שעה יפה ומולה – הלעזה

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ז אב התשל"ו, 13 באוגוסט 1976
נושאים:
הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף, טרור ופיגועים. בטחון - צבא. מפלגות - רדיפת חרות
מאמר של מנחם בגין בעקבות מבצע אנטבה שבו הוא מגיב לסילופי דברים שלו בעיתונות
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

מעשהו המופלא של צבאנו בשדה התעופה של אנטבה נתן לנו שעה יפה. גברנו. פדינו את שבויינו, אנשים, נשים וילדים אשר זדים עינום באימת מוות והיו מוכנים לרצחם נפש.

שוב יכולנו לומר, לא בניגוד, אלא בהתאם למציאות, כי ישראל נאזר בגבורה, נעטר בתפארה. בני עמים רבים אמרו: כדאי ללמוד מישראל. הם הודו בפה מלא כי בפעולת ההצלה תרמנו משהו גם לכבודם כנגד השתוללותם של אויבי האנושות. שמותאמת היתה מנת חלקו של עמנו במולדת ובתוצאות הגולה ואין יפה, או טובה, משמחה כזו, היוצאת מלב הרבים.

בימים ובלילות ההם עמדנו יחד, בדאגה, בהחלטה ובאחריות. אומה בת-חורין, היודעת, על אף חילוקי הדעות בתוכה להתאחד למען הצלת בניה, נותנת מופת טוב. אחדות, המושגת מרצון חופשי, מוסיפה כבוד לדמוקרטיה. גם באחדות הלאומית הזאת שמח עמנו באשר הוא שם. אומות אחרות העלוה על נס. אף דבר זה הוא לכבוד ישראל.

נודה, כי שעות טובות כאלו אינן מרובות בחיינו. יש לנו בעיות חמורות, דאגות עמוקות. לא אציע להקל בכבד, או לייפות, באופן מלאכותי, את המכוער. אבל מדוע צריך בדרך מעושה, לכער את היפה?

הצגתי לעצמי שאלה זו בימים, שבאו אחרי ארבעה ביולי הישראלי, שבהם פורסמו דברי סלף והלעזה. לא מייד יכולתי להגיב עליהם בפומבי. בתמוז היו שני תאריכים, אשר להם הייתי צריך להקדיש דברים בעיתון המארח. בחודש עבר מלאו שלושים שנה להתקפתו של הארגון הצבאי הלאומי על מפקדת הצבא של הבריטים ומרכז שלטונם במלון "המלך דוד". חובה היתה. בתאריך המיוחד, למסור את העובדות העיקריות על פרשת הגבורה והכאב הזאת במלחמת השחרור העברית. בכ"ט בתמוז היתה זו זכות לשוב ולספר משהו, במיוחד לבני הדור הצעיר, על זאב ז'בוטינסקי, חזונו ומלחמתו לתקומת ישראל. אשרי שיכולתי לעשות כן.

אבל אמרתי בלבי כי גם אחר דחייה, ואפילו מרחוק, עוד אכתוב על הניסיון המוזר להפר שמחת אמת, שאולי אין טובה ויפה ממנה.

 

ב.

יומיים לאחר שובם של בני הערובה הפדויים, הועלתה באחד העיתונים השערה, כי באתי לקבל את פניהם בלוד משום ששעתי היתה פנויה, להקדים את האחרים העוסקים בצורכי ציבור. מבחינתו של כתב, המוצץ את "השערותיו" מאצבעו היה זה סילוף מוזר משום שהוא היה, אם מותר לומר כך, מצולם.

בבוקרו של 4 ביולי היתה הטלוויזיה פתוחה בבתים רבים, אם לא בכולם. לפחות מאות אלפי אזרחים, אם לא למעלה מזה, צפו במסך הקטן וראו שמחת אמת, שבה השתתפו ראש הממשלה, שרי הביטחון, החוץ והתחבורה ועוד אנשים נכבדים וחשובים. באתי לחצר בלוד שעה ארוכה אחריהם, והקהל שב והביע את שמחתו על מעשה ההצלה בדרך שבה הביעה.

איך כתב מדווח מאוד אובייקטיבי, מ"על המשמר"? – הקהל קיבל בתשואות את ראש הממשלה והשרים; תומכיו של בגין... וכו'. בעצם, זה אותו קהל, אבל שמותיו מתחלפים, לצרכים שונים. אין להתאונן. אם יש "תומכים" בקהל מתרונן, נודה ונברך.

המחבר הראשון הרחיק לכת. הוא לא הסתפק בסברתו על השעה הפנויה אלא העלה השערות נוספות. השיבו עליהן שני אזרחים נכבדים, ידידים, חבר הכנסת אמנון לין וחבר עיריית באר-שבע ישראל שיל"ת. אין לי צורך להוסיף על דבריהם. אבל אופיינית העובדה, שעדי פרסום תגו תגובתם, לא מצא העיתונאי לנחוץ לתקן ביוזמו, את "טעותו" העוולתית. אף על פי שהיתה ידועה לצופים או לקוראים רבים. בפשטות לא איכפת, העיקר לרשום השמצה – אולי תידבק, לפחות במעטים.

משנתפס המטעה בסילופו לא היתה לו ברירה אלא להודות ב"טעותו", אבל הוסיף כי אני הייתי היחיד שבא ללוד "להינשא על כפיים". לאחר שקראי את המשפט המתוחכם תהיתי היכן היא המלה הקטנה "כדי". אולם גם בלעדיה, ברורה כוונתו של המחבר. על פי השערתו החדשה לא באתי לברך את השבויים שנפדו אלא (כדי)... וכו'.

את הכל תכננתי מראש. שליחים מיוחדים רצו והגיעו לפני, כדי להודיע לנאספים על השעה, על הדקה, השנייה, שבה אבוא ללוד. הם השמיעו לחש, או קראו ברמקול, כי משייכנס לחצר מי ששעתו פנויה לבוא אחרי הנכבדים, יעשה הקהל, או יעשו התומכים, כך וכך. והללו עשו כפי שנצטוו.

האמת היא, כי שעתי לא היתה פנויה כל כך באותו יום טוב. היום שקדם לו עבר בחלקו הרב בהתייעצות רבת-חשיבות ובציפייה גדולה; הלילה חלף כמעט בלא שינה. שבתי הביתה מלשכת ראש הממשלה בין 2-3 אחר חצות. בהתייעצויות השתתפו מספר שרים, ד"ר רימלט, מר נבון ועוזריו של ראש הממשלה. סיכמנו וניסחנו יחד מספר דברים. ההבנה היתה רבה. כמוה הדאגה. ומלאה כמובן היתה השמחה, כאשר כבר אפשר היה לשמוח.

מי רצה באותו-לפנות-בוקר לישון? מובן מאליו, כי לאחר שובי מן הקריה הקרובה היה לי על מה לשוחח עם רעייתי. צריך היה גם להעיר מספר אנשים ולהודיע להם על מה שקרה בין נמל היציאה ובין אנטבה. בינתיים עלה השחר, המפציע בארצנו הקטנטונת בשעה מוקדמת מאוד. צריך היה לחשוב על הדברים, אשר עמדתי להשמיע בכנסת, בישיבתה המיוחדת. יש להקדים לבוא לירושלים, כדי להשתתף בישיבת ועדת החוץ והביטחון.

מתחילה, לא חשבתי כלל להיות בלוד. קבענו כי נצא מתל אביב בשעה 11 לפני הצהריים, כלומר שעה לאחר שכל המטוסים מביאי הניצולים עמדו, על פי התכנית, לנחות בשדה התעופה. אך למדתי מן השידורים החיים כי מטוס אחד איחר לבוא והמשפחות עודן מחכות ליקיריהן. אמרתי אפוא לאחותי ולידידיי, שהיו עמדי, כי בדרך לירושלים נסור לרגעים מספר ללוד כדי לקבל את פני השבים, אם עדיין נמצא אותם שם.

כך תוכנן מראש בואי (כדי) וכו'. אנו רואים כיצד הזדון מוליד כסל. הכתב הכשיל את עצמו ואת עיתונו, כמובן, פעמיים. ולא נתקררה דעתו עד אשר העלה סברת-אצבע שלישית. הוא ציין ברשימה נוספת, כי ראש הממשלה הצליח לנטרל את האופוזיציה בימי אנטבה. במלים אחרות, היה תמרון והוא עלה יפה.

אין שחר גם להשערה זו, אשר באה להחמיא, כביכול, למר רבין. יכולני להעיד כי בימי אנטבה הקשים לא היו שום "תמרונים" בין הממשלה ובין האופוזיציה. בעניין אנושי לאומי זה החלטנו להתייעץ איש עם רעהו ולשאת באחריות משותפת בעד כל החלטה שתכליתה להציל את אחינו השבויים המאוימים. מי שמחפש בעניין כזה נימוקי צדייה יבדוק את מניעיו שלו, או את מידת ידיעותיו על תפקידיהן של ממשלה ואופוזיציה לעת צרה כלל-לאומית. יהי רצון, שלא יהיה צורך לחזור על תקרית אנטבה. אבל מופת יש בו. אנחנו, מכל מקום, ננהג לפיו למען הצלת אחים בין אם זולתנו יהיו בממשלה ואנו נהיה באופוזיציה ובין אם אנחנו נהיה בממשלה וזולתנו באופוזיציה.

ג.

אעמוד על סילוף נוסף בפרשה זו מבחינת האתיקה העיתונאית. על נאומי בכנסת אחר מבצע ההצלה קראתי בעיתון אחר, כי זרקתי משפט בלטינית: Civis Romanus Sum, אני אזרח רומאי! (סימן הקריאה במקור). גם ברשימה ההיא הועלו סברות שונות, מהן חוזרות, אשר לא כדאי עוד לעמוד עליהן. אבל שוב תמהתי על השטות של סילוף, אמנם זדוני, אך גלוי לעיני הרבים.

את הדברים של ראש הממשלה ושלי שידרו הרדיו והטלוויזיה מן הכנסת במלואם. רבים, אפוא, שמענו מה אמרתי; גם ידעו היטב כי לא "זרקתי" משפט ברומית אלא ציטטתי דברים שהושמעו בעבר בפרלמנט הבריטי. לידיעת המחבר אוסיף, כי הכוונה היתה לנאומו של פלמרסטון. הוא אמר בשעתו, וכך הבאתי את דבריו; כפי שבימי קדם די היה אם אדם אמר Civis Romanus Sum, כדי שכל כוחה של הקיסרות יתייצב מאחוריו, כן בימינו (ימיו של פלמרסטון) אם אדם יודיע Civis Britanicus Sum, כל כוחה של האימפריה יעמוד מאחוריו.

כמובן, הוספתי ואמרתי:

אנו איננו אימפריה. אומה קטנה אנו, וארצנו קטנה. כשאנחנו רוצים להביע את אהבת ארץ ישראל, אנו שרים על "ארצנו הקטנטונת". כך אוהבים את אמא-מולדת. ואף על פי כן, לאחר כל מה שאירע את עם ישראל בכל הדורות ובייחוד בדור האחרון – אנחנו היום הזה אומרים באוזני כל העמים:

אם אדם יקום ויאמר "יהודי אנוכי", ומשום כך הוא יירדף או יושפל או יאוים או ייחטף או יועמד בפני סכנה – כל כוחנו יעמוד מאחוריו, עד אשר נגאלו ונשיבו לחוף מבטחים.

יכולים דברים אלה למצוא חן או להידחות. אבל אם במקומם בא סיפור שלפיו סתם "זרקתי" משפט בלטינית, כדי לומר, ביולי 1976, כי אזרח רומאי אני! (סימן הקריאה שלי – מ.ב.) – מה שם ייקרא לרפורטז'ה עיתונאית שכזו, סליחה על הביטוי?

ושוב, כלום לא איכפת; מאות אלפי אזרחים שמעו במו אוזניהם את כל הציטטה המקורית ואת השאילתא, מתוך ההסתייגות הטבעית למצבנו, אבל הדיווח האובייקטיבי קובע, גם בשביל קוראים ששמעו, כי לא אמרתי אלא שהנני אזרח (לא ישראלי, אלא) רומאי. וכלום. עוברים ימים, ואין תיקון.

כך לא נהגו, על פי ניסיוני, עיתונאים בארץ לטינית-אמריקנית שבה ביקרתי לפני שנים רבות, זמן לא רב לאחר שפידל קסטרו היה לשליטה של קובה. במסיבת עיתונאים שאלני אחד מהם, נציגו של עיתון קתולי חשוב, לדעתי על משטרו של קסטרו. השיבותי, כי אנו שוללים את המשטר הזה משום שאין בו חרות האדם, אבל הוספתי כי עלי לציין, שקסטרו אינו פוגע ביהודים בגלל יהדותם ומאפשר להם לצאת מקובה למדינת ישראל.

למחרת היום פירסם העיתון רשימה מפרי עטו של אותו כתב, על חבר פרלמנטר של ישראל "ורדרד" (מעין חצי-קומוניסט) המשבח את משטרו הרודני של קסטרו. על פי בקשתי באו ידידיי בדברים עם עורכו של העיתון הנכבד. הוא שמע מפיהם את האמת על דבריי. העורך גם קיבל עדויות של עיתונאים אחרים שהיו נוכחים במסיבה, הקשיבו לתשובתי, ואף רשמו תוכנה. התוצאה היתה שלא עברו אלא 24 שעות ובעמודו החיצוני שלה עיתון הופיעה ידיעה, שכותרתה אותיות קידוש לבנה, המתקנת את הדיווח המטעה והמעמידה את הדברים על אמיתותם.

הזכרתי ניסיון זה, כדי לשאול, האם נגזר עלינו, כי אצל עיתונאים מסוימים בישראל תהיה האתיקה ירודה מזו הנהוגה באותה ארץ לטינית-אמריקנית?

ד.

הגיע תור הסיפור המתומצת על ההתייעצויות בין הממשלה ובין האופוזיציה על ימי אנטבה.

ביום ג', 29 ביוני בבוקר, נפגשתי בכנסת עם ראש הממשלה. באתי לשוחח עמו על האזבסטונים והקטמונים, שכונות העוני בירושלים. שלוחי מצווה נפגשו עמדי, ותיארו לפני את המצב החמור בשכונות אלו. הבטחתי להם כי במהירות האפשרית אבקש פגישה עם רבין ואפנה את תשומת לבו לעוני והידחקות שהם מנת חלקם של תושבי השכונות ואבקשו לנקוט פעולה חיובית להטבת תנאי קיומם. ראש הממשלה הודיעני, כי יקיים על נושא זה שיחה דחופה עם שר השיכון. אחר כך אמר מר רבין כי היה רוצה לקיים אתי מגע בקשר עם המטוס החטוף, לקראת החלטות שיהיה צורך לקבלן. השיבותי לראש הממשלה, כי בעניין זה יש להשתדל להגיע להסכמה ולפעול לפיה.

בערבו של אותו יום זימן ראש הממשלה אליו את ד"ר אלימלך רימלט, את יצחק נבון ואותי להתייעצות עמו. מאז רבו ההתייעצויות בהרכב זה עד לאחר השלמת המבצע. הן הממשלה והן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת קיימו דיונים תכופים על הצעדים שיש לנקוט כדי להציל את אחינו.

בהתייעצויות ובישיבות האלו נקבע עד יום ה', 1 ביולי, כי מאחר שהמטוס הוא של "אייר-פראנס", אחראית ממשלת צרפת לשחרור כל בני הערובה ללא הבדל אזרחות או לאום. אך בינתיים הציגו החוטפים את האולטימאטום שלהם, שעמד לפוג ביום ההוא, 1 ביולי, בשעה 2 אחר הצהריים לפי זמן ישראל. בבוקר התכנסו גם הממשלה וגם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. עד אז נבדקו דרכים ותכניות לפעולת הצלה צבאית. בגלל סיבות מובנות לא אכנס גם בדיעבד, לפרטים. רק אקבע את העובדה, כי כל שלוש התכניות שהוצגו לפנינו לא יכלו להתקבל – היה בהן סיכון, לא היה סיכוי. ולהווי ידוע גם על יסוד העבר, כי בשעת הכרח לאומי נהיה מוכנים לקבל סיכון בתנאי שיהיה סיכוי. באין סיכוי לא נשלח אנשים לשום סיכון.

בבוקרו של יום ה' עדיין לא היתה לנו תכנית ראויה לאישור. ראש הממשלה בא מישיבת הממשלה לישיבתה של ועדת חוץ וביטחון והודיע כי ברגע ההוא עומדות לפנינו שתי אפשרויות בלבד. האחת היא כי נעמוד על הודעתנו הקודמת, שלפיה צרפת אחראית לשחרור החטופים. או להחליט על משא ומתן שיסודו נכונות לשחרר מחבלים הכלואים בישראל. במקרה הראשון אמר, ובצדק, אנו נוטלים על עצמנו את הסיכון כי כעבור מספר שעות, כלומר החל משעה שתיים, יהרגו או יתחילו להרוג את השבויים. הממשלה, אמר, נוטה להסכמה לקבל את האפשרות השנייה.

חברי האופוזיציה קיימו התייעצות על עמדתם. החליטו לתמוך באפשרות השנייה. אחד מידידיי, איתן לבני, הסתייג מהחלטה זו וניתן לו, כמובן, להביע הסתייגותו גם בישיבת הוועדה.

זו היתה החלטה מן הקשות ביותר. כדי לציין את חומרתה חובה עלי לפזר שמועות "מחמיאות" שלפיהן נקטנו תכסיס כדי להרוויח זמן. האמת היא כי לפי הכרתנו לא היתה לנו בשעות ההן שום ברירה אחרת. חובתנו היתה לעשות הכל, פשוטו כמשמעו – כל דבר אפשרי כדי להציל את אחינו מסכנת מוות.

איש לא ניטרל ואיש לא נוטרל. מרצוננו החופשי, אחר מחשבה, לא רק ביום, הגענו למסקנה זו וקיבלנו עליה את מלוא האחריות הציבורית. שום חישובים צדדיים לא עמדו ולא יעמדו לנגד עינינו בבואנו לדון בנפשותיהם של יהודים. יריבינו חברי כל הסיעות יודעים, כי עמדנו במבחן האחריות הזאת, ללא רתיעה, וכך היינו מוכנים לשאת בה.

משהוצגה לפנינו התכנית של מבצע צבאי אשר אמנם היה בה סיכון – כפי שהוכח גם לאחר מעשה – אבל היה גם סיכוי טוב להצלת השבויים ולשובם של המצילים – ואף זה הוכח -  סמכנו ידינו עליה מתוך דאגת אנוש טבעית אך בלב שלם. דבר הסכמתנו נרשם בפרוטוקול של ישיבת הממשלה. שוב עמדנו יחד, בלא פניות, למען הצלת אחינו באחריות לאומית, משותפת.

בא המעשה המציל, הפורה, אחריו – הלילה הארוך ואחריהם הגיע היום הטוב לכל ישראל.

הקוראים בוודאי, יאמינו לי אם אומר להם, כי יכולתי להוסיף על הסיפור הקצר הזה פרטים כהנה וכהנה, והם לא היו נמחקים על ידי הצנזורה. אין לומר כי חברי ואני היינו צריכים להתבייש בפרטים הללו. אבל נמנע אני מהעלותם היום. אין צורך. את העיקר סיפרתי. ואף זאת אוסיף ואומר, גם לאלה אשר חיברו את "טעויותיהם המצולמות":

שעה יפה, אולי נדירה, היתה לכל בית ישראל. אל תכערוה. תנו לשמוח בה, כפי שזכינו לה – באהבה.