של מי ההסתבכות

של מי ההסתבכות
(מעריב, 16.10.1970)
א.
בפרוס השנה החדשה, הביע שר הדתות את דעתו כי שרי גח"ל, כלשונו, הסתבכו ושגו. איך הם הצליחו לעשות זאת? מתחילה נספר את הסיפור בתמציתו, בלשוננו. בסוף יולי 1970, על פי ספירתם, החליטה הממשלה בניגוד לסיכומיה מסוף יוני, לחייב את יוזמת רוג'רס.
גוש תנועת החרות–המפלגה הליברלית ראה בהחלטה זו לא רק פגיעה מהותית בקווי היסוד המוסכמים, שאיפשרו, לאחר הבחירות, את חידושה של ממשלת הליכוד הלאומי, אלא בעיקר סתירה מוחלטת בינה ובין מצעו של גח"ל לכנסת השביעית. משום כך החליטו מוסדותיו המוסמכים של הגוש, בכנסת ומחוצה לה, כי הוא לא יוכל לשאת באחריות, מוסרית ומדינית, בעד החלטת השבר. המסקנה היתה, בהתאם לכללי המוסר הציבורי וחוקי הדמוקרטיה הפרלמנטרית, כי גח"ל חייב לפרוש מן הממשלה. זאת ההסתבכות. בשפתו, מסביר ד"ר ורהפטיג לשרי גח"ל, כי "אם חשבו שתפקידם לשמור בממשלה על עקרונות ארץ ישראל השלמה, ולמנוע ויתורים, אסור היה להם לנטוש את המערכה לפני זמנה". זה המשגה.
נתבונן במסמכים היסודיים, לסוגיהם. יוזמת רוג'רס מצאה ביטויה באיגרתו של מזכיר המדינה, שכללה מסמך, הקרוי, למען קיצור הפשטנות, טיוטת יארינג. היתה זו תעודה, שהוכנה לא על ידי השגריר השוודי, אלא בשבילו, הטיוטה נערכה במגעים חשאיים, רב-בירתיים, להוציא בירה אחת, ירושלים. על פי תוכנו של המסמך הנודע ההוא, אשר ד"ר יארינג היה צריך לשלחו לאו-טאנט על דעת קהיר, רבת עמון וירושלים, נתבעה ישראל לבצע את החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967, לוותר על משא ומתן ישיר בין הצדדים למען כריתת חוזי שלום, לסגת משטחים שנכבשו בסכסוך של שנת 1967. אף מחברי האיגרת הוושינגטונית הבינו, כי קבלת התביעות הללו תהיה קשה ומכאיבה. אין לי ספק, כי כזאת היא היתה בשביל כל חברי הממשלה. והא-ראיה, במחציתה שנייה של חודש יוני אמרו רובם והחליטו כולם, כי יש לדחות את יוזת רוג'רס, ללא סייג כלשהו. מובן מאליו, שגם לאחר עברי לאופוזיציה הפרלמנטרית, לא אביא דברים, חרותים בזיכרוני, שהושמעו, על ידי עמיתי לשעבר, בדיוני הממשלה. באחד הימים, לאחר שכולנו כבר נהיה מעבר לכל דיון, יקרא את הדברים, כמקובל, היסטוריון ארצישראלי. אין לי ספק, כי הוא יתמה למצוא בדפים המוצהבים הפיכה כה קיצונית ומפתיעה של לאו להן.
אבל אם שינוי יסודי זה במדיניות, ובניסוחיה המוסכמים, הכאיב לכל, איך הוא נראה מבחינת העקרונות והמצע של גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית? לפני שנה התייצב גח"ל, עם כל המפלגות והרשימות, בפני ציבור הבוחרים, ואמר לו, במצע, אשר, כרגיל, כל מלה נשקלה בו, את הדברים הבאים:
"לא נפרט כאן את אשר תרם גח"ל להכרעות הגורליות בששת ימי הלחימה, כמו כן לא נייחד את יוזמתו של גח"ל ותרומתו לקבלת החלטות חיוביות ולמניעת הכרעות שליליות, למען שמירת פרי הניצחון, נביט אל העתיד. השאלה היסטורית, המרכזית, העומדת לפנינו, היא, האם נחלת אבותינו, ששוחררה, תישאר בשלמותה בריבונותנו? גח"ל משיב ואומר: הן, נשמור על שלמות הארץ, לא תחולק עוד ארץ ישראל... הוכח, כי חלוקת ארץ ישראל לא הביאה שלום אלא שפך דם מתמיד. אך היא גם סיכנה את עצם קיומנו, שלמות הארץ נותנת לנו את ביטחון הקיום; משלמותה יעלה גם בעתיד השלום".
בעקבות פתיחה זו, קבענו את העקרונות, לאמור: "זכותו של עמנו על ארץ ישראל משולבת בזכותנו לביטחון ולשלום; מכוח הזכות יש להחיל, גם בדרך המשפט, את ריבונותה הממלכתית של מדינת היהודים המחודשת על שטחי הארץ המשוחררים; יש לשלול כל תכנית או הצעה שתוצאתן היא חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית; בארץ ישראל יקוים שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה ותושביה ללא הבדל גזע, מוצא, מין, לאום, דת ועד; שאיפה מתמדת לשלום עם עמי ערב. שלום, אחר מלחמות, משמעו חתימת חוזי שלום, שניתן להשיגם רק במשא ומתן ישיר בין הצדדים; תנאי ביטחון, כחלק בלתי נפרד של חוזי השלום עם מדינות ערב, קשורים, מכוח הניסיון והמשפט, בקיום שליטתנו במרחבים אשר שימשו לאויבינו בסיסי תוקפנות".
באוקטובר 1969 הביעו 300 אלף אזרחיות ואזרחים את אמונם בעקרונות אלה של גח"ל; ואילו גח"ל ביקש, בשמם ולמענם, אמון ציבורי.
מבט ראשון, עם הקל ברפרופים, בשני המסמכים האלה יספיק, כדי שכל קורא יגיע למסקנה, כי בין טיוטת יארינג לבין מצע גח"ל קיימת סתירה, אשר אינה ניתנת אף לניסיון גישור. אין פלא כי כאשר נתכנסו 24, מתוך 26 נבחרי גח"ל בכנסת, הודיעו רובם וקיבלו כולם, כי, נוכח החלטת הממשלה, לא יוכל עוד הגוש להשתתף בממשלה. לא היו חילוקי דעות בהערכת ההחלטה ההיא: ואיש מבין הנבחרים הנוכחים לא הצביע נגד המסקנה. הדעות נחלקו לאחר הסיכום, בקשר עם הצעתו של שר האוצר, מר פנחס ספיר, עליה ראש הממשלה, כפי שהואילה להודיענו, סמכה ידה, לפיה יינתן לגח"ל להצביע במליאת הכנסת נגד החלטת הממשלה – ולהישאר בה. הסיעה הפרלמנטרית של גח"ל דחתה את ההצעה הזאת. ההליכים הדמוקרטיים בקבלת ההכרעה מוצו עד תום, בישיבה משותפת של רכזי תנועת החרות והמפלגה הליברלית, בהרכב פריטטי, בהצבעה חשאית.
לאחר הדברים האלה, זכות וחובה היא לשאול את ד"ר ורהפטיג, כיצד יכלו, כדבריו, שרי גח"ל לשמור בממשלה על עקרונות (!) ארץ ישראל השלמה ולמנוע ויתורים, אם הממשלה החליטה, במפורש, להתחייב לוותר, ולבתר את ארץ ישראל? האם על פני תהום כזו, מבחינה עקרונית, אפשר – לשבת?
לא תמו השאלות. מתי מסתבך גורם מדיני, כאשר הוא שומר אמונים לעקרונותיו, או מתכחש להם. מתי שוגה תנועה ציבורית אידיאלית, כאשר היא מעדיפה את האידיאה על הייצוג, או להיפך? מתי מסתבכים שליחי ציבור במשגה, או שוגים בהסתבכות, כאשר הם מקיימים את התחייבותם בפניו, או מפירים אותה?
לא לשר האומה, לשר הדתות פתרונים.
ב.
כדי להמחיש את הסוגיה המוסרית, ההיסטורית והמדינית, אעלה השערה ואזכיר עובדה. בנובמבר ובדצמבר אשתקד התנהל משא ומתן, ממושך וקפדני, על הקמת ממשלת ליכוד לאומי, או חידושה. נשער בנפשותינו, כי עמיתינו מן המערך, המפד"ל, או ל"ע, מציעים לנו לקבוע בקווי היסוד של תכנית הממשלה את הכללים הבאים: ישראל מתחייבת לבצע את החלטת מועצת הביטחון 242; ישראל מוכנה לקיים שיחות עם ד"ר יארינג בלבד למען השכנת שלום צודק וקבוע עם מצרים וירדן; שלושתן מקבלות על עצמן לקחת לתשומת לבן את ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית, בעוד ישראל מקבלת על עצמה לסגת משטחים שנכבשו ביוני 1967.
לו כללים כאלה היו מוצעים לנו, אין ספק, כי לא היה נמצא איש בגח"ל שהיה ממליץ להצטרף לממשלה. בטוחני, כי כל דוברי הגוש היו מודיעים לבני שיחנו, שאם יעמדו על קווי יסוד מעין אלה, אין טעם להמשיך במשא והמתן הבין-מפלגתי. לא ברור, עם מי היה המערך מרכיב ממשלה; ברור, כי גח"ל אף לא היה מעלה על הדעת להשתתף בה. עלי להוסיף תיקון. בין המציעים המשוערים הזכרתי את מפדל. עשיתי זאת, למען לא ייגרע חלקה. אבל יש יסוד להניח, כי נציגי המפד"ל לא היו יכולים כלל להגיש קווי יסוד כאלה; ספק, אם, על פי מצעה שלה, היו יכולים להצטרף לממשלה, אשר היתה מאמצת אותם.
אבל קווי היסוד המוסכמים היו שונים לחלוטין. אמרנו בהם, בסעיף העיקרי, כי "הממשלה תחתור בהתמדה להשגת שלום בר-קיימא עם שכנותיה של ישראל שהיא מושתת על חוזי שלום אשר יושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים, בחוזי השלום ייקבעו הגבולות המוסכמים הבטוחים והמוכרים". עלי לשוב ולציין, ביושר לבב, כי כללים אלה ניתנו לשני פירושים; משום כך הם איפשרו הקמת ממשלת ליכוד לאומי. לא דרשנו מעמיתינו, כי יקבלו את תורתנו; תבענו מהם, כי לא יטילו עלינו את תורתם. כך הוקמה, או חוּדשה, ממשלת הליכוד הלאומי, אבל קווי היסוד המוסכמים נשברו בסוף יולי ובראשית אוגוסט. ואם מתחילה לא הינו מצטרפים לממשלה, לו נקבעו בשבילה כללי הנסיגה והחלוקה, לא יכולנו להוסיף ולשבת בה לאחר קבלתם.
כדאי גם להזכיר עובדה, שאולי כבר נשתכחה. באחד הימים פורסם בניוזוויק, בשמו של מר לוי אשכול ז"ל, כי ישראל אינה מעוניינת באזורי יהודה ושומרון המאוכלסים ערבים. חברי, מר יוסף ספיר ואני הלכנו אז לראש הממשלה, והודענו לו, שאם לא יובהר, כי הודעה זו אינה מחייבת את הממשלה, לא נוכל להוסיף ולהשתתף בה. ראש הממשלה המנוח הבין את עמדתנו. סגנו, מר יגאל אלון, הוסמך למסור הודעה מתקנת בכנסת. שנינו, מר ספיר ואני, יכולנו להמליץ בפני מרכזי גח"ל להוסיף ולשאת באחריות השתתפותנו בממשלה.
היום אין תקנה. ראש הממשלה, הגברת מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, אומרת בראש השנה, כי אם עבר הירדן ייהפך למדינה הקרויה פלשתינאית ואיזורים מיהודה ושומרון יצורפו למדינה כזאת, לא איכפת לה. בטוחני, כי המלים הנוראות, בהן הפטירה ראש הממשלה, היו פליטת פה. הגברת מאיר עצמה הכריזה באחד הוויכוחים המרובים עם ד"ר גולדמן (פרדוכס: ככל שנימת ההתדיינות עמו מחריפה, כן מתקרבות ההשקפות לדעותיו), כי רק מי שכואב לו, יכול לוותר על משהו. אין צורך לקבל את ההנחה הזאת כדי לשאול: אם כך, מה פתאום, לא איכפת? פליטת פה. היא מכאיבה מאוד. כואבת יותר היא ההודעה עצמה, אך אין להכחיש, כי בעקבות ההחלטה מיולי ואוגוסט, יכלה ראש הממשלה להשמיע את דבריה בשם הממשלה ועל דעתה. היא לא אמרה אותם על דעת גח"ל ואחריותו.
כאן מגיע תור השאלה, שיש להציגה, ללא חדווה, בפני שר הדתות – האם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל המערבית והודעת ראש הממשלה עליה, תואמות את מצע מפלגתו? אני שב וקורא במצע זה, שהוגש לבוחרים, ומוצא בו את העיקרון היסודי הבא: "זכותו הדתית וההיסטורית של עם ישראל על הארץ המובטחת על ידי אלוקי ישראל". ובכן...?
יכולנו להציג שאלה זו, או להציק בה, בימי הקיץ שחלף. יעידו כל השרים, הנמנים על המפד"ל, כי לא עשינו זאת. אפילו במלה אחת לא ניסינו להשפיע עליהם, כי גם הם יודיעו על הסקת מסקנות אם תתקבל ההחלטה, הסותרת, לי טבע הדברים, את עקרונם המקודש. כל אחד, אמרנו, ינהג על פי השקפתו ודרכו. אבל אם מישהו שוגה בהסתבכות, מבחינת אמונתו המוצהרת, אל יטען, כי זולתו הסתבך בשגיאה – משום שקיים את דבר האמונה.
ג.
אולי שמו הקוראים לב לכך, כי הזכרתי את חודש יולי ואוגוסט כתאריכים בהם נפלה ההכרעה. אין זה מקרה. בעוד אשר מתחילה סמכו רוב חברי הממשלה את ידם על טיוטת יארינג בתור שכזו, הרי בעקבות שיחה בין שניים מהם, הוצע לממשלה, בימי אוגוסט הראשונים, להוסיף עליה תיקונים. המלה "לכבד", אשר, לא באורח מקרי, לא הועתקה מהחלטת מועצת הביטחון המקורית למסמך המבצעי, הוחזרה לפני הביטוי "לקיחה לתשומת לב" (של הריבונות וכו'). בסעיף העיקרי, המדבר על נסיגה ישראלית נוסף המשפט: "אל גבולות בטוחים ומוסכמים שייקבעו בהסכם השלום", על תוספות או הסתייגויות אלו, הודיעה בשעתה ראש הממשלה בכנסת.
בהקשר זה הודיע שר הביטחון, מר משה דיין, בשבת שובה, כי האו חולק עלי מחמת החלטת גח"ל לפרוש מן הממשלה. יוצא, כי בזכות תוספות אלו יכול היה גח"ל, לפי הערכתו של מר דיין, להישאר בממשלה.
לא הבינותי. קוצר השגתי אינו קשור, הפעם, בעובדה, כי מחלקת המדינה בוושינגטון נטלה את ההסתייגויות האלו והטילה אותן אל הסל. היא טענה, כי יוזמת רוג'רס כללה את טיוטת יארינג. מאחר שממשלת ישראל הודיעה, כי היא מקבלת את היוזמה, משמע שהיא גם אישרה את הטיוטה. ואמנם כן, נאמר לד"ר יארינג, כי הוא יכול למסור לאו-טאנט את המסמך המקורי, כפי שנערך במגעים בין וושינגטון וקהיר, כמובן בידיעת מוסקבה ועל דעתה. השגריר כן עשה. אם באחד הימים יקוימו או יחודשו הדיונים עם ד"ר יארינג, הוא יפעל לפי הסמכות שניתנה לו, ולא לפי הסתייגויות שנשלחו לכתובת אחרת.
אך, כאמור, לא ההתפתחות המוזרה הזו תעמוד כיום לנגד עינינו. המסמכים עצמם יקבעו. השכל הישר מחייב לשאול, מהו השינוי החיובי, אף המכריע, מבחינת עקרונות גח"ל במצעו, אם כתוב במסמך הערך בירושלים נסיגה מ... אל... כלום אין בו התחייבות מפורשת לשוב ולחלק את ארץ-ישראל?
אין צורך להשיב לשאלה זו; התשובה כלולה בתוספת המלין מהיכן לאן. בהודעתה של ראש הממשלה, עם התחדשותה שנה, אין אלא חזרה עליה, בלי פליטת הפה.
יכולתי אולי אני לחלוק על מר דיין בקשר עם החלטות הממשלה מיולי ואוגוסט, ובמידה של צדק. לו עשיתי כן, לא הייי מקבל על עצמי, כחבר תנועת החרות, לפרש את מצעו של המערך, כפי שמר דיין, חבר מפלגת העבודה, ניסה להסביר לשומעיו, מה נראה לו כתואם את מצע גח"ל ועקרונותיו. הייתי מסתמך על עמדותיו המוצהרות והודעותיו הפומביות.
ניטול את החלטת מועצת הביטחון מ-22 בנובמבר 1967. מן המפורסמות הוא, כי מר דיין התנגד בתוקף לכל הצעה, כי ישראל תקבל על עצמה את ביצועה של החלטה זו. המשורר נתן אלתרמן ז"ל כתב, אפילו מספר פעמים, מעל עמודי העיתון מארחי, כי שר הביטחון, ייבדל לחיים ארוכים, הוא היחידי בממשלה השולל את ההחלטה ההיא. זה לא היה מדויק, אבל, כפי הנראה, איש לא היה מעוניין, באופן מיוחד, להכחיש את דברי המשורר המנוח.
בקיץ 1968 פורסם בקהיר מכתב, אשר ד"ר יארינג מסרו לידי ריאד, שר החוץ המצרי. במסמך ההוא נקבע, בשם ממשלת מצרים וישראל, כי, בין השאר הן תחפשנה דרכים לביצועה של החלטת מועצת הביטחון. מר דיין היה אז בין היוזמים הראשיים של החלטת הממשלה, לפיה המכתב ההוא איננו מחייב את ישראל.
אבל בקיץ 1970 החליטה הממשלה להתחייב, בפני כל אומות העולם, לבצע את ההחלטה 242 של מועצת הביטחון. אף על פי כן לא שידרתי כל הודעה, לפיה אני חולק על מר דיין, מבחינת עמדתו המוצהרת וההחלטה הסותרת, לה נתן ידו. כל אחד, לפי הבנתו ודרכו.
באחד הימים נתפרסם דו-שיח בין הגברת גאולה כהן ובין מר משה דיין. היא שאלה: "כשכל יהודי עמד והתפלל לשנה הבאה בירושלים, הוא התכוון לא רק לירושלים, אלא לארץ ישראל כולה – האם אתה, כשנשבעת לה, לירושלים, ביום שחרורה, ליד הכותל: לא נעזבך לעולם – גם אתה התכוונת לא רק לירושלים?", התשובה היתה: "כן, לא רק לירושלים", ואחר נאמרו על ידו, בהזדמנות מרטיטה (הייתי במקום) הדברים הנעלים: "שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות, ארץ השופטים ומלכות דוד. שבנו לחברון ולשכן, לבית לחם ולענתות, ליריחו ולמעבדות הירדן, אינני מעלה על דעתי שנינתק מהם".
האם ההתחייבות, שניתנה לכל אומות העולם, למסור אזורי יהודה ושומרון לשלטון נוכרי, אינה סותרת את רעיון השיבה? ממה נינתק על פי התחייבות מפורשת זו?
יכולתי להציב שאלות אלו גם בפומבי. לא הצגתין אף באורח פרטי. גם מר דיין יעיד, כי לא ניסיתי בשיחתנו הממושכת, אפילו במלה אחת להשפיע עליו, כי יודיע, בהתאם להצהרותיו, על הסקת מסקנות, אם תתקבל החלטה הסותרת אותן. אך זאת בקשתי ממנו: שלא ינסו לשכנעני, כי אני יכול, על אף ההחלטה, להישאר בממשלה. הזכרתי לו, כי בימי כהונתו של לוי אשכול ז"ל, אמר לי פעם שר הביטחון: לו היית במקומי, היית מתפטר. נסתתמו טענותיי. אז נעשה משהו, כשמר דיין לא ייאלץ להתפטר. איש שיחי לא זכר את המקרה. משהזכרתיו – נזכר.
ד.
אולם העיקר הוא, כי, בעקבות הפיכת הלאו להן, עודנה קיימת הסתבכות של ישראל. באזור התעלה חל שינוי אסטרטגי לטובת האויב, המאיים בחידוש הירי. הונאה גלויה וקלות דעת שימשו, במקרה דנן, בערבוביה. התברר גם לרבים מאלה, שסמכו ידם על יוזמת רוג'רס, כי היא היתה מלכודת, כי אין היא כלל פרוזדור לשלום. אלמלא הכרה זו, היה צודק מר בן גוריון הטוען בעקשנות, כי הפסקת השיחות עם ד"ר יארינג היא המשגה החמור של הממשלה. בפשטות: לו היו מאמינים, כי השיחות עם ד"ר יארינג, על יסוד המסמך הידוע, אף המתוקן, עשויות להוליך להסכם שלום, לא היה בשום טיל קרקע-אוויר איום ישיר על ביטחוננו. אבל אם ברור, כי יוזמת רוגקרס לא תוכל להביא לשום הסכם שלום, אף על פי תנאי המינימליסטים, או אז האיום קיים. שלום אין. רק ההתחייבויות, ששברו את קווי היסוד של ממשלת הליכוד הלאומי, נותרו.
יש יסוד לאמונה, שלא פסה אפילו יום אחד, כי נתגבר גם על מכשלים אלה. התנאי הוא, כי נשתחרר לחלוטין מן ההסתבכות במסמך יארינג, ונשוב למדיניות המעוגנת גם במשפט הבין-לאומי, והיא: גבולות נקבעים בחוזי שלום, ואל חוזי שלום מגיעים במשא ומתן ישיר בין הצדדים.