שמאלנות לאומנות לאומיות
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
נושאים:
ממשל - אופוזיציה, פרלמנטריזם. מורשת ישראל - אנטישמיות. ריכוז האומה - אסירי ציון, שיבת ציון. מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, התנחלויות. מדינות - ברית המועצות (רוסיה), לבנון. אישים - גולדה מאיר. חירות האדם - חירות הפרט. בטחון - טוהר הנשק, פעולות תגמול. הסכסוך הישראלי פלסטיני - טרור ופיגועים. מדיניות חוץ - יהדות ארצות הברית, יחסי ישראל-ארה"ב. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). השקפות חיים - סוציאליזם, על ימין ושמאל, פשיזם, קומוניזם, קומוניסטים. כלכלה - רפורמות כלכליות. שלום קובץ מאמרים שפורסמו במעריב במהלך שנת 1972 מתוך: לשמאלנות מותר הכל – מעריב 24/7/72 השמאלנות הברברית, שונאת ישראל – מעריב 16/06/1972 כמה היה שווה איינשטיין – מעריב 25/08/1972 לאומיות או לאומנות – מעריב 07/04/1972 בעקבות מינכן – נאום בכנסת מיום 12/09/1972
מילות מפתח: sdfasdfasdf
א. מתוך הרגל המחשבה
לפני זמן מה, הכריז פידל קסטרו, כי הדמוקרטיה פשטה את הרגל, כי אין טעם בבחירות בין מפלגתיות, כי אין זכות קיום לעיתונות חופשית. יש להניח, כי לו הכרזה משולשת זו היתה באה ממדריד, הכל היו רואים בה ביטוי מובהק להשקפתה של הפלנגה, של הפשיזם הספרדי: לו היא היתה מושמעת ברומא, היו בודאי, הבריות אומרים, כי לפנינו תכניתו של הניאו פשיזם האיטלקי. אבל שליטה של קובה הוא מרכסיסט ולניניסט, או אם להיזכר במקף המפורסם, מרכסיסט –לניניסט. במילה אחת הוא שמאלני.
אם קאסטרו הורס, או שולל, את יסודותיה של החרות האנושית, אין איש מוחה בידו. לא רק הבנה שותקת. היא אינה יכולה אחרת. אבל גם העיתונות החופשית, במדינות הדמוקרטיות, אשר אותן דן קאסטרו לכלייה, לא הוקיעה את דבריו. אף היא החרישה, כפי שיכולתי לקבוע, בבקשי לשוא, במשך ימים מספר, את תגובתה לאחר פרסום דברי ההגות העמוקים של המרכסיזם-לניניזם הקובאני.
מנין סלחנות כללית זו? מקורה הראשון הוא ההרגל. מאז המאה השמונה עשרה, בגלל סדר ישיבה, מקרי, לימינו ולשמאלו של היושב ראש, באולם האסיפה הצרפתית, המהפכנית, נאמר ונתקבל כי ימין הוא שמרני ושמאל קדמתי. במחצית המאה התשע עשרה, ביחוד לאחר הופעת המניפסט הקומוניסטי של מרכס ואנגלס, ניטלה אדרת השמאל ועמה כתר הקידמה, על ידי המרכסיסטים או הסוציאליסטים, שקראו לעצמם, בלי ענוותנות יתרה, מדעיים. בראשית המאה העשרים, בעקבות ההפיכה הבולשביקית, טענו הקומוניסטים, כי הם הנציגים האמיתיים או היחידים, של השמאל ופרוגרס. בימינו נשמעת טענה זו מפי הסינים, המאואיסטים. השמאל החדש, כמובן, תובע לעצמו מונופולין מוחלט על שני מושגים אלה.כך התרגל האדם, במשך כמאה ושמונים שנה, למחשבה, כי אין להפריד ביניהם. ואם בקידמה מדברים, מי יאמר לשמאלנים מה לעשות, אפילו הם קוברים את הדמוקרטיה, מפזרים מפלגות, מחסלים עתונות – ממש כמו הפשיסטים?
עצלות מחשבתית, טבעית, היא הגורם השני, המוליך לסלחנות המתמיהה. אין האדם נוטה, ע"י מאמץ יזום, "להתגרל". (עלי מיד לבקש את שלושת הידידים, המעתיק, הסדר והמגיה לא לתקן את המלה שהושמה, במשפט הקודם, במרכאות כפולות. לא טעיתי. אסביר את השיבוש מחוץ לסוגריים). קראתי את ספר המכתבים והכתבים לאבשלום פיינברג, זכר גיבור לברכה. נפעמתי לא רק מתוכן הדברים המופלאים אלא גם מן העברית החדשה, האדירה, בה הם נכתבו, לפני ששים שנה ומעלה. אבל בתוך שפע הביטויים הקולחים, מצאתי את המונח המלאכותי. כאמור: "להתגרל" היפוכו של "להתרגל". אין זאת, כי בימים ההם עדיין לא נתקבל על הכל המושג במובנו הכולל, שהוצע, כמסופר, על ידי איתמר בן אב"י לבן יהודה אביו: להיגמל. כדי לבטא מושג זה, הפכו אבשלום ובני תקופתו, או סביבתו, את סדר האותיות במונח: להתרגל. כך הוא שואל את בחירת ליבו: האם כבר התרגלת? ההמצאה הלשונית הזאת לא נתקבלה, כמו למשל, העידכון של ימנו; היא נשכחה לחלוטין; יתכן כי, אלמלא מכתביו של פיינברג, לא היינו יודעים עליה כלל. בראשית המאה, בין חדרה לזכרון, עדיין לא התרגלו להיגמל.
אם קאסטרו הורס, או שולל, את יסודותיה של החרות האנושית, אין איש מוחה בידו. לא רק הבנה שותקת. היא אינה יכולה אחרת. אבל גם העיתונות החופשית, במדינות הדמוקרטיות, אשר אותן דן קאסטרו לכלייה, לא הוקיעה את דבריו. אף היא החרישה, כפי שיכולתי לקבוע, בבקשי לשוא, במשך ימים מספר, את תגובתה לאחר פרסום דברי ההגות העמוקים של המרכסיזם-לניניזם הקובאני.
מנין סלחנות כללית זו? מקורה הראשון הוא ההרגל. מאז המאה השמונה עשרה, בגלל סדר ישיבה, מקרי, לימינו ולשמאלו של היושב ראש, באולם האסיפה הצרפתית, המהפכנית, נאמר ונתקבל כי ימין הוא שמרני ושמאל קדמתי. במחצית המאה התשע עשרה, ביחוד לאחר הופעת המניפסט הקומוניסטי של מרכס ואנגלס, ניטלה אדרת השמאל ועמה כתר הקידמה, על ידי המרכסיסטים או הסוציאליסטים, שקראו לעצמם, בלי ענוותנות יתרה, מדעיים. בראשית המאה העשרים, בעקבות ההפיכה הבולשביקית, טענו הקומוניסטים, כי הם הנציגים האמיתיים או היחידים, של השמאל ופרוגרס. בימינו נשמעת טענה זו מפי הסינים, המאואיסטים. השמאל החדש, כמובן, תובע לעצמו מונופולין מוחלט על שני מושגים אלה.כך התרגל האדם, במשך כמאה ושמונים שנה, למחשבה, כי אין להפריד ביניהם. ואם בקידמה מדברים, מי יאמר לשמאלנים מה לעשות, אפילו הם קוברים את הדמוקרטיה, מפזרים מפלגות, מחסלים עתונות – ממש כמו הפשיסטים?
עצלות מחשבתית, טבעית, היא הגורם השני, המוליך לסלחנות המתמיהה. אין האדם נוטה, ע"י מאמץ יזום, "להתגרל". (עלי מיד לבקש את שלושת הידידים, המעתיק, הסדר והמגיה לא לתקן את המלה שהושמה, במשפט הקודם, במרכאות כפולות. לא טעיתי. אסביר את השיבוש מחוץ לסוגריים). קראתי את ספר המכתבים והכתבים לאבשלום פיינברג, זכר גיבור לברכה. נפעמתי לא רק מתוכן הדברים המופלאים אלא גם מן העברית החדשה, האדירה, בה הם נכתבו, לפני ששים שנה ומעלה. אבל בתוך שפע הביטויים הקולחים, מצאתי את המונח המלאכותי. כאמור: "להתגרל" היפוכו של "להתרגל". אין זאת, כי בימים ההם עדיין לא נתקבל על הכל המושג במובנו הכולל, שהוצע, כמסופר, על ידי איתמר בן אב"י לבן יהודה אביו: להיגמל. כדי לבטא מושג זה, הפכו אבשלום ובני תקופתו, או סביבתו, את סדר האותיות במונח: להתרגל. כך הוא שואל את בחירת ליבו: האם כבר התרגלת? ההמצאה הלשונית הזאת לא נתקבלה, כמו למשל, העידכון של ימנו; היא נשכחה לחלוטין; יתכן כי, אלמלא מכתביו של פיינברג, לא היינו יודעים עליה כלל. בראשית המאה, בין חדרה לזכרון, עדיין לא התרגלו להיגמל.
אבל בימינו, בין יבשת ליבשת, אין נגמלים מהרגל. שמאל משמע קידמה. כך מוסיפים אנשים לחשוב. מאז זוהו שני המושגים, בשעתם, במידה של צדק, חלו תמורות יסודיות משני צידי הישיבה, או העמידה, או ההליכה. אנשים, אשר, על פי השיגרה, ישיוכו "לימין" עשו מהפכות מקדמות עמים והעלו רעיונות, שהטיבו עם האדם, גאלוהו או הצילוהו מעבדות, הצעידוהו קדימה. נזכיר שמות ספורים. לינקולן, ד'ישראלי, הרצל, נורדואו, ז'בוטינסקי, רזוולט, צ'רציל, דה גול. ואף לפני המהפכה הצרפתית, עם מירבו ולפייט, כלום לא היו אנשי קדמה גפרסון ופרנקלין? כל אלה לא היו "שמאליים" כלל. ההיפך קרה במחנה השני. אין עוד מקדם אלא מסיג אחור. אין הוא כובש חרויות אלא מבטל אותן. אין הוא מטהר מידות אלא משחית אותן. אין הוא מתקין דמוקרטיה אלא רומס אותה. נתבונן, נראה ונדע..
ב. הקומוניזם הרוסי
מה נתנה לרוסים הרודנות הקומוניסטית? ודאי, אין להכחיש, כי במשך יובל שנים קם בברית המועצות תיעוש עצום. ההשכלה לדרגותיה, אשר היתה, בימי הצארים, מנת חלקם של מעטים בלבד, נרכשה על ידי המוני העם. הבנין, בעיר ובכפר, היה רחב מימדים. ההתפתחות הטכנולוגית העלתה גם את הרוסים לחלל החיצון. השאלה, האם לא היתה באה לארץ רחבת הידים התפתחות זו, או אף רבה ממנה, ברפובליקה דמוקרטית, בעכבות מהפכת החופש של פברואר 1917, שייכת להשערות המאוחרות. לפיכך, אין טעם להתעכב עליה. מוטב לפנות במישרין, למציאות ולעיקר. ההישגים האלה, באיזה מחיר הם הושגו? מיליונים אנשים, על לא עוול בכפם, גוועו ברעב, בפרך, בחולי ובייסורים. השקר הגדול, המתמיד והחוזר, היה לשיטת ההסברה הרשמית היחס בין המדינה ובין האזרח הושתת על פחד והערמה. האלימות הממלכתית, אשר לא היה לה במשך שלושים שנה תמימות, שיעור או הגבלה, לא גברה על תופעות, המוניות ממש, של גניבה שוד ורצח. השוויוניות היתה ללעג, השוויון לדמיון או לחלום. ההבדלים הקיומיים הם, באופן יחסי, עמוקים יותר מאשר בחברה לא קומוניסטית. מן החרות, האנושית והאזרחית, לא נותר אלא זכרה המעורפל. האדם היה להפקר בידי השלטונות, בידי השרותים הנסתרים, מן הדמוקרטיה לא נשאר אפילו זכר. הרוסים יודעים מה הן בחירות, אין הם יודעים מהי בחירה.הם קוראים עיתונים, הם אינם יודעים מהי עיתונות חופשית. שני דורות חונכו על סגידה לרודן אחוז אימת החשד הרצחנית. הוא נקרא אבי העמים ומקור ההשראה לכל הטוב והנאצל בחיים..
האדם הסובייטי המפורסם לא התעלה אלא ירד פלאים. הוא היה, מתוך כורח החיים, לכוזב מתמיד ביחסיו עם המדינה, עם הממונה עליו, או עם חברו, בעבודה, עם שכניו, אף עם בני ביתו. העמדת הפנים אינה יכולה להביא אלא להשחתת המידות. אמנם כן, שחיתות איומה פשתה בברית המועצות תחת הקומוניזם. רבים, כמעט כולם, נדבקו בה,לאו דוקא מתוך,זדון אלא בדלית ברירה. צריך לחיות. וכל אחד רוצה לחיות קצת טוב יותר..
את כל הרעות הללו, בלב האדם, בהתנהגותו, ביחסיו בינו ובין חברו, הביא עמו הקומוניזם. הוא נושא עמו, ביחס לערכים אנושיים, ריאקציה אפלה. אבל מוסיף לדבר גבוהה גבוהה בשם הקידמה. בשמה הוא מתיר לעצמו כל תועבה, לרבות הסכם עם הנאציזם לחלוקת איזורי השפעה ולשיעבוד עמים כי הקומוניזם הוא שמאל, והלה, מה לא יתיר לעצמו?
האדם הסובייטי המפורסם לא התעלה אלא ירד פלאים. הוא היה, מתוך כורח החיים, לכוזב מתמיד ביחסיו עם המדינה, עם הממונה עליו, או עם חברו, בעבודה, עם שכניו, אף עם בני ביתו. העמדת הפנים אינה יכולה להביא אלא להשחתת המידות. אמנם כן, שחיתות איומה פשתה בברית המועצות תחת הקומוניזם. רבים, כמעט כולם, נדבקו בה,לאו דוקא מתוך,זדון אלא בדלית ברירה. צריך לחיות. וכל אחד רוצה לחיות קצת טוב יותר..
את כל הרעות הללו, בלב האדם, בהתנהגותו, ביחסיו בינו ובין חברו, הביא עמו הקומוניזם. הוא נושא עמו, ביחס לערכים אנושיים, ריאקציה אפלה. אבל מוסיף לדבר גבוהה גבוהה בשם הקידמה. בשמה הוא מתיר לעצמו כל תועבה, לרבות הסכם עם הנאציזם לחלוקת איזורי השפעה ולשיעבוד עמים כי הקומוניזם הוא שמאל, והלה, מה לא יתיר לעצמו?
ג. הקומוניזם הסיני
סין רואה את עצמה יותר שמאלית מרוסיה. פקין עמדה על כך, כי להודעה המשותפת של ניקסון וצו אן לאי יוכנסו משפטי התגר המהפכני, לאמור: בכל מקום בו קיים דיכוי, קם מרי. מדינות רוצות בעצמאות, אומות בחירות, עמים במהפכה. במוסקבה אף לא עלה על הדעת לתבוע, כי הסיסמאות אלו תהיינה חלק של הודעה משותפת עם מדינה קפיטליסטית כלשהי. סין פועלת, בכל השטחים, על פי מחשבותיו של מאו טסה טונג.
ודאי. משטרו של צאן קאי שק היה מושחת. תחת הרודנות החדשה אוחדה סין והתפתחה, בתעשיה,בחקלאות, בתחבורה ואפילו בפיתוח הנשק הגרעיני. אבל כלום על משטר כזה חלם המורד סון יאן טסן? הן בסין הקומוניסטית, השמאלנית קמה סגידה לשליט, אף גרועה, או משפילה, מזו שהיתה קיימת ברוסיה בימי סטאלין.
יש לדעת להבדיל בין עבודת אלילים מסלידה ובין הערכה, הניתנת לעיתים, על ידי עם, או עמים, לאדם ולפעלו. תומס קרלייל הסביר הערכה, או אף הערצה כזו, במידה האנושית הטובה של הכרת תודה. הוא הביא, בין השאר את המשל של קרומוול. היו עליו דעות שונות, לא רק בחייך אלא גם אחר מותו. המלוכנים עשו בו מעשה זוועה מחריד. הם הוציאו את עצמותיו מקברו ותלו אותן. אבל קרלייל קובע בפשטות, כי הוא, קרומוול, "עשה רבות בשבילנו" ועלינו להכיר לו תודה. מכאן הערכה הקיימת כלפיו. את הכלל הזה אפשר להכיל על מדינאי ומדען, על רופא וממציא, על כל מי שמיטיב עם אדם, או עם ציבור, עם האנושות או חלק ממנה. הכרת תודה היא מידה נאה,היפוכה כפיות טובה.
וודאי שמאו טסה טונג עשה רבות בשביל מיליוני סינים. אבל היחס שנקבע אליו, באמצעי השפעה של שלטון טוטליטרי, אינו של הערכה אלא של התבטלות מוחלטת. של השתחוות בפני אליל, של נפילה על הפנים. הספרון האדום המכיל את מחשבותיו. נקרא לא רק ע"י סינים אלא גן על ידי תושבי ארצות רבות. אפשר למצוא בו דברים חשובים, הנובעים מניסיון עשיר, שנרכש במלחמה מהפכנית. אבל אשה לגלות בהם עמקות מיוחדות, ספק אם היא תגיע אפילו לתחתיתו של הנהר הצהוב. לספר הקטן הזה ניתנה חשיבות בעיני מיליונים של סינים יותר מזו שהודבקה ל"קורס הקצר" של סטאלין. יש אומרים כי נתיניו של מאו צה טונג עושים מלאכתם ביד ימין דווקא, בעוד בשמאלם הם מחזיקים את הספרון האדום. והן האיש אינו אלא בשר ודם. עדיין לא ידוע, מה יחשבו, או יאמרו עליו, הסינים משילך בדרך כל בשר ודם. בנתיים סוגדים לו, כאילו היה לא מדינאי ומצביא אלא עליון מכל אדם. גם אלילות כזו מרשים לעצמם או דורשים מזולתם, השמאלנים, על אף הניסיון המצטבר, ביחוד של דורנו. איבה קשה קיימת, ומתפתחת, בין סין ובין רוסיה, בין שתי המעצמות המרכסיסטיות – לניניסטיות. שתיהן מסתובבות, יחד עם אמריקה במשולש העוינות ההדדית. פקין לא היססה כלל להודיע, יחד עם וושינגטון, כי כל אחת מהן תתנגד להשתלטותה של מעצמה אחרת באזור האסייני-פציפי. אין להטיל ספק ביחס לכוון העיקרי של ההתנגדות. הכוונה היא לברית המועצות, למדינת אחות הקומוניסטית.
סין רואה את עצמה יותר שמאלית מרוסיה. פקין עמדה על כך, כי להודעה המשותפת של ניקסון וצו אן לאי יוכנסו משפטי התגר המהפכני, לאמור: בכל מקום בו קיים דיכוי, קם מרי. מדינות רוצות בעצמאות, אומות בחירות, עמים במהפכה. במוסקבה אף לא עלה על הדעת לתבוע, כי הסיסמאות אלו תהיינה חלק של הודעה משותפת עם מדינה קפיטליסטית כלשהי. סין פועלת, בכל השטחים, על פי מחשבותיו של מאו טסה טונג.
ודאי. משטרו של צאן קאי שק היה מושחת. תחת הרודנות החדשה אוחדה סין והתפתחה, בתעשיה,בחקלאות, בתחבורה ואפילו בפיתוח הנשק הגרעיני. אבל כלום על משטר כזה חלם המורד סון יאן טסן? הן בסין הקומוניסטית, השמאלנית קמה סגידה לשליט, אף גרועה, או משפילה, מזו שהיתה קיימת ברוסיה בימי סטאלין.
יש לדעת להבדיל בין עבודת אלילים מסלידה ובין הערכה, הניתנת לעיתים, על ידי עם, או עמים, לאדם ולפעלו. תומס קרלייל הסביר הערכה, או אף הערצה כזו, במידה האנושית הטובה של הכרת תודה. הוא הביא, בין השאר את המשל של קרומוול. היו עליו דעות שונות, לא רק בחייך אלא גם אחר מותו. המלוכנים עשו בו מעשה זוועה מחריד. הם הוציאו את עצמותיו מקברו ותלו אותן. אבל קרלייל קובע בפשטות, כי הוא, קרומוול, "עשה רבות בשבילנו" ועלינו להכיר לו תודה. מכאן הערכה הקיימת כלפיו. את הכלל הזה אפשר להכיל על מדינאי ומדען, על רופא וממציא, על כל מי שמיטיב עם אדם, או עם ציבור, עם האנושות או חלק ממנה. הכרת תודה היא מידה נאה,היפוכה כפיות טובה.
וודאי שמאו טסה טונג עשה רבות בשביל מיליוני סינים. אבל היחס שנקבע אליו, באמצעי השפעה של שלטון טוטליטרי, אינו של הערכה אלא של התבטלות מוחלטת. של השתחוות בפני אליל, של נפילה על הפנים. הספרון האדום המכיל את מחשבותיו. נקרא לא רק ע"י סינים אלא גן על ידי תושבי ארצות רבות. אפשר למצוא בו דברים חשובים, הנובעים מניסיון עשיר, שנרכש במלחמה מהפכנית. אבל אשה לגלות בהם עמקות מיוחדות, ספק אם היא תגיע אפילו לתחתיתו של הנהר הצהוב. לספר הקטן הזה ניתנה חשיבות בעיני מיליונים של סינים יותר מזו שהודבקה ל"קורס הקצר" של סטאלין. יש אומרים כי נתיניו של מאו צה טונג עושים מלאכתם ביד ימין דווקא, בעוד בשמאלם הם מחזיקים את הספרון האדום. והן האיש אינו אלא בשר ודם. עדיין לא ידוע, מה יחשבו, או יאמרו עליו, הסינים משילך בדרך כל בשר ודם. בנתיים סוגדים לו, כאילו היה לא מדינאי ומצביא אלא עליון מכל אדם. גם אלילות כזו מרשים לעצמם או דורשים מזולתם, השמאלנים, על אף הניסיון המצטבר, ביחוד של דורנו. איבה קשה קיימת, ומתפתחת, בין סין ובין רוסיה, בין שתי המעצמות המרכסיסטיות – לניניסטיות. שתיהן מסתובבות, יחד עם אמריקה במשולש העוינות ההדדית. פקין לא היססה כלל להודיע, יחד עם וושינגטון, כי כל אחת מהן תתנגד להשתלטותה של מעצמה אחרת באזור האסייני-פציפי. אין להטיל ספק ביחס לכוון העיקרי של ההתנגדות. הכוונה היא לברית המועצות, למדינת אחות הקומוניסטית.
כאשר פרצה המלחמה בין הודו ופקיסטן, הוסיפו סין ורוסיה לעמוד זו מול זו תומכי פקיסטן הסינים השמיעו האשמות חמורות ביותר נגד ידידי הודו הרוסים, כן להיפך. לו כסף היה לנו היינו צריכים לתרגם את הנאומים ההם במועצת הביטחון ולהפיצם ברבים. הדור הצעיר, בארץ ובתפוצות, היה לומד מהם, מה אומר קומוניזם על קומוניזם, הפעם לא מפי אלבנים או בולגרים, אלא מפי מורי ההלכה הקובעים של המרכסיזם לניניזם.
ד. לא קידמה אלא ריאקציה
בתקופתנו קם שמאל חדש. הוא נושא, כמובן, את דגל הקידמה המתקדמת ביותר. משום כך הוא מתיר לעצמו כל דבר. הוא נורא מהפכני. נתבונן בדרכיו.
השמאל החדש משתמש באלימות מכוערת. יודעני, כי בדברי האלימות,הנני מעורר שאלות תמיהה: ומה עשו, בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל חבריך ואתה? אסביר, איפוא, מיד, כי מלחמת שחרור לאומית היא מלחמה נגד אלימות שהיא רשמית. כל המהפכנים, אשר נלחמו על עניין צודק, הגיעו למסקנה זו, בטרם הפעילו נשק משחרר נגד דיכוי. זו היתה "תגליתו" של גפרסון,לא של מרקוזה. מנסחה של הצהרת העצמאות קבע, כי בדרך כלל סובלת האנושות רודנות זמן רב. אבל מגיעה שעה בה אין היא יכולה עוד לפרוק את עולה. אם רצון השליטים הוא לכפות עריצות מוחלטת, הרי חובתם, לא רק זכותם, של הנשלטים היא להתקומם כדי להעבירה מן העולם. באותו הדור, אך י"ג שנים לאחר מכן, פרצה המהפכה הצרפתית ומנסחיה של הצהרת זכויות האדם והאזרח קבעו במפורש, כי אם אי פעם יקום בארצם משטר דיכוי, תהא זו זכות וחובה למרוד בו. לאור כללים היסטוריים אלה,הידועים לנו היטב מתולדות עמנו מקדם, מי יפקפק עוד, כי מלחמתנו לשחרור ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי היתה ביטוי מובהק להתנגדות לאלימות נוראה, אשר סיכנה לא רק את חרותו של העם היהודי, אלא את עצם קיומו? כל מי שלא יתעצל לחשוב, ידע להבחין, ויבין את ההבדל.
השמאל החדש משתמש באלימות גם בארצות, בהן אפשר לקיים, ומתקיימות, בחירות חופשיות. אורגוואי היא הבולטת, אך לא היחידה, בהן, אנשי קידמה אלה אינם מטילים על עצמם שם מיגבלה בפעולותיהם, כפי שעשו, במערכותיהם הצודקות, לוחמים רבים, בתקופות שונות. השמאל החדש מטיל סבל רב על נציגים זרים, ואם תביעותיו אינן מתקבלות, הוא אף מוציאם להורג. זוהי תופעה מכוערת ביותר, שגם בה יש נסיגה מכללים אנושיים מקובלים, נאים. מה אשמו אלה, שואלים הבריות. תשובת השמאל החדש הועתקה, כפי הנראה, מאחד האנרכיסטים של המאה התשע עשרה: אין חפים מפשע!
אנשי השמאל החדש אינם מגלים שום הבנה. או סובלנות הקשבה, לדעת אנשים,שאינם מסכימים עמם. אם מופיע בפניהם נואם, הדוגל בדעה אחרת, צעקות במקהלה מחרישות את דבריו. שפת הקריאות היא, בדרך כלל, גסה מאוד, מעליבה, אמנם כן, השמאלנות והמתירנות ירדו כרוכות יחד. כי השמאלנות מתירה לעצמה הכל.
בתקופתנו קם שמאל חדש. הוא נושא, כמובן, את דגל הקידמה המתקדמת ביותר. משום כך הוא מתיר לעצמו כל דבר. הוא נורא מהפכני. נתבונן בדרכיו.
השמאל החדש משתמש באלימות מכוערת. יודעני, כי בדברי האלימות,הנני מעורר שאלות תמיהה: ומה עשו, בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל חבריך ואתה? אסביר, איפוא, מיד, כי מלחמת שחרור לאומית היא מלחמה נגד אלימות שהיא רשמית. כל המהפכנים, אשר נלחמו על עניין צודק, הגיעו למסקנה זו, בטרם הפעילו נשק משחרר נגד דיכוי. זו היתה "תגליתו" של גפרסון,לא של מרקוזה. מנסחה של הצהרת העצמאות קבע, כי בדרך כלל סובלת האנושות רודנות זמן רב. אבל מגיעה שעה בה אין היא יכולה עוד לפרוק את עולה. אם רצון השליטים הוא לכפות עריצות מוחלטת, הרי חובתם, לא רק זכותם, של הנשלטים היא להתקומם כדי להעבירה מן העולם. באותו הדור, אך י"ג שנים לאחר מכן, פרצה המהפכה הצרפתית ומנסחיה של הצהרת זכויות האדם והאזרח קבעו במפורש, כי אם אי פעם יקום בארצם משטר דיכוי, תהא זו זכות וחובה למרוד בו. לאור כללים היסטוריים אלה,הידועים לנו היטב מתולדות עמנו מקדם, מי יפקפק עוד, כי מלחמתנו לשחרור ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי היתה ביטוי מובהק להתנגדות לאלימות נוראה, אשר סיכנה לא רק את חרותו של העם היהודי, אלא את עצם קיומו? כל מי שלא יתעצל לחשוב, ידע להבחין, ויבין את ההבדל.
השמאל החדש משתמש באלימות גם בארצות, בהן אפשר לקיים, ומתקיימות, בחירות חופשיות. אורגוואי היא הבולטת, אך לא היחידה, בהן, אנשי קידמה אלה אינם מטילים על עצמם שם מיגבלה בפעולותיהם, כפי שעשו, במערכותיהם הצודקות, לוחמים רבים, בתקופות שונות. השמאל החדש מטיל סבל רב על נציגים זרים, ואם תביעותיו אינן מתקבלות, הוא אף מוציאם להורג. זוהי תופעה מכוערת ביותר, שגם בה יש נסיגה מכללים אנושיים מקובלים, נאים. מה אשמו אלה, שואלים הבריות. תשובת השמאל החדש הועתקה, כפי הנראה, מאחד האנרכיסטים של המאה התשע עשרה: אין חפים מפשע!
אנשי השמאל החדש אינם מגלים שום הבנה. או סובלנות הקשבה, לדעת אנשים,שאינם מסכימים עמם. אם מופיע בפניהם נואם, הדוגל בדעה אחרת, צעקות במקהלה מחרישות את דבריו. שפת הקריאות היא, בדרך כלל, גסה מאוד, מעליבה, אמנם כן, השמאלנות והמתירנות ירדו כרוכות יחד. כי השמאלנות מתירה לעצמה הכל.
***
יש להיגמל מהרגלי מחשבה. השמאלנות בימינו אינה נושאת קידמה אלא ריאקציה היא אנטי דמוקרטית. היא רומסת ערכי מוסר אנושיים, אשר בלעדיהם מאבד האדם את צלמו. היא ביטוי מציאותי גס מאוד, למה שחזה ג'ורג' אורוול בספרו המפורסם "שנת 1984" ממנה אין אנו רחוקים עוד. אין להתעלם מן העובדא, כי החרות האנושית היתה לאי המוצף גלים עכורים, מכל עבר. אילו מדינות דמוקרטיות נותרו בעולם? ודאי, ישנה רודנות אשר על פי החלוקה השיגרתית, נקראת ימנית. חרפה היא, כמובן, לאחר הדברת הפשיזם והנאציזם. אבל חובה לומר בפה מלא, כי יש גם עריצות וריאקציה של השמאלנות, המסכנת את האדם החופשי ואת עתידו. גם נגד סכנה זו חייבים בני החורין להתאחד.[1]
יש להיגמל מהרגלי מחשבה. השמאלנות בימינו אינה נושאת קידמה אלא ריאקציה היא אנטי דמוקרטית. היא רומסת ערכי מוסר אנושיים, אשר בלעדיהם מאבד האדם את צלמו. היא ביטוי מציאותי גס מאוד, למה שחזה ג'ורג' אורוול בספרו המפורסם "שנת 1984" ממנה אין אנו רחוקים עוד. אין להתעלם מן העובדא, כי החרות האנושית היתה לאי המוצף גלים עכורים, מכל עבר. אילו מדינות דמוקרטיות נותרו בעולם? ודאי, ישנה רודנות אשר על פי החלוקה השיגרתית, נקראת ימנית. חרפה היא, כמובן, לאחר הדברת הפשיזם והנאציזם. אבל חובה לומר בפה מלא, כי יש גם עריצות וריאקציה של השמאלנות, המסכנת את האדם החופשי ואת עתידו. גם נגד סכנה זו חייבים בני החורין להתאחד.[1]
ה. הטבח בלוד
בסכמה בכנסת את הדיון על ליל הדמים בלוד, הביעה הגברת מאיר, ראש הממשלה, ספק, אם היה צורך בדיון זה. היא אף הרחיקה לכת. לפי דעתה המוצהרת, אי אפשר היה, ולא צריך היה להוסיף על דבריה שלה, שהושמעו למחרת הטבח.
אלו הן טענות מוזרות. יש בהן סימנים של התפנקות פוליטית. אין לה כל הצדקה.
הטענה, שלפיה, אם ראש ממשלה אומר דברים מסוימים, אין עוד להוסיף עליהם, מוטב לה לגברת מאיר, במלאה תפקיד זה, לא להשמיעה. אין סוף פסוק בבית הנבחרים חפשי. הוא נועד, כדי שיקויימו בו דיונים על כל מאורע חשוב. לראש ממשלה יש סמכות לדבר בשם תומכיה, לא בשם מתנגדיה. זהו א"ב של משטר פרלמנטרי. אך לעתים, דווקא הוא נשכח מן הלב; חובה להזכירו.
נתבונן גם במהות הטענה פסקה ראש הממשלה: "אמרתי שמדינות ערב, שמהן יצאו התכנון ושליחי הפשע, ואלו שיצאו בשמחה אחרי הפשע – הן צריכות לשאת באחריות. לפי מיטב הכרתי, הכנסת אינה יכולה, אינה צריכה לרצות להגדי מלה אחת נוספת". אפילו אינה יכולה לרצות; אין (עוד) להגיד מלה אחת נוספת: עד כדי כך...
נזכר אני, כי אחד מחברי הכנסת, שהשתתף בדיון הפרלמנטרי על זוועת לוד, אמר, בין השאר, את הדברים הבאים:
- לא יתכן שדם יהודי יהיה הפקר. הוא היה כזה במשך דורות רבים ושופכיו היו משוכנעים שאפשר לשפוך אותו ליהנות, משום שלא יאונה להם דבר. לא עוד. שופכי דם יהודי, דמי נקיים, לא ינקו. אולם הבעיה היסודית, העומדת לפנינו, היא לא מה שאנו מכנים לאחרונה, במידה רבה של פשטנות, תגמול. הבעיה היסודית היא אחרת... המדובר הוא לא רק במה שהתרחש, אלא גם במה שעלול להתרחש, כפי שאוייבינו מסביב מבטיחים לנו. אין שום אבחנה, אין שום רתיעה. הכוונה היא, בכל מקום ובכל הזדמנות, להרוג את היהודי באשר הוא יהודי. ולא חשוב מי יהיה בדרך. המשרדים של הארגונים האלה נמצאים בבירה. הם גלויים. את המשרדים מייפות תמונות של אבות, מתים וחיים. במשרדים האלה מתקבלים עתונאים, בהם נעשה תכנון, מהם יוצאים מקשרים עד לטוקיו, או אוסקה, עד לשטוקהולם, לפריז, לברלין. ופעם אחר פעם, משם יבואו, אם במישרין ואם בעקיפין, אם ערבים ואם שכירים, לא חשוב. של מה, מעמים אחרים, ויעשו לנו טבח. לדעתי, זכות לישראל, וחובה עלינו בימים אלה לומר דברים פשוטים מאד לממשלת לבנון. לא על ידי אגרת למועצת הבטחון, או באמצעות האפיפיור, לא על ידי שליח בפריז, או אף בוושינגטון, אלא במישרין ובגלוי. כי מלאה הכוס. הדברים צריכים להיות פשוטים. אתם סוברים שלאורך ימים תוכלו להרשות לעצמכם לקיים את המשרדים והארגונים האלה. ומשמתרחשים מאורעות דמים, כגון זה שבשדה התעופה לוד, תאמרו: אנחנו רוחצים בנקיון כפינו? מי אחראי, אם לא הממשלה השלטת בארץ מסויימת? היכן ראינו בהיסטוריה, אפילו בימינו שמתחת לאפה של ממשלה קיים ארגון כזה – הוא אינו יורד למחתרת, הוא לא זקוק לסודיות – ובגלוי הוא מתכנן ומארגן רציחות של אנשים, נשים וילדים במדינה שכנה? ידועה לנו העובדה ההיסטורית בסרייבו. סרביה הכחישה שהיא נתנה יד, שהיא ידעה משהו על אותה "יד שחורה". פה אין מכחישים. להיפך. הם אומרים: נכון, הם קיימים אצלנו, הם פועלים אצלנו, יש להם קשרים עם כל העולם, הם שולחים נציגים ומקבלים שגרירים, והכל בחסותה של ממשלת לבנון. לא תוכלו בביירות להמשיך במצב זה, במעשים כאלה, בחסות כזאת. ישנן שתי אפשרויות. האחת: או שאתם, בביירות, תפזרו את הארגונים האלה תאסרו את קיומם, לא תתנו להם שום חסות שום מחסה והשניה – אם לא עשו כן, אנחנו הישראלים, נשתמש באמצעים העומדים לרשותנו, כדי להגיע להגשמת המטרה האנושית הזאת.
מהודעותיהם של חברי כנסת, על סיעותיהם השונות, לרבות אלו התומכות בממשלה, לא קבלתי רושם, כי הם חשבו "תוספת" זו למיותרת, או בלתי רצויה. נהפוך הוא. ברור שאפשר היה להביא עוד מלים רבות מפיהם של חברי הכנסת – לא מלה אחת, כפי שטענה ראש הממשלה – כדי להוכיח, כי הדיון בכנסת היה לא רק רציני אלא גם רצוי. מובן מאליו, שאף הוא אינו סוף פסוק.
ו. הסוציאליזם והפער
תרעומת שניה היתה בפי ראש הממשלה. היא שאלה, מדוע עורבב הסוציאליזם בדיון הזה. הגב' מאיר הוסיפה להציג, בפני עצמה והכנסת, שאלות רטוריות, נרגשות על אמונתה הזכה בסוציאליזם ועל סילופיו, הנודעים לשימצה, מהיטלר ועד הד"ר חבש.
אם ראש הממשלה התכוונה לדברי, הרי היא טעתה, כפי הנראה, מתוך רגישות יתרה. אף לא עלה על דעתי, בויכוח על ליל הדמים לעורך חשבון, או עימות, אידיאולוגי עם הסוציאליזם, בו הגברת מאיר מוסיפה להאמין. בניצול "הזדמנות" כזו, אם להשתמש בביטויה של ראש הממשלה, הייתי רואה טעם לפגם. אבל היא גם אינה דרושה לעשיית חשבון אמת. הסוציאליזם הישראלי מכה בעצמו. המחץ מבית הוא אדיר. מתברר, כי אי אפשר לבנות, לאורך ימים, על היסוד המוסרי הרעוע ביותר: הצביעות. צדק הוגה הדעות, תומס קרלייל, כאשר תאר, בספרו המפורסם על המהפכה הצרפתית, את המשטר הישן, וקבע, כי כל הכזבים החברתיים, יש לנגדם פסק דין, והם מתקדמים, במהירות או באיטיות, אל קיצם הבלתי נמנע. תופעה מעין זו, אמנם בתנאים שונים לחלוטין, מתרחשת לנגד עינינו. זמן רב היה התהליך איטי; לאחרונה, הוחש קצבו. השניות הנודעת מתגלית לעיני רבים. סוציאליסטים-מיליונרים אינם מהווים שלמות, נפשית, או אידיאולוגית, או אידיאלית. אם העבודה השכירה, בתור שכזו, היא ניצול, משום שהעובד מוסר למעסיקו את "ערך העודף", הרי מנצלים הם הקיבוצים והמפעלים ההסתדרותיים. מהו, איפוא, ערכו של סוציאליזם, ומהו מעמדם המוסרי של נושאיו, אם הם, במלוא משמעות המושג המרכסיסטי, מנצלים פועלים? ואם במשק הקרוי פועלי, קיים פער במשכורת, המגיע כדי עשרים מונים, מי הם "העבדים ומזי הרעב" אשר המנהלים קוראים להם להתקומם בשיר האינטרנציונל, המושר בפיהם בהתלהבות חסידית, או פרולטרית? יש אומרים, שברוסיה הקומוניסטית קיים פער, אפילו רב ממנו. שפיר. זה, בודאי, מוכיח, מהי אמת הצדק של הסוציאליזם המתגשם, בנוסח המליצה הידוע. אבל יש לזכור, כי בברית המועצות מקיימים השליטים את הפער התהומי בין המעמדות החדשים באלימות ממלכתית, מפחידה ומרתיעה. אין ספק, כי אלמלא היא, היה גם שם הסוציאליזם מתפוקק בתהליך הבלתי נמנע, שעליו כתב קרלייל. אבל אצלנו, ברך השם, אלימות מדכאה כזו פשוטו לא תיתכן, משום כך פועלת האמת נגד הצביעות בכח מתמיד עולה, גובר.
ז. אינטרנציונל אנטי-יהודי
הברבריות השמאלנית קיימת לא רק ביאפאן. אמנם מאז הטבח המתוכנן בלוד, הכרנו מקרוב את הארגון המכונה "רנגו סקיגון". חבריו הם נורא מהפכניים. דגלם אדום, כמובן, מוריהם, הם אבות הסוציאליזם, מתים וחיים. אם אינני טועה, אפילו טרוצקי הוא אחד מהם האמת ניתנה להיאמר, כי הם מוכנים להרוג לא רק יהודים, בשם המהפכה והקידמה אלא גם את חבריהם שלהם. לאחרונה הם הוציאו להורג, לא משורות ארגונם, ארבעה עשר מחבריו. בין ההרוגים, היה איש צעיר, אשר בתרמיל אשתו שם חיתולים, והיתה נערה שענדה עגילים. אלוהן שתי סטיות בורגניות, שהיו לחומר הרשעה מספיק בפני בית הדין הפנימי של הצבא האדום ביאפאן. חיתולים ועגילים? מוות לבוגדים... לך והבן, בשכלך הפשוט, את השמאלנות בימינו.
אבל, כאמור, אין זו תופעה יאפאנית בלבד. הווטרמן בארצות הברית, ולא רק הפנתרים השחורים שם; מהפכנים עולמיים בגרמניה, בצרפת אף בשוודיה חברו יחד, כדי לעזור ללוחמי הקידמה והחופש מסוגם של דוקטור חבש וחזיתו העממית מאד. כולם מוכנים לשפוך דם יהודי, נגד האימפריאליזם ובעד הקידמה. פלא? לא. היו גם בעבר שונאי ישראל מתקדמים. שניים, מן המפורסמים בהם הם לותר הגרמני וולטר הצרפתי. מתולדותיה של רוסיה איפשר להביא עובדה אופיינית. הארגון המהפכני "נארודניה ווליה" היה, על פי המושגים המקובלים, מתקדם; חבריו נלחמו, לעיתים בחרוף נפש, במשטר הצארי האפל. ארגון לוחם זה פרסם ביום ה-22 בספטמבר 1881 כרוז בו נאמר, בין השאר: "התנועה כנגד היהודים אמנם לא על ידינו נתעוררה ויצאה לפועל, ובכל זאת, לפי מהותה ושעתה, הד פעולתנו היא, הפוגרום שנתפשט הוכיח, כי סיגל לו העם תכסיסי רבולוציה למלחמה. אין אנו רשאים להתיחס בשלילה, או אף באדישות, לתנועת עם טהורה זו, ובלי לצאת מנקודת המשען הכללית עלינו להניע את הכוחות הללו לפעולה".
בטוחני, כי רבים ישפשפו, כמוני, עיניהם, בקראם מסמך היסטורי זה על נקודת ארכימדס של הנודניקים של "העממיים" המפורסמים. הפוגרום (נגד היהודים) הוא תכסיס מהפכני. תנועת העם, העושה את הפוגרומים, היא טהורה. אסור לשלול אותה. צריך ללכת אליה ועמה. כאמור, דם יהודי הוא שמן על גלגלי המהפכה. כך צריך לקרות גם בימינו.
ח. נשק בלי מוסר
לפני זמן מה, נתקיימה בטלוויזיה שלנו, "שעה שלישית", שהוקדשה לארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. דובר בה, בין שאר הנושאים החשובים, על מוסר המלחמה של המחתרת היהודית הלוחמת. קבענו, כי זה היה הכלל אשר לאורו הלכנו, ונלחמנו, ונרדפנו – ויכולנו. מוסר בלי נשק – מלה ריקה; נשק בלי מוסר – תהום פעורה. המלים הללו נלקחו מהודעה של האצ"ל לפני עשרים ושמונה שנים.
העם היהודי הוכיח את צדקתה הטראגית של הרישא. מוסר היה לו, לעמנו, מן הנשגבים עלי אדמות. נשק לא היה לו במשך שמונה עשרה מאות שנים. משום כך נשחטו ונטבחו נושאי המוסר, בכל דור ודר.
לוחמי העם היהודי נטלו נשק בידם, כדי לגאול אותו, כדי להשיב לו את ארצו. דל היה נשקם המשחרר. אך מוסרם עמד להם. כך גדל כוחם פי מונים אין ספור. מוסר עם נשק, זוהי תורת החיים והחרות.
השמאלנות בימינו, הקרויה מהפכנית, נשק יש לה; מוסר אין לה. משום כך היא ריאקציונית במהותה, וברברית בשיטותיה. היא מנסה לסחוב, לא רק את עמנו אלא גם עמים אחרים, לתוך תהום פעורה.
במורדי אור אלה יש ללחום, בכל הכח העומד לרשותם של בני חורין. לא יעלה בידם להטיל עלינו אפילה, או להחזירנו אליה, אף אם ישתמשו בתכסיס הרבולוציוני של הפוגרום. אבל יהיה על כולנו, לרבות ראש הממשלה, לתת את דעתנו לשאלה, אם ניתן לעמוד נגד הגל האדום העכור, בעוד מעליך מתנוסס אותו דגל עצמו, אשר תחתיו יושבים מבצעי הטבח ומשבחיו[2].
ט. מבחן המהפכה
יש קסם במלה מהפכה. בני עמים שונים, אך עולי במיוחד יהודים, מזהים אותה עם קידמה אנושית. ולא היא. נוכחנו לדעת, כי ישנן מהפכות, המסיגות את האדם לאחרו. בלע"ז המקובל, הן תיקראנה ריאקציוניות. מהפכה וריאקציה, הכיצד?
לסינג, באחד ממחוזותיו הנשכחים, טוען, כי מהפכנים הקמים כדי להפיל עריץ, נאלצים לשים עליהם עריץ אחר. המציאות, בתקופות שונות, סתרה את אימרת הסופר הכוללנית. אבל בה נמצא, על דרך השלילה, את המבחן המכריע לשאלתנו. אם במקום העריצות באה החרות, המהפכה מקדמת. אבל אם במקום עריצות אחת, קמה והיתה עריצות אחרת, ריאקציונית היא המהפכה.
כדי להבהיר את הסוגיה ההיסטורית, ניעזר בקנה מדיה עוד יותר פשוט. כוונתי לחופש הפרט. מה קרה לו לאדם, מבחינת זכותו הטבעית, מאז המהפכה הצרפתית ועד ימינו אלה? ב-14 ביולי 1789 היו בבאסטיליה 7 אסירים בלבד. ארבעה מהם, ביניהם בעל השם פוז'אד, היו זייפנים נידונים. פורצי הבאסטיליה שיחררום; מאז נעלמו עקבותיהם של מר פוזאד (מסוף המאה השמוה עשרה) וחבריו למקצוע. זייפנים בכל התקופות אינם טפשים, אם כי גם הם, כמובן, עושים שטויות. בין שלושת העצורים הנותרים היה אחד, ממוצא אירי, שראה את עצמו... יוליוס קיסר; השני נחבש בכלא, על פי בקשת משפחתו האצילה, בגלל חשד רציני במעשי עמורה שונים; רק השלישי יכול היה להיחשב לאסיר פוליטי. הוא השתתף בקשר נגד המלך לואי ה-15. אבל לאחר שנקרא לו דרור, התברר, כי גם הוא רואה הזיות.
הבאסטיליה נכבשה ונהרסה. היא היתה לסמל של המשטר הישן, השנוא, בגלל צווי המעצר הנודעים, שנקראו Lettres de cachet. מימי הקרדינאל רישלייה הוטלו למבצר הוא עצורים על פי פקודת המלך, ללא דין ומשפט. המהפכה באה לשים קץ למעצרים השרירותיים. העובדה, כי בזמן התקפת ההמון הנסער, לא היו בבאסטיליה אלא שבעה עלובי נפש, לא גרעה כלל מסמליות המעשה המהפכני ומחשיבותו. אחר ה-14 ביולי, חג לצרפת ולאנושות, בא יום ה-3 בנובמבר 1789, בו ניתן תקוף להצהרת זכויות האדם והאזרח. סעיפה הרביעי קובע, כי שום אדם לא יוכל להיאשם, להיאסר או להיעצר אלא במקרים, ובדרכים שנקבעו בחוק. כל ששה עשר הסעיפים האחרים של ההצהרה ההיסטורית נוסחו, כדי להבטיח לאדם, באשר הוא אדם, את חרויותיו היסודיות. זו היתה קידמת אמת. אבל מה קרה עמה במשך 183 שנים, בהן היו מהפכות נוספות, אדירות? אנו מדידים מבטחנו מקצה העולם ועד קצהו, ממוסקבה ועד הוואנה, מפקין ועד טיראנה, מסופיה ועד פראג ואנו מוצאים, כי, בנוסף לדיקטטורות הצבאיות למיניהן, חזרה יותר ממחצית האנושות למשטר של Lettres de cachet; כי, במקום מגדי הבאסטיליה, שאינם עוד, קמו מגדלי שמירה לאלפיהם, מסיביב, ומעל, למיליוני אנשים, קרבנות העריצות החדשה.
המהפכה הצרפתית, נקראה בורגנית. מרכס ואנגלס, פליכנוב ולנין לא הכחישו, כי היא הביאה עמה קידמה. אבל הם הבטיחו, כי בעקבותיה תיעשה מהפכה נוספת, פרולטארית, והיא תזכה בקידמת הקידמות, לרבות היעלמותה של המדינה וכפייתה. לצערנו, קרה ההפיכך מן המובטח. האנושות סבלה נוראות למען המהפכות ":הפרולטריות" ובגללן. אך לאחר כל הקרבנות, שנדרשו, או ניטלו ממנה, נראה בעליל, כי בשטח המכריע של חיי האדם, חזרו עמים רבים אל המצב מלפני המהפכה הצרפתית. זוהי הנסיגה. כזאת היא, במלוא משמעות המושג, הריאקציה. היתה אפלה. הודלק נר. עלה אור. דעך הנר וכבה. שב וירד החושך.
י. המוסר הכפול
על תהפוכות אלה, בתולדות הקידמה האנושית והיפוכה. הרציתי בפני הכנס הירושלמי מטעם הקונגרס היהודי אמריקני. זהו כנס שנתי, הקרוי דו שיח, הוזמנתי להשתתף בו מספר פעמים, אך בשנים הקודמות לא יכולתי לבוא אליו. השנה היו חילופי מכתבים בין מארגני הכנס וביני, זמן רב לפני קיומו. נושא הדיונים היה: יהודים ותנועות מהפכניות. היה לי ענין בנושא זה. הבטחתי להשתתף ברב השיח. כן עשיתי. ביו השאר טענתי. כי השמאל החדש הוא אחת התנועות הריאקציוניות ביותר בהיסטוריה, משום שהוא מנסה להביא, בארצות דמוקרטיות, עריצות תחת חירות. אין פלא, הוספתי כי אותו שמאל נותן יד ל'פתח', לשאיפותיו ופשעיו. דברי הכעיסו, ממש הוציאו מן הכלים, את השמאלנים מארצות הברית ומארץ ישראל..
רוגזם של השמאלנים אינו מדאיגני כלל. יכולתי להזכיר להם את האימרה הקלאסית הנדושה על יופיטר וכעסו. אך גם בה אין צורך. הניסיון הנרכש היה חשוב, אפילו למי שראה ושמע רבות בחייו. השמאלנים למיניהם, הנוטלים לעצמם את כתר הקידמה, משוכנעים, כי להם מותר לתקוף, בלא דרך ארץ וללא סייג, את כולם ואת הכל, אבל התקפת נגד על רעות רוחם, ומוסרם הכפול. אסורה בהחלט.
לפני נאם, שעה ארוכה, שמאלן אמריקני, הוא מנה בנו את כל חטאי העולם. מדינת ישראל, אמר, קשורה בריאקציונרים האפלים ביותר. אומרים עליה, כי היא מחסום בפני הקומוניזם במזרח התיכון (איזה פשע, שומו שמיים!) "פתח"?- אורחנו הנכבד גילה לנו, כי הוא תורם מפרי רוחו ועטו לעתונם של אלה, השולחים שתי פתיות מנוצלות להרג, ובלבד לפוצץ מספר יהודים על פני הים. לאומץ לבו של הוגה הדעות השמאלני אין שיעור. הוא התווכח עם עמדותיו של הפתח מעל עמודי עיתונו. כיצד? הוא הביא,או אישר את המבואה,מדבריהם של ראשי "פתח" לפיהם שלום עם ישראל אחד פירושו: השמדת ישראל. וטען, כי זוהי עמדה "חלשה".חולשה שכזו. כל זה, והרבה יותר, בירושלים, הפותחת את שעריה בפני באי העולם, לרבות המתכחשים לעמם שלהם.
הגיע תור התשובה. הוצע בה לשמאלן המתקדם לחשוב על אפשרות של חידוש המלחמה נגד ישראל. אדרבא ישאל נא את עצמו,באחד הימים, כאדם וכיהודי, האם, לקראת אפשרות כזאת, לא חשוב אוירון נוסף להגנת תל אביב מכל הפרזיולוגיה של השמאל החדש? כמובן גם הוקע המוסר הכפול של תנועה ריאקציונית זו. אנגלה דייויס המפורסמת נשאלה, מה דעתה על שפיטתם של המשכילים הצ'כיים נושאי הליבראליזם בארצם הרמוסה. תשובה המתקדמת היתה חדה וחלקה: מי שמתנגד למשטר סוציאליסטי ראוי לעונש כזה!
לפני נאם, שעה ארוכה, שמאלן אמריקני, הוא מנה בנו את כל חטאי העולם. מדינת ישראל, אמר, קשורה בריאקציונרים האפלים ביותר. אומרים עליה, כי היא מחסום בפני הקומוניזם במזרח התיכון (איזה פשע, שומו שמיים!) "פתח"?- אורחנו הנכבד גילה לנו, כי הוא תורם מפרי רוחו ועטו לעתונם של אלה, השולחים שתי פתיות מנוצלות להרג, ובלבד לפוצץ מספר יהודים על פני הים. לאומץ לבו של הוגה הדעות השמאלני אין שיעור. הוא התווכח עם עמדותיו של הפתח מעל עמודי עיתונו. כיצד? הוא הביא,או אישר את המבואה,מדבריהם של ראשי "פתח" לפיהם שלום עם ישראל אחד פירושו: השמדת ישראל. וטען, כי זוהי עמדה "חלשה".חולשה שכזו. כל זה, והרבה יותר, בירושלים, הפותחת את שעריה בפני באי העולם, לרבות המתכחשים לעמם שלהם.
הגיע תור התשובה. הוצע בה לשמאלן המתקדם לחשוב על אפשרות של חידוש המלחמה נגד ישראל. אדרבא ישאל נא את עצמו,באחד הימים, כאדם וכיהודי, האם, לקראת אפשרות כזאת, לא חשוב אוירון נוסף להגנת תל אביב מכל הפרזיולוגיה של השמאל החדש? כמובן גם הוקע המוסר הכפול של תנועה ריאקציונית זו. אנגלה דייויס המפורסמת נשאלה, מה דעתה על שפיטתם של המשכילים הצ'כיים נושאי הליבראליזם בארצם הרמוסה. תשובה המתקדמת היתה חדה וחלקה: מי שמתנגד למשטר סוציאליסטי ראוי לעונש כזה!
הבעתי את דעתי כי המהפכנים האמיתיים, בימים אלה, הם אחינו בברית המועצות, הנלחמים, בגבורת רוח מופלאה, על הזכות לשיבת ציון, וכן אנשים כמו זרכוב ויקיר. הם עומדים במבחן ההיסטורי הקובע. הם מוכנים לסבול, להביא חירות במקום עריצות. דברים נוראים, מרגיזים, הלא כן?
ועוד משהו למדתי באותו דו שיח. השמאלנים מנסים לשים על ראשם גם את כתר האינטלקטואליות. מי שמסכים עמם, משכיל לדבר, או מדבר כמשכיל. מי שמסתייג מהם, אין מלת גנאי, או גסות, שתיחסך ממנו. צר לי, אך ניסיוני הוא אחר. גם בכנס הירושלמי ראיתי ושמעתי שמאלנים, אשר בורותם בהיסטוריה האנושית ובתולדות ישראל והציונות היא ממש מדהימה.הסנוביזם השמאלי מאפשר להם להעמיד פני "אינטלקטואלים". ואם מישהו מוכיחם על פניהם הריהם מטילים עליו דברי גינוי, המתאימים לחלוטין לכתיבתם שלהם.
ועוד משהו למדתי באותו דו שיח. השמאלנים מנסים לשים על ראשם גם את כתר האינטלקטואליות. מי שמסכים עמם, משכיל לדבר, או מדבר כמשכיל. מי שמסתייג מהם, אין מלת גנאי, או גסות, שתיחסך ממנו. צר לי, אך ניסיוני הוא אחר. גם בכנס הירושלמי ראיתי ושמעתי שמאלנים, אשר בורותם בהיסטוריה האנושית ובתולדות ישראל והציונות היא ממש מדהימה.הסנוביזם השמאלי מאפשר להם להעמיד פני "אינטלקטואלים". ואם מישהו מוכיחם על פניהם הריהם מטילים עליו דברי גינוי, המתאימים לחלוטין לכתיבתם שלהם.
יא. תעריפי ההשכלה
אולם, עוד אנו מתוכחים, בדברים ובכתובים, על האופי הריאקציוני של השמאלנות בימינו, באה הבשורה מבירת המהפכה הקומוניסטית, ונתנה לנו שיעור לדוגמא. האנושות הוסגה אחורנית יותר מ-183 שנה.
בקראנו את התעריפים, שהוטלו על דורשי ציון, בעלי השכלה בברית המועצות, הננו תוהים, האם לא הוחזר הקפיטליזם לארץ הקומוניזם. בימי סטאלין, הואשמו במזימה בוגדנית זו טרוצקי, בוכארין, ריקוב זינובייב, קמיניב, ראדק, טוחצבסקי, יקיר ועוד. אם הללו, מגדולי המהפכנים. יכלו להישחת על ידי הקפיטליזם, מדוע לא יישחדו על ידו האפרטצ'קים, ברז'נייב, קוסיגין ופודגורני? עלי להסביר את התהייה.
בקראנו את התעריפים, שהוטלו על דורשי ציון, בעלי השכלה בברית המועצות, הננו תוהים, האם לא הוחזר הקפיטליזם לארץ הקומוניזם. בימי סטאלין, הואשמו במזימה בוגדנית זו טרוצקי, בוכארין, ריקוב זינובייב, קמיניב, ראדק, טוחצבסקי, יקיר ועוד. אם הללו, מגדולי המהפכנים. יכלו להישחת על ידי הקפיטליזם, מדוע לא יישחדו על ידו האפרטצ'קים, ברז'נייב, קוסיגין ופודגורני? עלי להסביר את התהייה.
מן המשכילים היהודים הרוצים לשוב לארץ ישראל, נדרשים תשלומים, אשר אם נאמר עליהם, כי אגדתיים הם, נעליב את האגדה. המדובר הוא באלפים רבים או אף ברבבות רבות של דולארים. מנין יקחו תושביה של ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות סכומי כסף כאלה? כלום הם מיליונרים בארץ הקפיטליסטית? אמנם בימים עברו, בגבור זרם המהגרים היהודים מאירופה המזרחית לאמריקה, היו מתלחשים בעיירה, כי מספר יוציאה התעשרו בעולם החדש והיו למיליונרים. הבאמת? –תמהו יושבי הקרנות, ושאלו הלשמעון ולראובן מיודעינו יש כבר עשרת אלפים דולאר? נו היתה התשובה עד כדי כך הם עדיין אינם עשירים...אבל בברית המועצות איו אפילו "מיליונרים" יהודים כאלה.
בארץ הקומוניזם בין 70 לבין 120 רובל בחודש, מהנדס בין 150-200 רובל, רופא -120 רובל, איש מחקר – 130 רובל, פרופסור בין 300-350 רובל. הפער החברתי הולך וגדל בהתקרב תור האמנים לסוגיהם ואנשי הצמרת למיניהם. הם מקבלים משכורות והטבות "בחניות המיוחדות" אני שוב מהסס לומר אגדתיות. המדובר הוא במאות רובלים נוספים.
אנו מתבוננים בלוח הבלתי מושלם מחזירים לשאלתנו העיקרית: מנין יקחו שבי ציון ששת אלפים, או שמונת אלפים, או שנים עשר אלף, או עשרים וארבעה אלפי רובלים, שהם משבעת אלפים עד עשרים ושש אלף דולאר? אין זאת, כי שליטי הקרמלין הגיעו למסקנה, שחמישים וחמש שנה לאחר ההפיכה הבולשביקית, מתחת לחלונם, עשו רבבות אזרחים סובייטים עסקים קפיטליסטים מובהקים, ניצלו את ההמונים מצצו את דם הפועלים וצברו הון תועפות. כי הוא הדרוש לעולים בכוח, כדי לשלם את תעריפי השכלתם
בארץ הקומוניזם בין 70 לבין 120 רובל בחודש, מהנדס בין 150-200 רובל, רופא -120 רובל, איש מחקר – 130 רובל, פרופסור בין 300-350 רובל. הפער החברתי הולך וגדל בהתקרב תור האמנים לסוגיהם ואנשי הצמרת למיניהם. הם מקבלים משכורות והטבות "בחניות המיוחדות" אני שוב מהסס לומר אגדתיות. המדובר הוא במאות רובלים נוספים.
אנו מתבוננים בלוח הבלתי מושלם מחזירים לשאלתנו העיקרית: מנין יקחו שבי ציון ששת אלפים, או שמונת אלפים, או שנים עשר אלף, או עשרים וארבעה אלפי רובלים, שהם משבעת אלפים עד עשרים ושש אלף דולאר? אין זאת, כי שליטי הקרמלין הגיעו למסקנה, שחמישים וחמש שנה לאחר ההפיכה הבולשביקית, מתחת לחלונם, עשו רבבות אזרחים סובייטים עסקים קפיטליסטים מובהקים, ניצלו את ההמונים מצצו את דם הפועלים וצברו הון תועפות. כי הוא הדרוש לעולים בכוח, כדי לשלם את תעריפי השכלתם
יב. מי ישלם?
קיימת אפשרות אחרת. השליטים הסובייטים המתקדמים יודעים יפה כי אין למהנדסים, לרופאים ולפיזיקאים היהודים סכומי כסף כאלה, אף על פי כן, הם מצפים, כי מישהו, ישלם את המוטל עליהם במקומם. מיהו זה? התשובה ברורה. ההנהגה המהפכנית, הפרוגרסיבית של ברית המועצות, תובעת כי הקפיטאליסטים מאמריקה ישלמו את הכופר. וכך תתקדם ארץ הסוציאליזם המתגשם.
בכתבי שורות אלו, אינני יכול שלא להיזכר בדו שיח אחר שהיה מנת חלקי. הוא התקיים לא בירושלים, אלא בווילנה, אשר נקראה בימים שלא ישובו עוד, ירושלים דליטא.מולי ישב איש צעיר, מהפכן מגזע הרבולוציונרים המקצועיים. ניהלנו "שיחה". כך נקראה החקירה, לאחר שקיבלתי Lettre de cachet אישי לחלוטין, ונעלמתי מול החומות. הקומוניסט החמוש לגלג על הציונות, על איזה חלום טפשי, אך מטעה, של הקמת מדינה יהודית.הוא לא הבחין, בודאי לא הבדיל, בין ציונות מתקדמת וריאקציונית. זו אף היתה אצלו סוכנת שכירה של הבורגנות הביו לאומית. כך אמר וצחק: -- אתמול ישב פה במקומך, אחד מגאשומר גצעיר (הרוסים אינם מבטאים ה) הוא התפאר כי יש להם שם, בפלשתינה, קולחוזים. חא, חא, חא. לוקחים כסף מן הקאפיטליסטים האמריקנים ובונים קומונות. ולזה קרא הכסיל ההוא הגשמת הסוציאליזם.
מאז חלפו 32 שנים, דברי החכמה של האינטלקטואל המרכסיסטי, יחד עם צחוקו הרם, הלבבי, עודם מהדהדים באוזני. הגענו לשנת 1972. המדינה היהודית, שקמה במלחמה מהפכנית, מקדמת, היא עובדה. חסנין הייכל גילה לנו, לא בלי זעם, כי שליטי קרמלין אמרו למצרים, שישראל תוסיף להיות עובדה קיימת. יפה. אבל משהו נשתנה בעולמנו, ברית המועצות מנסה לסחוט מאות מיליונים, וברבות הימים, אולי מילארדים, דולארים מקפיטליסטים באמריקה, כדי לבנות את הסוציאליזם, עם קולחוזים, סובחוזים, ועוד מוסדות קידמה שכאלה.
בכתבי שורות אלו, אינני יכול שלא להיזכר בדו שיח אחר שהיה מנת חלקי. הוא התקיים לא בירושלים, אלא בווילנה, אשר נקראה בימים שלא ישובו עוד, ירושלים דליטא.מולי ישב איש צעיר, מהפכן מגזע הרבולוציונרים המקצועיים. ניהלנו "שיחה". כך נקראה החקירה, לאחר שקיבלתי Lettre de cachet אישי לחלוטין, ונעלמתי מול החומות. הקומוניסט החמוש לגלג על הציונות, על איזה חלום טפשי, אך מטעה, של הקמת מדינה יהודית.הוא לא הבחין, בודאי לא הבדיל, בין ציונות מתקדמת וריאקציונית. זו אף היתה אצלו סוכנת שכירה של הבורגנות הביו לאומית. כך אמר וצחק: -- אתמול ישב פה במקומך, אחד מגאשומר גצעיר (הרוסים אינם מבטאים ה) הוא התפאר כי יש להם שם, בפלשתינה, קולחוזים. חא, חא, חא. לוקחים כסף מן הקאפיטליסטים האמריקנים ובונים קומונות. ולזה קרא הכסיל ההוא הגשמת הסוציאליזם.
מאז חלפו 32 שנים, דברי החכמה של האינטלקטואל המרכסיסטי, יחד עם צחוקו הרם, הלבבי, עודם מהדהדים באוזני. הגענו לשנת 1972. המדינה היהודית, שקמה במלחמה מהפכנית, מקדמת, היא עובדה. חסנין הייכל גילה לנו, לא בלי זעם, כי שליטי קרמלין אמרו למצרים, שישראל תוסיף להיות עובדה קיימת. יפה. אבל משהו נשתנה בעולמנו, ברית המועצות מנסה לסחוט מאות מיליונים, וברבות הימים, אולי מילארדים, דולארים מקפיטליסטים באמריקה, כדי לבנות את הסוציאליזם, עם קולחוזים, סובחוזים, ועוד מוסדות קידמה שכאלה.
יג. לעג לרש, מחיר לראש
אבל אם כך, יש לשאול, כמה היה שווה בעיניהם איינשטיין? השאלה בנויה, כמובן, על השערה בלבד. איינשטיין הלך מזמן לעולמו. בנטשו את ארץ הולדתו, גרמניה, הוא נדד מערבה, לא מזרחה. אך נשער בנפשותינו, כי הוא ביקש, ומצא בשעתו מקלט בברית המועצות, כי הוא חי, כי התעוררו בלבו, כמו אצל פרופסור לביץ', געגועים לארץ קטנה, רחוקה, קרובה, בלתי עקירה, והוא פונה אל השלטונות המוסמכים של ברית המועצות ומבקש היתר יציאה. כמה היה הוא נדרש לשלם בעדו, בעד ההיתר? או כמה היו נדרשים לשלם בעדו, בעד איינשטיין, הקפיטליסטים היהודיים בארצות הברית? הן התברר, כי בחברת המופת הסובייטית יש מחיר, מחושב בקפדנות, לכל משכיל, לאיש מדע, לרש ובעיקר לראש. מה, איפוא, היה מחיר ראשו של פרופסור איינשטיין?
עד היום מתנוססת מעל ה"פרבדה" הסיסמה: פועלי כל הארצות, התאחדו. היא הועתקה מן המניפסט הקומוניסטי, יצירתם המשותפת של שני אבות הסוציאליזם, מרכס ואנגלס. הספר הידוע פורסם בימי אביא העמים. הוא צריך היה להניח את היסוד לקידמה הסופית, לעולם הסוציאליזם, שכולו טוב.
אנו חיים בימי הסתיו של עולם זה. עם השלכת, נושבת ממנו רוח, של ריאקציה אפילה: כופר נפש לפדויי עריצות. כנגד הסגה נוראה זו של האנושות, יש להשמיע, מקצה העולם ועד קצהו, קריאה חדשה:
מדעני כל הארצות – התאחדו.[3]
אבל אם כך, יש לשאול, כמה היה שווה בעיניהם איינשטיין? השאלה בנויה, כמובן, על השערה בלבד. איינשטיין הלך מזמן לעולמו. בנטשו את ארץ הולדתו, גרמניה, הוא נדד מערבה, לא מזרחה. אך נשער בנפשותינו, כי הוא ביקש, ומצא בשעתו מקלט בברית המועצות, כי הוא חי, כי התעוררו בלבו, כמו אצל פרופסור לביץ', געגועים לארץ קטנה, רחוקה, קרובה, בלתי עקירה, והוא פונה אל השלטונות המוסמכים של ברית המועצות ומבקש היתר יציאה. כמה היה הוא נדרש לשלם בעדו, בעד ההיתר? או כמה היו נדרשים לשלם בעדו, בעד איינשטיין, הקפיטליסטים היהודיים בארצות הברית? הן התברר, כי בחברת המופת הסובייטית יש מחיר, מחושב בקפדנות, לכל משכיל, לאיש מדע, לרש ובעיקר לראש. מה, איפוא, היה מחיר ראשו של פרופסור איינשטיין?
עד היום מתנוססת מעל ה"פרבדה" הסיסמה: פועלי כל הארצות, התאחדו. היא הועתקה מן המניפסט הקומוניסטי, יצירתם המשותפת של שני אבות הסוציאליזם, מרכס ואנגלס. הספר הידוע פורסם בימי אביא העמים. הוא צריך היה להניח את היסוד לקידמה הסופית, לעולם הסוציאליזם, שכולו טוב.
אנו חיים בימי הסתיו של עולם זה. עם השלכת, נושבת ממנו רוח, של ריאקציה אפילה: כופר נפש לפדויי עריצות. כנגד הסגה נוראה זו של האנושות, יש להשמיע, מקצה העולם ועד קצהו, קריאה חדשה:
מדעני כל הארצות – התאחדו.[3]
יד. ציטטין שכאלה
המראיין, בשביל הטלוויזיה הבריטית, היה צעיר ונמרץ. ניכר בו, כי הכין את שאלותיו בשקידה ובקפדנות. כל אחת מהן היתה פגיעה, פציעה, פצצה. חריצת המשפט בקעה מן הקושיה עצמה, בבחינת אם השופט כבר הפסיק לקחת שוחד. הנוסח ידוע. גם אצלנו. לפתע שלף המקשן פיסת נייר, קרא ממנה דברים, ציין, כי אני הוא שהשמעתים, ושאל, להשכלת המאזינים והצופים, איך אני מסבירם. זאת היתה המובאה המקורית: "על חורבותיה של התרבות הערבית נבנה את הציביליזציה החדשה שלנו", ובכן?
בטלוויזיה, צריך להשיב, ללא דיחוי, גם לשאלה מעין זו. אך הפעם נתהפכו היוצרות. הגיע תורי להקשות. האם אתה מאמין בהבלים אלה? השמעת על הפרוטוקולים של זקני ציון? הוא לא שמע. הוספתי ללחוץ. הנך אדם צעיר ומשכיל, האם עולה על דעתך, כי אני אמרתי שטויות בשיות כאלו? מי סיפק לך את הזיוף הזה? היכול אתה להאמין, כי זוהי ציטטה מדברי? בלחץ התמיהה החוזרת זז משהו אצל המראיין. הוא העיר, כאילו מן הצדק לא אמרתי שאני מאמין בזה... אמור כך לתוך המצלמה, הפטרתי עברנו לנושאים אחרים.
דו-שיח זה התנהל, בין השאר, בלונדון, בחודש ינואר. כעבור מספר חודשים, קבלתי מקופנהגן, מעתונאי ישראלי, העתק של מברק, אשר הגיע אליו ממוסקווה. טאס, הלוא היא סוכנות הידיעות של ברית-המועצות, מודיעה, כי בעתון "רוסיה הסוביטית" הופיע מאמר על הנושא: הנאציזם – האידיאולוגיה של הציונים. המחבר הוא ולאדימיר סימונוב. התוכן העיקרי של יצירתו הוברק לעמלי כל הארצות:
"מעשי הזוועה של צבא הכבוש הישראלי בשטחים הערביים, המזכירים את פשעי הפאשיסטים, הוכנו על ידי שיטת התעמולה הפנימית המדינית של הציונות, הנוטלים את נימוקיהם מן הנאצים. התעמולה הציונית מלמדת להרוג בלא היסוס של רגע, מאחר שהקיצונים בתל-אביב זקוקים לאנשים שיגשימו את חלומם השוביניסטי של הכללת שטחים ערביים בישראל הגדולה. בהקשר זה, אופיינית היא קריאתו של ראש תנועת החרות הישראלית, חבר הכנסת מנחם בגין, אל חיילים. הוא אמר (שתי נקודות מרכאות כפולות) אתם, הישראלים, אל (לחזור אל) לכם להיות רכי לב כאשר הנכים הורגים את אויביכם. אל (לחזור אל) לכם לגלות אהדה אליו עד אשר נחריב את מה שמכנים התרבות הערבית, ועל חורבותיה נבנה את הציביליזציה שלנו.".
אפשר, כמובן, לשאול כל אחד מחיילי ישראל, האם הוא שמע אי פעם מפי פניה כזו, המופיעה בסימני ציטוט מהימן לחלוטין, ברוסיה הסובייטית, עם, ובלי, מרכאות כפלות. אבל, עוד אני תוהה, אם לונדון סיפקה למוסקבה את המובאה, לפחות בחלקה, או להיפך, מגיע אלי, מעבר לימים, עמוד נוסף מפרוטוקולון זעיר של זקני ציון. נציג הסוכנות היהודית במונטבידאו המציא לי עותק של העתון הקומוניסטי באורוגוואי, המודפס באידיש של "עמעס", בו אנו קוראים:
"נפנה את מבטנו לעבר הצפון, שם אנו רואים את המישור הפורה של העפראס והטיגער והנפט של עיראק במערב נמצאת ארץ המצרים. לא תהיה לנו יכולת של התפתחות, כל עוד לא נפתור את בעיותינו הטריטוריאליות מעמדת כח. נכריח את הערבים לכפיפות מוחלטת לנו."
מי אמר את הדברים האלה? העתון, הקרוי "הידיד שלנו". כך ולא אחרת, חותם עליהם בשמי המלא: מענאכעם בעגין. מה עשיתם, זייפני הקידמה, לשמי, לא רק לפי, או עטי? נולדתי, לא בשאבעס נאכמו, אלא בשבת נחמו. אך מה כי נלין, או נתפלא עליהם, אם אמת היא עמעס.
לונדון, מוסקבה, קופנהגן, מונטבידאו... לשקר, אומרים, אין רגלים, אבל כפי הנראה, כנפיים יש לו. עף ממש סביב כדור הארץ. דברים, אשר מעולם לא נאמרו, נמסרים לעולם. מובאות, אשר לא נבראו, נו צרות, מודפסות, מוברקות, וכל אלה אינם אלא חלק של מערכה עולמית, הבאה להוכיח, כי הציונות היא נאציזם: כי חיילי ישראל כמוהם כפשיסטים; כי "גל עכור של לאומנות" הוא מנת חלקה של מדינת היהודים.
טו. הגיון ואתיקה
יש לקבוע בצער, כי "אמת" זו לא רק באה אל עמנו מחוץ לארץ; היא גם יוצאת מארצנו אל עמים אחרים. בתקופה האחרונה אין אנו פוסקים לשמוע על הרוח הרעה של הלאומנות המהלכת בישראל. ביחוד אחר הודעתו של חוסיין והחלטת הכנסת, המכילה את הקביעה, כי זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל אינה ניתנת לערעור, קמה זעקה מרה: לאומנות עליך, ישראל. קנאי חלוקת הארץ, וסנובים של שמאלנות, בעתונים רבים, חברו יחד, כדי למחות על ההחלטה הלאומנית, שנתקבלה על ידי בית הנבחרים על פי יזמת האופוזיציה.
מיד לאחר שחוסיין הקים, בהבל פיו, את הפדרציה שלו, יעץ לי עתון "הארץ" לדאוג לכך, כי לא אמצא בחזית אחת עם, בלי להבדיל, ד"ר חבש. התבוננתי במשפט זה, ותהיתי על פתלתלות המחשבה של אנשים, הטוענים לרציונאליזם ומטיפים מוסר לכל בשר, זהו ההגיון; וזאת האתיקה. ד"ר ג'ורג' חבש מכריז בגלוי, כי הוא וארגונו שואפים להרוג כל יהודי בארץ-ישראל, הקרויה בפיו פלשתין. הוא מתנגד לחוסיין, על אף הבטחתו להקים פדרציה עם כל חלק של פלשתין אשר ישוחרר, מלבד יהודה ושומרון. הבטחה זו אינה מספקת את ד"ר חבש. יש בה הפוגה כלשהי עם ישראל איזו שהיא, חמשה עשר קילמטרים משפת הים. ד"ר חבש ועמו שליטי מצרים, לוב סוריה ועיראק, רוצים להיות בטוחים, כי לא תהיה שום הפוגה, אלא שהנסיגה המוחלטת שלישראל, אותה גם חוסיין תובע, תהיה שלב בדרך להריסת המדינה היהודית, על ידי פתרון הבעיה של העם הפלשתיני. מכאן התנגדותם לממלכה הערבית המאוחדת.
מי שכותב את השורות האלו, מאמין, כי ארץ-ישראל שייכת, בזכות, לעם היהודי. יהודה והשומרון נכבשו, בתוקפנות, על ידי הלגיון הערבי. הן שוחררו בזכות, על ידי חיילי ישראל. אין להעלות על הדעת, כי חוסיין ישוב וישתלט, בהסכמתנו, על חלקי ארץ-ישראל המערבית. אבל לפי שיקול דעתו של "הארץ", חלילה לו ליהודי להחזיק באמונתו, או להביעה, פן יימצא בחזית אחת (!) עם אותו חבש. אוי לו לשיקול, אם ממנו יוצאת דעה שכזאת ואוי לה לדעה שבכך היא נשקלת. זו אף זו הנן מנת חלקו של עתון המתיימר להיות נועד לאנטליגנציה הישראלית. מועלם לא ראינו זלזול חמור יותר באינטליגנציה האנושית.
אולם, קרה אסון בארץ. הכנסת כולה התייצבה בחזית אחת עם, להבדיל, ד"ר חבש. בית הנבחרים שלנו, על שני חלקיו, דחה את תכניתו של חוסיין. הוא גם החליט כי לעם היהודי יש זכות הסטורית לארץ-ישראל. מאז אין מנוחה ב"הארץ" וב"על המשמר" וב"דבר" ועוד. כשתי עשרות מאמרים ורשימות נתפרסמו נגד כשתי עשרות מאמרים ורשימות כבר נתפרסמו נגד ההחלטה הפרלמנטרית. כנסת זו, ובה חמישים וששה חברי מערך סוציאליסטי, שתעשה מעשה לאומני שכזה? שומו שמים וחולי ארץ. לא ייאמן, כי יסופר, כי הוחלט.
טז. לאומיות לא לאומנות
שתי מלים נגזרו בשפתנו המדוברת, מן הלאום: לאומיות ולאומנות. בלשון עמים זרים אין הבחנה כזו, אחת היא המלה, בה הם משתמשים: נֶשיונאליזם, או על פי המבטא האנגלי, נָשיונאליזם. משום כך, צריך היה הרצל להסביר, בשעתו, כי יש לדעת להבחין בין הנציונאליזם החיובי, שמקורו אהבה, לבין השלילי, שמניעו השנאה. בעברית, לאומיות היא, בפשטות אהבת עם, חיבת מולדת. ללאומנות ניתן הליל, או הפירוש, השלילי. זוהי שנאת זרים, רדיפת מיעוטים. הגרמנים, אשר ירו ביהודי רטנאו, נקראו לאומנים; כמוהם הצרפתים, אשר רצחו את ז'ורס, על סף מלחמת העולם הראשונה.
אם יהודי טוען, כי יהודה ושומרון הם חלקים בלתי נפרדים של ארץ ישראל, ומשום כך אין עוד לקרוע אותם מעל מדינת היהודים, מה לו וללאומנות, במובנה המקובל והמכוון? זוהי הלאומיות, במשמעותה הבלעדית, החיובית, המלאה: אהבת המולדת. הן ארץ ישראל היא מולדתנו. הזכות עליה אינה ניתנת לערעור. אמנם כן, בארצנו חיים ערבים. מן הדין שיהיה להם שווי זכויות, הן כיחידם והן כלאו, למען יובטח להם פיתוח חופשי של תרבותם, לשונם ומורשתם. היכן כאן שנאת זרים? היכן רדיפת המיעוט? האם שווי זכויות, אנושי ואזרחי, פירושו דיכוי?
יריבינו הנכבדים מגלים רגישות רבה לגבי כינויים. מדוע, הם שואלים, קוראים לנו תבוסתנים? אבל אופייני הדבר, שאין הם רגישים כלל לגבי שמות הגנאי שהם מטילים בנו. לאומיים אנחנו. אוהבים אנו את עמנו ואת ארצנו; אין אנו שונאים עם אחר. אין אנו רוצים לרדוף את שכנינו אלא לחיות עמם יחד, בשוויון, בחרות, בצדק ובקידמה. מדוע יש לקרוא לנו "לאומנים", כדי להשוותנו לגרועים ולמקולקלים שבהם, לשונאי מיעוטים ורודפיהם?
אני מציע, כי לא יהיה עוד שימוש בשום כינויי גנאי. נתבונן ונבחן את העמדות. למען הגדרתן אפשר להשתמש במושגים מקובלים, שאין בהם כל פגיעה; חסידים ומתנגדים. אפשר לקרוא לנו חסידי שלמות הארץ; ליריבינו – מתנגדיה, או להיפך. אפשר לכנותנו מתנגדי חלוקת הארץ; ליריבינו – חסידיה. מוסכם? אבל יש גם להסכים, כי מן הדיון ההיסטורי בין שתי האסכולות יוצאו שני טיעונים חסרי שחר.
האחד קשור בשלום. מי שטוען, או מוסיף לטעון, כי על ידי הבטחת חלוקה מחודשת של הארץ הוא יביא להסכם שלום, אינו חסיד ואינו מתנגד, הוא אף אינו חסיד שוטה או מתנגד חריף, הוא במחילה מכבודם ומשפת עֶבֶר, סתם צ'יזבטניק. אין הוא טועה בשגגה, אלא מַטעה את הבריות ביודעין. החלוקה הובטחה, באורח הרשמי ביותר, באוגוסט 1970. את זאת אישר במפורש שר החוץ. ומה אומר חוסיין? נסיגה מוחלטת, ריבונות ערבית גם על ירושלים המזרחית. ומה מודיע סאדאת? אף נסיגה טוטלית אינה סוף פסוק. אחריה, יהיה צורך לפתור את בעיית העם הפלשתיני; משום כך, יש לדחות את תכנית הפדרציה של חוסיין. לא רק מתנגדיה של חלוקתה ארץ מואשמים בהתפשטות סותרת שלום; אותה האשמה עצמה מוטחת בפניהם של מתנגדי שלמות הארץ. לא עמדו להם, לאחרונים, הוויתורים המובטחים, בעיני חוסיין, או סאדאת, או בעיניו של ולדימיר סימונוב. גם חסידי החלוקה מואשמים, ברצון התפשטות, בדחיית השלום. כלל גדול הוא בתולדות ישראל. האשמות-שווא כי תושמענה מפי יהודים נגד יהודים, דינן לשוב לחיקם של המאשימים.
דין זה חל גם על הטיעון השני, ללאומנות. אילו רצינו לשלם ליריבינו במטבעם הלשונית, היינו שואלים אותם, מה צליל נשמע מהודעתם, כי אין הם רוצים "ביותר מדי" ערבי. הודעות בנוסח דומה שמענו למכביר באירופה בשנות השלושים, הלא כן? היינו מוסיפים ומקשים על מוסרם, שיש בו שניוּת מזעזעת, לא רק לגבי בירעם ודיקלה, אלא גם לגבי רמלה ויריחו, יפו וחברון, נצרת ובית לחם, באר שבע ושכם. אבל אין לנו צורך בכל אלה. המציאות עצמה תלמד את המקטרגים, כי לא יינקו מן ההאשמה שהם מטילים, ללא הצדקה, בבני עמם.
מוטב שנתבונן בעיקר. אם לאומנות היא לתבוע את קיום זכותנו על ארץ ישראל, אנה אנו באים. מה תבע הרצל? בימיו היינו מתי מעט בארץ זו. הוא קרא להעביר אליה מיליונים יהודים ולעשותם מדינתם. הבלאומנות תאשימו את החוזה?
...עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה. זה הימנוננו הלאומי. שרו אותו כל הציונים, באמונה, בתמימות, בלהט. אולי יש לקרוא לו, בגלל תוכנו המקורי, ההימנון הלאומני?
התקווה הזאת לא היתה אלא ביטוי לאמונה שניטעה בתוכנו במשך דורות. שפתי אבותינו לחשו שלוש פעמים ביום... וקיבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. איך נקא לאבותינו, אשר כך התפללו על ארץ ישראל, ואשר בלעדי אמונתם לא היינו שבים, לא היינו כלל?
יוצא, כי המקטרגים מצפים מאתנו, שנפנה עורף לאבותינו מדם ולאבות הציונות; שנתבייש במורשתם, במקום להמשיך בה ולהעשירה; שלא נייחל עוד לחידוש ימינו כקדם, פן נוחשד, או נואשם, בלאומנות, רחמנא ליצלן. יורשה לי לומר להם בפשטות וברצינות. כי שווא ציפייתם. באנו ארצה, לא כדי להינתק ממורשת אבות, אלא כדי לחדשה ולהנחילה לבנינו אחרינו. ההכרה בזכותו של עמנו לארצו, לארץ ישראל, היא חלק ממורשת זו. נקיים אותה, אף אם הדבר לא ימצא חן בעיני לאומניסטים.
גם הסוציאליסטים חייבים בהתבוננות. ידוע להם, כי ברל כצנלסון התנגד בשעתו, בכל לבו, לחלוקת ארץ ישראל, ואילו יצחק טבנקין, בעקבות מלחמת ששת הימים, היה מזהיר, כמונו, מפני חלוקתה מחדש. אם עמדה זו פירושה לאומנות, כפי שאנו קוראים ב"דבר", כיצד ייקראו רבותיהם? בוודאי יימצאו כאלה, אשר יכנו אותם, ואת ההולכים בדרכם, בשם סוציאל-לאומנים. הסוציאליסטים שלנו ייטיבו לעשות אם ייזכרו בכינוי, אשר סטלין הורה להדביק בעמיתיהם באירופה המערבית. אל להם לתת יד לניסיון לבזות את היפה, את המופלא, בהיסטוריה היהודית: אהבת ארץ ישראל. הן גם היא שקיימתנו כעם.
ירשמו נא לפניהם כל אלה, שהודאגו מהחלטת הכנסת, כי אם מתחזקת רוח הלאומיות בשיראל, אנו רואים בכך ברכה רבה. יש בה ערבוה לעתיד האומה בארצה.[4]
יז. הזוועה והאחריות (נאום בכנסת מיום 12/09/72)
על סף השנה החדשה שוב קברנו את מתינו, ובאזנינו עלו קולות שבר של אנשים, נשים וילדים, אשר לפתע עולמם נחרב עליהם בידי זדים צמאי דם יהודי.
לעולם לא אשכח את הקריאה שבקעה מפיהם ומלבם של קבוצת יהודים, שכאשר שאלו אותם אם קרובים הם של ההרוגים, השיבו: כולנו קרובים. אכן, כולנו קרובים.
המקום ינחם את אחיותינו ואת אחינו המיותמים והשכולים בתוך שאר אבלי ישראל - ומי בדורנו אינו אבל - בתוך לוחמי ציון ובוני ירושלים.
האולימפיאדה - 1246 שנים נתקיימו תחרויותיה, לרבות 76 שנים מאז חודשו בשנת 1896. ובמשך למעלה מ-1200 שנים לא נעשה באולימפיאדה, לשום עם, מה שנעשה לעם היהודי. זאת נזכור. עמים אחרים חייבים לזכור זאת. האולימפיאדה המשיכה במשחקים. היא לא עמדה, היא רצה, על הדם היהודי השפוך.
האחריות - זה הדבר העיקרי שנתבע לא בפעם הראשונה, אבל חובה לחזור עליו: אחריות מוחלטת ללא סייג למעשי הדמים של המרצחים חלה על מדינות ערב הנותנות להם בסיסים לאימונים ולפעולה, נשק, כסף, ואמצעים רבים מאוד, מתוחכמים מאוד, כדי שיוכלו לבצע את מזימותיהם.
אבל אנו שמים לב שכבר השבוע החל בחלקי עולם שונים, מסע לטיהור מדינות ערב מאחריותן הלא -מותנית הזאת. נשיא גרמניה מטיל ברמיזה את האחריות עליהם, — בא שר החוץ של אותה ארץ וכבר נתן למצרים כתב זיכוי; ראש האופוזיציה בבריטניה האשים את מצרים, - שר החוץ הבריטי כבר הספיק להודיע שמצרים אינה קשורה כלל בזוועת הדמים במינכן. איך אפשר, כנראה למען אינטרסים חמדניים ביותר, כך לעמוד על הדם השפוך?
׳׳ספטמבר השחור" לא פסק מאז הרצח במינכן למסור הודעות והוראות ברדיו קהיר, ושר החוץ הגרמני ושר החוץ הבריטי אמרו לנו שמצרים אינה מעורבת. רדיו קהיר משמש פה ל״ספטמבר השחור", משבח את מעשיו, מדבר על תהילה הקשורה בזוועת הדמים באולימפיאדה - ומצרים אינה מעורבת.
השבועון החשוב ״פוריין רפורט׳׳ כתב באוגוסט על ׳׳ספטמבר השחור״ לאמור: ״לפני זמן מה היתה הנחה כי אירגון ׳ספטמבר השחור׳ הוא בלי פיקוח מרכזי. אך עתה נמסר באורח מוסמך כי ה'פתח' הוא המפקח עליו. הפירסומים של ׳ספטמבר השחור׳ מודפסים ומופצים על-ידי משרד ה׳פתח׳ בביירות. סאדאת וקאדאפי קיימו לאחרונה בבנגאזי דיון על אירגונים אלה, ומצרים מממנת את ה׳פתח׳ בשנים האחרונות ומדריכה אותו באופן משמעותי״.
נמשיך בקביעת האחריות. אם בשתי בירות, רבאת ומוסקבה, מתפרסמות הודעות רשמיות שלפיהן מותר לערבים להילחם נגד ישראל ״בכל האמצעים״ — זה תרגום מדוייק של הביטוי, פעם בצרפתית ופעם באנגלית ובוודאי ברוסית, ״בכל האמצעים״ - האין מדינות אלה נושאות באחריות למה שהתרחש? רק אותו אשמדאי שממרתף השיבר במינכן החל את מסעו לקראת שיעבוד העולם והשמדת העם היהודי — רק הוא דיבר על מלחמה ״בכל האמצעים״.
ואם עתון המייצג את המפלגה הקומוניסטית של המדינה הראשית בעולם הקומוניסטי מזדהה עם "פתח", משבח את ״פתח״, קורא למדינות ערב להתאחד סביב ״פתח״, ואם המשטרה במדינה הקומוניסטית הראשית אינה מרשה אפילו ליהודים להפגין מתוך אבל על רצח אחיהם ומפזרת אותם באלות - האם אין מדיניות זו נושאת באחריות למה שקרה?
על רקע זה יש לציין בהערכה את דבריו של מר בוש במועצת הבטחון. ואם הוא היה היחיד שהרים את ידו נגד הצעת ההחלטה הצבועה, אנחנו יכולים לומר לו מתוך נסיון ממושך: לעתים בבדידות הכוח המוסרי, והוא שיכריע את עתיד העמים.
יח. מדוע לא היה בידיהם נשק?
אולם, כפי שדיברנו בכנות אל עמים אחרים, חובתנו לדבר בכנות ובאבל בלב, בצער, אל עצמנו. השאלה הראשונה היא: מדוע לא היה נשק בידי שליחינו? אדוני היושב-ראש, אדם, כל אדם, בעינינו הוא עולם ומלואו. אבל בימינו, אחר ההשמדה ואחר כל הקרבנות שנתנו למען התקומה, הדבר הנורא ביותר, שהוא בלתי-נסבל לחלוטין, הוא כאשר היהודי המותקף בידי מבקשי נפשו עומד מולם חסר אונים.
אם נשק בידו - יתגונן, יכה במרצחים, לא יתן לתפוס את עצמו ואת אחיו. באין נשק מתאים בידו - יתנהג בגבורה, יגן על חבריו, כפי שעשו אחינו שהם גיבורים, אולי בידיים ריקות, אולי בסכין, אבל מה יוכל כנגד זדים מזויינים בתת -מקלעים ורימונים? זה הדבר הנורא ביותר.
אחינו הלכו למוות עקודים, כפותים. השאלה היא: מדוע לא היה נשק חם, בהסכמה רשמית או בלעדיה, במינכן, לאחר כל האזהרות שהושמעו, גם מטעם האינטרפול, לאחר כל האזהרות שהשמענו, לאחר כל מה שהתרחש במינכן עצמה בתקופה האחרונה, לאחר שהיה ידוע לכולנו שיש מאות מרצחים בגרמניה ואלפים הנותנים להם עזרה וסיוע.
את השאלה הזאת עלינו לברר עד תום, ויכאב לנו כפי שיכאב. משום כך, גברתי ראש הממשלה, האופוזיציה אינה מקבלת היום את הודעתך, שלפיה תטיל הממשלה עליך לרכז מידע. אני רוצה לומר לך, שוב בכל הכנות ובכל הכבוד, שבכל פרלמנט דמוקרטי היתה הממשלה יוזמת ועדת חקירה בהשתתפות כל חלקי הבית. בכל בית-נבחרים של מדינה חפשית נוהגים כך. זה לא עניין לממשלה בלבד. כולנו יתומים, כולנו שכולים, כולנו אבלים. הממשלה תמסור לנו בדיעבד את המידע שהיא תרכז. אנחנו לא רק זכאים, אנחנו חייבים כשליחי ציבור לדעת כל פרט מלכתחילה בכל שלב חקירתו, על מה שהתרחש בבלוק 31, ועל מה שלא ניתן לשליחינו כדי שיוכלו לעמוד בנשק ביד ולהכות בזדים הללו.
במקרה זה, שאין חמור ממנו, צריך לחול סעיף 22 של חוק-יסוד: הכנסת. והממשלה צריכה להחליט בעניין זה עוד במשך היום,- אם תעשה כן, תתגבר על המכשול, ועוד בשעות הקרובות, מבחינה נוהלית ועל- פי סעיף 22 זה, אנחנו — בהסכמה גם לגבי ההרכב — נקים ועדת חקירה מטעם כל בית- הנבחרים, כדי שהיא, בסמכות מוסרית שאיננה מוטלת בספק, ומתוך ייצוג מלא, תחקור את הפרשה הזאת עד תום. ונדע, יידע העם כולו, מה קרה, מה לא נעשה, האם היה מחדל, איזה מחדל, גם מי האחראי לו, אם היה מחדל. זאת חובתנו.
יט. אין להסתפק בתגמול
השאלה העומדת לפנינו היא מה לעשות בעתיד. אשמיע את קריאתי לממשלה במישרין: יריבינו, רבותינו, עמיתינו לשעבר, אנחנו פונים אליכם בקריאה היוצאת מעמקי הלב: אל עוד בפילוסופיה של תגמול. בוודאי, חוסר תגובה על רצח בימינו - פשוט אין עולה על הדעת להשלים עמו. אבל הפילוסופיה של תגמול לא תעמוד לנו. אני מדבר בשם מורה ששמו הנסיון. חיל האוויר תקף בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון. אם עתה ניתן לימים או לשבועות לעבור — אי-אפשר יהיה לומר שאין בטחון כי זוועת דמים נוספת לא תבוא חלילה עלינו. נהפוך הוא. אפשר לומר בבטחון כי מעשה דמים נוסף ייעשה על-ידי אויבינו. צר לי לצער את כולנו. אך מה הברירה לפנינו? כך זה יהיה, חלילה. לאחר זוועת הדמים בלוד אמרנו מעל הבמה הזאת: ׳׳אולם, הבעיה היסודית העומדת לפנינו היא לא תגמול. הבעיה היסודית היא אחרת. ובכל לבי אני משוכנע שבימים אלה ובדיון זה על כולנו לומר: מלאה הכוס. היא מלאה בדם ובדמעות ובזוועה ובתמרורים. אם זאת אפשר לעשות, בדור של אושוויץ, לעיני העולם כולו, ולהשתבח ולהתפאר בכך, להבטיח המשך, ואפילו להודיע שהמעשים הבאים יהיו עוד נוראים מזה שבוצע בלוד, והעמים שומעים, והממשלות שומעות - בתנאים כאלה לא נוכל להסתפק בתגמול ובוודאי לא באגרת".
כוונו אז הדברים לביירות. יש לכוונם גם לבירות ערב האחרות האחראיות: לא תוכלו להמשיך במצב זה, במעשים כאלה ובחסות כזאת. יש שתי אפשרויות: האחת - שתפזרו את האירגונים הללו, לא תתנו להם שום אפשרות של קיום תיכנון ופעולה; והשנייה — אם לא תעשו כן, אנחנו הישראלים נשתמש באמצעים העומדים לרשותנו כדי להגיע להגשמת המטרה האנושית הזאת.
צר לנו. לא פעלנו ולא הגענו להגשמת המטרה האנושית הזאת. ובאה מינכן. נוכח הנסיון הזה חייבים אנחנו לומר איש לרעהו: אם פעולת חיל האוויר היא תגמול, ויעברו ימים, שבועות, ולא נוסיף להכות במרצחים הללו בכל מקום שבו הם נמצאים, קרוב ורחוק - יוסיפו, חלילה, להרוג יהודים, יוסיפו לשפוך את דמנו. אין עוד בכך שום ספק.
לכן לא עוד הסתפקות בתגמול. אנחנו תובעים מתקפה מתמדת, בלתי-פוסקת, נגד המרצחים ובסיסיהם; במדינות ערב הנושאות באחריות למעשי הדמים צריך להלום, באופן שהמהלומות שננחית בהן יכאבו, יכאיבו להן. והעם צריך לשמוע מפינו: לא נוכל עוד להניח להם ולנוח אחרי מעשה תגמול. קמו עלינו זדים. יהודי באשר יהודי — הם את דמו מבקשים. כמה פעמים יראה העולם את אשר אירע בלוד ובמינכן?
בוודאי שצריך להכשיר את דעת כל העמים לקראת מתקפה מתמדת כזאת. זה תפקידו של הדיון. זאת חובתה היום של הכנסת. אבל המתקפה צריכה להיות מתמדת, לא עוד פילוסופיה של תגמול. עד שנשים קץ למזימותיהם, לתיכנונם ולביצועם, לעצם קיומם של האירגונים המרצחים הללו.
יש בישראל מוחות, יש בישראל כוחות. אלה לא שנות השלושים. יהודי יצא מארץ-ישראל, מארץ אבותיו, אליה שב, בה יישר את גבו, היה לבן-חורין - ומה? באירופה יחשוש לדבר עברית, הסמל בהא- הידיעה של חידוש ימינו כקדם, משום שיש כמה מאות ׳׳כלומניקים׳׳ - אבקש את סליחת אדוני היושב- ראש על הביטוי העממי - שניתן להם נשק קטלני על-ידי מדינות והם נסבלים במדינות אחרות? האם נשלים עם מצב כזה, אחרי השמדת שישה מיליוני יהודים, אחרי התקומה הלאומית?
יש מוחות ויש כוחות, וצריך להפעיל אותם. ואם כדי לרדוף את הפושעים הללו ואת המרצחים הללו עד חרמה, באופן שהם יהיו החוששים, המפחדים, כדי שכל יזמה תינטל מהם - אם לשם כך דרושה במסגרת מערכת הבטחון יחידה מיוחדת, יש להקים אותה. לא עוד פילוסופיה של תגמול.
כ. מה פוגע ברבנות
בוודאי מוטב שנעשה את הפעולות האנושיות הללו, שמטרתן להציל, בהסכמת המדינות. איך אמר אותו מפקד המשטרה במינכן? ״לאחר שממשלת ישר- אל סירבה לדון על שיחרור אסירים - נידונו הישראלים למוות׳׳. דברים איומים. אנחנו צריכים לעשות את הפעולות האנושיות הללו כדי שלא יהיו עוד יהודים שנידונו למוות. מוטב שנעשה אותן בהסכמת המדינות. אין הן יכולות לטעון, מבחינה מוסרית, לסוגיה הגדולה של ריבונות. התיתכן פגיעה חמורה יותר בריבונותה של מדינה, אם בשטחה מתארגנים אנשים במטרה ברורה לרצוח אזרחים של מדינה אחרת, ובשטחה של אותה מדינה לא רק התיכנון קם, אלא גם הביצוע? זה מותר מבחינת הריבונות הנפגעת? ולגונן על האנשים ״הנידונים״ - כלפי החובה האנושית העליונה הזאת יבוא מישהו בטענה של ריבונות נפגעת?
מישהו העלה רעיון של אמנה בין-לאומית. אבל עלינו להיות ריאליסטים. עד אשר האמנה תנוסח על- ידי משפטנים; עד אשר יימצא רוב מתאים באירגון האומות המאוחדות כדי לקבלה; עד אשר הממשלות תסמוכנה ידיהן עליה, ועד אשר הפרלמנטים יאשררוה - שנים תחלופנה. ובינתיים? בינתיים חובתנו לפעול. ואם אפשרית הסכמה - יש לבקשה. מדובר בהסכמים דו-צדדיים — הביטוי הלועזי המקובל הוא ׳׳בילטרליים״ - בין ישראל לבין כל אחת מן המדינות שבהן פועלים אירגונים אלה בגלוי, אם בהכרה מלאה ואם מתוך עצימת עין אחת. גם בכיוון זה צריך לפעול במהירות המקסימלית.
אבל זה איננו יכול להיות תנאי לפעולות ההגנה שלנו. משום שאזרחינו ובנינו, לא אחרים, מותקפים בגלל הלאום שלהם, בגלל אזרחותם הישראלית, בגלל השתייכותם לעם היהודי. רק לעמנו נעשים דברים כאלה במדינות שונות. זוהי איפוא לא רק זכותנו, אלא גם חובתנו.
סיעת גח״ל הטילה עלי גם לפנות לממשלה ולקרוא לה לשקול מחדש את ההוראה שניתנה לפני שנים רבות לתביעה הכללית שלא לתבוע דין מוות, למען תינתן אפשרות זו לתביעה הכללית במקרים חמורים, ובית- המשפט יכריע.
כא. חובת ההתפכחות
עוד פנייה אחת כלפי פנים.
זה בית-נבחרים של מדינה דמוקרטית. יש בו אסכולות שונות, דעות שונות, אנחנו מאמינים בזכותנו לארץ-ישראל. נשאנו אמונה זו משחר נעורינו, נוסיף לשאת אותה. זכינו לימים גדולים, אדירים, מבחינת ההגשמה של הציונות כפי שלמדנו אותה כולנו מהרצל וז׳בוטינסקי, מנורדאו ווייצמן ובן-גוריון בתקופות שונות, ומוועידת ׳׳השומר הצעיר׳׳ בשנת 1927. זו הציונות. ארצנו היא. לעתים אנחנו מהלכים תוהים ובוהים: מה בכל זאת קרה לנו שעם ההגשמה קמו בתוכנו אנשים האומרים: כן, זכות, אבל... מה אבל? למסור חלק של נחלת אבותינו? עכשיו אני מבקש מכם לשקול: נניח שהיינו עושים את הדבר הנורא הזה. האם שלום יהיה לנו מאנשים אלה, או תוספת כוח איומה תקום להם, באלפים וברבבות?
ה״טיימס״ כתב ב-7 בספטמבר — אני מצטט בתרגום: ׳׳העתון הזה — כך כותב ה״טיימס" - ממליץ לפני ישראל לעשות ויתורים למען השלום. אין לנו סיכוי לשכנע את ישראל כי יש לה אינטרס בעשיית הווי- תורים, כאשר התשובה הבלתי נמנעת היא: ויתורים לאנשים כאלה - מה טובה תצמח מהם? " האם נסיגה תביא לכך שהם יניחו לנו, כאשר היום ברור שכל המגמה היא להשמידנו, ומאחורי אירגוני המרצחים — מדינות ערב? בעוד כמה שעות, במדינה ערבית, תיערך הלוויית. אנחנו נשמע את הדיה. כבר שמענו את הדברים שהושמעו מתבן של מדינות ערב: זו הדרך. הרי זו המגמה, זו המזימה.
נלמד איפוא גם את הלקח הזה ונעמוד מול אויבינו ונהדוף את התקפותיהם, וגעשה את הכל כדי למנוע את מזימות הרצח שלהם, ונדאג לכך שזוועת הדמים במינכן לא תהיה עוד חוליה אחת במעשי הרצח הנתבעים המבוצעים נגד בני העם היהודי, אלא תהיה האחרונה.
