שלשה פרדוכסים

מהצעת ההחלטה הבריטית, שהוגשה למועצת הביטחון של האו"מ לסכום דיוניה על הדין וחשבון של המזכיר הכללי, מר דאג המרשילד, הוצא המשפט המורה על שאיפה להסדר בדרכי שלום שיתקבל על דעת שני הצדדים. לפני שבוע ניסיתי להסביר, לקוראם הקבוע של טורים אלה, אילו סכנות מדיניות נושא בחובו משפט "פרו ישראלי" זה. אין צורך, בוודאי אין טעם, לחזור על הדברים בשלמותם. רק לשם הבלטת הפרדוכסליות של מצבנו, אוסיף ואומר, כי, לאור (או לאפלת) המדיניות המוצהרת של ראש הממשלה, היה הנוסח הבריטי המקורי עלול לשמש הכנה בין-לאומית, מדינית ומשפטית, לדרישה אל ישראל לסגת.

כידוע, אין לממשלת ישראל תביעה אלא על המצב הקיים. אבל המשפט שהושמט לא קרא למדינות ערב להשלים עם המצב הקיים, מפני דרכי שלום, או בדרכי שלום. הערבים חוזרים ומצהירים, כי דווקא ה"מצב הקיים" מצית את דמם ומקומם את נפשותיהם. יש להם תביעות ל"שנוי". הן ידועות. באו בעלי הצעת ההחלטה ואמרו: ההסדר צריך להתקבל על דעת שני הצדדים. במלים אחרות, הם הודו, או הכירו, או היו מודים ומכירים, בזכותם המוסרית והחוקית של מדינות ערב לבלתי עשות שלום עם מדינת ישראל. אמנם, על פי הנוסח הבריטי היה צריך ההסדר להתקבל גם על דעת ישראל. אבל, מחמת העובדות הידועות והמדיניות המוצהרת, היה הצעד הראשון מוכרח להיות לקראת קירוב ה"הסדר". לדעתם של בעלי תביעת השנוי. עם הצעת ההתקרבות לנקודת המבט של הצד שכנגד, או, במלים אחרות, עם הצעת הוויתורים, היו באים לממשלת ישראל והיו "מבקשים" את הסכמתה. מה היתה התשובה, לא לי לומר. אבל בינתיים היתה תכנית וויתורים, זו או אחרת, מקבלת גושפנקא בין לאומית רשמית. אין להבהל ממנה. אין לזלזל בה.

אם נתבונן במוקש, שהוטמבן בהצעת ההחלטה הבריטית, צריך היה, לכאורה, לברך על הוצאת הפיסקא ה"ממוקשת". וזהו הפרדוכס. איננו יכולים לברך על המחיקה. נאלצים אנחנו לראות בה מכה קשה למעמדה הבין-לאומי של ישראל. תבוסה למדיניותה.

הבידוד שלנו בזירה הבין-לאומית נראה "מושלם". לא השיגה עוד ידנו להשפיע על שום אחת מן המדינות, היושבות, בקביעות או בחליפין, במועצת הבטחון, כדי להניע אותה, על פי המדיניות הנבונה, הריאליסטית בת שמונה השנים, להציע, בפשטות, שלום בין ישראל ובין מדינות ערב. כמובן, לא פרזה כזו היתה נכללת בהחלטת מועצת-הבטחון, שתיהן לא היו אלא פרזה. אבל מה יותר מקובל, יותר שיגרתי יותר "מובן מאליו" בעולם הפרזות הבין-לאומיות מן המלים: "אנו קוראים לצדדים לסכסוך לעשות שלום"? אף על פי כן, שום מדינה לא הציעה כזאת. ואנחנו לא הצלחנו, לא השכלנו, אולי אף לא ניסינו להשפיע על שום מדינה שתציע את המקובלת בנוסחאות. נואשנו מראש. לא ראינו שום סכוי להצלחת המאמץ. משפט, הנראה שיגרתי, משעמם ביחסים בין כל העמים, הנמצאים בסכסוך ביניהם, נחשב למהפכני, או דמיוני, ביחסים בינינו ובין מדינות ערב, לא ניסינו להגיש בעקיפין הצעה אחרת, לא הגשנו הצעת תיקון לנוסח הבריטי. איש אף לא שאל אותנו. כל המשא והמתן התנהל עם מדינות ערב, שאינן, כמונו, חברים במועצת הבטחון. ותפילה אחת נישאה מלבם של נציגינו: מי יתן ומועצת הבטחון תאשר, ללא שנוי, את הצעת ההחלטה הבריטית, לרבות המשפט ה"טוב", הצופן בתוכו יותר חומר נפץ מכפי שיש לצבא ישראל. איכה ירדנו פלאים בעקבות המדיניות הפקחית.

התבוסה היא עוד יותר מרה. המשפט האנטי-ישראלי, בו רצתה קריתנו בכל לבה הבלתי-משכיל, הוצא על פי דרישת אוייבינו. משפט העלול לפגוע "קצת" בישראל, לא סיפק את הערבים; הוא בעיניהם פרו-ישראלי. לכן, תבעו את מחיקתו. ונמוקיהם היו לא פחות מענינים מתביעתם.

הם הסבירו לנציגי המעצמות והמדינות, כי, אם ייקראו ל"הסדר שיתקבל על דעת שני הצדדים", פרוש הדבר, שהם יתבעו להגיע להסדר עם "צד ישראלי". אבל הם אינם רוצים בשום "צד" ובשום "ישראל". הם – כך אמר דוברם במפורש – רוצים בשלום, אבל השלום לא יכון אלא לאחר היעלמותה של ישראל. איך אפשר, איפוא, לצפות להסדר בין "צדדים".

טענתם האלטרנטיבית היתה קשורה בהחלטת החלוקה מנובמבר 1947. הם השיגו, כי אם ידובר על הסדר שיתקבל על דעת שני הצדדים, עלול הדבר להתפרש, כאילו מועצת הבטחון מחקה את החלטת העצרת מלפני תשע שנים. לטענה זו לא היה שום יסוד משפטי. המעצמות, בהתקדמותן אלי נקודת המבט הערבית, היו עלולות להציע פתרון על פי קווי נובמבר 1947 ושוב לתבוע מישראל, שהוא יתקבל "גם על דעתה" למען השלום. אבל היה בה, בטענה הערבית השניה, יסוד ממשי מסויים. אפילו אנתוני איידן לא דרש חזרה לקווי נובמבר. הוא תבע "פשרה" ביניהן ובין המצב הקיים. אבל הערבים דוחים גם "פשרה" זו. ולכן התנגדו למשפט המרמז לאפשרות קבלתה.

מתוך נמוקים כאלה קבלו כל המעצמות הגדולות, וכל חברי מועצת הבטחון, את דעת הערבים ואת עמדתם. זוהי התבוסה. ספק, אם איזו שהיא מדינה, היושבת במוסד בין מדינתי, כה הוכתה על ידו, כפי שאנו הוכינו ביום ב' האחרון. השארת המשפט המפורסם בתוך החלטת מועצת הבטחון פרושה היה, כי האו"ם, הממונה על השכנת השלום, מכיר בזכות הערבים לא לעשות שלום עם מדינת ישראל "כמות שהיא"; מחיקת המשפט הזה, תוך כדי ההנמקה הערבית הגלוייה, פרושה, י האו"מ מעניק לערבים זכות, מוסרית אם לא חוקית, לתבוע את הכחדתה של ישראל. והשנה היא השמינית לקיומה של מדינתנו. התקדמנו.

לפני שישבתי לכתוב על הפרדוכס הזה, קראתי בעתון "דואר ירושלים", הנושא את דבר מפא"י בשפת אנגליה, כי "כניעת המעצמות" ללחץ הערבי ומחיקת המשפט השלומי מהחלטת מועצת הבטחון זיעזעה את שר החוץ שלנו. בטאונה האנגלי של המפלגה השלטת קובע, כי שר החוץ נאלץ לעשות עתה הערכה מחדש של מדיניותו מתוך "חבלי גסיסה" (הבטוי המקורי נלקח מפיו של מזכיר המדינה האמריקאי). עד עתה, כותב העתון המקורב למלכות הקריה, האמין שר החוץ, כי יש להרוויח זמן. אבל עתה נוכח לדעת, כי הזמן כלל אינו פועל לטובתנו. מהיום (או מיום ב' ואילך) יהיה צורך להעמיד את מדיניות החוץ של ישראל אל מול פני העובדות, ולא אל מול פני התקוות. דבר "דואר ירושלים" בשם חוגים יודעי דבר על הלכי רוח הפרצים במשרד החוץ.

מזל טוב, יהודים! ומזל טוב ונעים לתומכי הממשלה. שר החוץ קבל מכה והתעורר מתדרמתו, שנמשכה שמונה שנים תמימות. עד לפני ימים מספר היתה המדיניות שלו ניצבת מול פני "תקוות" ולא עובדות; מעכשיו יהיה להיפך. אבל הן היה מי שטען באזניכם, במשך כל שמונה השנים האחרונות, כי הזמן פועל לרעתנו, וכי מדיניות החוץ שלנו פונה ליצר ה"תקוות" (קרי האשליות) ואינה מביטה לברית עם העובדות. למען תקוות השווא הללו הפסדנו שמונה שנים; מה פלא שאנו מתקרבים לצו נסיגה בין-מעצמתי, או בין-לאומי מוסכם? מה תימה, שנהיינו ל"אובייקט" (לא חוסר אונים, אלא חסר שכל ונטול מעמד) במשא ומתן בין המעצמות והמדינות על גורלנו. על עתידנו? הן זוהי, בדיוק, התוצאה, מפניה הזהרנוכם, של מדיניות אשר אתם חשבתם, כי נבונה היא, "עובדתית" היא, מציאותית, והיא נתגלתה, לפתע כביכול, כמדיניות של תקוות הנוגדות את העובדות. השכם והערב טענו, כי מחלתה הכרונית של מדיניות החוץ הרשמית היא אשליה. מיאנתם להאמין. עתה קבלתם אישור לדיאגנוזה שלנו מן המקור המוסמך ביותר: מפי החולה.

במחצית חודש אפריל יצא ראש מפא"י להתבודדות מרעננת המחשבה, לשדה-בוקר, שם חבר בשעת רצון, ששים ושלשה סעיפים בשביל מפלגתו, שנקראו, אינני יודע על ידי מי, "ציוני דרך" על חבור זה קראתי, לפני ימים מספר, מודע באותו עתון אנגלו מפא"י, אשר כבר הזכרתיו. העתון, המבטיח לקוראיו לפרסם את כל ס"ג הסעיפים, קורא להם בזה השם: "ההערכה הקלאסית של מצב ישראל".

בקראי את המודעה הזאת, נזכרתי, בלא משים, בחבור אחר, שנכתב על ידי מתבודד אחר לפני חמש שנים בקירוב. החבור ההוא נקרא לא בשם תהילה אחד, אלא בשמות תואר רבים: "גאוני", "מחדש תקופה" וכ"ו. אבל זכורני, כי גם השם "קלסי" לא חסר בהם. לא עברו אלא מספר שנים ולפתע נתגלה, כי המחבר היה בור וחבורו בר. חלילה לי, כמובן, להשוות את המחברים, או אפילו את החבורים. אבל מלחכי-פנכת-שליט דומים בכל חלקי עולם, בכל המשטרים. מלאכתם היא באמת "קלאסית". יכולתי להגיע למסקנא זו משום שקראתי את כל ס"ג הסעיפים, (החום היה רב, המאמץ היה גדול, ומה משניהם קשה היה, אמור אתה, קוראם) לפני שקראתי עלים ב"דואר ירושלים".

ארשה לעצמי להכניס, מחוץ למנין הקבוע, פרדוכס בסוגריים. כידוע, אין לתנועת החרות כסף. פשוטו כמשמעו. בדרך כלל, אני חושב, כי טוב שאין לנו כסף. זוהי התוצאה, ולא רק ההוכחה, של העובדא, כי אנו שרתנו, ולא ירשנו. אבל לעתים גם אני אומר: א, חבל שאין לנו כסף, לא היה לנו כסף?

לא היה לנו כסף, הייתי מייעץ לידידי, כי אנחנו נדפיס ונפיץ, על חשבונה של תנועת החרות, את ס"ג הסעיפים, את ה"הערכה הקלאסית" וגו', שחוברו יחדיו בשעות הקונטמפלטיביות, המדבריות, של מנהיגה של מפא"י. לא הייתי מהסס להציע – זכרו את ההנחה: יש לנו כסף – לפרסם את החבור הזה במאות אלפי טפסים, כדי שיגיע לכל בית בישראל ויקרא כל העם ויראה, איזו דלות מחשבה, איזו עקרות רעיונית, איזו גבוביות מלולית היא מנת חלקו של ראש המפלגה השלטת.

אבל מכיוון שכסף אין לנו, וההון הגדול, שאנחנו, לפי דברי הקומוניסטים, מיצגים אותו, לא נתן לו הקצבה לתעמולה למען תנועת החרות, אין אנו יכולים, על חשבוננו, לפרסם את ההערכה הקלאסית של ראש מפא"י. אין לנו ברירה אלא לסמוך על כך, שמפא"י עצמה תעשה זאת. מחשבתה דלה. לא כן קופתה.

בינתיים נעמוד רק על פרדוכס אחד בתוך ס"ג הסעיפים. בסעיף מ' נאמר: "מקור פולחן העריצות הוא בצפיסה הטוטליטרית המשותפת למשטרי עריצות מימין ומשמאל. לפי תפיסה זו אין באנשים ובעמים משחק אורות וצללים, גוונים ובני גוונים או כולם שחורים או כולם לבנים. או כולו טוב או כולו רע. כל הנשמע לעריץ הוא טוב, כל מתנגד לו – הוא רע".

על הערכה קלאסית זו של משטרי העריצות, הריני מוכן לחתום, כדברי המליצה, בשתי ידי. אולם חובתי היתה לקרוא את החבור לא רק עד מ' אל עד ס"ג. והנה הגעתי, על סף הסיום, לסעיף ס"ב, בו נאמר:

"... כל השולל איחודם המדיני של פועלי ישראל נושא לשווא יעודו של המעמד העובד. הפלגנות והבדלנות בתנועת הפועלים בארץ מפחיתה כושרה החלוצי, מחלישה כוחה היוזם והיוצר, מנמיכה קומתה המוסרית, מסכנת מעמדה המדריך והמכוון בעם ובמדינה, ונותנת יד בעקיפין ובלא דעת למזימות ומגמות פשיסטיות ומחזקת ידי הימין העקר והמחבל". (ההדגשות לא במקור, אלא על חשבון תנועת החרות).

קראתי את הסעיף הזה ברגשות, הקרויים מעורבים. ראשית – איך לא אודה על האמת? נהניתי במקצת. לפני שבוע עמדתי על דאגתה הגוברת של מפא"י מול פני כוחה הצבורי הגדל של תנועת החרות. והנה בא ראש מפא"י בעצמו, ולא דוברה האלמוני, ומאשר, היכן לוחץ, מה כואב, מי מדאיג... הפטפוט של גדפן מקצועי על "מזימות ומגמות פשיסטיות" אינו עושה עוד, כידוע לי, שום רושם, אפילו לא על חברי מפא"י עצמם. באין מחשבה באה במקומם המלה, אמר פעם משורר והוגה דעות. אצל ראש מפא"י, במקום המחשבה הבקרתית לגבי יריב בא – הגדוף. זוהי, אמנם, השיטה, הנהוגה בכל משטרי העריצות, אשר ראש מפא"י פסל אותם במ"ם, אבל בארצנו היא כה השתתקה, עד שאפשר לנוד למשתמש בה יותר מכפי שצריך לרגוז עליו.

העיקר הוא, כי ראש מפא"י, בסגנונו הטהור והבהיר כזהב, קבע, כי תנועת החרות מסכנת את מעמדה, ה"מכוון והמדריך" של... מפלגתו, עמה הוא תמיד מזהה את תנועת הפועלים ואת העם ואת המדינה. אנחנו ידענו, כי כך הדבר. טוב שאחרים ילמדו זאת, לא מפינו, אלא מפיו.

כמעט ושכחתי, כי כתבתי, שהרגשות, בהם קראתי הס"ג, היו מעורבים. הרגש השני לא היה צער, אלא תמיהה, אם יש עוד משהו אצל ראש מפא"י, המסוגל להתמיהנו.

רק לפני עשרים ושנים סעיפים קבע המחבר הקלאסי, כי משטרי עריצות רואים או כולו לבן או כולו שחור, או כולו טוב או כולו רע, והמבחן המו? מי שנשמע לעריץ טוב הוא; מי שמתנגד לו רע הוא. אך בהגיע תור הס"ב (של יריב) הוא קורא לו "ימין עקר ומחבל". שימו אל לבבכם: לא רק "עקר", אלא גם "מחבל". לשון אחרת: במחנה היריבים של ראש מפא"י, הקרוי בפיו "ימין", אין, לפי הערכתו הקלאסית, אור לצדו של צל, גוונים ובני גוונים, אלא הכל שחור, או עקר, והכל רע, או מחבל.

במקרה היה השם "מחבל" או "חבלן" אופייני לכל משטרי העריצות מימין ומשמאל. אמנם שם ניתנו לאלה שלא נשמעו לעריץ שם שמות אחרים, אבל דווקא המקובל בהם היה "מחבל". אמנם, יש הבדל. שם הותזו ראשיהם של אלה שהוכרזו על ידי העריץ כמחבלים. פה הראשים אינם נופלים. אבל הבדל זה, כפי הנראה, אינו נעוץ בשיטה. הן זוהי השיטה הטוטליטרית וה"קלאסית" לראות ביריב מחבל ("כל מי שמתנגד לו, הוא רע"). ההבדל נעוץ, בוודאי, במידת היכולת. בגלל סיבות שונות, אין ראש מפא"י מסוגל לעשות באלה, שהוא מכריז עליהם כעל "מחבלים" את אשר העריצים בעלי היכולת עשו. עריצות "שאינה יכולה" ראוייה אולי יותר לרחמים מאשר לשנאה. היא בוודאי ראויה לבוז.

לא השתתפתי בקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג, של מסריק, לא של זפוטוצקי. אבל אם זכרוני אינו מטעני, דרשה מפא"י, בקשר עם רציחת חיים ארלוזורוב, להקים ועדת חקירה נגד אלה, שהיא טענה, כי הם רצחוהו.

מאז עברו קרוב לחצי יובל שנים. בבית הנבחרים העברי הוצע לפמא"י להקים ועדת חקירה, לא של "עסקנים", אלא של שופטים, לחקירת כל הנסיבות וההאשמות הקשורות ברציחת ארלוזורוב. ומפא"י דחתה את ההצעה הזאת. למה? הן היא טענה מן היום הראשון בשבוע השלישי לחודש הששי של שנת 1933 ועד בכלל, כי בטוחה היא, שאברהם סטבסקי שאל "כמה השעה"? וצבי רוזנבלט שלף אקדח וירה. אם כן, למה לא לסייע במלחמה נגד ה"מגמות והמזימות הפשיסטיות". נגד גידול כוחו של ה"ימין העקר והמחבל" על ידי הוכחה "אקטואלית", כי משורות אלו יצאו רוצחיו השפלים של חיים ארלוזורוב? אבל מפא"י אומרת לנו, מה ששאת אומר לבן-גוריון: לא רוצה. זהו הפרדוכס השלישי של השבוע. הוא קצר. אוסיף עליו משהו.

..."אברשה תתחזק" – מנחם זה כואב"... המלים הראשונות היו האחרונות, שאמרתי לאברהם סטבסקי; המלים האחרונות היו האחרונות ששמעתי מפיו. האניה כבר היתה אחוזת להבות.הדים מהוממים של ההתפוצצויות הראשונות נשמעו מבטנה. עזרתי לבנים הנאמנים להוריד את סטבסקי הימה. הוא היה פצוע קשה. לפני שהגיע לסירונת קראתי אליו, מעל הסיפון העשן, "אברשה התחזק" והוא השיב לי מלמטה את אשר כתבתי לעיל.

נפרדתי מחבר נעורי בקיץ 1939. תשע שנים לא ראיתיו. הוא נדד למערב הרחוק, אני הודרתי לצפון הרחוק. היתה המלחמה. התרחש החורבן. נעשה המרד. יצאו הבריטים, קמה המדינה. גברה המלחמה. באה אלטלנה. וגם אברשה הגיע.

אחרי תשע שנים נפגשנו שוב. כאילו תנאים, אחרי אילו מאורעות עמדנו דבוקים, חבוקים, מי יזכור כמה זמן. שנינו שתקנו, הוא בכה, גם מצער, גם משמחה. ומשנפרדנו כדי לשוחח, הוא קרא לי "מפקדי". גערתי בו. מה לך, אברשה, כי תקרא לי בשם היום-טובי? השכחת את שמי? הוא בשלו. וכך קרא לי כל ארבעת הימים ההם.

אבל כאשר הורד לסירונת, שותת דם, שב וקרא לי, כמו בימי נעורינו, בשמי הראשון ואמר שכואב לו. ככה זה. בשעת חדווה או פעולה יכול גם ידיד להיות מפקד, אבל כאשר כואב, אין עוד "מפקד", אלא יש – אם יש – ידיד, אח, חבר הנעורים, קשור נפש.

כאשר עליתי יום ד' על במת הכנסת, כאילו שמעתי את אברשה שוב קורא אלי: זה כואב וזה הוסיף לכאוב. אבל ראה, ידידי שלי, כיצד מחנה המעלילים החל לסגת. אמנם הוא ניסוג באיטיות, בפחדנות, בלי כבוד. אבל נסיגתו החלה. מרכז מפא"י אמר עליך, אף אחרי צאתך לחפשי, כי רצחת את ארלוזורוב. זה הוזכר לכנסת. אך מיד קם שר בישראל ובשם ממשלת ראש מפא"י (וראש וראשון למעלילים) קבע, כי אין לשום איש זכות, חוקית או מוסרית, לטעון, כי היית רוצחו של ארלוזורוב.

הכזב, אברשה, החל לסגת בישראל. אבל העיקר הוא, שזה מוסיף לכאוב. משום כך האמת תנצח. אין זה פרדוכס.