שיקול טקטי ואיסטרטגי
המאמר בעיתון א.
על חופה המזרחי של הכנרת הוכח שוב, אם הייתה דרושה ההוכחה, כי בחורינו יודעים להילחם. בהערכת מבצע צבאי, יש לקחת בחשבון לא רק את כוחו של האויב, אלא גם את תנאי השטח. אין ספק כי כדי לעקוף את המערך החזיתי של האויב ולהגיע לעמדותיו, נדרש מאת חיילינו בליל הכנרת מאמץ גופני עליון, נוסף על המאמץ הנפשי הקשור בכל מבחן של אש, של דם, של סכנה. המאמץ הכפול הזה נעשה, בתנאים קשים, על ידי חיילי ישראל למעלה מכל שבח. שוב לא יפקפק איש כי כל עוד לא השתנו מיסודם יחסי הכוחות הציודיים, יכול החייל העברי להכות את אויבי עמו שוק על ירך.
גם פשיטת-פגע-והיסוג עולה בדם. שישה הרוגים ועשרה פצועים הם בשבילנו קרבן-דמים רציני מאוד. אבל אם נשווה את מספר האבדות שלנו לזה של האויב, שוב יתברר באיזו מידה יוזמה הנושאת בחיקה את גורם ההפתעה חוסכת קורבנות.
בין גיבורי החיל שנפלו על הכנרת, היה אחד המתיישבים הצעירים ממבואות ביתר. אני כותב את זאת לא למען ציון השתייכותו התנועתית של קימל הי"ד; אין בעיניי הבדל בין לוחם ובין לוחם עברי, אם הוא בא מרמתיים או מירושלים, ממעברת אונו או ממבואות ביתר, אם הוא חניך השומר הצעיר, איש מפא"י, חבר הקיבוץ המאוחד או בן בית"ר. כל מי שמקריב את דמו למען עמנו, גיבור וקדוש הוא.
אולם נדמה לי כי בימי קדרות אלה, זכותי היא – ולא רק חובתי – להעלות על נס את קומץ הצעירים שתקעו יתד, ממש מול פני האויב, בסלעי יהודה, וקראו לישובם ההררי בשם רב המשמעות "מבואות ביתר". הצעירות והצעירים האלה, הסכנה היא בת-לוויתם בכל שעות היום והלילה. אומץ לבם מתבטא בזה שאין הם רואים בחיי סכנה תמידיים אומץ לב, אלא דבר פשוט, מובן מאליו. הפשטות החיילית הזאת מעוררת כבוד; היא הראויה לשבח, אם הוא בכלל אפשרי.
חלילה לי לדרוש בשביל ידידיי בלבד את הכתר של אומץ-לב-מובן-מאליו. אני יודע כי גם בישובים אחרים להם אורב האויב, חיים אמיצי לב, צנועים, שקטים. כל אומה יכולה להתגאות באיכרים-חיילים כאלה. אולם נדמה לי כי ביחס למספר המתיישבים, אין ישוב כפרי שנתן בשנות הגרילה מספר קורבנות העולה על זה של מבואות ביתר. החייל קימל הוא חללם השביעי בתקופת זמן קצרה. והם אינם רבים; אבל הם עקשנים. הם מאמינים כי קן הנשרים שלהם יעמוד, באחד הימים, במרכזה של המדינה העברית ולא על "גבולה". ובינתיים, הם מקדשים את שם ישראל ומעלים את ביתר בחריש ובקרב ובגבורה חרישית. תחזקנה ידיהם, יבורך פעלם, יתקדש קורבנם.
ב.
מן הבחינה הטקטית, המקומית, הייתה פעולת הכנרת רצויה. אמנם, בימים האחרונים שמעתי – דווקא מקרב החוגים התומכים בממשלה – את הקושיה, הטרוניה: "כלום אין לנו דאגות גדולות יותר מדגי הכנרת?" אך סבורני כי זוהי טענה שטחית.
מדינה אינה יכולה – אף אסור לה – להשלים עם הפרעות התנועה של אזרחיה; לא ביבשה, לא בים ולא באוויר. האויב הממטיר אש על דייגינו בכנרת פוגע בנו, מבחינת הריבונות הממלכתית, לא פחות מכפי שפוגע אויב המפגיז את הכביש הראשי. הוא הדין ב"דרך המלך" האווירית.
נאצר לא סגר עלינו את ים סוף. הוא איים לפתוח באש על אווירונים שיעברו מעל מיצרי טיראן. והן ידוע לכל כי הקו הדרומי הוא אחד הטובים ל"אל-על" והחשובים במדינה.
אם נרד משמי התפארת למימי הכנרת, חובה עלינו לראות, בלי זלזול כקטנות כביכול, את ההתנקשות הנוספת של האויב בזכויותינו הריבוניות על הים הכחול. דחיקת סירות דייגינו פירושה התקדמות האויב, אסור היה לסבול את ההתנקשות הממושכת הזאת. העובדה המצערת היא כי אפילו פעולת הגמול, שאין בכוחה לפתור שום בעיה יסודית, נעשתה – כרגיל אצלנו – באיחור משווע. במשך שנים התרגל האויב הסורי לירות בדייגינו כירי צייד בעוף השמיים. פעמים לאין ספור האדימה הכנרת מדם עברי, עד אשר חיילינו נשלחו, למען מטרה טקטית, נגד הקלעים הרצחניים.
אולם אומה הנמצאת במצב מלחמה, והיא שולחת את בניה לשדה-הקטל, אינה יכולה לכלכל את ענייניה רק על פי השיקול הטקטי, המקומי או הרגעי. אומה כזו, אם בחיים חפצה, חייבת לראות את החזית בשלמותה, ואת הסכנה באחידותה מחד ובייחודה מאידך גיסא. במילים אחרות, השיקול הטקטי – לא זו בלבד שאין הוא מספיק לקבלת החלטות על מבצעים צבאיים, אלא הוא חייב להיות כפוף לשיקול האסטרטגי.
ג.
עלינו להבחין, אך לא להפריד, בין אסטרטגיה מדינית וצבאית. אם נתבונן במבצע כנרת מבחינת השיקול המדיני הכולל, אל נפנה דווקא לארמון האו"ם הנישא בניו-יורק. יש יסוד להניח כי ברד היום בו תופענה שורות אלו, נשמע דברי גינויים רבים, חריפים, יוצאים מפי נציגי המעצמות ממערב וממזרח, וגם מפי דוברי המדינות הרגילות ללכת בעקבות הגדולים.
ודאי לא ינעמו לנו דברים אלה, מעל במת מועצת הביטחון. חוששני כי בליל שבת זה, שוב תוכח ותובלט הבדידות המוחלטת שלתוכה הכניסו את ישראל מושליה בזירה הבין-לאומית. ואם דיוני המועצה יסתיימו בהחלטת גינוי נגד ישראל, נהיה האומה היחידה שגונתה שלוש פעמים על ידי הארגון הבין-לאומי. אנחנו יודעים כי הננו האומה המותקפת ביותר מכל אומות העולם; אף על פי כן נגונה על "תוקפנות" יותר מכל עם אחר. כדי להביא לידי מצב כזה, דרוש כישרון דיפלומטי מיוחד במינו. באמריקה הונהג פרס ליצני על המשחק הגרוע ביותר בסרט קולנועי; אני סבור כי עם ישראל חייב להעניק למנהיגיו – ללא בדיחות הדעת, אלא בכאב לב – אות הצטיינות על המדיניות והדיפלומטיה הגרועות ביותר.
אפס, אייעץ לעצמי לא להתרשם מדברי הגנאי והחלטות הגינוי. דווקא יריבינו היו מתחלחלים, כזכור לכולנו מן העבר הקרוב, כאשר איזה דובר זר היה מביע את "הזדעזעותו המוסרית" נוכח מעשי ה"טרוריסטים" בארץ-ישראל. אנחנו, הגינויים הצבועים השאירונו קרים. ידענו את המטרה שלפנינו; וחתרנו לקראתה, בלי לשים לב להחלטות "מגנות" מבית או מחוץ.
"דעלך סני, לחברך לא תעביד." בעמוד מושלי המדינה, ה"מגנים" דאתמול, בפני גינויי הגויים – לא נלך בדרך יריבינו. לא נצרף את קולנו כפי שהם היו עושים, למקהלת המגנים הזרים; אלא נייעץ לבני ישראל לקבל בקרירות מצוינת את דבריהם של נציגי בריטניה, או אמריקה, או רוסיה על "מעשה התוקפנות", כביכול, של ישראל נגד סוריה. אנו יודעים איזה מוסר צרוף עומד מאחורי הגינויים האלה; אנו יודעים היטב את המניעים הצדדיים, שהם העיקריים, של המטיפים הבין-לאומיים. עלינו להתכונן לעמוד בפני לחץ הרבה יותר רציני מזה ה"לחץ" של הטפה מעצמתית מתחסדת. מגינויים לא נמות; בכניעה ניפול.
את הנאומים במועצת-הביטחון של האו"ם אין להכליל באסטרטגיה המדינית, אשר על רקעה יש לבחון את המבצע הלילי מעבר לכנרת. הבחינה האמיתית קשורה בבעיה של אספקת נשק לישראל; אך עליי לומר מראש, כי ניתוח הבעיה הזאת יהיה כולו לדידם של מושלינו.
מאז החלו להגיע כלי המשחית הקומוניסטיים לאלכסנדריה, השמיעו דוברינו זעקה מרה לנשק מגן והפנוה בעיקר לארצות-הברית. השגת הסכמתה של וושינגטון הייתה לקו המדריך, לגורם הקובע, לשיקול – במדיניות הממשלתית. ואיך התפעלו שרינו מהודעתו בעניין זה של הנשיא אייזנהאוור, שנוסחה על פי המתכונת של הצהרת בלפור? נעשה הכל כדי להשיג נשק מאמריקה; לא נעשה דבר העלול, חלילה, אולי בכל זאת לקלקל את הסיכוי לקבלת נשק אמריקאי. כך טענו, וכך נהגו, דוברי ישראל עוד בשבוע האחרון.
לקורא הקבוע של עיתוננו אינה זרה עמדתנו ביחס לצפיית הממשלה והכרעתה. ראינו בהכרעה זו סכנה נוראה לביטחון האומה ולעתידה. דרשנו, הלוך ודרוש, לבלתי המתן לנשק אשר אולי לא יבוא, ואם יבוא – אולי לא יספיק, או יאחר. הנשק הסובייטי למצרים הוא עובדה; הנשק האמריקאי לישראל הוא "בקשה". איך אפשר להעמיד תזכיר מול מעשה? כלום לפומפיה דמתה ישראל? בפורום ויכוח; בשוק מסחר; ועל הסף אש? אבל הן הר-הגעש שלידו אנו שוכנים אינו מעשה ידי הבורא, אלא מעשה ידי אדם, הנעזר בשטן. אנו יכולים לכבות את אשו בטרם תפרוץ; אנו מסוגלים להרחיק את הר הגעש מבתינו, לפני שלבתו תומסר על ראשי ילדינו. בעוד זמן מה יהיה מאוחר מדי. איכה נחכה? אנה אנו באים?
לכל השאלות האלו ענו יושבי הקריה במילה אחת: נשק! יש לנו, אמרו, סיכוי לקבל נשק, שאולי יאזן את משלוחי הציוד הסובייטיים לאויבינו. אם הסיכוי יהיה לעובדה, אולי יירתעו אויבינו ולא יתקיפונו כלל, ונעבור את תקופת הדמים בחרבה? לא, לא, זעקו, אין לעשות שמץ דבר העלול להחליש את עתירתנו לנשק אמריקאי.
בדקנו את השיקול הזה. ראינו כי ביסודו הונחה האשליה, נדנו לנושאיה. בלבנו גברה החרדה לעתיד האומה. אבל השיקול המוטעה הוליד את ההכרעה שאין הרפתקנית ממנה: לבלתי עשות.
והנה, בבוקר עבות אחד מתעוררים אזרחי ישראל וקוראים על פשיטת חיילינו בגבול הצפוני. כיצד יכולה התקפת-נגד מקומית להשפיע על עצומתנו לנשק? לו בחוקותיהם של ראש-מפא"י וחבריו הלכתי, הייתי אומר היום כי היה לנו סיכוי לקבל נשק – כך הם טענו – והם עצמם קלקלוהו על ידי "פעולה בלתי-מחושבת". למדינה המוכרזת במועצת-הביטחון, ואולי אף על ידה, כתוקפנית – אין מעניקים נשק ל"הגנה לגיטימית". וראשי המדינה, הייתי אומר, נתנו לחוגי הסטייט-דיפרטמנט עילה להעלות נגדנו את טענת התוקפנות.
ברוך השם, לא נוצרתי בצלמם של ראשי מפא"י ותומכיהם; לכן, גם היום אומר את האמת, ולא ארים קול זעקה על הנשק האמריקאי שטבע כביכול בים כנרת. לא היה לנו לדעתי סיכוי לקבל ציוד צבאי מאמריקה, שיאזן בכמותו ובאיכותו את הנשק המתקבל על ידי מצרים ממוסקבה על ידי פראג. אמרתי את זאת והסברתי לפני מבצע הגבורה של בחורינו בצפון; אומר זאת, בלי להסביר עוד, אחרי המבצע.
הייתה לנו אפשרות לקבל מארצות הברית כמות מסוימת של נשק, אך בגללה אסור היה לנו לדחות כל מבצע אסטרטגי, באשר היא לא הייתה מחזירה – אף לו הייתה מגיעה בעוד מועד – את מאזן הכוחות בסוגי הנשק המכריעים בינינו ובין מצרים. אם גם כמות זו של נשק לא תינתן לנו, הפשיטה לעבר המוצבים הסוריים לא תהיה הסיבה; היא תהיה אמתלה.
כך לדידנו. אך מהו המצב לדידם של שרי הקריה? הם לא צעדו אפילו צעד אחד לקראת ההכרעה האסטרטגית, המצילה, רק משום שציפו לנשק האמריקאי. הם דחו בשצף קצף כל תוכנית פעולה, בטענה כי מעל לכל הוא הנשק, או במילים אחרות – השגת ההסכמה של הסטייט דיפרטמנט לשלחו לישראל. הם האמינו בהסכמה הזאת. הם ציפו ממנה לתוצאות גואלות. והם הם שנתנו לחוגים השליטים את הסיבה, או לפחות סיפקו להם את האמתלה, לדחות, אם לחלוטין ואם לזמן מסוים – ושר הזמן לא לנו הוא, אלא לצרינו – את ההסכמה למתן נשק לישראל. האין זה משונה ביותר?
העיקר, שזה מדאיג ביותר. יוצא כי ראש מפא"י, הנוטל לעצמו את הסמכות לקבל – ללא התייעצות, אף עם חבריו – הכרעות העלולות להיות גורליות, קם בבוקר עם שיקול מסוים במוחו; ואילו בערוב היום יש לו שיקול שני, הסותר את קודמו. ראש-ממשלה ושר-ביטחון הרגיל בתנודות כאלו, לא רק מסוגל להשמיע דברים אשר קשה לא לכתוב עליהם סאטירה (ההצעה להיפגש עם נאצר, ודווקא בליל הולדתו של ישו, כנראה כדי שכל נוצרי עולם יתפללו לשלום בין היהדות ובין האסלאם); אלא, בעיקר, אין הוא מסוגל לשקול את המעשים שיש ואין לעשותם. שיקול אחד ביום, שיקול אחר בלילה – סכומם ופירושו הוא חוסר שיקול.
ד.
לו היינו מגיעים למסקנה כי אצל שר-הביטחון דהיום גבר השיקול הטקטי על האסטרטגי, הייתה זו מסכנה מסוכנת מאוד לעמנו. מן העבר השני של המתרס, הוכיח נאצר, בייחוד אחרי מבצע עזה וניצנה – כי אצלו להפך, השיקול האסטרטגי עולה על הטקטי. עוד מעט תהיה למצרים עדיפות אדירה בכוח האש, ההפגזה, ההפצצה והטרפוד. ואם עליה תתווסף עוד עדיפות כבגרות השיקול, אין לקנא בנו במערכה הבאה עלינו.
אבל האמת, ביחס לכושר השיקול של שר הביטחון, נראית להיות עוד יותר מרה. אין לומר כי אצלו גובר השיקול הטקטי על האסטרטגי, אלא שאין אצלו שום שיקול אסטרטגי. הוא אינו יודע לאן הוא הולך; אין בפניו, מן הבחינה הצבאית, שום מטרה ברורה. הוא מצווה, מפקידה לפקידה, על מבצעים צבאיים העולים לנו בדם יקר – אך הוא אינו יודע מה תהיה, או אף מה צריכה להיות, תוצאתם הסופית. לפיכך, הוא מיטלטל מקיצוניות ההבלגה לתגמול קיצוני, ואין בידו לפתור שום בעיה מבעיות היסוד של ביטחון האומה.
למבצע בכנרת אין, מבחינה צבאית, ערך אסטרטגי. אנשי הקומנדו שלנו, שפשטו בכוח מחץ רב על המוצבים הסוריים, נצטוו לסגת מהם לאחר שהשלימו את מלאכת ההחרבה. אבל כבר הוכח, אף במלחמת קוריאה האחרונה, כי ההחרבה אינה הכרעה. כבחורינו המנצחים, כן גם הסורים המובסים חזרו לבסיסיהם. התותחים של האויב שוב הוצבו מעל לכנרת. מתי יפתחו לועיהם? איש לא יוכל לקבוע את התאריך, אבל כל איש בישראל יודע כי בתנאים הקיימים, אין זו אלא שאלה של זמן.
בהערכה האסטרטגית של מצבנו, העיקר הוא לדעת היכן היא החזית העיקרית. היא בוודאי אינה באולם הגדול, בו מר אבן המסכן, הנדהם ינסה בכושר הדיבור שלו להשיב "מלחמה שערה" לנציגי סוריה ותומכיה בקרב המעצמות הגדולות. היא אף אינה בחדרי הסטייט-דיפרטמנט, בהם מונחת – או נודדת – בקשתנו לנשק, לאחר שהפנטגון ביצע בה את הפעולה ההיסטורית של קביעת המחירים לסוגי הנשק השונים. היא אינה בפרלמנט הבריטי, בו אנו מנסים – על פי הרגלי החשיבה הסוכנותיים, העבדותיים – לבקש "ידידים", בייחוד בקרב הלייבור רב החסד.
החזית היא, כמובן, פה. אבל החזית העיקרית גם אינה בצפון; היא בדרום. שם עומד אויב הרואה לנגד עיניו את מטרתו האסטרטגית: מסע השמדה נגד ישראל, והוא מתכונן לקראתו בשיטתיות קרה. שם מגיעים כלי המלחמה, המעניקים ממשיות לתוכניתו, זו הפעם הראשונה אחרי שבע שנים. ההכרעה הצבאית-מדינית בינינו ובין כל אויבינו חייבת, או עלולה, ליפול בדרום.
לו שר הביטחון ראה נכוחה, הוא לא היה מפנה לפתע כוח מחץ שלנו, אף להתקפת תגמול ארעי, לחזית שאינה – או אינה עוד, או אינה עדיין – העיקרית. השיקול האסטרטגי המבוגר היה קובע את כיוון הפעולה, ושוב לא פעולת "תגובה", אלא מבצע שחרור מכריע. למען מבצע כזה, כדאי לקבל את כל ה"גינויים" שבעולם; למענו גם כדאי לוותר על מה שאין לנו: הנשק האמריקאי. אבל פשיטת תגמול שאין לה ערך טקטי, אולי אף חולף, מה היא פותרת בימים בהם לבה וזוביינית מצטברת נגדנו?
בקרב העם, לרבות תומכי הממשלה, גוברת והולכת ההרגשה כי הקברניטים, העומדים ליד הגה המדינה, מסובבים אותו בתנועות חדות באין מצפן בידיהם. השבוע שוב הוכח כי החייל העברי יודע להילחם, המפקד העברי יודע לתכנן, שניהם רוצים לנצח והנשק אשר בידיהם עודנו מספיק כדי להדביר צר ואויב; אבל ההנהגה אינה יודעת לשקול.
