שוויוניות או תמורתיות
שוויוניות או תמורתיות
א.
אם לא חתמת, אל תחתום; אם חתמת, בטל חתימתך. אם שמעון יצווה כך על ראובן, המהל משא ומתן עם לוי, מהי התוצאה של ההוראה הכפולה הלפי הצד השלישי? אף חלקה הראשון יכול, בתנאים מסויימים להביא להפרת התחייבות ואמונים. לא כל הסכם טעון ניסוח בכתב וחתימה ביד. בדרך כלל, בין אנשים, שאינם מרבים לחלק תעודות יושר ואינם זקוקים לקבלתן, מושגים הסכמים על ידי אמירה פשוטה, ושום צד אינו מנסה להתכחש להתחיבותו, או לרוקנה מתוכנה, או לעקם את כוונתה. האמת היא, כי על הסכמים כאלה עומד העולם. רק אוהב שחורות, חשוך מרפא, יטען, כי התרמית היא הכלל בחיי אנוש והישר היוצא ממנו, נהפוך הוא.
ההסכם בכתב, תקפו המוסרי אינו רב מזה שהושג בעל פה; יתרונו בדיוקו, ובהגיע תור החתימה על הסכם כזה, יש לשאול, האם ראובן הודיע ללוי מראש, כי סמכותו מוגבלת רק לניסוח הסעיפים, ואילו את חתימת ידו לא יכול לשים מתחתם מבלי לקבל הרשאה מיוחדת לכך משולחו. נמסרה הודעה כזו, אין פגם בהירתעות, על פי הוראה, ממתן החתימה. אבל מה הדין, מבחינת אמונים טובים אם לוי ידע, כי ראובן הוא בעל סמכות ולדון ולהסכים ולנסח ולחתום, ולפתע, לאחר שההסכם הושג ונוסח, סעיף אחר סעיף, פיסקא אחר פיסקא, מלה אחר מלה. מודיע ראובן, כי אין לאל ידו לחתום? לוי עשה מצדו כל דבר, אפשרי והכרחי, למען יושג ההסכם ההדדי. יתכן, כי למען מה שהוא חשב לעיקר, עשה וויתורים, שאינם כלל פחותי ערך. אלמלא הכרתו, כי ההסכם ייחתם, יתכן ולא היה מסכים לוויתורים הללו. העלולים להיות, באין תוצאה סופית, לרועץ לו בימים הבאים. אמונו הופר; רצונו הטוב הושם לאל; עמל ויגע וויתור ולבסוף נאמר לו, כי מן ההסכם לא נותר אלא הניר עליו הוא נכתב; החתימה לא תינתן. חפיסה לאש, או לסל.
על הפרת אמונים מעין זו תווסף חומרה, אם ראובן לא רק הסכים לחתום אלא אף חתם עליו, ולפתע הוא מודיע, כי חתימתו בטלה ועמה ההסכם כולו. שוב: אין פגם, לפחות מבחינה פורמלית, אם ראובן הודיע ללוי מראש, כי חתימתו תהא טעונה אישור. אך באין הודעה כזו, מה שם ייקרא לביטולה של התחייבות כתובה וחתומה? ואיך נבנה צו סודי, הניתן לחותם: בטל החתימה?
יש יסוד לשער, כי לו בני דורו של בני היו שומעים את שני נאומיו של ראש הממשלה בדיון על שביתת המהנדסים, הם עלולים היו להגיע למסקנא, כי הוועד, המנהל את הסתדרותם המקצועית, ציווה בחשאי לנציגיו בוועדת השבעה, או בוועדת החמישה, או בכל ועדה אחרת, לאמור: אם השגתם הסכם על שכרנו עם מעסיקינו, אל תחתמוח, אנו רוצים לשבות; ואם חתמתם על ההסכם, בטלו חתימתכם, אנו רוצים לשבות. אבל בני דורי יודעים, וזוכרים, כי את ההוראה הסודית, הכוללת קריאה אלטרנטיבית להפרת אמונים, או, כמקובל לומר על פי הביטוי הפרדוכסלי, MALA FIDE שלח מהנדס הישר, מטיף המוסר לכל בשר, מר בן-גוריון
ב.
שמעתי, בקשר עם שביתת המהנדסים, את נאומו הראשון של ראש הממשלה, האזנתי לחלק מנאומו השני וקראתיו במלואו על פי הסטנוגרמה הרשמית. מעל לכל התפלאתי לנוסח הדיבור הכתוב שלו. יתכן, כי פליאתי זו, היא עצמה תפליא רבים. האין אנו כולנו יודעים, שמנהיגה של מפא"י חונן בלשון, עליה ניתן לומר, בעדינות קיצונית, כי אין היא מצטיינת בעודף של עדינות? אמנם, היו ימים, בהם חוגים מסויימים אפילו נהנו מהיפוכה של העדינות, בו נוסחו דבריו; אבל הנהנים כסולדים ידעו. מה איפוא הפלא?
האמת היא, כי הייתי צריך להיות, מחמת התנסותי האישית, האחרון להשתאות מעין זו. אף על פי כן, לא אכחד, כי הקשבתי, שמעתי, קראתי, התבוננתי ולא יכולתי שלא להתפלא במקצת. הא כיצד? המהנדסים הכריזו על שביתה. ראש הממשלה חושב, כי מעשם אינו מוצדק, כי רע ומזיק הוא. אבל האם כך מדבר ראש ממשלה בבית נבחרים, על עובדים שובתים? מר בן-גוריון כינה את שביתת המהנדסים בשם פראית. בנאומו השני,, הוא ניסה להסביר, כי כוונתו היתה למונח מקצועי מקובל, כלומר לשביתה, הפורצת בלי הסכמת האיגוד המקצועי. ההסבר טעון הבהרה. במקרה דנן, הכריז דווקא האיגוד המקצוןעי, ששמו הסתדרות המהנדסים, על שביתה. ואילו המעבידים, הממשלה והסתדרות העובדים הכללית, מנסים לשבור אותה, גםפ בעזרת מפירי שביתה. אינני בטוח, אם העובדא, שהסתדרות העוברים הכללית, בהיותה, מתוך השילוב החולני של תפקידיה, גם איגוד מקצועי, הכולל את המהנדסים, וגם מעבידתם, לא נתנה הסכמתה לשביתתם, מספיקה, על פי המושגים המקובלים בעולם, כדי להדביק לה את תוו הפראיות.
אלו הן שאלות, לא חסרות חשיבות, של מושגים, או מונחים, שיש להתאימם לתנאים מיוחדים. אבל בדברים הנאמרים או הנקראים, יש גם חשיבות לנימתם. שמעתי את המשפט הראשון בהודעתו של ראש הממשלה ולא היה ספק באזני למה הוא כוון, באמרו בהדגשה ממושכת: השביתה ה-פרר-אית (!). כוונתו היתה לא ל"פראיות", במובן הטכני, המקצועי, אלא לפראות, ההסבר בנאום השני בא להקל על הרשם הקשה של גסות הלשון בהודעה הראשונה; הוא לא יכול לבטלה.
אבל למה בכל צריך לומר, מעל במת הכנסת, "שביתה פראית"? זהו בטוי המקובל, למען הפשטות, או הפשטנות, בפיהם של אנשי מקצוע טרייד-יוניוניסטיים. האם כל מלה, הנהוגה בשוק זה או אחר, ראויה כי תופיע במילונו של ראש ממשלה, בעוד הוא פונה אל חבריו לבחירת העם? אני עוקב, כמעט בשיטתיות, אחר הדיונים בפרלמנט הבריטי. גם בווסטמינסטר ישנם לפעמים דיונים בסכסוכי עבודה, בדרישות להעלאת שכר, בשביתות וכיוצא באלה. היו באנגליה שביתות של עובדים, אם בנמלים ואם במפעלים ללא הסכמת איגודם המקצועי, ואף נגד איסורו המפורש. דוברי הממשלה, וגם נציגי המפלגה הסוציאליסטית, השואבת את עיקר כוחה מן האיגודים המקצועיים, לא קראו, במדיה שאני זוכר, לשביתות כאלו בשם פראיות. המנוח המקובל בפיהם הוא unauthorized strike. שביתה ללא אסמכתה (מטעם האיגוד המקצועי)ץ מדוע אינו יכול ראש ממשלה בישראל להשתמש במונח זה, שהוא מדוייק מבחינה משפטית, ואין בו עלבון ולא דוגמא רעה להיפוכה של אדיבות ביחסים בין אדם לחברו? מדוע פרראית דווקא?
ג.
..."אני עומד עד היום על דעתי ששר המשפטים וחבריו – בתוכם גם חברי מפלגתי – עשו משגה פטלי וערערו אחת מאשיות היסוד של משטר דימוקרטי ועשו עצמם שופטים על שני אנשים רבים מבלי שאפילו נהגו בנוהג של שופטים". בפיסקא זו נתקלה עיני שעה שקראתי את הנוסח המלא של הנאום הנקרא של ראש ממשלה ביום ג' האחרון. מה ענין שמיטה להר סיני? מהו הקשר בין ועדת השבעה, בראשותו של מר פנחס רוזן, שהוקמה על ידי הממשלה, בלא התנגדותו של מר בן-גוריון, לחקר השאלה מי נתן את ה"הוראה", לבין ועדת השבעה, שהיתה לועדת חמישה, לקביעת תוספת לשכר המהנדסים? אדרבא, יקום בר דעת אחד, לא רק בקרב המרוחקים אלא גם בין המקורבים, ויסביר מהו הסימן של צל של קשר בין פעולתו של מר רוזן לבין התדיינותו של מר כוכב?
טען ראש הממשלה, בתושבה לקראית ביניים, כי דוברה של סיעת תנועת החרות, ד"ר יוחנן בדר, "גרם" לפגיעתו המחודשת, בעיקר, בשר המשפטים לשעבר. אין שחר לטענה זו. ד"ר בדר, בנאומו ששמעתיו מראשיתו ועד סיומו, לא העלה כלל את השאלה של מומצאי ועדת שבעת השרים, שהוסמכה על ידי הממשלה לחקור בפרשת לבון. הוא אך הזכיר למר בן-גוריון את טענתושלו, מן הימים ההם, כי ביחס לקביעת עובדות, שנויות במחלוקת, דרושה מה שכונה ועדת חקירה משפטית, או דיון בבית משפט. ואם כך, ציין ד"ר בדר, ובצדק, צריך דווקא מר בן-גוריון, על פי טענתו שלו עצמו, להיזהר מלקבוע כי המהנדסים הפרו התחיבות, בעוד הם טוענים, כי לא הפרוה כלל, ובעוד העובדות, הקשורות בה, שנויות במחלוקת. זו היתה תזכרת לא רק לגיטימית, אלא הגיונית לחלוטין. ויכול היה ראש הממשלה להשיב כי אין הוא מקבל אותה; כי בעוד העובדות הקשורות בפרשת לבון אינן ברורות לו עדיין, על אף מסקנותיה של ועדת כהן ומימצאיה של ועדת רוזן, הרי העובדות הכרוכות במתן התחייבות, או בהיעדרה, מצד מהנדסים לקבל ללא ערעור את קביעותיה של ועדת החמישה, הן נעלות בעניו מעל לכל ספק סביר, אבל מדוע הוא צריך בהקשר חסר קר זה, לשוב ולפגוע באדם, ששרת אותו ואת שלטונו במשך שלוש עשרה שנה? מדוע הוא צריך להעלות את גרת הפגיעה באדם, שהיה תחתיו שר משפטים ולהודיע בפעם אין יודע איזו, כי הוא, דוקא הוא, ערער אחת האשיות של ממשל דימוקרטי, על ידי בלבול כביכול של רשות מבצעת בשופטת?
מתעוררת שאלה נוספת. אם זכרוני אינו מטעני, הרי מר רוזן הוא אחד משני השרים, שהיו בועדת השבעה, ומאז כינונה של הממשלה החדש עברו לספסלי האופוזיציה. ומה על חמשת השרים האחרים שהגיעו יחד עם שני עמיתיהם, למסקנה, כי מר לבון, בהיותו שר הבטחון, לא נתן את ההוראה הנודעת? מסקנותיה של ועדת השבעה נתקבלו פה אחד. כל השרים, ממנה היא הורכבה, נושאים, לפי טבע הדברים, באותה מידה של אחריות מוסרית עבור פעולתה ותוצאותיה. אם נכון הוא, כי חברי ועדה זו – שמעו, בני ישראל – ערערו אחת האשיות של משטר דימוקרטי והפכו את הממשלה לבית משפט בין שני אנשים ניצים שכל אחד מהם האשים את חברו באמירת שקר - איך מסכים מהר בן-גוריון לשבת עמם בממשלה ואף לעמוד בראשה? כמדומה לכולנו, היה ראש הממשלה הזה מחברו של מסמך ארוך, שהוכתר על ידו במלים אשר אדירות מהן לא יצאו מפי אנוש מאז ימי הנביאים; האמת קודמת לכל. אם כך, ואם זוהי האמת, עליה הוא הכריז השבוע בכנסת, איך היא לא קודמת אצלו. מילא, לא לכל אלא, לפחות לנשיאת שררה משותפת עם מעוותי דין כאלה?
על רקע זה, אמנם מתוך סטייה קלה מן הנושא, ניתן לומר: החילות לשאול, שאל תשאל. איך, למשל, מסכים מר בן-גוריון לשתף בממשלתו סיעה כאחדות העבודה פועלי ציון המוכנה לערער עד היסוד את בטחון המדינה על ידי בטול הממשל הצבאי, כפי שהוא חושב, או אומר , או אומר שחושב? האמת קודמת לכל; הבטחון קודם כלכל. כך מכריז ומצהיר והזועק ראש מפא"י. מסתבר, בכל מפגש עם המציאות כי היא אף הוא. במדיה שהם ישנם לא זו בלבד הם אינם קודמים אצלו לכל, אלא הם נסחבים הרחק הרחק אפילו אחרי הפעוטות של המשך שררה על ידי מי שצריך, על פי כל האומדנים בעולם, להיות מזמן שבע שלטון
ד.
הממשלה לא תשלם אף פרוטה לאלה שאינם רוצים לעבוד. אף זו מובאה מדבריו רבי הרושם החינוכי של ראש הממשלה. כדי להעריך את מלוא משמעותם הסילופית, נשער בנפשותינו, כי שמעון, לא זה מן הפרק הראשון, אלא בעל מפעל פרטי קטן, מודיע כי המועסקים על ידו, "שאינם רוצים לעבוד", כלומר שהכריזו שביתה על תוספת שכר, לא יקבלו פרוטה וגו'. איזו זעקה היתה קמה במחנה נגד מוצץ דמים זה, המרשה לעצמו, כתקיף מימים עברו, להעליב ולהשפיל את ציבור הפועלים המאורגן? אינם רוצים לעבוד? מיהו המעיז להטיל אשמת טפילות נוראה בפני עובדים עברים, בוני הארץ, חרוצים ומסורים? אין ספק, כי, לפני כמה עשרות שנים, היה הראשון להצגת שאלות ריטוריות אלו, החוצבות להבות, מזכירה הכללי של ה"הסתדרות", הלא הוא מר דוד בן-גוריון. אבל בינואר 1962 הוכרזה שביתה על ידי האיגוד המקצועי של המהנדסים המועסקים ברובם על ידי הממשלה ועל ידיד הסתדרות העובדים עצמה, וראה זה פלא: לא רק ששביתתם היא פראית, תרתי משמע, אלא היא מוכיחה כי הם, בכל הפשטות, אינם רוצים לעבוד. ומי שאינו רוצה לעבוד, אל יקווה לשכר בטלה. וודאי, טפילות אינה ראויה לתשלום.
שוב לא הכחד, כי בשמעי, את הדברים האלה, מפורשים יוצאים מפיו של ראש ממשלה, ומנהיגה של מפלגה סוציאליסטית, תמהתי, על אף כל נסיוני, הציבורי והאישי, עם דרורה של לשונו, מידה לא קטנה של תמיהה. מה יהיה עם שכר הימים, בהם המהנדסים השובתים אינם עובדים, לא אוכל היום לומר. באחד הימים, נקווה כולנו: הקרובים, תסתיים, כמובן, גם שביתה זו ובעית דמי שביתה בודאי תמצא את פתרונה בתוך ההסדר הכללי המוסכם על שכרם. אבל נניח שראש ממשלה מוצא לנחוץ, למען הרתעה אמיתית או מוטעית, לאיים על שובתים מסוג מסויים, שלא ייקבלו דמי שביתה. האם לא יכול היה לומר זאת במלים פשוטות אלו, הפוגעות בכיס, אך לא בכבוד? מאיזה מורה הוראה, סוציאליסטי או אחר, למד מנהיגה של מפא"י, כי עובדים התובעים תוספת שכר, והמחליטים לשבות, משהיא לא ניתנה להם, אינם רוצים לעבוד? מקובל היה לחשוב, כי עובדים כאלה רוצים לעבוד, אך הם חושבים, כי השכר הניתן להם אינו מספיק לקיומם, או אינו רואי לעבודתם. לפתע גילה לנו מהנדס הצדק בישראל, כי השובת טפיל הנהו.
המהנדסים, כמובן, רוצים לעבוד, על אף דברי הרתח של מי שרצה להעמידם ככלי ריק. אבל הם דורשים שכר יותר גבוה מזה שניתן להם עד כה. הם ניסו להשיג את התוספת, הנראית להם צודקת, במשא ומתן ממושך. משלא הצליחו בכך, הפסיקו עבודתם, או, כמקובל לומר, הכריזו שביתה.
אין כלל בדעתי, כדי למצוא חן פוליטי בעיניהם, לשבחם על כך. בדרך כלל, מסתיימת כל שביתה בפשרה בין אלה שהכריזוה, לבין אלה שנגדם היא הוכרזה. ותמיד אפשר לתמוה, אם אי אפשר היה להשיג את אותה פשרה עצמה, או דומה לה, בלי שהעבודים יידחפו להפסקת העבודה, או בלי שיחליטו עליה. דומה ולא נמצא עדיין הסבר הגיוני לשאלה זו לא רק אצלנו אלא גם באומות אחרות. בסכסוכי שכר, כמו בכל חילוקי דעות אנושיים, יש פסיכולוגיה ולא רק מעות. יורשה לי גם לומר, ביחוד היום, כי האחרונים לאחוז בנשק השביתה צריכים להיות עובדים מן הסוגים הבאים, ובזה הסדר: רופאים, מורים ומהנדסים. ובסדר ההסבר לו.
ועוד ארשה לעצמי לומר דבר, אשר, עם כל מרותו, אמת הוא ואין להירתע מלומר אותו. האומה הקטנה הזאת חיה, כולה, מעל לאמצעים, העומדים לרשותה למעשה. אף מתקבל הרושם, מתוך התבוננות מתמדת, כי חלק גדול של בתי אב ישראל, אם לא רובם, חיים על – גרעון. ובכך יש קלות דעת ציבורית ואישית גם יחד. זוהי האמת. אבל אם דוברי השלטון ונציגי המשטר מרימים קולם, רווי הרוגז הקדוש, להטפת מוסר, ייאמר להם בקול שלוו אך בוטח: לא קשוטו אלא טהרו עצמכם תחילה. יכולתי, למען ההבהרה, להביא דוגמאות בולטות ורבות. אמנע מלהביאן למען הטעם הטוב. והיודע יודע.
השאלה, שאינה קשורה בשביתה, או בשכבה, זו או אחרת, אלא בבנין חברתנו מיסודו, היא, האם, מצד אחד, ינתן לאזרחים קיום, שהוא פחות מן המינימום ההוגן, ואילו מאידך גיסא, יקויים, בסטיות קלות, כפויות החזיון, שאין בו לא צדק ולא קידמה, ושמו שוויוניות. הפרדוכס, הטבוע במשטר מפא"י, הוא, כי שני החזיונות גם יחד עם מנת חלקנו.
קיום הוגן אינו מושג מופשט; אך הוא גם אינו קבוע. הוא מתחלף עם הזמנים והמשתנה כעתים. לא הרי קיום הוגן במאה הקודמת כהרי קיום כזה במאה הזאת. ואף בין שנות השלשים לבין שנות הששים ההבדל בין המושגים רב הוא. אנו, כמובן, מדברים בתקופה שלפנינו. ועובדא היא, כי במשטר, הקיים בישראל, ישנם רבבות בתי אב, אשר למפרנסיהם ניתן שכר שהוא פחות מן המינימום ההוגן.
מצד שני ישנה נטייה הקרוייה אידיאולוגית, לקיום השוויוניות. כדי שהיא לא תינטש חלילה לחלוטין, הוטל לחלל עולמנו המונח, הדוחה בצלילו: פער. בשמעך את מלה המלאכותית הזאת, מיד הנך רואה, מחמת מוצאה האטימולוגי, את הפה הרחב, המוכן לאכול כל חלקה טובה, או את התהום, הפעורה לרגליך, או דברים אחרים. הסוציאליסטים שלנו החליו, איפוא, להקל על מצפונם השוויוני סטי והחלו לדבר על הפרשיות מסויימת. מונח, מונח ומשמעותו המטעה. הייתי מציע לדבר על תמורתיות. במונח זה יש גורם השוני: תמרה (של) דרגות השכר. אבל יש בו העיקר: תמורה (ל)מאמץ וידע מומחיות ופריון. וחובה לומר, למען עמנו וכל בניו, ללא פנייה וללא חשש, כי אסור שתונהג, או תימשך, בו השוויוניות המשתקת; צריך שתקום בו התמורתיות המעוררת, הצודקת, המקדמת.
הצדק דורש, כי לכל אדם עובד, או לכל אדם, אשר גילו או בריאותו אינם מאפשרים לו עדיין לעבוד, או לעבוד עוד, יובטח, על פי מושגי התקופה והסביבה, קיום הוגן בחמשת המ"מים, שסימניהם ניתנו על ידי זזבוי, הלא הם מעון, מזון מלבוש, מורה, מרפא. מעל למינימום הזה יכולים, אף צריכים, להיות הבדלים המבטיחים את התמורה למאמץ ולידע. הבדלים כאלה עלולים לעורר קנאה. אך קנאה אינה צדק; היא מחלה.
בשוויוניות אין שום צדק. יש בה עוול רב, לא רק ליחיד, המשקיע מאמץ, אלא גם לכלל, החייב להתקדם, אם אין הוא רוצה לסגת. יש בה גם, כפי שלמדו קיבוצינו וקבוצותינו, מידה רבה של צביעות. לעומתה, התמורתיות היא לא רק צודקת; היא גם מאפשרת התקדמות כללית מעל למינימום ההוגן.
