שלטון על החומר והנפש

א.

לו בעל הפרדוכסים הגדול היה חי עמנו, היה מוצא, בשביל עטו-שבטו, נושאים לרוב. ממקור, הקרוי ראשון, או מהימן, היה נודע לו, כי בבירות העולם קיימת נטייה להאשים את ישראל, קרי ממשלת ישראל, בפזיזות. איך הגעתם לכך, היה, בוודאי, שואל הלגלגן הרציני. מאז הכרתי אתכם, או את מוריכם, ראיתיכם עמלים לשים, בקרב עמי ישראל, פדות בין פזיזות לבין שיקול, בין קיצוניות לבין מתינות, בין רגשנות לבין תבונה. כמוני הנכם יודעים, לאיזה צד העמדתם את עצמכם, ולאיזה את יריביכם (עליהם אף אני נמניתי) ומה מסתבר ? אתם, שואפי כתר התבונה השלווה, נידונתם, על סף רדתכם מן הבמה, על פזיזות ועל חוסר תבונה ועל כל הדופי והפסול, אשר ניסיתם להטיל במתנגדיכם. לבי, לבי, עליכם: חץ שלחתם, ובו נפגעתם.

לו עינו הסוקרת של בעל הצחוק המר היתה פונה מן החזית החיצונית לעבר יחסי פנים, אף בהם היתה מגלה פרדוכסים מתמיהים. המפלגה הפרוגרסיבית, למשל, החלה, לפתע, לשנוא פשרות והיתה, אם מותר לומר כך, "מאה אחוזית". אם המדובר היה בימים עברו, במדינה עברית, היו הפרוגרסיבים חסידי פשרה מובהקת: תשעים ותשעה אחוזים נגד, ואחוז אחד בעד, אם לא למטה מזה. גם בימים אלה, ביחס למולדת העברית, הם נוטים, לפשרנות קיצונית: שמונים אחוז לזרים, עשרים אחוז לעם ישראל, אם לא פחות מזה. אבל בענין אחד ויחידי, אין הם מוכנים להתפשר, לא על ששים אחוז, ולא על שבעים וחמשה; מאה אחוז הם תובעים, הקיצוניים המושלמים הללו.

המפלגה הפרוגרסיבית לא רק נדבקה (ממי ? ממי ?) בשנאת הפשרה ובאהבת הקיצוניות; היא נעשתה גם, שמעי ארץ ושומו שמים, חבלנית. מפלגה זו פרשה את כנפי חסותה על שביתה, שהוגדרה, על ידי הוד מעלת הועד הפועל, כהרמת יד על המדינה, בחבלה בבטחון ישראל, בנסיון שבירה, בפרישה מן המרות ההסתדרותית, במעשה איבה מתוכנן נגד צבור הפועלים המאורגן. עתה נתגלה ברבים פרצופה האמיתי של המפלגה, הקוראת לעצמה הפרוגרסיבית. היא העמידה פנים של שותפה נאמנה, חדורת אחריות, למפלגת פועלי ארץ-ישראל, לממשלת הפועלים, לכוחות הקידמה בישראל. העמדת פנים זו היתה דרושה לה, כדי להסוות, ביתר יעילות, את השליחות, שהוטלה עליה, בתוך ההסתדרות ובתוך הממשלה, על ידי האוייב המעמדי, על ידי המפקדה הראשית של הבורגנות, על ידי המטה העליון, המשולב, של כוחות ההרס. ואל נא נתמה על השנים הרבות של השרות, הנאמן כביכול, של המפלגה הפרוגרסיבית לאלה הנושאים בעול האחריות. כך נוהג כל חבלן ערמומי. בשנים כתיקונן, הוא משרת כאחד הנאמנים, כדי דווקא בשעת משבר, שהיא לו, לאיש הבגד המוסווה, שעת כושר, לתקוע סכין בגב. ואכן, המפלגה הפרוגרסיבית, האוייבת המוסווית של צבור הפועלים המאורגן, השיגה את מדינתנו ואת הסתדרותנו (סליחה על הסדר) ואת ממשלתנו בין המיצרים. שעת חרום היא לישראל. אוייבינו משחיזים סכיניהם, עצם קיומנו הוטל על כף המאזניים. ושעה זו בחר לו העיט, הצבוע בפרוגרסיביות, כדי לנעוץ ציפורניו בגופה שותת הדם של האומה. החבלנים ! והם עוד מעיזים להאשים אותנו, המושכים, בשארית כוחנו, בעול הכבד מנשוא, כי אנחנו מחבלים. כך כתב, בלי בושה, מנהיגם, העושה מעשה חתירה ודורש פרס פנחס.

כמובן, אין זה עדיין סוף פסוק ברשימת הפרדוכסים הישראליים. ההקשבת, קורא נכבד, לתחנת השידור הממשלתית ביום השלישי לשבוע ? כלום לא התמרמרת, יחד עם אלפי קוראי "דבר", על הידיעות המשוחדות, ששודרו ב"קול ישראל", לטובת שביתת-השבירה הפוליטית ? ואם תמה אתה, מכובדי, לעצם הצגת השאלה המוזרה, רכוש לך עתון פועלי ארץ-ישראל מיום הרביעי לשבוע, ותדע, כי מטה החבלנים הצליח להחדיר את שלוחתו אף לאולפני "קול ישראל. שמור על ריאותיך, לבל תיקרענה בקרבך מרוב צחוק, ורשום לפניך, כי בטאונה המרכזי של המפלגה השלטת מתאונן על משוא פנים (אנטי-ממלכתי, אנטי-הסתדרותי, אנטי-פועלי, אנטי-מפא"י) ב"קול ישראל". יתכן, כי, כדי להסיר ספק מלב רבבות המאזינים, תציע מפא"י לקרוא לתחנת השידור שלנו קול-החבלה, או קול דמשק.

ב.

אבל פרדוכס הפרודכסים הוא בזה, כי כל הדיבורים על שעת חרום, היוצאים מפי שליחי השלטון, אינם עושים רושם. אני קובע עובדא זו, בלי שאוכל, אף לו רציתי, לשמוח לאידו של יריב. כי הרי שעת חרום באמת קיימת. הסכנה, הצפוייה לכל אחד מאתנו, אינה פרי דמיון; המציאות היא אמה יולדתה. על פי חישוב מתימטי, תהיה לאוייב בחודש מאי, כלומר בעוד שמונים יום, עליונות מוחלטת במפציצים ובאווירוני קרב. ידיעה כזו, תרתי משמע, היתה מחרידה, אף לו ניצבנו מול אוייב פוטנציאלי: קל וחומר ביודענו. כי אנו מוקפים אוייבים בפועל. אבל נניח, כי האביב יבוא ויעבור, הקיץ יגיע ויחלוף, והמצרים עוד יוסיפו להתאמן במיגים ובאילושינים שלהם. כמה מאי-יים עוד יינתנו לנו, בטרם תפרוץ האש ותומטרנה הפצצות ? הרושם הוא, כי הממשלה, מוכת המבוכה המשתקת, החליטה "לשחות" על גל הגורל. אולי יביאנו לחוף ? ואם מביעים בפניה את החרדה, הנובעת מידיעת המציאות וחוקי הטבע, פן הלילה יטביענו ה"גל", אין בפיה תשובה. יוצא, כאילו העם חי, או אולץ לחיות, על זמן שאול.

שעת החרום אינה, איפוא, מליצה, אלא עובדא. ואף על פי כן, בבוא ראש-הממשלה, שליחה של מפא"י ודוברה, לטעון באזני העובדים המשכילים על משק הכנפיים של האילושינים והמיגים, כדי להניאם משביתה. לא שעו לו ויצאו לשבות. האין הדבר מתמיה ? מה קרה, יש לשאול, בחיינו ? ביתר דיוק, מה נשבר בשלטוננו ?

עוד לפני מספר שנים לא היתה שביתה כזו אפשרית אלא בדמיונו של איזה ג'ול וורן פוליטי. כדי שהיא לא תתחיל, או כדי שתסתיים ברגע התחלתה, לא היה צורך בשעת חרום, או בהסתמכות נמלצת עליה. לכך היתה מספיקה הוצאת האצבע הקטנה מתוך אגרופו הקפוץ של המזכיר הכללי ל"הסתדרות". אם, לתמהונם של כל באי עולם, היה מתברר, כי מבטו החריף של זה לא היה מספיק, כדי להנחיל בינה ונאמנות למרדנים, הם היו, כנראה, נקראים להתיצב בפני שר האוצר, דבית מפא"י; ועיקום שפתותיו בלבד היה מספיק, כדי להחזירם למוטב, למרפאותיהם, מעבדותיהם ושולחנותיהם. לו היה יסוד להניח, כי ההתערבות השניה לא היתה נושאת פרי, לא היה כל טעם להשערה, כי בהיקרא הסוררים אל שר-הבטחון, הם היו מעיזים להמרות את פיו.

אך מה קרה בימים אלה ? המזכיר הכללי הרים את אגרופו כולו: הועד הפועל גידף את השובתים, שהיו, רובם ככולם, נאמני המשטר, כאנשי חבלה ושבירה: שר-האוצר גבב מלים ופסוקים, קריאות ואיומים ובדיחות-לעד-לרש, הקרויות בלשונו האינטליגנטית נורא, "פיגורציות": השר האזרחי, הלבוש, בניגוד לתקנות ולטעם הטוב, בגדי קרב, הרים, יחד עם גבות עיניו היופיטריות, את ראשו, והראה על המיגים, החגים מעליו. אולם הכל היה לשווא. עובדי המדינה שמעו ולא שעו. השביתה הוברזה. היא, אמנם, לא תוכל, לפי טבע הדברים, להימשך זמן רב. אבל היתה לעובדא.

המסקנה מהתפתחות מתמיהה זו מתבקשת מעצמה. הפרסטיגיה של המפלגה השלטת ירדה. לא עוד פלאים, אלא תהומה: הדברים הרמים של שליחיה, אם בממשלה ואם בארגון-העובדים-והמעבידים. אינם מתקבלים עוד לא על הדעת ולא על הלב, אלא נתקלים בהתנגדות נפשית עמוקה. הם דוחים; לא משפיעים. את הפרסטיג'ה המוסרית של שליטי מפא"י אין עוד להמשיל לחרב הנשבר; כזכוכית היא, שנשברה לרסיסים, לאחר שנרמסה, במשך שנים, ברגל גאווה. אחרת, היתה שביתת האקדמאים ל"אקדמית" גרידא.

באשר לריב, שהביא לשביתה זו. אין איש ישר בישראל, המטיל ספק, לימין מי הצדק. "שוויוניות" אינה שוויון. אם אדם הלומד, לעתים מתוך עוני ובסל, את מקצועו במשך חמש שנים, יקבל, כפרי עבודתו, שכר דומה לשכרו של אדם, שרכש את משלוח ידו, נניח, במשך שנה, אין בכך שום שוויון, אלא יש בכך אי-שוויון ואי-צדק בהערכת המאמץ המושקע. בהבדלי שכר, על פי ההשכלה, המומחיות, והיעילות, אין שום פגיעה בצדק; היעדרם הוא בלתי צודק. בהבדלים אלה אין גם כל סיבה ל"התקוממות" מוסרית: לא קנאת הצדק היתה מניעה, אלא קנאה אחרת, המורידה אנוש ואינה מעלה חברה.

הטרגדיה בחברה מתחילה אז, אם יש בקרבה אנשים, המקבלים, כפרי עבודתם, או על אף כושרם ונכונותם לעבוד, פחות מכדי המחיה שלהם ובני משפחתם. והנה במשטר המוריד, שיסודו קבוצת שליטים-מעבידים, ישנם רבבות אזרחים, במעברות וברכוזי עולים אחרים, המצטוים על ידי הסוציאליסטים שלנו להתקיים, ולקיים משפחה, בששים עד שבעים לירות לחודש, תמורה לשנים עשר ימי עבודה. חזיון זה, המקומם נפש כל אדם, בה מקננת שאיפת הצדק, אינה מעיקה כלל על מצפונם ה"פועלי" של צדקנינו המרכסיסטים. אין הם מטכסים עצה, כיצד להבטיח לכל איש בישראל את "מינימום הקיום", אם על ידי הבטחת ששה ימי עבודה בשבוע, ואם על ידי ביטוחו נגד אבטלה, שנגרמה, בשלמותה או בחלקה, לא באשמת המובטל. לעומת זאת הם דואגים, כביכול, לכך שציבור הפועלים לא "תקומם" נגד תוספת שכר כלשהי לעובדים, אשר עמלו ולמדו ורכשו דעת. אכן, לא מינימום של צדק מדריכם, אלא מכסימום של צביעות.

ג.

אם נתבונן בסיבות, שהביאו לירידה התלולה של הפרסטיג'ה השלטונית, נפסיק להתפלא: נדע, כי ירידה זו היתה בלתי נמנעת. טלו את הטלית תכלת-לבן של שעת חרות לאומית, בה ניסו דוברי מפא"י לכסות את גזילת התוספת, שהובטחה על ידם הם לרופאים, למהנדסים, ולשאר העובדים האקדמאיים. כל איש בישראל יכול היה לראות, וראה, כי אין מתחת לטלית זו אלא התחסדות.

אסור להשבית שרותים חיוניים, ביחוד בשעת סכנה, הלא כן ? אבל אך לפני שבועות מספר שיתקה אותה קבוצת-מעבידים את השרותים בגדולה בערי ישראל. ועל מה היא עשתה זאת, בהתנשאותה ובשחצנותה כי חסרות גבול הן ? כלום פרץ הסכסוך בתל-אביב העיר על הטבת תנאי העבודה, על שכר מינימום, או על הבדלי שכר מוצדקים ? כל עובד בעירית תל-אביב, ומחוצה לה, יודע, כי קיומו של ארגון העובדים הלא-הסתדרותי לא הוריד משכרו מיל אחד, וחיסולו לא יוסיף לו גרוש אחד. רק בגלל תיאבון המונופולין ותאבות ההשתלטות הושבתה עיר ומלואה בעצם הימים, בה החילונו שומעים "את משק הכנפים של המיגים המצריים". ואם אחר כל אלה, בא מאן דהוא ואומר לדורשי-קיום-התחייבות, כי אסור לשבות, מחמת שעת החרום, אל יתפלא, אם קריאתו נופלת על אזניים אטומות, אם, על משקל אימרה עתיקה, אומרים לו: חרומי, חרם על עצמך. בימי השביתה התל-אביבית, אמרנו איש לידידו, כי תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, מפא"י תשלם עבורה מחיר יקר. היא משלמת. אך מאחר שמפא"י עודנה שלטת, משלמת לא רק היא, אלא המדינה כולה.

גם הטענה, כי אין כסף לקיום ההתחייבות, אינה יכולה עוד לעשות רושם. בשביל מה אין כסף במדינה זו, בה שלטת מפלגה, אשר שלטון שנות דור השחית אותה והרקיבה עד העצם ? ישנם אצלנו עשרות מיליונים לירות, לא כדי להקים מפעלים חדשים, מספקי עבודה נוספת, מרחיבי הייצור, מאפשרי הייצוא, אלא כדי לקנות מפעלים קיימים, ואין מיליון אחד של לירות, כדי, תוך קיום התחייבות מפורשת, לשחרר את משפחתו של עובד משכיל מגרעון כרוני ? מי פתי, ויאמין בחשבונות כזב כאלה ?

יש יסוד להניח, כי גם חלק, גדל והולך, של הפועלים, המועסקים במפעלים. הסתדרותיים, מתחילים לראות נכוחה. בוסיהם המתנשאים אמרו להם, כי מפעלים אלה, הקנויים בכספי העם, הם בבחינת "משק פועלים". אבל כיצד יוסיפו להאמין באגדה תפלה זו, אם איש מפא"י אחד מפטר אותם מבית חרושת "פועלי", ואיש מפא"י אחר מצווה להחזיקם בו ? איך לא נתבלבל עליהם "הכרתם המעמדית" נוכח מאבק הבוסים בחיפה, או במקומות אחרים ? הן עיניהם מוכרחות לפקוח לראות את כל החולי, האורגני והכרוני, בערבוב התחומים בין נותן עבודה ונציג העובדים.

ובאיזו מצח תדרוש קבוצת הבוסים צמצום, צנע והסתפקות במועט ? הדברים האלה חשובים הם לאומה משתחררת, למדינה נבנית, בכל הימים: בימי סכנה, על אחת כמה וכמה. אבל כל מי שלמד א"ב בתורת הנפש יודע, כי, בשטח זה, יכולה הדוגמא האישית של המטיף לעשות נפלאות או שמות. ואיזו דוגמא נתנו בוני הארמונות, הדורשים צמצום מן הזולת ? מתוך כניעה חפשית לצווי הטעם הטוב, איני רוצה להרחיב את הדיבור על נושא זה. הדברים ידועים. הם השפיעו לא במעט על פרוץ השביתה האומללה.

כך רוסקה לחלוטין הפרסטיג'ה המוסרית של קבוצת תקיפים, בנסיונה להשתלט על גופו ונשמתו של עם, שאינו נבער מדעת. כאמור, היתה זו תוצאה בלתי נמנעת, או, אם מותר להשתמש במונח זה, אימננטית. המשטר, שהוקם על ידי מפא"י, יסודו ועיקרו היא טובת ההנאה. אבל אם משטר נבנה לא על רעיון, לאומי או חברתי, אלא על חלוקת-פירות-השלטון, מוכרח לבוא יום, בו הרבים, שאינם נהנים, יקומו נגד הנהנים המעטים. קבוצת השליטים אינה מסוגלת, לפי טבע הדברים, לתת טובת הנאה לכל, ואף לא למאה וחמשים אלף נושאי הכרטיס המפא"יי. שנטלוהו, בחלקם הלא קטן, למענה. מעגל הנהנים מוכרח להיות מצומצם, אף סגור. אבל אלה העומדים מחוץ למעגל, אינם יכולים, על פי טבע האדם, לא לשאול: האלה, העומדים בתוכו, ייהנו, ואנחנו לא ? למה ? מי שמם ? אין מנוס משאלות אלו. ותוצאתן: איכור השלטון על הנפש.

ד.

אופייני הוא, כי דווקא בשנים האחרונות, בהן שלטון מפא"י על הנפש מתמוטט והולך, מתרחב והולך שלטונה על החומר. ואם נאמר להיפך: עם התרחבות שלטונה של מפא"י על החומר, מצטמק שלטונה על הנפש, את אותו דבר אמרנו. אין ספק, כי זוהי תופעה, היכולה לשמש ציר למחקר פסיכו-סוציאלי.

מה לא קנתה, בשביל טרוסטה מקיף הכל, קבוצת השליטים ? מה אין היא מוכנה לקנות, בעזרת המנגנון המשולב. הממלכתי והמקצועי והמגביתי שבידיה ? לפני מספר שנים, בהיותו בארצות-הברית, שמעתי, בפעם הראשונה, על אחד משמותיה הנרדפים של מדינתנו: מדינת חמשים ואחד האחוזים. אז גם שמעתי, מפי משקיע שלא הגיע, בדיחה "תת-קרקעית", אשר שר-האוצר, בלשונו העסיסית, היה, בוודאי, מכנה אותה, "בעלת זקן מירושלים ועד... דטרויט". וכך ספר לי אותו יהודי דטרויטי: משקיע בכוח שאל שליח מישראל, מה יש בה במדינתנו, מבחינה משקית. אמר לו השליח, כי מתחת לפני האדמה יש לנו אוצרות רבים, כגון ברזל ועופרת ונחושת ובוודאי גם נפט ועוד. ומה יש לכם מעל פני האדמה, שאל הסקרן מחוץ לארץ. סולל בונה, המשביר ועוד, היתה התשובה. אם כך, אמר, אמתין: אבוא לישראל, כאשר יהיה להיפך.

לשם מה ספרתי בדיחה מרה זו ? למען החידוש שבהתישנותה. האפשרות שיהיה "להיפך", לעת עתה, סןלקה. סילל כונה נמצא כבר גם מתחת לפני האדמה...

הכל הם קונים. מלונות די-לוכס, מפעלי פלדה, בתי חרושת לנעליים, ספינות על פני הים, מטוסים בשחקים, בתי קולנוע, קרקע ומים, חשמל ומלט – כל אלה, ולא רק אלה, הם תכלית עסקות הסוציאליזם המסחרי.

אם מישהו יאמר לי, כי המונח "סוציאליזם מסחרי" אינו מדעי, לא אבוש להודות בצדקתו. כוונתי היא לא לגלות מונח, אלא להצביע על התוכן. שח עסקן מפא"י לידידי, עוד לפני מספר שנים: "תראה, שאנו נגשים את הסוציאליזם באמת בימינו. אבל נגשים אותו בדרך מיוחדת שלנו, בלי שפיכות דמים, בלי בריקדות, בלי מלחמות; אנו, פשוט, נקנה את הכל". וכך הם מונים. וכך הם קונים. סוציאליזם במכר. לא בהלאמה. במשיכה.

המותר לי לסטות לרגע מן הנושא העיקרי? כידוע חלה נשיא ארצות-הברית לפני חדשים מספר, במחלת לב, הקרוייה בלע"ז קרונורי אוקלוז'ן. בעצם אין, זו מחלה של הלב, אלא של הדם, המתקרש בתוכו. הגנראל אייזנהאואר בינתיים החלים וחזר, לפעולתו המגוונת, לבית הלבן. וה"ניו-יורק טיימס", אשר, על אף תמיכתו המסורתית במפלגה הדמוקרטית, תמך, ומוסיף לתמוך, במנהלת אייזנהאואר כתב, לפני ימים מספר, כדי לשמח לב קוראיו, כי מנשריו של הנשיא לקונגרס מוכיחים "שאין אנו נשלטים על ידי קריש בלב". לא חטאתי בסטייה זו, אלא כדי לומר, כי אנחנו, בישראל, נשלטים על ידי כריש ביבשה. הכל הוא בולע.

ואף על פי כן, ראה זה פלא, אין התרחבות השלטון על החומר מלווה בהעמקת השלטון על הנפש. בדיוק להיפך. עם התעצמות המשק המפלגתי של מפא"י, נהרסת והולכת השפעתה המוסרית על המוני האזרחים, אף על אלה, התלויים בה, לפחות לכאורה, בפת לחמם. סר הפחד מפני הבוסים דבית מפא"י, אף אם הם עושים את הכל, כדי להגדילו. שידוליהם דוחים, איומיהם מרגיזים. קריאותיהם אל המצפון מקוממות את הנפש. ביתם, העומד על עמודים רקובים, מתמוטט. אין עוד מציל לו. פור יתפורר. דין צדק הוא. שאלת זמן היא.

ואם עמית, תתבונן, היטב בחזיון מופלא זה, לא תוכל, אלא לגרש מלבך את שארית הסקפטיציזם. האמן תאמין בעלייתה של האמת, בנצחונו של הצדק, ולא תפקפק עוד, ולא תלך אחר המתלוצצים. ועוד תאמר בלבך: הכבוד והיקר לעם הזה. הוא, אמנם, לעתים סורר ומורה ותועה, אבל עם גדול הוא. בחומר ובחומריות ובחמרנות אין לשלוט בו. בסופו של דבר, יתן לנאמנים כגודל נאמנותם ולצבועים כעומק צביעותם.

והמרכסיסטים שלנו חייבים ללמוד, כי הכרה קובעת את הקיום, לא פחות, ואולי אף יותר, מכפי שהקיום קובע את ההכרה. ואם לא בכל הגויים כך; בישראל כך.