שרים יושבים ותלויים

א.

לא אבוא בטענה אל יושב ראש הכנסת על אשר לא הפסיק בהערה מתאימה, את קריאת נאומו של דוברה הראשי של מפא"י לסיכום הדיון על חוק המשמעת הקואליציונית. מר קדיש לוז, נסיונו כחבר כנסת רב הוא. אך לא כזה הנו נסיונו כמנהל הענינים של בית המחוקקים. השאלה, עליה הוא היה חייב, על פי שיקול עצמי, להחליט, היתה, אם הנואם הקורא לא התרחק לגמרי מן הנושא, שעמד לדיון. יש להודות, כי אין זו שאלה פשוטה. סטיות קלות, תיאוריות, הקרויות בלע"ז דיגרסיות, מותרות בבית נבחרים. הן אף מעשירות את דיוניו. מעיקרה, זוהי שאלה של מידה. אך כל מי ששמע את נאומו הכתוב האחרון של המנהיג המפא"יי, הבין, כי הוא הכין דברים, אשר רובם סטייה מן הנושא ורק מיעוטם מוקדש לו. זו היתה הערכה, כמעט כללית, של חברי הכנסת. אם אחד מהם, חבר וותיק ונכבד של מפא"י, תמה ושאל: מה ענין שמיטה להר סיני, הלא דבר הוא. אך יושב ראש הכנסת לא הפסיק את הנואם ולא תבע ממנו לשוב לנושא, או, במלים פשוטות יותר, לדבר לענין

אפשר, כמובן, להקשות, האם מר לוז, אף לו היה מעריך כראוי את הדיגרסיה של הדובר הרשמי, היה מעיז להפסיקו. לא לי להשיב לשאלה זו, אולם אין ספק בלבי כי הספיקר בבית הנבחרים האנגלי היה, במקרה דומה, או אפילו קל ממנו, מפעיל את סמכותו. כל העוקב אחר הדיונים בווסטמינסטר יודע, כי יושב ראש הפרלמנט דשם לא יפלה בין דובר הממשלה בין דובר האופוזיציה; לזה בלזה יעיר, אם יתרחק, יתר על המידה, מן הנושא, העומד לדיון.

בפרלמנט הכל שווים. ברור, כי מה שמותר, או הותר, לנציג הממשלה, לא יהיה, ולא יכול להיות אסור על בא כחה של האופוזיציה. נאומו של ראש מפא"י, ביום ד' השבוע, וחוסר התגובה של היושב ראש, יצרו תקדים בשביל דיוני הכנסת הרביעית. מסתבר, כי בווכוח על נושא חוקתי מוגדר, אפשר להפליג לא רק לבית ישראל מימי קדם, אלא גם לבית ישראל אשר ליד תל-אביב. הפלגה למרחקים מעין אלה אינה יכולה להיות מונופולין של צד אחד בבית הנבחרים. הצד שכנגד, הקרוי בלע"ז אופוזיציה, לא יוותר על זכותו להדדיות. ניחא.

ב.

בדיון הזה נוצר תקדים שני, אולי פחות מועיל, אך מוזר יותר. דוברה של מפלגה קואליציונית טען, כי דבריו של איש האופוזיציה נבעו מאי-הבנה. הסתבר, במשך עשרים וארבע שעות, כי דווקא הראשון לא הבין על מה חתם. זוהי באמת תופעה משונה. אנשי האופוזיציה, בנתחם הצעת חוק, המובאת בשם הממשלה. על דעת הסיעות התמוכות בה, אינם[לא ברור במקור ט.ק.] יכולים, בדרך כלל, אלא להפעיל את ההגיון. האינפורמציה הפנימית היא מהם והלאה. איך אמר ראש מפא"י? הדיונים הבין-מפלגתיים, לקראת קואליציה ממשתית, הם סודיים, הם נערכים "מאחורי גבו של העם". אבל המשתתפים בדיונים הנסתרים, חזקה עליהם, כי הם יודעים את פרטיהם. האם לא מקובל להניח, כי ידיעת העובדות עדיפה מהערכתן ההגיונית? אף על פי כן יוצא, בקשר עם חוק המשמעת הקואליציונית, כי מי שידע את העובדות לא הבין אותן, ומי שהבינן, לא ידען.

האופוזיציה נטלה את הכתוב בהצעת החוק, פרי משא ומתן והסכם קואליציוני, והבחינה, כי "בהתפטרותו" של שר, הנגרמת, לא על ידי הגשתה, אלא על ידי הצבעה מסויימת שלו, או של חבריו לסיעה בכנסת, ישנם שני שלבים. ראשית, באה ההתפטרות האוטומטית. אבל, שני, אין היא נכנסת לתקפה אלא ברגע, בו ראש הממשלה מודיע עליה בכנסת. הזמן, המבדיל בין השלב הראשון לבין השני, הוא בלתי מוגדר ובלתי מוגבל. החוק אינו מטיל על ראש הממשלה את חובת ההודעה; הוא מעניק לו את זכות ההודעה, המכניסה לתקוף את ההתפטרות שלא הוגשה. יוצא, איפוא, כי חבר ממשלה יכול להיות בהתפטרות יום, או ימים, או שבועות או חדשים – הכל על פי רצונו החפשי של מי שהוסמך למסור, או לא למסור, הודעה על כך לכנסת.

לטענה זו של האופוזיציה השיב דובר של מפ"ם הקואליציונית בפסקנות מוחצת. מר חזן הכריז, כי הפירוש שלנו הוא מופרך מיסודו ומקורו באי-הבנה. בפשטות, קראנו את הצעת החוק ולא הבינונו את הכבוב בה. לראש הממשלה, טען דוברה של מפ"ם, לא תהיה שום זכות של השהייה, או של השעייה. אין זה נכון, כי ברצותו יחזיק את השר בתפטרות, וברצותו ישחררו ממנה. ברור לחלוין – כך אמר בקולו החזק, הערב מר חזן – כי, על פי החוק המוצע, יהיה ראש הממשלה חייב להודיע מיד (הדגשת הנואם) על התפטרותו של השר. סוף פסוק. גמרנו.

אך ראש מפא"י שב והתחיל. הוא הודיע, כי פירושו של שותפו, למשא ומתן ולקואליציה, הוא מופרך מיסודו; וכי הכוונה, אשר האופוזיציה גילתה בחוק המוצע, היא כוונתו האמתית. מר חזן, אשר בקש למצוא אי-הבנה אצל זולתו, לא היה נוכח בישיבת הכנסת, בה הושמע נאום הסיכום והועלה הפירוש – האוטנטי? - של הצעת החוק. מענין היה לדעת מה היה אומר, לו היה נוכח. אך עוד יותר מענין הוא לדעת, מה יאמר עתה.

מפ"ם היא מפלגה פוליטית וותיקה. מנהיגיה הם עסקנים מסונים. חוק המשמעת הקואליציונית, בו לא רצו כלל, עמד במרכז שיחותיהם עם מפא"י וכן עם אחדות העבודה. נוסחאות שונות הועלו על ידי מפא"י ונדחו על ידי יריבותיה-שותפותיה. כל מלה בהן נבדקה ונשקלה. בסופם של דיונים ייגעים וממושכים אלה הוסכם על הנוסחה, שהוכנסה לקווי היסוד והובאה, בשנוי מילולי קל, כהצעת חוק, בפני הכנסת. לאחר כל אלה מסתבר, כי ראשי מפ"ם, וכנראה גם מנהיגי אחדות העבודה, לא הבינו את אחת הכוונות העיקריות של ההצעה, עליה סמכו את ידן. דרושה היתה האופוזיציה כדי להעמידם על אי-הבנתם שלהם. מפליא.

האם מפ"ם ואחדות העבודה יטענו בדיעבד: לא הבינונו? האם ידרשו שנוי בחוק בכוון הפירוש, הרצוי להן יותר, או המשפיל אותן פחות? האם מפא"י תתן להן להעלות את טענת הטעות התמימה? התרצה להתחשב בטענה זו, או תשיב: דנתם, הסכמתם, חתמתם – קיימו!? במהרה יתברר, מהי התשובה לשאלות אלו. אולם בינתיים ברור, כי כוונתו של ראש מפא"י ביחס ולאלה הקרויים שותפיו לקואליציה היא בדיוק הכוונה, אשר אנו ייחסנו לו. ואם כן, אנו עלולים לראות שרים יושבים ותלויים.

ג.

האופוזיציה זכאית לטעון, כי היא עשתה, השבוע, שרות טוב לאומה ולבית הנבחרים שלה. ההתקפה שלנו על הצעת החוק האבסורדלית אילצה את סיעות המיעוט בממשלה להודות, כי, למעשה, הן מתביישות בה. החוק הזה אינו מחדש דבר, אמרו דובריהן. לא בלב קל הסכמנו לחוק הזה, אמר דוברה של אחת הסיעות הקואליציונית, בלי לגלות לנו, על שום מה כבד לבו, אם החוק אינו מחדש מאומה. החוק הוא מיותר לגמרי, אמר נציגה של סיעת מיעוט אחרת. אם הוא מיותר, למה הוא דרוש? ההסבר היה, כי מפא"י התעקשה על-לא-דבר, ומילא, תינתן לה קפריזתה. אבל, הוסיף אותו דובר, החוק הוא בלתי ברור. צריך לתקן אותו. הקפריזה מעוררת בעיות.אין זה נכון, טען מר חזן, כי, על פי החוק, המיותר לחלוטין, שאינו מחדש מאומה ושאינו ברור די צרכו, יוכל ראש הממשלה, כרצונו, להחזיק את "התפטרות" השר בלבו הרחמן, או להכניס אותה לתקפה האכזרי. אמנם אין זה נכון, מה שאמר מר חזן דווקא. זוהי בדיוק הכוונה, קבע ראש מפא"י. אבל – מתביישים. זוהי בושה חיובית.

כך החלה הנסיגה האיטית מן ההסכמה הנכנעת. על פי הצעת החוק טענו, חלות ההגבלות הדרג קנויות, שאין להן אחות ומשל בשום פרלמנט חשפי, גם על וועדות הכנסת. צעקו דוברי המיעוטים בממשלה: לא כן הדבר, בוועדות נהיה, כפי שהיינו, בני חורין. הכצעקתם? לא מניה ולא מקצתיה. והראייה: גזירה שווה בין מה שהוסכם ביניהם ובין מפא"י בכנסת השלישית ובין מה שקבלו על עצמם על פי אותה הצעת חוק.

לפני ארבע שנים, הצעיה מפא"י לאלה הקרויים שותפיה, כי המשמעת הקואליציונית תחייב "בכנסת ובוועדותיה". השותפים לא קבלו את הנוסח הזה. המלה "ובוועדותיה" נמחקה והוצאה מקוייה היסוד, או מן הפרוטוקולים שצורפו להם. ברבות ימי הכנסת השלישית, קמה התדיינות מענינת בין המפלגות הקואליציוניות למיניהן. סיעות המיעוטים הממשלתיות נהגו בוועדות הכנסת, לא פעם, על פי הכרתן ולא אבו לקבל את תביעותיה של מפא"י. באה זו אליהם בטענה: היתכן? כלום יכולים אתן להצביע נגד דעת הממשלה, קרי דעת הרוב בממשלה, קרי – ידוע. לטענה זו היו מפ"ם ואחדות העבודה, ואם אינני טועה, גם הדתיים-לאומיים משיבים, כי הוסכם במפורש עם מפא"י על הוצאת הוועדות מתחום המשמעת הקואליציונית הקפדנית. איך? שאלת פירוש היא. אלמלא, אמרו, היתה המלה: ובוועדותיה מצורפת לכנסת בהצעתה המקורית של מפא"י, אפשר היה לטעון כי "הכנסת" פירושה הן המליאה והן הוועדות. אך מכיוון שמלה זו הוצעה במפורש והוצאה בהסכמה, יש להבין, כי הוועדות פטורות מהבלות המשמעת הקואליציוניות. שפיר.

מהו המצב בכנסת הרביעית, לאור הצעת החוק לתיקון, או קלקול, חוק המעבר? בהצעה זו, שהיא פרי הסכם בין-סיעתי, לא הוכנסה המלה "ובוועדותיה" ולא נמחקה ממנה. מלכתחילה הציעה מפא"י לכתוב: דין הצבעת שר ו(חברי) סיעתו בכנסת נגד הצעת הממשלה, או הימנעות מן ההצבעה, בלי הסכמת הממשלה, דינה כדין התפטרות אותו שר מן הממשלה. לא הוצע, ולא הוסכם, לכתוב: במליאת הכנסת. יכולה איפוא מפא"י לטעון, דווקא על יסוד טיעון המיעוטים מימי הכנסת השלישית, כי הפעם המלה "כנסת" חופפת את וועדותיה. השוב חלה אי-הבנה אצל הנושאים והנותנים מטעם מפ"ם אחדות העבודה וגם הדתיים-לאומיים? דובריהם קראו: לא נכון, או, במלים אחרות, הודיעו כי להגבלה כזו, החלה גם על הוועדות, לא הסכימו. מתביישים.

בענין זה יכולים אנו להעמיד את הממשלה, על כל סיעותיה, בפני מבחן ברור. בוועדה, בה יחל, במהרה הדיון על הצעת החוק האבסורדלית, יכולים אנחנו להציע, בין השאר, כי ייכתב בחוק במפורש "במליאת הכנסת". והיינו יכולים לראות מיד, כיצד תגיב על הצעה זו מפא"י, ולמה היתה כוונתה האמיתית. מצד שני, היתה נקבעת עמדת המיעוטים הקואליציוניים. הם, יחד עם סיעות האופוזיציה, מהווים, כידוע, רוב בכנסת. מפא"י נשאר מיעוט בה. אפשר, איפא, ברוב, לאמת את טענת המיעוטים, כי ההגבלות הכלולות בהצעת החוק, אינן חלות על הוועדות. היהיה רוב כזה? אינני אומר, כי נעשה את המבחן. נראה.

ד.

התקפת האופוזיציה לא היתה בלי תוצאות. אפילו דוברי מפא"י נאלצו להודות, כי אולי יהי צורך לתקן את ההצעה, או להבהיר בה את הנקודות, המעוררות ספיקות, או לשכלל את ניסוחה. מענין מאד. הן הצעת חוק זו הוכללה בקווי היסוד של תכנית הממשלה. בן-יום אפשר לשנות סעיף עיקרי בתכנית יסודית, עליו דנו במשך שבועות רבים?

דוברי הסיעות הכפותות, באי-נוחותם הגלוייה, שבו וטענו, בהרימם ידיהם, כי אין עליהן שום כבלים. לכל הדעות, הכריזו, נשאר פינוי חפשי. אם נמצא לנחוץ, הוסיפו, נדבר נגד כל הצעה של הממשלה (קרי – ידוע). אמנם, אחד מדוברי מפא"י שלל מהם גם חופש זה. ואילו האופוזיציה הזהירתם, כי דווקא כפילות זו: דיבור נגד והצבעה בעד, תיצור דמורליזציה צבורית. אבל הם בשלהם: איש לא יחסום לנו את פינו. נשמע, נדבר, אף אם נעשה את ההיפך ממה שנומר. לא טוב, כמובן, ואלי גם זו לטובה.נשמע ונראה.

אחר כל הדברים האלה, נשארת החומרה העיקרית בהצעת – החוק האנטי-פרלמנטרית. על אף אלותייהם של דוברי הסיעות השבויות, הירהי מחדשת רבות. ובניגוד למלל, חסר הכנות, של ראש מפא"י,היא באמת, הופכה את היוצרות, או משנה את היחסים המקובלים, לפחות להלכה, בין הרשות המבצעת ובין הרשות המחוקקת. חוק, החל על הממשלה, בא לקובע, כיצד יצביעו חברי הפרלמנט. אין מדינה חפשית בעולם, יהיה משטרה נשיאותי או פרלמנטרי, בה קיים חוק כזה, בה עלה על דעתו של מישהו להציעו. אבל כיצד אמר ד'ישראלי: in parliament the best repartee is a majority. האופוזיציה תוסיף להתנגד לחוק זה בועדה ועם שובו, ממנה, למליאת הכנסת. אבל הרוב יחליט. ובני דורנו יודעים מנסיונם העשיר, כי יש והרוב בפרלמנט ביוחוד אם נפחד, או נכנע, הוא, מקל החלטות נגד הפרלמנט עצמו.