שלום העם ושלמות הארץ
ממשלת הליכוד הלאומי
אדוני היו"ר, חברי הנשיאות, שרי ישראל, חברי הכנסת, חברי המועצה. גבירותי ורבותי.
ליגה מגוונת קמה על הקואליציה הלאומית, הציוני המשמאיל ד"ר גולדמן, הקומוניסט המימין ד"ר סנה, אנשי העולם הזה, אנשי עולם האתמול. המתקראים אנשי המחר, מרק"ח, אנשי עולם השלשום החושבים את עצמם לאנשי המחרתיים, מן השמאל החדש, אנשי המצפן המכוונים אותו ישר אל שורות אל-פתח, כל אלה חברו יחד כדי להוכיח כי בימים אלה – ומה יש להוסיף לשם הבהרה על שתי המלים: בימים אלה? – רע לו לישראל אם יש לו ממשלת ליכוד לאומי, וטוב יהיה לו אם תפורק הממשלה הזאת, אם תקום קואליציה כפי שהיתה קיימת לפני מלחמת ששת הימים. יקום פורקן על ידי פירוק. זו טענתם.
על כגון דא אולי ניתן להמשיל את האימרה הקלאסית בשינוי גירסה: "אמרי לי מי הם מתנגדיך, ואגיד לך מי את".
אולם עלינו לשים לב, שמלבד קבוצות הליגה האנטי-לאומית הזאת, עם השברים למיניהם, אשר רק לפני ששה חודשים הרוב המכריע של האומה פנה להם עורף, יש גם חוגים במערך לרבות מפלגת העבודה, הטוענים כי אם תפרוק ממשלת הליכוד הלאומי ייטב לו לעם ישראל.
הטענה העיקרית, המושמעת על ידי החוגים בתוך מפלגת העבודה למען פירוקה של ממשלת הליכוד הלאומי היא, כי השתתפות גח"ל בה נותנת לו הכשר. יש בטענה זו התנשאות, אשר אלמלא הפרדוקס, אפשר היה לקרוא לה תהומית. אבל התנשאות מדברת על גובה; אי-אפשר לצרף אליה מלה המדברת על עומק. מספיק איפוא אם אומר, שיש בטענה זו התנשאות אווילית. הטענה של הכשר צריכה לומר שבממשלה המשתתפים שני מחנות, האחד מורכב מפטריוטים, והשני מהיפוכם של פטריוטים, והחלק הראשון, על ידי שהוא נאות לשבת עם החלק השני בממשלה, נותן הכשר לאותו חלק בלתי-פטריוטי.
מחנה אחד – אנשים ישרים, מחנה שני – אנשים בלתי-הגונים, והמחנה הראשון מכשיר את המחנה השני. מחנה אחד נלחם, מחנה שני התעשר, מחנה אחד סבל, מחנה שני נהנה, מחנה אחד הקריב את נפשו, מחנה שני עמד מן הצד. למי אתם נותנים הכשר? מי נותן לנו הכשר?
לוא חבר שלי היה בא אלי ומתוך הסימטריה של הטענה היה טוען, כי על ידי השתתפותנו בממשלת הליכוד הלאומי אנחנו נותנים הכשר בעיני תומכנו, והם 300 אלף אזרחיות ואזרחים ובתוכם שליש מחיילי ישראל, (להווי ידוע כי גח"ל בבחירות האחרונות קיבל קרוב ל-32% בקרב הצבא,) למחנה השני או הראשון – הייתי נוזף בחבר זה. וכך אני הייתי משיב לו: מעולם לא טענו לשום מונופולין, לא להקרבה, לא ללחימה, לא למסירות נפש, לא למעשה, לא לשחרור. אנחנו עשינו. למען עמנו ולמען ארצנו עשינו. היו תקופות שונות. היו דברים קשים בין שני המחנות. אבל תזכור ידידי וחברי, תנועת המרי המאוחדת קמה בעקבות הסזון, ואנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, אנשי המחתרת העברית הלוחמת, לא היססנו להושיט יד לרודפינו ולמסגירינו, כאשר חשנו כי העם עומד במלחמת הקיום, הימים הם אחרים, התקופות הן שונות, החזיתות הן אחרות, אבל במהותה גם היום מתנהלת מלחמת קיום של עם ישראל.
לכן אנחנו איננו זוכרים את העוולות, כפי שמעולם לא דרשנו פרסים. לכן ידענו להתגבר על רק על חילוקי דעות, אלא גם על מורשת הימים הקשים והמורים ביותר, למען תהיה שוב תנועת התנגדות יהודית מאוחדת מול פני אויבים ולחצים. בתקופות שונות כולם נלחמו, כולם סיכנו את נפשותיהם, כולם הקריבו קרבנות. הם אינם זקוקים להכשר שלנו. אבל באותה מידה עצמה אנחנו איננו זקוקים לשום הכשר שלהם.
אני עדיין מצפה לתשובה מעין זו לגבי החוגים במפלגת העבודה המפטפטים על מתן הכשר לנו בעיני עם ישראל.
לעתים עושים החוגים הללו רושם שהם ממשיכים במערכת הבחירות. התבלבלו להם התאריכים. הבחירות נתקיימו ב-28 באוקטובר 1969. הבחירות החדשות תתקיימנה בעוד 3 שנים ומחצה, האם הם רוצים לנהל את מערכת הבחירות מ-29 באוקטובר 1969 ועד ה-1 בנובמבר 1973? הם חייבים לדעת שמערכת בחירות כזו איננה יכולה להיות חד צדדית. ממשלת הליכוד הלאומי הוקמה, חודשה, אך לפני 4 חודשים. הרוצים אתם בפולמוס של בחירות, לרבות דברי גידוף שכמותם לא הושמעו מאז תקופת החרפה של הסיסמה "פרט לחרות ומק"י"? אם אתם רוצים בפולמוס כזה, תקבלוהו. אנחנו איננו רוצים בו. אין לנו זמן לכך. אנחנו מוקפים כולנו אויבים. הם עודם רוצים להשמידנו, איש אשה וילד. המצב איננו מתפתח לקראת קולא, אלא להיפך לקראת חומרא. האם עכשיו הזמן לנהל מערכת בחירות, שלוש שנים -6 חודשים לפני התאריך החוקי?
מאיימים על גח"ל בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי, איך אפשר לאיים עלינו במעשה כזה? במה מאיימים עלינו? נשער בנפשותינו שהגברת ראש הממשלה מקבלת את העצה, היעוצה על ידי ד"ר גולדמן בטלוויזיה הגרמנית דווקא, או על ידי העולם הזה, או על ידי השמאל החדש, או על ידי מפ"ם, או על ידי קבוצה מסויימת בתוך מפא"י לשעבר, והיא מגיעה למסקנה שיש לפרק את ממשלת הליכוד הלאומי. אפשר לעשות זאת, להלכה, תוך 24 שעות. על פי חוק יסוד: הממשלה, יכולה הממשלה על ידי הצבעת רוב להחליט על התפטרותה, ישנה דרך עוד יותר קלה. ראש הממשלה יכולה להודיע לנשיא על התפטרותה, ועל ידי כך לקבוע עובדה קונסטיטוציונית, שהממשלה נמצאת במצב של התפטרות. לאחר מכן יכולה הגב' מאיר ראש הממשלה, המייצגת את המיעוט הגדול ביותר בכנסת, ללכת אל הנשיא, לאחר התייעצות עם הסיעות שלה ושלו, ולהציע ממשלה בלי גח"ל.
אם זה יהיה כל כך פשוט במציאות, זו שאלה. אבל את התשובה לשאלה זו אני מעדיף להשאיר לסיעות אחרות המשתתפות בממשלת הליכוד הלאומי, ואפילו לחלקים בתוך מפלגת העבודה. אני חוזר ואומר: זה ניתן להיעשות להכלה. מה תהיה התוצאה, במה מאיימים על גח"ל? גח"ל יהיה באופוזיציה פרלמנטרי, גדולה, רצינית, אחראית, טובה, מייצגת מאות אלפי אזרחים, בדיוק כפי שגח"ל אמר במצע לכנסת השישית: או שתקום ממשלת ליכוד לאומי, או שגח"ל יפעל באופוזיציה שתייצג מאות אלפי אזרחים.
כנראה שאנחנו שרתנו היטב את האומה באופוזיציה. והראייה, רבים מאד מתגעגעים על הימים בהם היינו באופוזיציה. הם אומרים שאז הדמוקרטיה היתה מובטחת, והיום היא צולעת. מה יקרה? 26 חברי כנסת, לא חסרי כשרון, לא נעדרי נסיון פרלמנטרי, עטורי נסיון ממלכתי גם מתוך שרות באופוזיציה וגם מתוך שרות של קרוב ל-3 שנים בממשלה, ישרתו את האומה מן האופוזיציה ומספסליה המכובדים. איך אפשר לאיים על גח"ל בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי?
אבל אחד ממנהיגי מפ"ם, עמיתי לשעבר בממשלה, העלה רעיון מעניין מאד. הוא אמר, כי הממשלה צריכה לקבל החלטות מסויימות, החלטות שהוא רוצה בהן, רצה בהן, והממשלה מאינה לקבל אותן. אם תתקבלנה החלטות אלה יהיה זה "אסון בשביל חרות". כל כך למה? אם היא תישאר לאחר קבלת ההחלטות הללו בממשלה, איך היא תסביר את הענין לבוחריה, אם היא תחליט לעזוב את הממשלה, הליברלים לא יעזבו, ורק אנשי חרות יטשו את הממשלה. במלים אחרות, בימים אלה יושב לו אחד ממנהיגי ישראל וחושב איך להמיט "אסון על חרות". זה מה שמעניין אותו לפני הכל. אבל אין שום אסון. חברינו בממשלה יודעים בדיוק שבמקרה ותתקבלנה החלטות מסויימות נעזוב את הממשלה. והראייה הן אל נתבלו. הדברים נאמרו להם לא כאיום ולא כאמצעי לחץ, אלא מתוך הגינות, גם בין אנשים שיש בתוכם חילוקי דעות. על חברינו בממשלה לדעת מתי נעזבנה. והם יודעים. אני משוכנע, כי לו החלטות כאלה עליהן דיבר השר לשעבר, היו מתקבלות, גח"ל היה עוזב את הממשלה. זה לא נכון שרק תנועת החרות היתה עוזבת; ידידינו וחברינו הליברלים היו עוזבים אותה. אני משוכנע בזה. כי כך הלך גח"ל לבחירות. זה מצעו. ונקיים כולנו את אשר אמרנו לציבור.
השאלה היא האם באמת יקום פורקן על ידי פירוק. ושוב, אינני רוצה להשיב על שאלה זו, ישיבו אחרים. אם אפשר יהי להוסיף ולשרת את העם בממשלת הליכוד הלאומי, תוך חילוקי הדעות הידועים – נוסיף כך לשרת. אי-אפשר יהיה – נשרת את האומה באופוזיציה. ירצו לפרק – רצונם כבודה ילכו לנשיא ויציעו ממשלה קואליציונית המערך, המפד"ל ול"ע, ואולי למען התדמית הטובה של מדינת ישראל, למען הוכחת רצונה בשלום, יצרפו את העולם הזה, את ד"ר סנה, את ד"ר גולדמן? הכל על פי ההליכים הדמוקרטיים. עלינו בבקשה לא לאיים בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי.
פגישה גודמן-נאצר
על רקע זה נתבונן בפרשה הקפקאית הכרוכה בשמו של ד"ר גולדמן. מאז שבתי משליחותי בחו"ל קראתי מסמכים, למדתי עובדות, התבוננתי, ואני יכול היום לומר על פי דעה שקולה שאותו ענין של פגישה נאצר-גולדמן, לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. זה בלון. אך לא בלון נפוח שהתפוצץ, אלא בלון שמתחילה לא היה בו אויר.
זה נכון שמישהו ניסה להפריחו. עשה זאת המודיעין המצרי אשר אחד מסוכניו נפגש עם ד"ר גולדמן בפריז, אחרי האופרה, בתיווכו של סוכן מצרי אחר, הלא הוא אריק רולו, טיפוס של יהודי אשר לוא היה בגיטו, הוא היה עומד על האומשלאג-פלאץ והיה מסדר את שורות היהודים ההולכים את הקרונות שייעודן אושוויץ. שני סוכנים אלה של המודיעין המצרי עשו נסיון והטילו את הבלון הזה בלי אויר.
החישוב שלהם היה פשוט. ד"ר גולדמן ילך לממשלת ישראל, ויבקש ידיעה, הסכמה, אישור. מה הן שתי האפשרויות? יאמרו הן? דעותיו של ד"ר גולדמן כבר פורסמו. (אנו עוד נטפל בהן.) הנה כי כן, בעל דעות כאלו, יכול להיות שליח רשמי, חצי-רשמי, לא-רשמי, של ממשלת ישראל. יאמרו לאו – יגידו כפי שאומרים, הנה ניתנה הזדמנות לקשור קשר בין ממשלת ישראל ובין מצרים, אך הממשלה היהודית אוהבת מלחמה ושפיכות דמים ואיננה רוצה בשום פנים ואופן שלום, דחתה את היד המושטת. זה היה נסיון של האינטליג'נס המצרי, גם בעזרת יוגוסלביה.
אני תמה, משום מה אין מפרסמים את העובדה שהמתווך הנוסף היה שגרירה של יוגוסלביה על הכל כבר דיברו בקשר עם הפרשה הקפקאית של ד"ר גולדמן, מלבד העובדה הזו, מדוע מסתירים אותה? יוגוסלביה של טיטו דהיום אומרת בדיוק מה שנאצר אומר. היא אומרת: ה-4 ביוני 67 – זהו הקו שעל ישראל לקבלו. מלבד כפי ששמעתי בעקיפין מפיו של טיטו, מלבד איזה מקום, איך הוא נקרא ק...קלקיליה.
יוגוסלביה של טיטו, יכלה לתת יד לנסיון המכשיל הזה. אבל נאצר לא הבטיח לקבל את ד"ר גולדמן, לא היה מקבל אותו, ואפילו לא עלה על דעתו לקבל אותו. האדם הראשון, שצריך היה לשאול את עצמו מדוע השגריר היוגוסלבי א אליו, ואומר לו שבתנאים אלה ואלה תתכן פגישה עם נאצר, היה צריך להיות ד"ר גולדמן. הוא יודע מפי הגבורה, מה חושב טיטו.
אני מציע, לא רק לנו, אלא לציבור כולו, לשים קץ להתבשלות בפרשה הזו של הפגישה עם נאצר. בלוף. לא היה ולא נברא. מכשלה – כן. על ידי המודיעין המצרי, בעזרת המודיעין היוגוסלבי – כן. אבל בון בי אויר.
ד"ר גולדמן והשקפותיו
לעומת זאת יש לטפל בפרשת ד"ר גולדמן מבחינת ההתפתחות המדינית הנראית לעין. אני אומר משהו גם על האיש, כי הרי הוא היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ישב על כסאו של זאב בנימין הרצל, אבל העיקר הוא לא לטפל בו אלא בדעותיו. כאשר החל ד"ר גולדמן לפרסם את מאמריו בעתון "הארץ", והחליט – איזו דרמה! – להפר את שתיקתו, הוא הקדים ואמר, שבשני עניינים הוא הוכיח שצדק אם כך, תסמכו עלי, ם היום אני צודק. שני עניינים אלה, בעינינו, הם כל כך אוויליים, עד אשר אפילו לא כדאי להזכיר אותם. אבל ד"ר גולדמן מנסה להוכיח שבעניינים מדיניים הוא הצודק.
גברירותי ורבותי, באחד הימים התפרסמו הדברים הבאים: "מאחר שגרמניה מגלמת את העקרון המתקדם, היא בטוחה בצנחון גרמניה תכבוש, תנצח, והעולם יונהג על ידי הרוח המיליטריסטית . כל מי שבוחר להביע צער על עמדה זו ולקונן עליה, יכול לעשות כן. אבל לשאוף למנוע אותה, שטות היא וגם פשע נגד גאון ההיסטוריה". תנחשו מי כתב את הדברים האלה – ד"ר נחום גולדמן.
וזה נכון שכאשר הוא כתב את הדברים האלה, הוא היה אדם צעיר מאד. לא הייתי מביא אותם, אלאמלא טענת צדקתו. עדיין לא נולד אדם, אשר נאם, או כתב, במשך עשרות שנים, נאומים או מאמרים, יסתכל אחורנית, יקרא אותם שנית, ולא ייאלץ להודיע: אילו היום הייתי צריך לומר דברים אלה, הייתי אומר אותם אחרת. למען אסיר כל טעות; הדברים נאמרו בימי מלחמת העולם הראשונה, לא חלילה בימי מלחמת העולם השנייה. אבל נקשיב היטב: העולם יונהג על ידי הרוח המיליטריסטית, ומי שמתנגד לנצחונה של הרוח המיליטריסטית הוא לא רק כסיל, הוא פושע נגד גאון ההיסטוריה... הוא ראה דברים כאלה. ראיית נולד שכזו, ניתוח היסטוריוסופי שכזה. ועתה יכול האיש לבוא אל הנוער היהודי ולומר: תסמכו עלי, משום שבעבר אני צדקתי.
נתבונן בדעותיו דהיום. ד"ר גולדמן, לפני שנעשה נסיון כביכול, להפגישו עם הרודן המצרי, כתב מאמר לא בעתון "הארץ", אלא בעתון אמריקני. וכך כתב ב"פוריין אפיירס": "הרצל אמר בשעתו: יש להעביר עם בלי ארץ לארץ בלי עם. הגדרה זו, ככל ההגדרות הפשטניות מדי היתה מוטעית על שתי הנחותיה. חלק גדול של העם, אחרי האמנציפציה, היה כבר עם עם ארץ, וארץ ישראל מאוכלסת במשך מאות שנים על ידי ערבים, בודאי לא היתה ארץ בלי עם".
כאשר אדם מתנשא, מתחכם, רוצה לפגוע במורה גדול אחד האישים שכמוהם נולדים אולי פעם בחמש מאות, באלף שנים, הוא טוען שאמרתו של אותו מורה היא פשטנית, ואילו המתחכם יודע שהאמרה אינה נכונה.
אבל מה רוצה הקב"ה? אמרתו של הרצל נכונה. והטיעון שכביכול היא פשטנית מדי הוא הפשטני ביותר. אחרי האמנציפציה חלק גדול של העם כבר היה עם עם ארץ? וזה אומר מי שישב על כסאו של תיאודור הרצל, ונשיא הקונגרס היהודי העולמי דהיום? הוא אף מתפאר בהתקשרותו לתורת אחד-העם. ואחד העם דבר על היהודים היושבים, אחרי האמנציפציה באצרות המערב, כעל יהודים שמנת חלקם היא עבדות בתוך חרות.
ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, והעם היהודי נעשה עם עם ארץ? אף היום ישנהם יהודים באצות שונות, שיש להם זכויות. אדרבא, אולי יערוך ד"ר גולדמן ביקור מעופף, אחד מני רבים, באצרות שנוות ויתבונן, לא ממעל, מעל לעננים, אלא מלמטה – האם יש היום קיבוץ יהודי אחד האומר שקיומו מובטח ברוסיה הסובייטית ניתנו זכויות ליהודים, לפני 50 שנה ומעלה בוטל "תחום המושב". מה מתרחש בקרב יהדות רוסיה?
בשתי האמריקות ניתנו זכויות ליהודים. אך לפני מספר שבועות בקרתי בהן. ואני רוצה לומר שבשתי האמריקות הועמד ענין העליה העממית לארץ-ישראל, בימים אלה, בורה יותר רצינית מכפי שאי פעם עמד ענין זה מאז ד"ר גולדמן התנבא לנצחונה של הרוח המיליטריסטית בעולם כולו.
וכך בכל ארצות תבל. זוהי הציונות. לא רק הרצל כך דבר בשמה דב בורוכוב הבחין בין גולה נורמלית, בה אין היהודים נרדפים מבחינה פיזית ברוטלית, לבין גולה בלתי נורמלית, בה יש רידפות כלאה. והוא אמר: אבל חוק הוא לנו, גולה נורמלית נוטה לההפך לגולה בלתי נורמלית. החוק הזה מתגשם לנגד עינינו. וגרמניה – האם לא היא נתנה את ההוכחה מהוחצת לכך? בא איש ומבקר את הרצל ואומר שאחרי האמנציפציה חלק גדול של העם כבר היה עם עם ארץ, ואז לא היתה מדינת ישראל, לא היתה מדינת יהודים.
ארץ בלי עם. ודאי. היו ערבים בארץ-ישראל. כל הטענות שהרצל לא ראה אותם, ש ז'בוטינסקי לא ראה אותם, שווא הן. ז'בוטינסקי כתב את המאמר המפורסם שלו "קיר הברזל"; אינני בטוח, אם ד"ר גולדמן קרא אתו.
אני מיעץ לו לקרוא את המאמר הזה, על שני המשכיו –"קיר הברזל" – ויבין איך ראינו את הבעיה הערבית, איך נתחנוה, איך גם הערכנו את התנועה הלאומית הערבית, איך כבדנו אותה, מתוך ידיעה והודעה ברורות שארץ-ישראל, על פי הזכות לנו היא, לעם היהודי. הערבים היו, מבחינה מספרית, כמה מאות אלפים. בימי הבית השני ישבו פה 8 מיליון יהודים, בלי תעשיה. אבותינו היו עובדי אדמה. בעצם אפילו בלי מסחר גדול. הפיניקים עלו על אבותינו בכושר מסחרי בימים ההם. בלי הטכנולוגיה המודרנית, בלי דשנים. 8 מיליון יהודים חיו בימי קדם בארץ הזו, וכאשר החילונו שבים אליה היו פה מספר מאות אלפי ערבים. ארץ בלי עם.
להלכה – נכון, זהו כל הסכסוך ההיסטורי יכולים הערבים לטעון שהארץ הזו שמה "פלשתין" והיא שייכת להם, ואנחנו, היהודים והציונים מאז עמדנו על דעתנו, ובמשך למעלה מ-1800 שנה, מאז גילינו מארצנו, אומרים ארץ-ישראל היא ארצנו שלנו.
על שתי הנחותיה אלה אמרתו של הרצל היתה נכונה: צריך להשיב עם בלי ארץ לארץ בלי עם.
ד"ר גולדמן ממשיך ואומר: "יותר יותר הנני מגיע למסקנה שישראל אינה יכולה להיות אחת מלמעלה מ-100 מדינות המתקראות ריבוניות-לאומיות, וכי במקום לסמוך לחלוטין על כוחה הצבאי והמדיני, היא חייבת להיות לא רק מקובלת אלא גם מובטחת – Guaranteed להלכה ולמעשה, על ידי כל אומות העולם, לרבות הערבים, ומושמת תחת חסותה –Protection של האנושות כולה".
"משמעות הניטרליזציה יכולה אף להיות שכוח בין-לאומי סמלי וקובע ימצא בישראל, כך שכל התקפה עליה תהוה התקפה על כל המדינות הרבות לקיומה ולניטרליות... אבל פניה אל גדולתם הנפשית – Generosity של הערבים, להיות ערבים עם שאר עמי העולם של מדינה יהודית בחלק קטן – Tiny Part (How Tiny?) של השטחים העצומים העומדים לרשותם, יכולה להיות יותר ממשית, למען קיום בצותא ערבי-ישראל מאשר הנצחונות החוזרים של ישראל".
גבירותי ורבותי, זאת משנתו של ד"ר גולדמן. אנחנו צריכים לדאג לכך שהדברים האלה יגיעו לידיעתו של כל נער בישראל היודע קרוא וכתוב. יש אומרים שמספר סטודנטים, מספר צעירים מן "השמאל החדש", מ"מצפן" מוכנים להפגין למען מחבר דברים כאלה. יש אומרים שהנערים האלה הם אבודים לנו. אני איני מוכן לותר אפילו על נער אחד בישראל. הנוער הזה הוא כל תקותנו. כל חסותנו, כל אמונתנו, כל בטחוננו.
אפשר לנסות לפגוע באמונתו, ביחוד באמונה שאנחנו צודקים, כי יש לנו Causa justa אבל לוותר על מאן דהוא מקרבם – לנו אסור. אדרבא, יקרא הדור הצעיר את הדברים האלה ויבין וישאל.
מהי הציונות? פנים רבות לה. נכון, היא גם תנועה רוחנית ותרבותית. הציונות חדשה את הלשון העברית כלשון חיים. אנחנו נתרגלנו לכך. האמת היא שזה אחד מפלאי האנושות. והא ראיה, האירים ניסו, לא הצליחו. מדינה ניסתה – לא עלה בידה. הליטאים הלטבים, הצ'כים, היה להם יסוד. הכפר שלהם היה בו שימוש בלשונם. לנו לא היה כפר שבו דברו עברית. אמנם היא מעולם לא היתה מתה כשפה הלטינית. תלמידי חכמים השתמשו בה, סוחרים כתבו בה, אבל כולם היו מעטים. תינוקות דבית רבן ידעו להתפלל בה, אבל היא לא היתה לשון חיים. ואיזו לשון אדירה קמה לנו!
הציונות פירשה חידוש רגש הכבוד היהודי. הציונות פירושה, מעל לכל, שיבת ציון. חידוש הממלכתיות. ולאחר כל אלה, האם לא הרגיש כל יהודי שהיה לציוני, כי אחד הדברים העמוקים ביותר, החשובים ביותר, המכריעים בציונות הוא שלא נהיה עוד מושמים – "תחת חסותה של האנושות" Under the protection of all mankind [Under the protecion of whole mankind כך במקור, ט.ק.]. האם אנחנו צריכים לדבר על סוגיה זו בלשון העתיד, ולשאול: אם תהיה סכנה למוגנים הללו, לחסויים הללו – מה יגיד העולם? יש לנו כבר תשובה לשאלה, מה הגיד העולם.
אך ציטטה זו אביא. בדצמבר 1943 הוצע להעביר, לשויץ, 25,000 דולר למען נסות להציל מספר יהודים מצרפת ורומניה שעדיין אפשר היה להציל אותם. ומדינה תרבותית גדולה, חלק עצום בימים האלה של the whole mankind [כך במקור, ט.ק.] השיבה כך: משרד החוץ שלנו מודאג מה נעשה עם מספר ניכר של יהודים – Should they be rescued אם יינצלו.
במלים אחרות: הדאגה היא לא איך להציל מספר ניכר של יהודים, אלא "מה נעשה בהם אם ינצלו". והיות והדאגה היא חמורה, אסור לאשר העברה של 25,000 דולר לשויץ. יאבדו... let them perish. זוהי המסקנה. המלים אינן כתובות. הן משתמעות מאליהן.
לא השערה לגבי העתיד – הוכחה מן העבר. ולא מן העבר הרחוק. אלא הקרוב. זה קרה בדיוק לפני 27 שנים. בתקופת חייו של ד"ר גולדמן, וארי שזה קרה, הוא מכה על חטא. מה הוא רוצה – עוד פעם להכות על חטא? מה יש לו לעם הזה שמאן דהוא מכה על חטא, על שתיקה, על סבילות על אי נכונות להקרבה? אבל מענין שד"ר גולדמן איננו מאמין בעצמו בprotection הזה. ואינו מאמין ב-generosity של הערבים, שיערבו לקיום מדינת ישראל.
והוא ראיה – הוא מבקש כוח צבאי בין-לאומי. אם אתה מאמין שהערבים יהיו בין אלה שיערבו לקיומה שלמדינת ישראל, למה לך כוח צבאי בין-לאומי? ובכן, בכך אתה לא מאמין. על זה אתה לא סומך, אבל אתה מזמין כוח צבאי, בין-לאומי, שיכן על היהודים האלה. המסכנים, עלובי-הנפש-והחיים. איזו רצידיבה לעבר הגיטו!
באחד הימים הייתי בברטיסלבה, בפרסבורג, וראיתי שם את הרחוב ששמו נקרא רחוב היהודים, והא נמצא מתחת לארמון הנסיך. שם הם חיו. כל כך למה? משום הם היו "יהודי החסות" הנודעים, והנסיך צריך היה להגן עליהם. הוא לא יכול היה להיות בטוח שהוא יספיק לשלוח את הצבא שלו למרחק מסויים, אז הוא שם אותם מתחת לחומות הארמון. וכך נקרא הרחוב רחוב היהודים.
איזו רצידיבה לעבר "רחוב היהודים", שכוח בין-לאומי יגן עליהם. והנוער היהודי ילך שולל אחרי דיעות כאלה, הנוער הזה, המופלא שקם לנו בארץ ישראל? צריך להיבא את הדברים האלה לידיעתו. אני בטוח שהוא יסיק את המסקנה.
צדק וכוח
חזיון מענין. כידוע לכם, כאשר אנחנו היהודים, קמנו ללחום, למען שחרור עמנו וארצנו משלטון נכרי, קולוניאלי, השתמשנו בכוח. זוהי עובדה. משום כך אמרו אנשים שאנחנו מאמינים בכוח. איזו אשליה, איזו טעות, איזו הטעיה! בדיוק להיפך – אדם הלוחם על ענין צודק, בז לכוח. לו היה מאמין בכוח הזרוע, לו היה מכבד אותו, איך הוא יכול היה בכלל להתחיל ללחום? מה כוחנו היה כאשר הנפנו את נס המרד? מה כוחו של המתנגד היה? אימפריה שלמה 130,000 חיילים ושוטרים. ואנחנו לא נסתובבנו בעולם. אנחנו פה היינו, את הארץ הזו לא עזבנו אפילו ליום אחד.
כוח? – הן כל הכוחהיה מן הצד השני. מה היה לנו? אלא שזו התופעה החוזרת ונשנית בהיסטוריה. אתה מאמין בקאוזה יוסטה הצדק לימינך, האמת לצדך. אתה מאמין בכוח המוסרי, המניע את ההיסטוריה האנושית, כך קמו מעטים נגד הרבים, חלשים נגד החזקים, וכך הראשונים גברו על האחרונים, הלוך וגבור, בתולדות האנושות. אחרת עד היום היו עבדים.
נכון, עוד היום האנושות נציבת בין אפילה לאור, בין חרות לשעבוד, אבל המלחמה הזו נמשכת, לא נפסקת, ומדי פעם האור גובר על החושך והחרות על העבדות. אחרת איך האור והחרות היו גוברים על היפוכם?
זאת האמת ביחס להרגשתנו. אנחנו מעולם לא האמנו בכוח הזרוע. אנחנו האמנו בצדק. ותראו את ד"ר גולדמן. גם הוא אומר שאנו צודקים. מתוך חיוך סלחני, מנוד ראש של רחמים הוא אומר: גם אני רוצה את ארץ ישראל השלמה. וזה נכון שאם יש לנו זכות על יפו, יש לנו גם זכות על חברון. וזה נכון שירושלים כולה שייכת לנו. הוא אפילו מוסיף: אני גם רוצה חלק של עבר הירדן מזרחה.
אלא מאי? – לא נותנים. מה פירוש: לא נותנים. הן ארץ-ישראל המערבית בידינו לא יתנו. מי לא יתן? הערבים לא יתנו, המעצמות לא יתנו. יש לנו זכות על ארץ-ישראל השלמה. ואם יש לנו זכות, הרי הצדק הוא לימיננו. מה המסקנה? שהצדק חייב להכנע לכוח. מענין מאוד. אולי שוב קמה לתחיה רוח המיליטריזם מ-1915?
וזה כל כך אופייני. אדם אשר מזלזל בצדק היהודי וגם בכוח היהודי, החייב ללוות אותו, החייב לשמור עליו – בכך נוכחנו לדעת: צדק יהודי בלי כוח יהודי ישחק וישחט – איך הוא מרכין ראש בפני הכוח הזר? לא יתנו הס הצדק – ינצח הכוח. נגד הצדק.
לו לנו היתה פילוסופיה כזו, בדור הזה, איך היינו קמים? מה היה לנו עוד לפני 25 שנ, איך נצלנו מתהום, איך הגענו עד לפסגה של הימים האלה? לא נרתענו בפני הכוח. "לא יתנו". מי לא יתן? אימפריה שלמה עמדה פה. מי עזר לנו? מי נתן לנו כדור אחד למלחמתנו?
מתי לא עמדנו לבדנו? מדוע גברנו? – מתוך האמונה בצדקתנו מתוך ההתחדשות הפשוטה ביותר בלבותינו. לא נסמוך על הגנת "האנושות כולה:" ולא נבקש את ה-The generosity of the Arabs וכל הערובה הזו (בעין) – היא כארובה (באלף). עשן היא תעלה. אבל גם את העשן האפל ביותר של המשרפות. אם לא נדע ליטול גורלנו בידינו, אם לא נאמין בצדקתנו ואם לא נלווה אותו בכוח עברי מחודש.
כניעה לכוח
אני רוצה לסכם את הפרשה הקפקאית הזאת ולומר עוד מלים מספר על ד"ר גולדמן, כפי שהכרתיו. הלנו יש ויכוח עם ד"ר גולדמן. המתי שהוא בכלל היה בסיס לויכוח בינו לבינינו? אך חובה לומר את האמת. ד"ר גודלמן מצטיין בתכונה אחת בלבו, ויש תכונה מסוימת שהוא חסר אותה כליל. ד"ר גולדמן מצטיין בקלות-דעת. ואם אפשר היה כך לומר, הייתי מוסיף – בקלות דעת כבדה מאוד.
בעתון "דבר" הוא סיפר על ירושלים. לפי הקונצפציה שלו. שואל אותו כתב "דבר": פירוש הדבר – בינאום ירושלים, והוא עונה: לאו דוקא. אבל אני אגיד לך את האמת. המשפטנים כבר ימצאו נוסחה. אני למדתי משפטים ואין לי מושג בהם. ירושלים – נוסחה משפטית.
קווי 1967 – כמה תיקונים. למי זה חשוב? ארץ-ישראל – גם אני חושב שיש לנו זכות על ארץ-ישראל, אבל אפשר למסור חלקים ממנה, מדוע לא? קלות דעת. היא מוזרה מאוד בימינו. זה הדור שידע וראה את טובי בניו נופלים בקרבות, ואחד מאלה הרוצים להיות מדובריו יהיה כל כך מצטיין קלות-דעת. זה הדור מצטיין ברצינות. קלות דעת עלולה להמיט עליו אסון.
"ביום בו עמדו להחליט, הלכתי לאופירה." דין ראסק טלפן. שרת צילצל 10 פעמים. הוא היה באופירה. מיליונים יהודעים נסחבו למות... איני רוצה להמשיך, קלות דעת. איך הנוער שלנו יכול לאמץ לו קלות דעת שכזו? אנחנו מצטיינים בעינים אלה, קודם כל, ברצינות. הרי זו מלחמת קיום.
והתכונה שהוא חסר אותה כליל – זו ידיעת ההתנגדות.
ד"ר גולדמן יאנו יודע מה זה להתנגד לכוח זר. הוא מעולם לא נתנסה בכך. הבריטים הציעו את "מדינת פיל"; הוא היה בעד. האמריקנים אמרו: לא מדינה. גם לא בחלקה של ארץ-ישראל, אלא נאמנות בין-לאומית. אמר: ניחא. נרוץ לארץ-ישראל ונשתדל לשכנע שלא יכריזו על המדינה היהודית. ביום 14 למאי 1948, כאשר הנציב הבריטי שם פעמיו ללונדון.
מה שהוא מציע היום זוהי תכנית שומן. סטיוארט ומכל מקום פחות מתכנית רוג'רס. הכוחות הזרים אומרים: כזה צריך להיות פתרון הבעיה הישראלית-ערבת ויש לקבל. הוא אינו יודע מה זאת התנגדות. אין לו מושג איך התנגדות. מתוך אמונה בצדקת הענין, יכולה לקבוע, לבצע, לחולל שינויים.
נפגשתי מספר פעמים עם ד"ר גולדמן, התווכחתי אתו, מעל במות הקונגרסים, הוא אדם היודע להיות חביב. הוא מספר בדיחות, לסוגיהן, למינהן, מדוע לא, אדם צעיר כמוהו, בהחלט יכול להתבדח, מדוע לא.. לכן בלי רוגזה, Sine ira et studio– של דעותיו – אני רוצה לומר לו מעל במת מועצת תנועת החרות:
ד"ר גולדמן, הנח לנו. אתה רוצה לנסוע לשוויץ, סע בשלום, אתה רוצה לבקר באמריקה, לך לאמריקה, אתה רוצה לבקר במצרים, אתה כל כך רוצה בזה... אבל הנח לנו, רוחך לא רוחנו, דעותיך לא דעותינו, אינם אפילו מבין את רוח הזמן, אינך מבין את רוח ישראל סבא. אינך מבין את רוח ישראל המחודש. הנח לנו. אנחנו נתגבר גם על הפרשה הקפקאית הזאת.
רציתי להוסיף ולומר כי אם אנשי המצפן, השמאל החדש והעולם הזה, ועוד מיני שברים כאלה, בקשר עם פרשת ד"ר גולדמן חושבים הם יצאו לרחובות להפגין, והם יצעקו "גולדמן לקהיר", והם ינסו להוכיח שחלק ניכר של הציבור עומד מאחורי הדעות הללו, ההשקפות האלה, הרוח הזאת, שפירושה הכחדת ישראל בימינו – הרי, בחושבם כי להם יהי המונופולין על ההליכה אל העם, הליכה עם "העם", בהפגנות, אינם אלא טועים.
אני מבקש להודיע שבעתיד הקרוב אנחנו נצא אל העם, אנחנו נלך עם העם, ואנחנו נוכיח לכל שברי השברים הללו, לכל קבוצות הליגה האנטי לאומית ה זאת, הכין הרוב המכריע של העם. אינני טוען שהמיעוט בהיותו מיעוט טועה, אנחנו היינו במיעוט. אנחנו מעולם לא אימצנו את התיאוריה של איבסן שהמיעוט תמיד צודק. מעולם לא קיבלנו את התיאוריה של פסיבדו-דמוקרטים שהרוב תמיד צודק. אני מדבר על עניינים במהותם. אנחנו מאמינים באמונה של מה בצדקתנו. וצדקתנו זו נשתדל להוכיח לעם, וקודם כל לדור הצעיר, איננו מוותרים אפילו על נער אחד בישראל. זהוי חובתה של תנועת החרות. זהוי חובת גח"ל בזמן הקרוב.
משוואה מתימטית שכזאת
אני רוצה להפנות תשומת לב לדברים שאמר לא ד"ר גולדמן. ערב הופיעו הדברים הללו:
"והדבר עליו אעמוד הוא האופי היהודי של מדינת-ישראל. שאלה: זאת צריך לטעון כלפי נאצר? תשובה – כלפי נאצר, בהחלט כן. כל מגמת נאצר היא לחסל את האופי היהודי של המדינה על ידי הצפתה בפליטים... הדבר מופץ באסכולה האידיאולוגית של אנשי אל-פתח, שעיקרה להעמיד פלשתינה גדולה אשר ישראל תהיה בטלה בתוכה. במתמטיקה יש מושג של פגישת הקצוות. האסכולה הערבית הזאת נפגשת בדרך עם שלמות הארץ, אצלנו, עם אלה שכל כך מחשיבים את הגורם הטריטוריאלי ומפסידים את תחושת הדבר החשוב יותר של ההרכב האנושי."
את הדברים האלה אמר לכתב "על המשמר" עמיתי בממשלה, שר החוץ מר אבא אבן.
כידוע לכם, גבירותי ורבותי, אנחנו איננו רגילים להתפלמס עם חברינו לממשלה בפומבי, וטוב שאנחנו נוהגים כך, אבל הדברים נתפרסמו ברבים. אני יכול לדלות מן המלון העברי הדל שלי, מלים רבות כדי להעריך את הדברים הללו מפיו של מר אבן. לא אעשה כן. אני רק רוצה לומר, שלוא שר החוץ היה משמיע דברים כאלה מעל במת הכנסת, יו"ר הכנסת היה דורש ממנו לחזור בהם. יכולני להשמיע הודעה זו על סמך שני תקדימים מן העבר. מכל מקום, סיעת גח"ל היתה דואגת לכך בכנסת, שהדברים האלה יימחקו מן הפרטיכל. אפשר לנהל מערכת בחירות אפילו 4 שנים אם מישהו רוצה – המערכה לא תוכל להיות חד-צדדית – אבל אפילו במערכת בחירות אסור לומר את הדברים אשר כינוי אחד, לקוח מהוגה דעות גדול, אפשר להחיל עליהם, לאמור, הבל ורעות רוח. המישוואה מתימטית הזאת: נאצר ואל-פאתח, האסכולה שלהם נפגשת בדרך, עם שלמות הארץ אצלנו. לא פחות ולא יותר. הם רוצים להציף בפליטים ערביים את ארץ-ישראל למען לא תהיה מדינה יהודית, והאנשים המאמינים בשלמות הארץ בעצם, - לא רוצים – מגיעים לאותה תוצאה.
הגבנו על דברים אלה. ונוסיף לתבוע את מחיקתם גם מן הזכרון, בבקשה לא לאיים עלינו בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי, בשום פנים ואופן לא נסבול חילול שם שכזה.
אני מקווה שלא רק שר החוץ, אאל כל חברי הממשלה ללא הבדל סיעה, רשמו לפניהם את תגובתנו, נתווכח על דעות, בבקשה, מתוך יחס כבוד הדדי, בכנסת, בממשלה, ידועים חילוקי הדעות. עוד מעט נגיע אליהם, אבל לעשות משוואה מתימטית בין האסכולה של נאצר ואל-פאתח, הנאצים של מינו, לבין האמונה שיש לנו זכות על ארץ-ישראל וצריך למשור את ארץ-ישראל הנמצאת בידינו לבל תחולק מחדש? - אין עוד צורך להוסיף על מה שאמרתי.
שר החוץ, כפי שקראתי לאחר שובי מן השליחות בחו"ל, גם אמר שהממשלה לא החליטה על הקמת קריה יהודית בחברון, עלי להעיר שמעולם לא התרנו לעצמנו פרסום כל החלטה שהיא שלא ניתנה לפירסום על ידי הממשלה, בין אם היינו מאושרים ממנה ובין אם הצטערנו עליה. אנחנו נושאים באחריות על כל החלטות הממשלה. לפני בחירות ואחרי בחירות, נאמר אתו דבר. גם אם הצבענו נגדן אנחנו אחראים להן. אבל אין שום הצדקה לכך שאנחנו נתיר סילוף פומבי של החלטה שניתנה לפירוסם. לכן עלי להודיע שהממשלה החליטה שתקום קריה יהודית בחברון, ובשלב ראשון במקום בו תקום הקריה, החליטה והממשלה ליישב 250 משפחות יהודיות, נוספות, למתנחלי חברון הברוכים.
עלילת דם עצמית
מנסים ליצור רושם קרב הציבור וגם בקרב הנוער, כי בעצם הממשלה כולה, כלה, אוהבת מלחמה, רוצה בשפיכות דמים, נוח לה במלחמה ובהקזת דם. כל הקבוצות של "הליגה" משמיעות היום את הטענה הזאת. אני רגיל, בשובי מחו"ל, לקרוא את העיתונים לאחור. באחד העיתונים הישנים קראתי, שבאחת ההפגנות היה טרנספרנט. אביא את תוכנו לא בשפה הטרנספרנטית, אלא בשינוי גירסה. התוכן הוא כזה: כל יום שואלת ראש הממשלה את שר הבטחון: "מה שלום המלחמה?" מר יורם שדה אמר: "הזמנת גולדמן לקהיר היתה צעד מהפכני, סדק תקוה ראשון לשינוי המצב, לא נותר לנו אלא לשער שאין הממשלה רוצה בשינוי המצב, נוח לה. השמעתם כזאת, הקזת הדם הקבועה נוחה למישהו?"
שוב עלי לומר, שמאז היו עלילות דם בתולדות ישראל, עוד לא נשמעה עלילת דם חמורה מאלו. לשאול "מה שלום המלחמה?" אני יודע את השאלה, אם אנחנו מחליטים לשלוח בחורים לפעולה למען עמנו, למען ארצנו, השאלה הנשאלת על ידי כל 24 חברי הממשלה, ללא הבדל סיעה. מראש הממשלה ועד אחרון השרים בלי תיק, כמוני. נוח לנו בהקזת דם קבועה? מי לא יודע שדאגת הדאגות שלנו היא מניעת אבידות בנפש, מי איננו יודע ששפיכות הדמים היא עיקר כאבנו, מי אינו יודע כשנופל בן כאילו בננו שלנו היה? כך להעליל על ממשלה יהודית, המנהלת מערכה על עצם קיום העם הזה?
נעשה נסיון ליצור את הרושם שהכל קורה בגלל המלחמת ששת הימים, רצון ההתפשטות, של מאן דהוא וביחוד של גח"ל, כאילו, כשלא היה לנו מה שהם קוראים שטחים, שום "שוטחים", לא היתה הקזת דם קבועה, לא היתה בכלל שפיכות דמים. ואם נחזור למצב כזה, או בדומה לזה, ירווח לנו ויהיה לנו שלום. אלא מה יש כאלה שנוח להם בהקזת דם קבועה, והם שואלים מה שלום המלחמה?
בכמה דמים עלתה לנו המדינה בחלק השל ארץ-ישראל? זאת השאלה שיש להשיב עליה. אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, אמרנו ב-18 בנובמבר 1947 את הדברים הבאים: "אין ספק כי מס הדם שיילקח מאתנו בימים הבאים למען השלט את החלוקה, לא יהיה קטן מזה שהיינו צריכים לשלם עבור שחרור המולדת כולה". עתה אביא אתה מספרים, לפני שאביאם אבקש סליחה. אבידות בנפש ומספרים. הן כל אדם הוא עולם ומלוחו, ביחוד אצלנו, ביחוד בדורנו, אבל אם נעשה נסיון לצור את הרושם שרק בגלל עמידתנו דהיום נשפך דם יהודי, ואם נהיה מוכנים לשוב למצב שלפני ה-5 ביוני, או בדומה לו, אזי כבר לא תהיה הקזת דם. אם זהו הנסיון, יש להזכיר, כי למען הקמת המדינה בחלקה של ארץ-ישראל המערבית, ולמען קיומה, שילם העם היהודי ב-7011 הרוגים, וב-14,521 פצועים, עדי מלחמת ששת הימים. מבחינת המושג שלcasualties למעלה מ-21 אלף פגיעות בנפש היו לנו על המדינה בחלק של ארץ-ישראל.
את זאת צריך לדעת. ונדע להתגבר גם על אותה פרברסיה של הסתה, של שנאה עצמית, המתחילה לתת אותותיה אפילו בתוך מספר מצומצם ביותר של אנשים צעירים, שפי שראינו אותם בחצרה של דירת ראש הממשלה.
המבחן לשלום
על רקע זה, עלי לומר גם פה, כי אין לך סכנה יותר גדולה לעתידנו מאשר לטעון, שהמבחן לרצון בשלום קשור בנכונות לוויתורים טריטוריאליים.
אם זה המבחן, רבותי, תכנית אלון היא תכנית התפשטות, מזימת השתלטות. מי אומר את זאת? נאצר, הוא אמר את זאת גם לסיסקו, הוא הודיע: חזרה ל-4 ביוני 1967, ואחרי כן החזרת הזכויות של העם הפלשתינאי והכל יודעים מה אומרת האלגברה שלו. מי אמר זאת? חוסיין, אמרו זאת חילו, בקר אטעסי, אבל לא רק השליטים הערביים אומרים את זה.
כאשר מזכיר המדינה בוושינגטון שלח מכתב לשל ממשלות אחרות ביחס להסדר בין ישראל לבין מדינה אשר היתה נקראת ירדן, הוא ביקש לומר את הדברים הבאים: "הגבול הבטוח והמוכר בינהם, היהי קרוב לקו שביתת הנשק מ-1949". פלא. מילא, הגבול המוכר מי שרוצה להכיר – יכיר, אבל הגבול "הבטוח" יהיה בקרבת הקו של 1949? הן מבט אחד על המפה מספיק כדי לראות את הקו הפתלתל, 400 ק"מ המרחק בין הים ובין הקו ההוא, 12, 14, 20, 25 ק"מ. ולכך יקרא גבול בטוח? וההצעה הזאת קשורה במשפט שנלקח מהחלטת נובמבר 1967, של מועצת הבטחון, מספר 242, בשינוי גירסה. בהחלטה המקורית נאמר "The Security Council emphasizing the inadmissibility of acquisition of territory by war…" במכתב נאמר – שני צדדים "recognizing the inadmissibility of the acquisition to territory by mean of war…" אנחנו צריכים להכיר בכלל המוסרי הגדול בהיסטוריה האנושית, שגבולות וקווים לא משתנים כתוצאה של מלחמה, כביכול, ומשום כך, "the secure boundary will approximate the 1949 armistice demarcation line".
תכנית אלון: הצבא שלנו על פי חוזה השלום, יעמוד על הנהר ירדן, אבל מעבר לו חלק של יהודה וחלק של שומרון יימסרו לשליטתו של חוסיין ובשביל שהוא יהיה קשור עם עבר הירדן מזרחה ייעשה לו פרוזדור. תכנית זו היא מזימת התפשטות. לא נכנסת למסגרת של "recognizing the inadmissibility etc…" לא מתקשרת עם "the secure boundary shall approximate" ולכן כפי שנאמר לנו במפורש "totally unacceptable". תכנית אלון, הכוללת בתוכה חלוקה מחדש של ארץ-ישראל המערבית, נדחית לחלוטין totally unacceptable.
אם הרצון לשלום צריך להיות קשור במבחן הנכונות לויתורים, לכך יגיעו אלה האומרים את הדברים הללו: "approximate the armistice demarcation line". כי הרי צריך לעשות שלום, מה לא נעשה למען השלום? המבחן הוא של ויתורים. הצעתם הצעות מסויימות. הויתורים האלה אינם מספיקים. הערבים אינם מסכימים, לא נאצר, ולא חילו ולא חוסיין, המדינות הקרויות מהפכניות, המדינות הקרויות פרוגרסיביות, המדינות הקרויות שמרניות, הפרו-סובייטיות, הפרו-מערביות, אף אחת לא מסכימה. למען השלום, זה המבחן, צריך לעשות ויתורים.
להווי ידוע, ועל כך צריך לחזור, כי יש בממשלה היום 5 כללים מוסכמים.
- אין הסדר בינינו לבין מדינות ערב זולת חוזה שלום.
- המו"מ והמתן [כך במקור, ט.ק.] על כריתת חוזה שלום צריך להיות ישיר בין הצדדים.
- קווי שביתת-הנשק משנת 1967 לא ישובו עוד לעולם.
- באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש, ותבצע מעמדה בהתחשב עם הצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה.
- מאז הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי בדצמבר 1969, הגברת הקמתן של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע כפריות ועירוניות על אדמת המולדת.
הסעיף החמישי הזה נתקבל. מתוך הסתייגות של החטיבה של מפ"ם בתוך המערך, על דעת כל שאר הסיעות מהן מורכבת ממשלת הליכוד. מעבר לחמשת הכללים האלה יש חילוקי דעות, יש כאלה המוכנים את יהודה ואת שומרון למסור, כפי הם טוענים, למען הסכם שלום, לחוסיין. ויש כאלה האומרים לאו, אין להפריד בין השלמות ובין השלום. ואם כך, שואלים, מה נציע?
הנכון הדבר שרוצים כולם בחוזה שלום עם סוריה, אך כולם אומרים, כי רמת-הגולן כבר לעולם לא תשוב לסוריה. מה נציע, איפוא, לסוריה? רוצים כולם בעמידה על הנהר ירדן, מה נציע לחוסיין? רוצים שליטה ישראלית בשארם-אם-שייך מתוך קיום רצף יבשתי משארם-א-שייך עד אילת. מה אומרים המצרים: לעולם לא. לא עולה אפילו על הדעת – מה נציע? כולם רוצים את ירושלים המאוחדת, מה אומרים כל שליטי ערב: לעולם לא. מה נציע? אם יחדירו את ההכרה בקרב העם שהמבחן לרצון בשלום הוא נכונות לויתורים טריטוריאליים יתגלגלו עד ה-4 ביוני 1967, לא רק מחוץ, גם מבית יופעל עליהם הלחץ. הרי אמרתם: ויתורים, אז מה יש, אם עוד נוותר? למען השלום, "למען לא תהיה הקזת דם קבועה".
לכן עלינו לציין, כי במציאות דהיום הברירה איננה בין שלמות הארץ, היא תנאי, לפי הכרתנו, לשלום אמת, לבין ויתורים טריטוריאליים מסויימים.
הברירה היא בין המצב הקיים ושמירתו, לבין קווי ה-4 ביוני 1967. זוהי ההתפתחות כפי היא נראית לעין לא רק מבחוץ, אלא על פי המציאות. לכן אנחנו משמיעים את האזהרה שלנו, שגם מתוך החוגים בממשלה לא ייאמר, כי המבחן לרצון בשלום הוא הנכונות לויתורים טריטוריאליים.
המלה: נסיגה
בהקשר זה שוב התעורר ויכוח על המלה "נסיגה", withdrawal שמענו דעות. אני רוצה לומר בפשטות: זה נכון שגח"ל תרם את תרומתו לכך שהממשלה אינה משתמשת זו השנה בקרוב בימינו, הרביעית, אחרי מלחמת ששת הימים, במלה "נסיגה".
כאשר אני אומר גח"ל תרם את תרומתו" הרי ברור שאיני דורש גם בענין זה מונופולין לנו. אלמלא הרוב שהסכים לא לא להשצמש במלה "נסיגה" היה מצב שבו היתה מתקבלת. כל אחד מאתנו צריך וחייב לברך את חברי הממשלה אשר ברובם הכריעו לא להשתמש במלה זו.
יש אומרים: מה ההבדל? אלמלא היה הבדל, מדוע הם לוחצים עלינו לומר את המלה הזו, גם מחוץ וגם מבית? באחד העתונים החשובים כבר קראתי מאמר ראשי שני: נסיגה, צריך לומר את המלה "נסיגה". ומדוע מן החוץ דורשים מאתנו כל השנתיים ומחצה: אבל תאמרו נסיגה. אם זה לא חשוב, מה ההבדל? אמנו כך וכך. מדוע לוחצים עלינו לומר את המילה "נסיגה"?
מדוע אנחנו דחינו ונדחה את השימוש במלה הזו, לא צריך להסביר. נכון. המלה "נסיגה" פירוש הדבר קודם כל נסיגה מ-. בנוגה למילה המתחילה באות "ל" – עד ל-4 ביוני 1967. אולי גם למטה מזה. כי זה נכון ששלוש מדינות, שלוש ממשלות ערביות אמרו לד"ר יארינג שהגבול הבטוח, המוכר של ישראל, צריך להיות הקו של נובמבר 1947.
אבל קודם כל "מ". המלה הזאת כמובן כוללת חלוקה מחדש של ארץ-ישראל המערבית. אז ברור משום מה אנחנו התנגדנו, מתנגדים ונוסיף להתנגד לשימוש במלה הזו. אבל שוב אני רוצה לדבר לדידם של אלה המוכנים להכריז על ויתורים.
אדרבא, תתבוננו. המלה הזו – "נסיגה" – Withdrawal נלקחה מההחלטה 242 של מועצת הבטחון, אבל היא לא עומדת בעצמאותה. היא גם בהחלטה ההיא קשורה בחוט שאינו ניתן לניתוק, עם ההקדמה: אין היתר לרכישת שטחים ע"י מלחמה. כך בהחלטה. כך במסמך החתום על ידי מזכיר המדינה בוושינגטון.
פירוש הדבר שאם אתה משתמש במלה הזו "נסיגה" ואתה חייב לקשור אותה עם ההקדמה "חוסר היתר לרכוש שטחים בעקבות מלחמה", אפילו תהיה מלחמת מגן כפי שאנו כולנו מאמינים באמונה שלמה, אתה תדרדר לקוי ה-4 ביוני 1967, עם כמו שאומרים לנו – תיקונים קלים, Minor modifications אי אפשר להפריד.
והרי כבר כל הממשלה הסכימה שקוי 67' לעולם לא ישובו. זו הסכנה, לדידם, אני מקוה שהממשלה לא תקבל את ההצעות להשתמש במלה הזו. היא לא מלה. זה מפתח, מבחינה זו אני תמה על פרשנים בעתונים, ברדיו, בטלוויזיה קראתי, שמעתי. כל אחד מהם חוזר שנאמר "היערכות מחדש". לא נאמר "היערכות מחדש", נאמר "היערכות". לא נאמר – New disposition of forces אלא נאמר – Disposition of forces בהתאם לגבול שייקבע בחוזה השלום.
כאן ישנם חילוקי הדעות. לעולם לא נטעה את הציבור. כאשר אנחנו קבענו בועדת הניסוח ואחר-כך בממשלה, את כללים הבאים: הממשלה תחתור בהתמדה להשגת שלום בר-קיימא עם שכנותיה של ישראל, שיהיה מושתת על חוזי שלום, אשר יושגו במו"מ ישיר בין הצדדים, בחוזה השלום יקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים – אנחנו ידענו שעל רקע זה עלולים להיות חילוקי דיעות.
אפשר לפרש אתת הדברים. זה נכון, יש מי שיכול לטעון: כאן כתוב שבחוזה השלום יקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים, ואני אומר שכאשר ייחתם חוזה השלום, אציע או אהיה מוכן להסכים, שיהיו אלה גבולות אחרים מן המצב הטריטוריאלי הקיים. זכותו לומר את זאת.
באותה מידה זכותו של מישהו אחר לומר: כאשר יגיע תור המו"מ על חוזה שלום, אני אציע שלא ישונה המצב הטריטוריאלי. באותה מידה של זכות אפשר לומר זאת. אבל לו היו אומרים "נסיגה", כבר אי אפשר להשמיע את הטענה השניה.
על רקע זה אפשר להקים ממשלת ליכוד לאומי. פה אין המלה "נסיגה", פה אין "התפשרות טריטוריאלית". כדי להכניס את המלים הללו צריך לקבל החלטה מיוחדת ומפורשת. אלה קוי יסוד של הממשלה. כל מלה נשקלה.
יש טענה שאם הגבולות צריכים להיות מוסכמים, אז ברור שלא יכולים להיות הקוים הקיימים. אין שחר לטענה הזו. ההסכמה היא הדדית. הכל תלוי במו"מ או בנושאים ובנותנים. אם מצדנו אין הסכמה, הרי אנחנו עומדים במצב מסוים, ונעמוד בו. אבל לא רק הטיעון ההלכתי הוא חשוב. המציאות חשובה, ואתן את הדוגמאות.
על פי תורת המערך, שבעל-פה לנו, גם בחוזה שלום, שארם-א-שייך עם רציפות יבשתית לאילת. זאת היא החלטה חיובית. זה חלק מקוו הפסקת האש. בחוזה השלום כך ייקבע לתמיד. ברור לכל שמן הצד השני אין הסכמה. אם כן? רמת הגולן – ברור שאין הסכמה לא רק בדמשק, גם לא בקהיר.
אם כן? אין הסכמה מן הצד השני ואף על פי כן, כך זה יישאר. את נהר ירדן כבר הזכרתי. ברור שאין הסכמה, ואף על פי כן... יוצא איפוא שגם במבחינה תיאורטית וגם מבחינה ממשית אין שחר לטענה כי משום כתוב "מוסכמים", משמע שיהיו אחרים.
לכן אנחנו נתנגד גם למות חלוף; רק החלטה מפורשת. ועל כך ישנם חילוקי דיעות. ידועים, מפורסמים. ובתוך חילוקי הדיעות האלה, אנחנו מכולנו קבענו, Disposition of forces היערכות או הצבת כוחות, בהתאם לגבול כפי שייקבע בחוזה השלום לכשייחתם.
מה הן יזמות שלום?
דורשים מאתנו שניטול יזמות שלום. אנחנו אמרנו חוזה שלום, מו"מ על חוזה שלום. מה יכול להיות יותר פשוט, יותר שלם מאשר אחר מלחמה להציע מו"מ על חוזה שלום?
מה הוצע לנו למען תיקון תדמיתנו כביכול? הערבים לא מסכימים לנהל אתכם מו"מ. ותרו עליו. – צאו וראו: מי כבר לא נפגש עם מי בהיסטוריה? הבריטים עם הצרפתים, אחרי מלחמה של 100 שנים, היפנים עם הרוסים, הצרפתים עם הגרמנים, הרוסים עם הגרמנים, הפולים עם הגרמנים- רק הערבים לא רוצים להפגש עם היהודים וחסל סדר מו"מ. ומי שעומד על פגישה ועל מו"מ, נוח לו בהקזת דם קבועה. וזאת כבר לא אומרים זרים, אלא אנשים משלנו. משכילים, מלומדים.
חוזה שלום, המומחים למשפט הבין-לאומי, אופנהיים, לאוטרפאנט, סטון, אומרים שזוהי הדרך הרגילה, לסיום מצב מלחמה. אבל היהודי צריך להיות יוצא מן הכלל. איזה חוזה לשום?
מה זה חוזה שלום? ו"הסדר לא נוח לכם?" – עוד פעם, התסביך הזה, לכל העמים טוב חוזה שלום. אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחרי מלחמת העולם השניה, חוזי שלום, אבל היהודי חייב להיות חייב להיות יוצא מן הכלל. מדוע? – מפני שהערבים אינם רוצים בזה. ואם אתה לא מוותר, אז אתה לא רוצה שלום.
ארץ-ישראל
אומר משהו על ארץ-ישראל. יש איזו חדוה אצל הציונים לחלק מחדש את ארץ-ישראל. מנין באה החדוה הזו רבונו של עולם? ברור שלנו היו ויכוחים מספר על חלוקה של ארץ-ישראל. הראשון היה אחרי 1922. השני היה ב-1936-1937. השלישי היה בשנות ה-40, אבל זה נכון. גם אלה שטענו לחלוקת ארץ-ישראל אמרו שעל כך הם מצטערים, שזה כואב להם, אלא שלדעתם אין ברירה, אין דרך אחרת. לא קבלנו את הטענה שלהם.
אבל בשנות ה-30 לא רק זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו היו נגד חלוקת ארץ-ישראל, נגד הסכמה יהודית לחלוקת ארץ-ישראל. זוהי עובדה היסטורית. גם אוסישקין, גם ברל כצנלסון הלכו מעיר לעיר וטענו: לא תגזורו!
עכשיו ארץ-ישראל המערבית ישנה בידינו. ועכשיו הם אומרים: לחלק. היא אוחדה מחדש, צריך לחלק אותה מחדש. החדוה הזו והרצון לחלק כברת ארץ של אבותינו, שלנו ושל בינו. איזו תופעה מוזרה בהיסטוריה היהודית. עשרות אלים היינו פה וטענו לשלמותה של הזכות על ארץ-ישראל השלמה, היום – צריך לחלק?
אבל משהו יש בכך, איזו תופעה פסיכולוגית בתורת המשפט. ישנו מונח רצידיבה. כפי הנראה שאנשים שדגלו פעם בחלוקה, צריכים להוכיח לעצמם שאף על פי שהמציאות טפחה על פניהם, הם צדקו. כל ההתפתחות ההיסטורית בימנו היתה לאחד מחדש את הארץ. לא היה מנוס מפני זה.
קרבנו והתקפות וסיכון עצם קיומה ש המדינה, לו היו הערבים מקבלים ביולי 1967 את הצעתו האסטרטגית של ריאד, הגנרל שלהם, יתכן שלא היינו יושבים פה היום. הוא טען, בשפתו של צ'רצ'יל – כי The soft underbelly של ישראל הוא לא בדרום אלא במזרח. היה סיכון לעצם קיומה של המדינה. עד אשר הגענו עד הלום.
זאת התפתחות היסטורית. זה אבל צריך להוכיח שאלה שדגלו בחלוקת ארץ-ישראל, בכל זאת צודקים. ובכן, גזורו! צריך לחלק אותה מחדש. "ואז יהיה שלום". השלום שהגב' ראש הממשלה קראה לו – זאת הערכתנו – שלום שקר. לא יהיה שלום. תהיה שפיכות דמים עם חידוש הסכנה לעצם קיומה של המדינה.
ניצני המהפכה השלישית
גבירותי ורבותי, ארכו הדברים ואני מבקש סליחה. אומר משהו כפי חובתנו לומר, בימים אלה, על יהדות רוסיה. יש קשר בין בעיה זו לבית שלמות הארץ, הבעיה הדמוגרפית, עתידו של עמנו. ולפני שאדבר על היהודים ברוסיה, אומר דברים על רוסיה הקומוניסטית עצמה.
יכולני להשמיע את הדברים האלה מתוך התבוננות אישית. אני גם יכול לצטט את סולז'ניצין בזפרו, שכל בן-חורין חייב לקרוןא אותו "המעגל הראשון". הוא, בין השאר, אומר, בשם האסירים שסבלו שנים רבות במחנות ריכוז, במקומות, הידועים לנו מנסיוננו המשותף: קוטלס, קוזיבה, וורקוטה ועוד: לו לפחות מישהו ידע על סבלנו! זה הענין. להוי ידוע לכם שגם מהפכן, גם אדם אמיץ לב, המוכן להקריב את נפשו, לסבול למען האידאל שלו, מתקשה מאוד להשלים עם גורל זה, כאשר הוא לא רק אינו יודע אם הדבר יוודע, ישמש דוגמה, ימשוך, יקים תומכים, אלא, להיפך, הוא יודע שלא יוודע הדבר וכל הסבל שלו הוא חסר תועלת, מבחינת הרעיון שלו.
וכך היה 30 שנה ומעלה, תחת המפלצת הזו ששמה סטלין אשר אלה המפגינים היום, בחלקם בודאי, השתחוו בפניו אפיים ארצה, כ"אבי העמים". בזה חל שינוי יסודי ברוסיה. יודעים ויודעים שיודעים, ומתוך הידיעה הזו מוכנים לסבול. לעת עתה לא רבים.
אבל איך מתחילה מהפכה? מהמעטים. המעטים הללו, הסופרים והמפגינים מוכנים לסבול, הם אמיצים. רוסים ולא-רוסים, והם יודעים שמישהו בתוך רוסיה כבר ידע שהם סובלים למען הריעון, כפי שהם דוגלים בו. זו ראשית מהפכה. כן, ברוסיה הקומוניסטית. זוהי המהפכה השלישית. הראשונה היתה מהפכת חרות אמיתית, בפברואר 1917. השניה היתה – והיום הם חוגגים את מלאת 100 שנה להולדתו של האיש – תחת לנין – מהפכה שעבוד ודיכוי, שהגיעה לשיא של כיעור בימי סטלין.
עכשיו מתחילה המהפכה השלישית ברוסיה. נכון, לפי שעה ניצנים בלבד, אביב, ראשית האביב – אבל זו מהפכה. בפעם הראשונה אחרי לפחות 30 שנות שלטון רודני של סטלין, יש אנשים המוכנים לסבול כנגד השלטון, למען האידאל שלהם ויש אנשים היודעים שהם סובלים והמעגל של היודעים מתרחב והולך, והסובלים יודעים שסבלם אינו חסר תועלת. ילמדו, יקחו מופת.
עוד יותר מזה בקרב היהודים. מיהו אמר, ובצדק – הציונות האמתית בימינו היא בברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות. אפילו היתה לנו משפחת קזקוב אחת כזו, היינו צריכים לומר: ברור שהחיינו וקיימנו והגיענו לראות משפחה יהודית כזו. האב והאם והבנים, והבן הנמצא פה. זו משפחה יהודית של מקדשי השם. מי שהיה ברוסיה צריך להבין: את האב כבר פטרו מן העבודה, האם כותבת שיפרוה. פיטורין מן העבודה ברוסיה זה רעב. זה יכול להיות גרוע, אם יש משהו גרוע בחיים מרעב מתמיד, כפי שאלה שהיו שם נוכחו לדעת.
ואף על פי כן – ממש קידוש השם. אבל אין זו המשפחה היחידה, קמה ההתעוררות. היכולת לסבול, מתוך ידיעה שידעו, שהעם היהודי ברוסיה ידע ושהעם היהודי ברחבי תבל ידע והאומה בארץ-ישראל תדע. איזה חזיון נפלא!
אנחנו בעד חזית יהודית מאוחדת, במערכה הגורלית וההיסטורית למען הוצאת היהודים, אחינו, מרוסיה והבאתם לארץ-ישראל. ונעמול למענה, אבל שוב, כמו שתמיד נהגנו – כך גם בחזית זו ננהג. החזית צריכה להיות של פעולה ולא של היפוכה. צריך שיהיה מישהו שיטול יזמה, ושינהל את המערכה של כל עם ישראל במולדת ובגולה – זה נכון. אבל אנחנו איננו מסכימים לדעה שאם תהיה חזית אחידה, אז אסור על כל איש שאינו בחזית הזו לעשות לפי הכרתו ולפי מצפונו.
ישה קאזאקוב לא ביקש הסכמה לעשות מה שהוא עשה בניו-יורק, ולפי דעתי אינו חייב לבקש הסכמה. אני רוצה איפוא, לשים את הדגש על כך שאנחנו בעד חזית יהודית מאוחדת במערכה זו, ובלבד שזו תהיה מערכת פעולה ואני מקוה שבאמת כך יהיה.
לטובת מי פועל הזמן?
בשובי אל בעיותינו המדיניות והבטחוניות עלי לומר שאנחנו מוסיפים לעמוד על נפש עמנו, וקיומו ועתידו בארץ אבותינו. אבל צריך לסלק שתי אי הבנות, מתוך הכרת העמידה ההיסטורית הזאת.
האחת – הזמן פועל לטובתנו או הזמן פועל לטובת אויבינו. איזה מושג מטעה? ב"אפולו 13" ישבו שלושה אנשים. לאחר שחלה בחללית הזו התפוצצות, מאז ועד שהם הגיעו לאוקינוס, חלפו בין 30 ל-40 שעות. הזמן פעל לטובתם או לרעתם? הם הפעילו את הזמן. למטה ולמעלה, וכך נצלו.
זו השאלה: אנחנו מסוגלים להפעיל את הזמן כך שיהיה לטובתנו או לאו? לו ידענו שלא, והזמן פועל לרעתנו, כלומר, שהאויבים כך יפעילו את הזמן כדי שהוא יהיה לטובתם, ואנחנו נשב בחיבוק ידים, אז מצבנו היה חמור מאוד.
ודאי שאנחנו יכולים להפעיל אתה זמן לטובתנו. בתקופה זו בה מכריעים הרוח והמוח. אנחנו מפעילים גם בשלוש השנים האחרונות את הזמן ומשום שאנו כך מפעילים אותו, והוא פועל לטובנו. העם היהודי צריך לדעת שמעולם לא היה לו כוח כזה, כפי שיש היום בידיו במולדת.
יש כוחות יותר גדולים מכוחנו. כמובן. אבל באזור הזה יש לנו כוח אדיר ואנחנו מפתחים אותו. הוא גדל והולך, הוא ילך יגבר.
מי הם אנשי ההתנגדות
שנית, יש מילה אחת חשובה מאוד ובדורנו מקודשת, ושמה התנגדות, בלעז, רזיסנטנס. נוצר בקצות המחנה, בחלק של העולם רושם, שהערבים הם אנשי הרזיסטנס, ההתנגדות, זהו סילוף העובדות ההיסטוריות. כבר הבאתי את המספרים של האבידות עד למלחמת ששת הימים, ביקשתי את מספר ההתקות בשלוש השנים האחרונות, לפני מלחמת ששת הימים, ונסתבר – המסמך נמצא בידי – שכל שבוע בכל שלוש השנים האחרונות, עד יוני 1967 היו התקפות עלינו. לפני מלחמת ששת הימים. וכאשר לא היתה לנו מדינה, והבריטים שלטו פה – אנחנו חוגגים היום את יובל הגנת ירושלים בפקודו של זאב ז'בוטינסקי - לא שחטו יהודים? לא היתה לנו ממשלה, לא היתה מלחמת ששת הימים, וטבחו יהודים. זאת צריך לזכור, בימים ההם היה מושל צבאי ביפו, אנגלי, איש תרבותי, והוא אמר את המלים הבאות: אם יהיה טבח (של יהודים), אני אעמוד על הגזוזטרה הזו ואחייך. בן תרבות, חלק ניכר בימים ההם של כל האנושות התרבותית. מדוע אני מספר את כל אלה, זה עולה מתוך אותו סכסוך היסטורי על ארץ-ישראל, ואינו קשור כלל עם מלחמת ששת הימים.
הם אינם אנשי התנגדות. הרצון לרצוח את היהודים בארץ-ישראל, לגזול מהם את ארצם, הוא מקדמת דנא, מאז סוף המאה ה-19, מאז החילונו שבים, הוא נמשך ונעשה.
אנחנו הננו אנשי הרזיסטנס, אנחנו אנשי ההתנגדות. אינני מדבר על העבר, אני מדבר על הימים האלה. למה אנחנו מתנגדים? לאחד השילובים האפלים ביותר בתולדות עולם וביחוד בתקופתנו, הפאן-ערביזם שהוא אפל וריאקציוני ודורסני, דיוק כמו שהיה פעם הפאן-גרמניזם והאפן-סליביזם. הפאן-ערביזם הזה נתמך על ידי הקומוניזם. ואנחנו פועלים למען שיווי משקל מסוים בין העולם החופשי לבין העולם הקומוניסטי יותר מאשר העולם החופשי פועל, לשיווי משקל בין כוחותינו לבין כוחות הפאן-ערביזם הנתמכים על ידי הקומוניסטים.
העולם החופשי צריך לדעת את זאת. יש כאלה היודעים את זאת. פרשן צבאי אמר, לפני ימים מספר, כי לברית-המועצות יש כך וכך אניות בים-התיכון. משום שתעלת סואץ נעוה, הצי הזה בשום אופן איננו יכול להכנס למפרץ הפרסי, להדרים, ולהתקדים לעבר ים-סוף, עדי האוקינוס ההודי; משום שמוולדיווסטוק אי-אפשר לקיים את קו ההספקה לצי ההוא. אנחנו היום העם היחידי המגלה התנגדות להתפשטות של הקומוניזם בהצלחה, בשום מיקום אחר עדיין לא הושם מעצור כזה בפני התפשטות הקומוניזם המדכא והמשעבד, כמו פה, הודות לנו. אנחנו צריכים לומר זאת בגלוי, בין קומוניזם לבין דמוקרטיה אנחנו לצד הדמוקרטיה. בין דיכוי האדם לבין חרות האדם אנחנו לצד חרות האדם. בין טוטאליטריות עם הכזב, לפיו הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בבאבי-יאר, (האם אין מספקי הכזב הזה כדי לדעת את כל מהותו של המשפט הזה?) בין משפט שעשה הסכם עם הנאצים המקוריים, ומוסיף לעשות הסכמים עם נאצרים, תלמידיהם של המקוריים, בין משטר אשר בדור של אושוויץ נותן כלי קטלנות נגד שארית הפליטה של היהודים, לבין משפטר בו אפשר לנשום ולקוות ולהתקדם, נחנו לצד זה של המתרס הבינלאומי. אנחנו אנשי הרזיסטנס. אנו עומדים ומתנגדים, ובהצלחה, לפאן-ערביזם הנתמך על ידי קומוניזם. קומבינציה של כוחות אפילה בימינו.
אבל יש מישהו הטוען שכביכול פועל בתוכנו אומץ הלב של אנשי מצדה. איזו מצדה? אתם זוכרים, ידידים, חברים, פעם, מפריס, ב-1946 באה אגרת למועצת מפא"י בה נאמר, לא וישי ולא מצדה. ואנחנו אז שאלנו: מה אתה מקבל משני הלאווים האלה, לא וישי כמובן. אף לא מצדה. ובכן מה? ואנחנו אמרנו: מודיעין. ותהי לעמנו לא מצדה, אלא מודיעין שנייה.
זה נכון, שבתולדות העם היהודי החורבן מלווה אותו כוח ההתחדשות שאין לו תקדים אף הוא מלווהו. זהו המעגל. אתה הולך לחברון ורואה את סימני החורבן עד היום הזה, שם בככר, סביב מערת המכפלה, אתה דורך על אדמת ירושלים מן הכותל המערבי, ונתקל באפר מלפני 1900 שנה. אחר החורבן בא כוח ההתחדשות, איזה כח, אין כמוהו בתולדות אנוש. מה היינו עוד לפני 25 שנה? מה אנחנו היום? מספיק לשאול את השאלה הזו כדי לדעת. אבל הדור שלנו צריך לחרות על לוח לבו, לומר לכל בני העם היהודי, ולכל באי עולם: אנחנו הפעם נשים קץ למעגל זה, חורבן והתחדשות. לא עוד. לעולם לא תהיה עוד מצדה. ואם יהיה עלינו להלחם – מודיעין. וכך בעזרת השם נעמוד ונבטיח את קיומו ואת חרותו של עמנו בארץ-ישראל.
