה. סוף פסוק הוא, כי בדברי ימי האנושות אין כח גדול מכח ההקרבה, כפי שאין אהבה עמוקה מאהבת החרות. האדמה הזאת והדם ההוא העניקו למורדים העברים את האהבה ואת הכח גם יחד.
בטוי למפנה, שחל בגלל שני הגורמים הללו בנפש העברית, נותן במעשים ובדברים, בשדות הקרב ובבתי הדין. המורדים שהובאו בפני בתי דין צבאיים בריטיים, מעולם לא ביקשו חסד או רחמים, מעולם לא; או ששתקו ולא גילו את תפקידם, או שהמשיכו במלחמתם ויתקיפו בתוככי בית הדין המאיים בתליה, ויתקיפו תחת להתגונן ויאשימו תחת להצדיק.
כן, אין דרך אחרת. אין. אם לא נילחם, נושמד; אם נלחם נינצל. הקץ לספקות. נילחם. נלחם על אדמת ארצנו. נלחם למען עמנו. אלהים, אל תעזבנו.
דיקארט אמר: אני חושב, משמע אני קיים. עמוקה היא המחשבה של הוגה הדעות הגדול. אבל ישנן תקופות בתולדותיו של עם, שבהן המחשבה עצמה אינה מוכיחה על קיומו האנושי. "העם חושב" ובניו, עם מחשבותיהם ועל אף מחשבותיהם, הופכים לעדר עבדים או – לסבון. יש זמנים, שבהם כל עצמותיך תאמרנה: כבודך כאדם, הוא בהתנגדות לרשע.
אנו נלחמים, משמע אנו קיימים.
יצאנו להלחם.
