שעת כושר לישראל באמריקה
א.
הפעם מצאתי בארצות הברית עצבות עמוקה. לא תמיד היא נסוכה על הפנים. האמריקנים מוסיפים לשחק ולצחוק, אך היא בלב, העצבות הזאת. משהו רציני, מדאיג קרה למעצמה האדירה. אמנם, כוחה עמה ושיעור אין לו, אבל בשבועות האחרונים נוצר בה פרדוכס: הכוח הוא חסר אונים.
כידוע יש לאמריקה מאגר של פצצות אטומיות ומימניות, המסוגל להשמיד, אפילו "מספר פעמים", כפי שאומרים אנשי החשבון המדעי, את כל אויביה, אבל אין הוא רלוונטי כלל למתרחש בשדות האורז והקרב של קמבודיה וווייטנאם הדרומית. לאורך החופים של דרום-מזרח אסיה שטות אוניות הקרב האמריקניות האדירות בעולם. על סיפונן מטוסים מהירים מן הקול, בבטנן טילים וראשי חץ, אך אין הן יכולות לשנות דבר במתרחש בנמלים, בערים, בכבישים. ומה שקורה, מידי יום ביומו, על פני היבשה מדאיג את האמריקנים וגם מבייש אותם קמעה.
העובדה הפשוטה היא, כי מיליונים אנשים נוספים מוכנסים, באלימות, במלחמת תנופה, תחת שלטון הקומוניזם. שום נאומים, או מאמרים, או פעולות פינוי הומניטאריות אינם יכולים לשנות את העובדה המכרעת הזאת, והיא יוצרת את ההרגשה המביכה של חוסר אונים.
כזכור, התנהל באמריקה במשך שנים רבות ויכוח פומבי האם עליה לנהל מדיניות של שחרור מן הקומוניזם, כלומר לסייע לעמים, בייחוד באירופה, להיפטר מן המשטר אשר הוטל עליהם בעקבות מלחמת העולם השנייה, או להסתפק בבלימת התפשטותו של משטר זה על פני ארצות נוספות.
פוסטר דאלאס תמך בדעה הראשונה; קנן, אשר נחשב למומחה לחשיבה הקומוניסטית, יעץ, במאמר מפורסם בכתב העת Foreign Affairs, שהופיע בחתימת x, ללכת בדרך השנייה (הנקראת במקור Containment). אפשר לומר, כי אפילו בימי אייזנהאואר ודאלאס גברה דעתו של קנן דווקא. אמריקה נמנעה מלעזור למתקוממים ההונגרים והטנקים הסובייטים שבו והשתלטו על בודפשט המורדת. אף על פי כן, היתה וושינגטון שבעת-רצון מעצמה. האחראים למדיניותה היו רגילים לומר: על אף הכל, הקומוניזם לא התקדם במשך דור שלם.
היום אין הם יכולים עוד להשמיע טענה מרגיעה זו. התפשטות הקומוניזם לא נבלמה בהסכמי פריס משנת 1973. שני אזורים נוספים עומדים להיות מדוגלים בפטיש ובמגל. ואיש איננו יודע מה יהיה בעתיד, הקרוב או הרחוק, בלאוס, או בתאילנד, או בפיליפינים. ובעברו השני של העולם גם פורטוגל, כמובן, מעוררת דאגה רבה.
ב.
תוך המהומה הגדולה הודיע לפתע הממשל על הטסת אלפיים יתומים וייטנאמיים לארצות הברית לאימוץ על ידי הורים אמריקניים. הפעולה עוררה תחילה רגשות חיוביים חמים. יומם ולילה ראינו על מסכי הטלוויזיה ילדים מוטסים ונשואים על כפי אם ואב מאמצים. אבל במהרה באה התקררות גם מן החום האנושי הזה.
רבו השאלות לגבי שלום המבוגרים, הנמצאים בסכנה אישית, אם יגיעו הקומוניסטים לבתיהם. אין לומר כי נושאי הדגל האדום אהודים בארצות הברית, אבל אפילו שונאיהם היו צריכים להעיר, כי לא ידוע להם שקומוניסטים הורגים ילדים קטנים, לרבות בני אבות אמריקניים אלמונים. לא כן, המבוגרים, אשר שיתפו פעולה עם שליחי אמריקה למיניהם או עם ממשלתו של תייה. כמעט לבטח צפויים להם בית כלא, מחנה ריכוז וגרוע מהם.
מה יהיה עליהם? הם מאות אלפים, לפחות. איך ומתי לחלצם? אפילו המתפארים בכך שתמיד היו נגד התערבות אמריקנית בווייטנאם אינם יכולים להשתחרר לחלוטין משאלה זו, שיש לה נגיעה למצפון אנושי, אשר אמריקה, ברוך השם, עדיין אינה מוכנה להמיתו.
אך חילוצם או הצלתם של האמריקנים מאזורי הסכנה היא בעיה סבוכה. ראינו בטלוויזיה, וקראנו בעיתונות כיצד מחזיקים חיילי ארצות הברית נשק דרוך כדי לא לתת ל"זרים" להתקרב למסוקים המפנים, שכן אין בהם מקום אלא לאמריקנים עצמם. תחנונים. דמעות. דבר לא הועיל. איך רגילים הבריות לומר בכל הארצות? חייל הוא חייל. עליו למלא פקודה.
בפנום-פן הנצורה עוררה התכונה של חיל הנחתים יותר לעג מאשר התנגדות. דובר היה בכמה עשרות פקידים של השגרירות האמריקנית, שפינוּים בוצע במהירות רבה. הנחתים, שהקיפום מכל עבר, היו מצוידים מכף רגל ועד קודקוד, לרבות מסכות גז. הקמבודים אפילו לא ניסו להתקרב אליהם או להפריע במהלך הפינוי, אך נדו למראה טובי החיילים של המעצמה האדירה אשר ניצבו בפנים מאובנות נגד אויב-לא-קיים.
אחר עלול להיות המצב בסייגון. שם יש על פי ההערכה בין חמשת לששת אלפים אמריקנים. מספר כזה של אנשים אי אפשר לפנות בן-רגע. בוודאי יהיו דרושים כמה ימים להשלים את מלאכת הפינוי ומה יהיה במשך ימים מרים אלה על מאות אלפי הווייטנאמים, ידידי אמריקה ומשרתיה?
השבוע כבר הגיע לאוזני האמריקנים על העלול להתרחש אם ינסו הנחתים מסרטוגה להרחיק אותם, באיומי שימוש בנשק, מן המטוסים או המסוקים. אמר אחד מהם לקצין אמריקני: אתם הולכים לכם, לוקחים עמכם הכל, אפילו את היתומים, ומשאירים אותנו פה עד אשר יבואו הקומוניסטים. אכן, בעלי ברית מופלאים אתם...".
מרירות תהומית בוקעת ממלים אלו, ואמריקה נבוכה.
תמונות אחרות הוקרנו לעיני כל משדות-הקרב בוייטנאם. ראינו טנקים, ונגמ"שים אמריקניים חדישים דוהרים קדימה ועליהם אנשי וייטקונג מתרוננים ומנפנפים בדגלונים אשר עליהם הפטיש והמגל הבולשביקי. על פי החישוב המקובל נפל בידי הקומוניסטים – במשך שבועיים בלבד – ציוד אמריקני הניתן להפעלה מיידית בכיוון הפוך בשווי מיליארד דולר. בבסיס המפורסם בדאנאנג "הועמדו" לרשות הקומוניסטים עשרות מטוסים מצוינים, לרבות פנטומים. אמנם, למחרת היום הובטח כי חיל האוויר הווייטנאמי יפציץ את שדה התעופה בדאנאנג כדי להשמיד את המטוסים האמריקנים האלה, אבל עד היום לא שמענו על ביצוע תכנית מרעישה זו, ומי יודע אם "פנטומים" אמריקנים לא יפציצו את שדה התעופה בסייגון...
עצוב באמריקה, עצוב מאוד.
ג.
הכל שואלים באמריקה על הסכמי פריס משנת 1973, שבזכותם קיבל ד"ר קיסינג'ר את מחצית פרס נובל לשלום. הובטח בהם, בביטויים חגיגיים ביותר, כי לא תהיה עוד מלחמה בין שני חלקי וייטנאם, וכי כל השאלות הנותרות בין האנוי לבין סייגון ימצאו את פתרונן במשא ומתן.
ובכן? הממשל בוושינגטון מנסה עדיין להתייחס למסמכים אלה. שנחתמו גם על ידי מקבלה של המחצית השנייה של פרס השלום, הלא הוא מיודענו לה דוק-טו, במידה של רצינות. הוא פנה לכל המדינות אשר ערבו לקיומו של ההסכם, ביניהן פולין, באיגרות דחופות ותבע מהן לפעול להפסקת המתקפה הקומוניסטית.
ושוב נעשה עצוב על לבם של האמריקנים. הם הבינו, כי בוורשה, כבמוסקבה ובפקין, קראו את האיגרות הללו – וצחקו, וצחקו... ומה אנחנו, האמריקנים יכולים לעשות? היתה זו הנחה מוצדקת של לעג מראש.
רצוי לשוב ולקרוא את הסכמי פריס הללו. הם השתרעו, כפי שאני זוכר, על עמודים שלמים. המלים היפות ביותר היו כלולות בהם. חרות דמוקרטיה. שלום. איחוד מרצון. ויתור על פתרון צבאי. אבל מי שטען בשעתו, כי הסכמי פריס יביאו את השלום המיוחל אל דרום-מזרח אסיה היה ציני או נאיבי, או, על אף הסתירה גם זה וגם זה.
כל מי שלד משהו על דרכי הקומוניזם יכול להבין, כי קודם כל הוא צריך לראות את החייל האמריקני האחרון עוזב את וייטנאם. לאחר שנטישה זו תקוים במלואה, כפי שהובטח, תהיה דרושה תקופת זמן, כדי לתת לווייטנאם הצפונית ולווייטקונג נשק ותחמושת, טנקים ותותחים וטילים, למען אפשר לגדודיהם וחטיבותיהם ואוגדותיהם לפתוח במתקפה כללית. ומשייפתחו בה, יטענו, כי וייטנאם הדרומית הפרה את הסכמי פריס...
במה, אפוא, היתה הציניות? אם המטרה האמיתית, היחידה, של הסכמי פריס היתה הוצאת הצבא האמריקני מדאנאנג ומהואה ומסייגון, היא הושגה. אבל אם, יחד עם זאת, הובטח כי לדרום וייטנאם לא יאונה כל רע, היה ברור מראש כי אין שחר להבטחה זו.
והיכן התמימות? אם הניח מישהו, כי במשולש מוסקבה-פקין-האנוי מתייחסים להסכמים כלשהם עם "האימפריאליסטים ומשרתיהם" אחרת מכפי שהתייחס סטלין ל"הסכמי יאלטה", או לשיחות עם המשלחת האנגלית-צרפתית בקיץ הלוהט של שנת 1939, הוא גילה נאיביות מדהימה נוכח הניסיון הנרכש וההתבוננות החוזרת.
והאם ייתכן שילוב בין שתי תכונות אלו? נראה שהוא אפשרי. שמעתי מפי אדם מהימן, כי באחד הימים אמר ד"ר קיסינג'ר כהאי לישנא: "אנחנו הפצצנו אותם קודם עד כלות נשמתם ואחר כך קיבלתי את פרס נובל לשלום".
זוהי הציניות. אבל מזכיר המדינה מנצל כל הזדמנות כדי לטעון, כי הוא מאמין בכל לבו במדיניות ההרפיה הקרויה בלעז דטאנט, שהיא שלב גבוה יותר ביחסים הבין-גושיים ממדיניות "העצירה". זוהי הנאיביות, שהיא לא פחות מדהימה נוכח מה שמתרחש בחלקי עולם שונים. דטאנט המאפשר לקומוניזם להתקדם – זו המדיניות שבה עוסקת מוסקבה.
ד.
עם פתיחת הקריאה של הפרק המסיים רשאים הקוראים הנכבדים לתהות ולשאול מהי אותה שעת כושר לישראל, המוזכרת בכותרת המאמר. אנחנו, אזרחי ישראל, בוודאי איננו שמחים לאידם של הקמבודים והווייטנאמים, או למבוכתה של אמריקה, המעצמה הידידותית. נהפוך הוא. גם עלינו לראות, כאנשים וכיהודים, את המאורעות בדרום-מזרח אסיה בדאגה בלב. התקדמות הקומוניזם היא צרת ישראל לא פחות, אול אף יותר, מאשר של אומות אחרות.
אם הכוחות הקומוניסטיים ישתלטו על שתי בירות נוספות יבואו גם מהן הוראות להצטרף לאויבינו בכל הצבעה בארגון האומות המאוחדות. אין זו השערה או תוצאה של יריבוּת אידיאולוגית. הניסיון הוא מורנו.
אבל אם אין אנו יכולים להשפיע כלל על מאורעות המפנה בהודו-סין, יש לנו אפשרות להתבונן בהם היטב מבחינת היחסים בין ארצות הברית ובינינו. המסקנה הנובעת מהתבוננות מקרוב היא כי אם נדע להסביר כהלכה את עמדותינו הלאומיות ואת שותפות האינטרסים האמיתית בינינו ובין העם האמריקני, הוא יבין אותן טוב יותר מאי-פעם בשנים האחרונות.
מה עלולה להיות התוצאה של העמדת הבירה, או ערים גדולות אחרות, בטווח האש הארטילרית של האויב? כל אמריקני יודע היום כי בתנאים כאלה אפילו ארצו האדירה, גם אם היא רוצה או מנסה, אין לאל ידה להחיש תגבורת.
אמנם כן, באוזני מיליונים רבים של אזרחי אמריקה הסברתי למה שואפים אויבינו בתביעתם למסור לשליתם את יהודה ושומרון. כמובן הדגשתי, הכוונה אינה להשוואה, עם המצב בדרום מזרח אסיה מבחינת המהות והרוח, בשני תחומים אלה ההבדל בולט ומכריע. שם, בדרום-מזרח אסיה – אמרתי לצופים – עבר ציוד אמריקני עצום לידי הקומוניסטים; במזרח-התיכון קרה ההיפך. בצבאנו יש יחידות המצוידות בטנקים סובייטים טובים אשר "סופקו" לנו דרך מצרים וסוריה.
אבל אם ירושלים, תל אביב, רמת גן, פתח תקווה, כפר סבא ועוד יהיו בטווח האש של הארטילריה הערבית המשולבת, עלול מצבנו להיות חמור מאוד, קודם כל מבחינת הפגיעה האפשרית ברובה של האוכלוסייה האזרחית. או אז אבד כל סיכוי לשלום, אפילו מישהו ידבר או יכתוב עליו כמו בפריס בשנת 1973. הערבים יסיקו, או לפחות ישערו, כי במכה אחת, אף בלי להזיז את צבאותיהם, הם יכולים להנחית על האוכלוסייה שלנו מהלומה נוראה, ולנסות בעקבותיה להרוס את מדינתנו.
הסיכוי הממשי לשלום הוא בכך, כי הם לעולם לא יגיעו לתנאים גיאו-צבאיים כאלה, ליכולת התקפה כזו, למען ידעו כי ישראל אינה ניתנת כלל להחרבה; קיום זכותנו לארץ ישראל פירושו קיום ביטחוננו הלאומי ובהם, ממש, תלוי הסיכוי לשלום. על פי התגובות מחוגים שונים יכולני לומר, כי שילוב זה של הגורמים נראה סביר בעיני רבים.
ואם נוכח הדיבור הנודע על ערובות בינלאומיות לאחר נסיגותיה, אמרתי לציבור האמריקני בלשונו There is no quarantee to quarantee a quarantee או בעברית פשוטה: אין שום ערובה שתוכל לערוב לקיומה של רובה, לא הייתי צריך כלל לפרש. הכל הבינו לה הכוונה בעצם הימים האלה...
ויכוח נטוש היום למה התכוון הנשיא ניקסון כאשר הבטיח בשם ארצות הברית לגנרל תייה, כי אם הצפון יפר את הסכמי פריס תבוא "תגובה אמריקנית תקיפה". עובדה היא, כי כך הבטיח, כדי להניע את סייגון להסכים למה שלא רצתה להסכים.
ובבוא שעת המבחן – התגובה היא פעולת פינוי.
ומה על אספקת נשק לישראל? חשובה מאוד ההדגשה, כי לא ביקשנו ולא נבקש הגנה על ידי חיילים אמריקניים, אבל כל כוחה האדיר של האימפריה הקומוניסטית עומד מאחורי אויבינו, ואם גם ארצות מערביות, לרבות אמריקה – כן, בגלוי ובכנות יש לומר זאת – מספקות ציוד מלחמתי למדינות ערב, הרי ההגינות האנושית ושותפות האינטרסים מחייבות לתת בידי ישראל את המכשירים הדרושים להגנתה. גם לתביעה זו יש אוזן קשבת בדעת הקהל האמריקנית.
על אלה יש להוסיף גורמים חיוביים נוספים. למיעוט הערבי בארץ ישראל אוטונומיה תרבותית, אופציה ביחס לאזרחות, פתרון בעיית הפליטים. הבטחת קיומה, ביטחונה ועתידה של המדינה היהודית, בעוד לעם הערבי יש עשרים מדינות ריבוניות המהוות את אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה – בהסברת אמת זו מקבל ענייננו פרספקטיבה שונה מזו שנצטיירה על ידי תעמולה עוינת וכניעה נפשית למושגי סלף מכוון.
כפי שנמסר טען ד"ר קיסינג'ר, כי מחמת כישלון שליחותו במזרח התיכון קיים "תסכול" בארצות הברית. לא מצאתי שום סימנים לתסכון מעין זה בדעת הקהל האמריקנית. לעומת זאת, אותות רבים לקיומו הם גלויים לעין כל בקשר עם מה שאירע שנתיים אחרי "הסכמי פריס", מעשי ידיו שלא להתפאר של מזכיר המדינה הזועם.
אם הוא ישיא עצה לנשיא שלא לתת עוד נשק לישראל, תהא זו עצה רעה גם מבחינתו. לא רק היהודים יקומו נגד עוול נורא זה, אלא גם אזרחים אמריקניים אחרים ברחבי הארץ האדירה.
אולם אל לנו לחכות עד שתינתן העצה הרעה, וחלילה, תתקבל. אין שום הצדקה להמתין עד גמר ה"הערכה מחדש", אשר אין לדעת מתי תסתיים. יש לפעול מייד ובכל הכוח המוסרי והציבורי העומד לרשותנו בארץ הדמוקרטית הגדולה. הסיכוי להצליח טוב. עת לעשות.
