שלשה דברים

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ל' כסלו התש"ט, 1 בינואר 1949
נושאים:
מורשת ישראל - אנטישמיות. שונות - בית אבא. תפוצות - גלות. חינוך - ערכים בחינוך. השקפות חיים - קומוניזם
בגין מספר על שנות ילדותו בבריסק דליטא לא ידוע התאריך המדוייק של המאמר
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

שלשה דברים

לא פעם שאלתי את נפשי: לו מותר היה לנסוע לבריסק, כפי שאפשר לנסוע ליוהנסבורג או לניו-יורק, ההיית קם ושם פעמיך אל העיר בה בילית את שנות הנעורים השמשיות? מדי שאלי את השאלה הזאת תתעטף הנפש אבל ותחש מרה: לא תבוא עוד בשערי העיר, בה נולדת ולמדת וחלמת וסבלת ושמחת, - כי איננה. אמנם, ייתכן, כי הבית הקטן, בו אור האהבה ותוגת העוני שמשו בערבוביא, עודנו עומד על תלו; אך הבית, בית אמא ואבא, איננו ולא יהיה. מה כי אבוא "הביתה"? אשוט ברחובות, אשאל ולא איענה, אבקש ולא אמצא. צללים ילווני; אך הם אפילו לבית-הקברות לא יביאוני. כי אנחנו, בני-דור-ההשמדה אף לזה לא זכינו: לקבר-אבות.

לא, לא אלך אחרי הצללים; בתוכי המה. הם לא נטשוני מן היום בו הגיעתני זעקת הדמים, אשר מרה הימנה לא נשמעה מיום בריאת העולם; אני לא אעזבם עד יומי האחרון עלי אדמות. צללים חיים הם; לא ימושו. צללי חיים הם; לא ימותו. כי הם; מה כי אלך בעקבותיהם.

הנה הרחוב, שנקרא, עם תקומת פולין, על שמו של אחד ממלכיה, זיגמונד. ברחוב ההוא עברו עלי שנות הילדות-לא-ילדות של בן הדור, אשר, ממש עם בואו לעולם הזה, הוטל לתוך אשר המהפכה הכל-אנושית, נושאת המפנה לדורות. – היא מלחמת העולם הראשונה, ברחוב ההוא ראיתי בפעם הראשונה את נושאי הכידון של מהפכה אחרת, בת אשה של מלחמת הינשות [כך במקור ט.ק.]. החייל הסוביטי בשנת 1920, "שצולם" בעיני ילד סקרניות, היה שונה לגמרי מנוטר המהפכה, שהופיע, מקץ עשרים שנה. לפניו עיניו הסוקרות של אסיר ציון. החייל של טרוצקי וטוחצ'בקי ישב במטבח, חמם את רגליו היחפות, ייבש על הכיריים עלי טבק, שוחח עם אמה בקול רדום על החיים הטובים שיבואו לאחר הנצחון ובקש – לא דרש – פת לחם לשבור את רעבונו. נוטר המהפכה, חיילו של סטלין, לא היה יחף, לא היה רעב ולא היה רדום, אך הוא "ידע" והכריז, כי טוצקי וטוחצ'בקי היו עוכרי הקומוניזם ובוגדי המהפכה עוד בשנת 1920.

ברחב ההוא, רחוב זיגמונד ראו עיני ילד לא רק שלטון גויים בא ושלטון גויים הולך; הן ראו גם את מצוקת היהודי תחת כל שלטון גויים. צל הפוגרום, הארוך כגלות, לא פסח על ביתנו, ויביא עמו את המגור, המקפיץ זיקנה גלויה על מבוגרים וזיקנה בלתי נראית לעין על נפשות ילדים. באחד מימי המגור בהם הוזעק אבי לרחוב שכן, בו חיילים מזויינים ערכו הילולת פוגרום להאדרת תהילתה של פולין המחודשת. אבי הלך; ומיד פרצה השמועה לתוך כלתי הבית החדר, כי הוא לא ישוב עוד, כי נורה ונהרג. אכן, אחד הפורעים היפנה את רובהו אל אבי, אף לחץ על ההדק, אף ירה – אך החטיא את המטרה; והשמועה, מקפיאת הדם, הקדימה את שובו של אבי. ומני אז הריני זוכר אותו מגן על אחיו, בני עמו בפני נגישות והתקפות, מפני אימת טבח המוני או בפני חבל התליה. לא תמיד השיגה ידו למנוע אסון, אך תמיד היה מוכן, אף מתוך סכון נפשו, לפעול למען מניעתו.

צל הפוגרום נמשך והגיע לרחובנו – גם ממרחקים. על קדושי פינסק, שהוצאו להורג בפקודת ג'נרל פולני שונא יהודי למדתי שיר עממי. בשיר, שהחל ב"הזמנה" שלילית: "מוטב ולליל "הסדר"  לא תבואו" – לא היתה "שירה" רבה; אך נשמעה ממנו הזעקה המרה של קרבנות איבת עולם. מלין מלין נחרתו בזכרון המוח החרוזים הפשוטים; טפין טפין ירד לזכרון הלב דמם של ההרוגים על לא עוול בכפם.

ובעצם הימים ההם נחרת בשני הזכרונות הד שריקת השוט, שהורם, אם אינני טועה, על ידי אותו ג'נירל אנטישמי לימטובסקי על שנים מבני עמנו. מקץ עשרים וחמש שנה, בצאת הנוער העברי הלוחם לשבור את השוט של ג'ינירל-שנוא אחר. עוד זכרתי את הלקאת היהודים הפומבית בחורשת-הנוי בלב העיר בריסק דליטא.

הבית ברחוב זיגמונד: אילו זכרונות, נוראים וקדושים, ספגו כתליו...

...והנה בית העץ המט לפול, בו קניתי ראשית בית ילד עברי, ואומר במקהלת תינוקות דבית-רבן: קמץ, אלף-אָ. הנה בית הקומותיים, וסביבו חצר גדולה, בו למדתי לחשוב בשפת עבר; והנה בית-המדרש, השרוי באפלה, בו הרבי שחור העינים, כפוף הגב, הורנו על הטלית, אשר שנים אחזו בה.

ובקצה העיר עמד הבית אדום הלבנים, הגדול, הנורא, שם למדנו שפת זרים, ספרות נכרית, - ושנאת יהודים. ילדי הגויים היו מ אות; ילדי ישראל שני מנינים. קנינו דעת במחיר מכות. יום יום ו"מנתו". מנת עלבונות ודחיפות ו"מצורים". והיה הסבל למורה גדול. למדנו להגן על עצמנו, להכות במכינו, לבוז למבזינו. למדונו מורינו; ויותר מהם – "חברינו".

בקצה אחר של העיר עמד בית אפור-הלבנים. אף זה היה בית-ספר; לא יותר יהודי, לא פחות גויי, ואף על פי כן, אחר. שם לא הוכינו, אך גם שם "נלחמנו", ותהי השבת לסמל העמידה על ייחוד ישראל וכבודו.

והנה בתי הועד של הנוער העברי, החולם על חיי דרור, המניף ברמה את דגל מחנה יהודה, המחדש את עלומי האומה. איזה נוער! איזו אהבת ציון! כמוהו ראיתי; טוב ממנו לא מצאתי ברחבי תבל. ואף הוא איננו.

לא, לא אלך עוד ל"בריסק". אך בריסק "תלך" תמיד עמדי. כי שלשה דברים עיקריים נטלתי, אם בחדווה ואם ביגון, מבית אבא ואמא, ואשאם בלילות מגור, בימי מסה, בשעות מבחן. ואלה הם:

-          לאהוב יהודים

-          לא לפחד מפני גויים.

-          ושלישית: - טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו.